חזרה לעמוד הראשי


  • יובל מישורי

    צלקת

    אחרי שגמרו, הוא שכב על גבו, התנשם והביט בתקרה. היא שכבה לצידו, נשענה על מרפק והעבירה את ידה הפנויה על עורו החם. היא ליטפה את השרירים עד שהגיעה לעיגול מחוספס מתחת לכתף. "מה זה?" היא שאלה והקיפה באצבעה את העיגול. נשימתו עדיין לא סודרה לחלוטין, והוא הביט בעיניה לרגע לפני שהסיט את מבטו אל היד המלטפת. "עזבי, זה כלום." "זה כואב?" היא שאלה בשובבות ולחצה על העיגול. הוא נרתע, והיא מיהרה לשחרר את הלחיצה. "אני מצטערת, זה היה בצחוק." "זו צלקת," הוא אמר. "חטפתי כדור בקרב על פרטוריה. הרופא היה צריך לחפור כדי להוציא אותו משם." "מה, היית אז חייל?" היא תמהה. במבט מחודש היא תהתה בן כמה הוא באמת. הוא הנהן וארשת של דכדוך עלתה על פניו. הוא הסתובב אל השידה, מפנה לה את גבו. באור החיוור היא ראתה שהגב מנוקד בקווים קצרים ונקודות. אצבעותיה ליטפו בעדינות ועברו ממקום למקום, מציירות צורה משונה. "ואלה?" "רסיסים מפיצוץ של טיל מונחה ביוהנסבורג. שני חברים שעמדו לידי נהרגו, לי היה הרבה מזל." הוא שלח את ידו אל כוס הוויסקי שחיכתה על השידה, וגמע את המשקה בבת אחת. הוא חשש מהיום בו יצטרך להסביר לה על הצלקת האמיתית שהמלחמה השאירה בו.

  • ענבר גרינשטיין

    צלקת

    #סיפורונובמבר 1 2024 - צלקת "הצלקת הזאת, בברך, היא מהיום שרצתי בחצר בית הספר ונפלתי על אבן," היא אמרה. "וזאת, באצבע, מנשיכה של ארטו הכלב, כשהיה גור." היא המשיכה למנות את הצלקות שלה, במבוכה שאיכשהו הייתה מהולה גם בסוג של גאווה. "זאת בזרוע, מהציפורניים של קיוורין החתולה, לא באשמתה," היא מיהרה להוסיף. "זאת מפציעה בצבא. כלומר מתורנות מטבח." היא חייכה כשראתה אותן נעלמות אחת אחת. אין יפה בעיני מגוף פגום. גוף שעבר דברים, אבל היא ביקשה, אז הסכמתי. "וממה זאת?" שאלתי והצבעתי. "זאת?" היא נראתה מבולבלת. היא מיששה את העור החלק שמעל הלב. "אין לי פה צלקת." "כאן, בפנים," אמרתי והנחתי יד מאחה על מפתח הלב שלה. נשימתה נעתקה. "לא!" היא אמרה. "את הלב השבור תשאירי."

  • Chasing rabbits

    צלקת

    מול המראה הוא חייך לעצמו והרים לגובה עיניו מחט שתלש ממזרק. גוש קטן ישב מתחת לזווית הפה שלו, עמוק בתוך עורו, והגיע הרגע לתקן. עווית כאב קטנה גרמה לו לרעוד בזמן שנעץ את המחט אבל הוא לא נרתע, מעמיק עד כסנטימטר וחצי פנימה. זרם הדם לא נתן לו לראות האם הצליח במשימתו ועל כן החליט לעבור ללהב שלקח מסכין גילוח שבורה. כשהיה צעיר יותר היה משתמש בשברי זכוכית אך היו להם את חסרונותיהם. בתנועות חדות ומדויקות הוא חדר דרך שכבות העור, צובט מידי פעם בשביל לבדוק האם יצא דבר מה, אבל כל שקיבל היה עוד דם שניגר אל צווארו. הוא חייך. זו לא תהיה הצלקת הראשונה על פניו, וגם לא האחרונה, וביחד הן יצרו את מפת הניצחונות הקטנה שלו. ציסטות, ראשים שחורים, נקודות חן. והדם היה אך ורק תזכורת, סימן לניקיון שבוצע כהלכה.

  • נטע הימן מינה

    צלקת

    גבר כשהאירוע התחיל היה ברור לה ולכולם שזה ישאיר צלקת ענקית, אבל היא לא דימיינה לעצמה שאחרי כל כך הרבה זמן, הפצע לא יתחיל אפילו להגליד.

  • גל חיימוביץ

    צלקת

    "הגבות יותר צרות, ויש לה צלקת מעל עין ימין." הבטתי בתמונת הפורצת שיצרה ה-AI של משטרת ישראל, ומשהו היה מוזר. תווי הפנים התאימו; גם השיער ואפילו החיוך הנכלולי. אבל הצלקת צוירה לא נכון. "כן," אמר לי השוטר, "היא קראה הארי פוטר."

  • Barzel (barzel.bsky.social)

    צלקת

    ד"ר שרה עקבה אחרי הצלקת הישרה לאורך הרקה שלה באצבעות רועדות. בניגוד לצלקות הניתוח הגסות של העבר, זו הייתה ישרה לחלוטין - קו כסף מתחתי שהחזיר את אור המסך שמולה. הממשק העצבי שמתחתיו היה שווה את כל הכסף והמאמץ שהשקיעה בלהשיג אותו. "אבחון סופי הושלם", צלצל עוזר הבינה המלאכותית שלה. "יחס דיחסת זיכרון: 98.7%. אזהרה: מתקרב לקיבולת אחסון מקסימלית" שרה התעלמה מהאזהרה. היא התעלמה מזה שבועות, המוח האנושי לא נועד להחזיק כל כך הרבה נתונים, אפילו עם ממשקים עצביים ושתלי אחסון מהשורה האחרונה, אבל היא הייתה זקוקה לכל פיסת זיכרון, לכל שבר של מידע שהיא יכולה לאסוף על פרויקט Soulkiller. לפתע, דלת המעבדה נפתחה מאחוריה. בפתח הדלת עמד המנהל האנאקו ולצדו שני קציני אבטחה של התאגיד, מלאים בשתלי כרום ותוספות מכף רגע ועד ראש - יחידת אבטחה עלית ובלתי ניתנת לעצירה. "שרה", אמר האנאקו, קולו רגוע באופן מלאכותי. "מערכות הניטור שלנו זיהו גישה לא מורשית לקבצים מוגבלים. קבצים בנושאי תופעות הלוואי. קבצים של הפרויקט." ידה של שרה הלכה שוב באופן אינסטנקטיבי אל הצלקת. "לאנשים יש זכות לדעת! 300 נבדקים האנאקו, 300 אנשים שלא יכולים ליצור זכרונות חדשים בגלל מה שעשינו להם!". "יש סיבה טובה שהתיקים האלו מסווגים, את יודעת זאת, ובכלזאת היית כאן וחתמת על כל הטפסים והוויתורים כדי להיות בחזית הקדמה האנושית" האנאקו צעד קדימה. "טכנולוגיית הדחיסה העצבית עוד לא הייתה מוכנה. אבל תחשבי על הפוטנציאל - היכולת להוריד ולאחסן אישיות וזכרונות של תקופת חיים שלמה, לשמר באמת את התודעה האנושית, להעביר אותה מגוף לגוף ולחיות לנצח." "אבל באיזה מחיר?" שרה נסוגה, מרגישה את עומס הנתונים בראש. שמות. פרצופים. עדויות. עדות. "אתה עדיין מנהל ניסויים נכון? גם אחרי מה שקרה לקבוצה הראשונה?" הבעת פניו של האנאקו התקשתה. "אבטחה, נא ללוות את ד"ר שרה למעצר. פרוטוקול מחיקת זכרון סטנדרטי".

  • ליאורי

    צלקת

    היו הרבה מאוד יתרונות להתחדשות התאית המהירה, אבל היה לה חיסרון אחד מבחינתה. לכן היא שמה לעצמה תזכורת קבועה ודאגה לקלף את הגלד בכל פעם מחדש לפני שהספיק להחלים.

  • איילת נתנאל

    צלקת

    כמה היא אהבה את אבא שלה. הזכרונות ממנו כל כך חיים ובועטים, למרות שכבר שנים אינו נמצא עימה. כשהיתה בת חמש או שש הוא נעלם מחייה, משאיר אחריו שובל זכרונות של אפטרשייב וגעגועים. היא זכרה את הריח העדין, הכמעט סבוני שהיה מורח על לחייו לאחר הגילוח. היא אהבה להסתכל עליו מתגלח; איך היה מעמיד את מברשת הגילוח על השיש, פותח את זרם המים ומכוון אותם לטמפרטורה הנכונה, כך שלא יהיו קרים או חמים מדי, שיהיו במידה הנכונה. לאחר מכן היה מרטיב את המברשת, שם עליה את קצף הגילוח ומורח אותו על זיפיו. היא היתה מסתכלת עליו כמהופטנת, נדהמת איך זיפיו השחורים מתכסים קצף לבן ששיווה לו מראה שונה. לקצף היה ריח עמוק, כבד, שחדר לנחיריה והתיישב בהם גם בימים שאחרי. הריח הזה התערבב עם ריח הטבק מהמקטרת ועם ריח הזיעה שדבק בבגדיו לאחר יום העבודה. ערבוב הריחות סחרר אותה, וגם שנים לאחר מכן כאשר תריח אחד מהם היא תרגיש שוב בבית. תחושה שאינה מובנת מאליה. "לאן הוא נעלם?" שאלה את עצמה ואת אימה פעמים רבות אך אימה, שהיתה פעם צחקנית, נותרה שותקת. בנערותה בילתה שעות רבות בקריאת ספרים, ואהבת במיוחד את "אורה הכפולה". אם אלו מצאו הורים אולי גם לה יש סיכוי. היא בילתה שעות בתכנון תכניות ובנסיונות עקרים להשיג רמזים שיעזרו לה להרכיב את הפאזל שהיה חייה. היא בנתה תרחישים שונים, בחלקם נדד אל ארצות רחוקות, ובחלקם הקריב את חייו למענן. בחלקם היה גיבור על שהציל נפשות טועות, ובחלקם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. באף תרחיש לא העלתה בדעתה כי הקים משפחה עם אשה אחרת וילדות אחרות מביטות בו מתגלח. היא רק ידעה שאם תפגוש אותו אי פעם היא תזהה אותו על פי עיניו הכחולות, ועל פי הצלקת הקטנה בתחתית סנטרו שנותרה, כנראה מפני שלא היה מרוכז, בפעם האחרונה שצפתה בו מתגלח.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    צלקת

    הוא כבר לא נעלב כשאיזה ילד צחק עליו, או כשמישהו אמר שיש לו פה מוזר. גם המילים "מום מולד" כבר לא הפריעו לו כל כך. אבל לפעמים, כשהיה נוגע בצלקת, היה מצטער על כך שאיבד את ההזדמנות להיות ארנב אמיתי.

  • ערןכץ

    צלקת

    ככל שעברו השנים הילדות שלו התפוגגה ממאגרי הזכרון. אבל הצלקת בגב היד נשאה בתוכה את הקיץ האחד, המתוק, שבילה אצל הדודה בקיבוץ. הוא ישב בתוך הערפל וליטף אותה הלוך ושוב.

  • נועה זהבי רז

    צלקת

    את שמה קיבלה צלקת כמקובל בגיל עשר, בטקס משפחתי חגיגי. היא זכתה לו לא בשל חשש צלקת שתעטר את פניה, אלא בשל נטייתה להותיר צלקת בלב כל מי שפגשה. כן כן, כבר בגיל עשר היא הייתה ילדת פלא, עם מוח חד כתער, הומור מרושע, וחיבה מיוחדת לפיצוצים קטנים ובלתי מזיקים. יום אחד, בעודה מנסה לשדרג את הטוסטר שלה למכונת זמן (הניסוי זכה לתוצאות מעורבות שכללו בעיקר עשן), צלקת נתקלה בשידור מוזר מגיע מכוכב הלכת חילזון. השידור כלל חיזר עם אנטנות ארוכות במיוחד, שביקש עזרה דחופה בפתרון משבר אנרגיה חמור. "נשמע כמו אתגר!" חשבה צלקת, ושלחה בחזרה הודעה לחיזר: "אל דאגה, צלקת כאן! תוך כמה ימים אני חוזרת אליך עם פתרון." היא ארזה מזוודה קטנה, שכללה ערכת כימיה, פטיש, וארנב מחמד בשם פרופסור שפם (כמו כן, היא לא לקחה מגבת). היא תכננה להשתמש במעבורת החלל הישנה של סבא שלה, שחנתה בחצר האחורית (סבא שלה היה אסטרונאוט בדימוס, עם חיבה מיוחדת לגרביים צבעוניים). הטיסה לחילזון היתה רצופת תקלות. פרופסור שפם לעס את חוטי החשמל, צלקת כמעט גרמה לפיצוץ בעת שניסתה לחמם את ארוחת הצהריים שלה (שעועית אפויה, טוב ששאלתם), והיא גילתה שהיא שכחה לארוז תחתונים להחלפה. כשהגיעה לחילזון, קיבל את פניה החיזר המודאג. "ברוכה הבאה, צלקת! אנחנו נואשים! מקור האנרגיה שלנו, גביש הקווארק, נגנב על ידי שודדי החלל האימתניים, הברומגים!" "ברומגים?" צחקה צלקת. "איזה שם מגוחך לשודדי חלל! אל דאגה, אני כבר אמצא את הגביש שלכם." אחרי חקירה קצרה (שכללה פיצוץ קטן במסעדה מקומית), צלקת גילתה שהברומגים החביאו את גביש הקווארק בתוך פסל ענק של חתול. היא החליטה להשתמש בפטיש שלה כדי לשבור את הפסל, אבל אז קלטה שזה רעיון גרוע מאוד. במקום זאת, היא השתמשה בערכת הכימיה שלה כדי ליצור חומר דביק במיוחד, שאותו מרחו על פרופסור שפם. הארנב המסכן נורה לעבר הפסל בעזרת רוגטקה מאולתרת, נדבק לפסל, ומשם שלף את גביש הקווארק בעזרת שיניו החדות (אף ארנב לא נפגע במהלך כתיבת סיפור זה, או אחריו). הברומגים, המומים מהתבונה והערמומיות של צלקת (ובעיקר מהארנב המעופף), נכנעו מיד. צלקת החזירה את גביש הקווארק לחייזרים, והם הודו לה בהתרגשות. לפני שעזבה את חילזון, צלקת קיבלה מתנה מהחייזרים: זוג גרביים צבעוניות במיוחד, שהזכירו לה את סבא שלה. היא ופרופסור שפן חזרו לכדור הארץ, עייפים אך מרוצים, מוכנים להרפתקה הבאה שלהם.

  • שרון גינת

    צלקת

    הנערה ישבה על כיסא עץ קטן, ולידה כן ציור מלוכלך למדי. התיירים שעברו לידה, השתהו לרגע קט ליד ציוריה ומיד המשיכו הלאה, לדוכנים הבאים. היא לא פצתה פה, לא הזמינה אותם להביט בציוריה, ואף ליצור קשר עין לא ניסתה. אגלי זיעה נצצו על מצחה, וליחלחו את כפות ידיה. מדי פעם ניגבה את ידיה במכנסיה, על מנת שתוכל להמשיך ולאחוז בעפרונותיה, ולרשום בזריזות סקיצות של העוברים ושבים בטיילת. הנה עוברת מטרונית כבודה, לבושה בטייץ מנומר, וחולצתה נוצצת בשמש הקופחת. הנערה שרטטה בזריזות את צדודיתה הנאה של הגברת, ואף כי פרטי הרישום היו מועטים, נראה היה כי קלטה בהינף קל של עיפרון את דמותה הססגונית של האישה. והנה זוג צעיר מחובק, למרות החום העז. אהבה טרייה נשקפת מעיניהם הנוצצות. לפתע שמעה קול רך וגבוה מאחוריה. "את מציירת נהדר!" היא הסבה את ראשה בבהלה, וראתה בחור צעיר בכיסא גלגלים, מציץ מעבר לכתפה על רישום הזוג המאוהב. "תודה", ענתה. מבוכה קלה בקולה. עיניה משוטטות סביב על מנת שלא להתמקד בגפיו המשותקות והמצומקות. "הלוואי שיכולתי לצייר כמוך", אמר בחיוך. היא משכה בכתפיה, "ניסית פעם?" הנער נשא את כפות ידיו כלפי מעלה. אצבעותיו היו מעוותות ומעוקלות כלפי פנים. "אני מצטערת". "לא יכולת לדעת". הם שתקו לרגע, וסקרו זה את זו בעדינות. "לא חם לך ככה? אני הייתי מתבשל בלבוש כל כך ארוך", העז לשאול לבסוף. "חם" "אז למה?" היא היססה לרגע. משהו בנער הזר והמוזר הזה נסך בה בטחון, באופן מפתיע. "יש לי צלקות", הודתה לבסוף והפשילה בזהירות את שרוולה. הוא לא שאל איך ומתי זה קרה, והיא לא סיפרה. "גם לי יש. מתערב איתך שהרבה יותר ממך. עברתי לא מעט ניתוחים בילדותי", אמר, "שנעשה תחרות?" "על מה מתערבים?", צחקה לראשונה, ושיניה התנוצצו בשמש כפנינים קטנות. "אם אני מנצח, אבקש שתלמדי אותי לצייר כמוך. מה תרצי ממני אם אפסיד?" היא השפילה מבטה לכמה רגעים. "מצטער אם הלחצתי אותך", אמר בשקט, "לא התכוונתי". הנערה הישירה מבטה לעברו. דמעות נצצו בעיניה. "אם אני אנצח, ארצה ללמד אותך לצייר, אם נאה הדבר בעיניך", ענתה.

  • נועה זהבי רז

    נשימה

    הדלת נטרקה ברעש מחריש אוזניים, והותירה את ליאור לבדו בחדר החשוך. נשימתו נעתקה. הוא ידע שהוא לכוד. החלון היה נעול, הדלת מוגפת, והטלפון שלו, כמובן, נותר על השולחן במטבח. ליאור גישש באפלה אחר מתג התאורה, אצבעותיו רועדות. אור צהוב חיוור הציף את החדר הקטן, חושף קירות מתקלפים ורצפה מאובקת. לא היה שום רהיט, שום חפץ, שום דבר מלבד דלת אחת נעולה. הוא ניסה להיזכר איך הגיע למצב הזה. שעה קודם לכן, צעד ברחוב סואן, בדרכו חזרה מהעבודה. דקירה חדה בצווארו, ואז חושך. כשפקח את עיניו, מצא את עצמו כאן, בחדר המוזר הזה, ללא מושג מי הניח אותו שם או מדוע. ליאור ניסה לפתוח את הדלת, אך היא הייתה נעולה היטב. הוא חבט בה בכוח, צעק לעזרה, אך לשווא. הדממה בחדר הייתה מחרישה, רק קול נשימותיו הכבדות שבר את השקט. לפתע, נשמע רחש קל מתחת לדלת. ליאור קפא על מקומו, ליבו הולם בחוזקה. מעטפה דקה וחומה החליקה מתחת לדלת. הוא הרים אותה בידיים רועדות, פתח אותה, ובתוכה מצא פתק קטן ועליו כתוב: "המשחק מתחיל עכשיו." ליאור הרגיש צמרמורת עוברת בגופו. הוא לא ידע מי עומד מאחורי המשחק המטורף הזה, אבל דבר אחד היה ברור: הוא חייב למצוא דרך לצאת מהחדר הזה, ומהר. שעות חלפו. ליאור ניסה כל דרך אפשרית לפתוח את הדלת או את החלון, אך ללא הועיל. הוא היה מותש, רעב, וצמא. הייאוש החל לכרסם בו. לפתע, הבחין בלוח רופף על אחד הקירות. הוא משך בו, והלוח נפתח, חושף פתח צר ומחניק. ליאור היסס לרגע, אך לא הייתה לו ברירה. הוא זחל לתוך הפתח, והלוח נסגר מאחוריו. הוא מצא את עצמו במסדרון חשוך וארוך. הוא החל לצעוד, לא יודע לאן המסדרון מוביל. לפתע, שמע קול צעדים מתקרבים. הוא קפא על מקומו, נשימתו נעתקה. דמות גבוהה וכהה הופיעה בקצה המסדרון. ליאור לא ראה את פניה, אך ידע שהסכנה קרבה. הוא הסתובב ורץ, רגליו נושאות אותו קדימה, אל הלא נודע. הוא רץ ורץ, עד שהגיע לקצה המסדרון. שם, מצא דלת נוספת. הוא פתח אותה בכוח, ונכנס פנימה. הוא מצא את עצמו בחדר גדול ומואר. במרכז החדר עמד שולחן ערוך, ועליו ארוחה מפוארת. ליאור התקרב לשולחן, לא מאמין למראה עיניו. קול בלתי מוכר נשמע מאחוריו. "אני שמח שמצאת את הדרך לכאן," אמר הקול. ליאור הסתובב וראה גבר מבוגר, לבוש בחליפה יקרה, פניו חתומות. "מי אתה? ולמה הבאת אותי לכאן?" שאל ליאור, קולו רועד. הגבר חייך חיוך קר. "אני אביך," אמר. "והבאתי אותך לכאן כדי שתלמד לקח." ליאור בהה בו בתדהמה. "אבי?" מלמל. "אבל... אבל חשבתי שאתה מת." "טעית," אמר הגבר. "חיכיתי לרגע הנכון לחזור לחייך." הוא התקרב לליאור, עיניו נוצצות. "ועכשיו," אמר, "הגיע הזמן שתשלם על חטאי אמך." ליאור לקח נשימה עמוקה. הסוף.

  • גל חיימוביץ

    נשימה

    יענקל'ה עצר את הנשימה למשך 103 שניות שלמות. כשלא הצליח להחזיק יותר, הוא ניסה לנשום רק דרך הפה. זה לא עזר לו. זה לא מומלץ להפליץ כשאתה סגור בחליפת חלל, תלוי בין שמיים וארץ. לפחות הנוף עוצר נשימה.

  • אפריל

    אוקטובר 23 אוקטובר. דפקתי בדלת, לא היה מענה. יללת חתול וחריקת שריטות ציפורניים בדלת צרמו את אזני. הדלת זזה מעט ופס אור דק נשפך החוצה. פתחתי את הדלת שלהפתעתי לא הייתה נעולה. לוליטה רצה אלי, ליטפתי את ראשה. היא מהרה להוביל אותי לפינה בה מונחים כלי האוכל והשתייה שלה שהיו ריקים. מילאתי אותם. נשענתי על מעקה המרפסת בגבי לים, והבטתי בלוליטה שבלסה ברעב גדול את תכולת הקערה. רוח שרבית נשבה ופזרה דפי מכתב, שנכתב בכתב יד. אספתי את הדפים, כשסיימתי לקרוא, סרקתי את הבית במבט אחרון שהיה מרוקן מחיים. בדרך לשדה התעופה בכיתי לראשונה.

  • איתי סופר

    צלקת

    - קוראים לי דוריאן, ואני סובל מעורנטולפגמימטיס. - אוהבים אותך דוריאן במעגל ההקשבה ישבו באותו הרגע שמונה גברים ונשים. ההשתתפות בסבל נשמעה במלמול מפיהם של שניים או שלושה. - תסמונת עורנטולפגמימטיס היא סבל אחד מתמשך, אל תהיו כאלה - אוהבים אותך דוריאן! - זה נראה נחמד להיראות בן 20, ועוד בלי ניתוחים ובלי למרוח שלושה סוגי קרמים פעמיים ביום, אבל זה לא... המנחה עוד שמרה על ארשת פנים מזדהה, אבל גם היא התייחסה אליו כאל תנין בוכה. - תרצה לפרט לנו? אני לא בטוחה שכולם מכירים את המחלה ואת השפעתה. - טוב. ניסיתם פעם להתקבל למשרת אוצר במוזיאון הבריטי? או מנהל מכרה באיזו קולוניה באפריקה? כולם מתרשמים מאוד מהקורות חיים שלי, וכשהם רואים אותי - הם מציעים לי רק משרות סטודנט במקרה הטוב. שתיקה השתררה בחדר. דוריאן נתקע. ההזדהות לא באה. המנחה ניסתה לעורר את השיחה. - קושי בהשגת עבודה הוא אמנם מכשול לא קטן, אבל אני בטוחה שאתה סובל מעוד דברים. יש עוד משהו שתרצה לשתף? - תראי, כשאני נפגש עם אנשים בכל מיני מפגשים חברתיים, כולם מראים לי את הצלקות שלהם. אחד מנפילה מסוס, אחד מתאונת סיף, אחד מקטטה המונית בפאב, עוד אחד ממכרה. הכל קרה לי, ואפילו יותר מזה, אבל לא מאמינים לי. עוד סלב שכל העולם שלו מורכב מעצמו ומהחוויות שלו, אין לי כוח אליו. - ומי שסובל מעורנטולפגמימטיס לא מצטלק? - בדיוק - אם ככה, כשאנחנו מסיימים, אני אפנה אותך למישהו שמסדר צלקות גם לאנשים שסובלים מעורנטולפגמימטיס. תחזור אלינו בשבוע הבא ותשתף אותנו בשינוי.

  • ליאורי

    נשימה

    היא אהבה יוגה. איבריה לא נזקקו לתחזוקה מהסוג הזה - רק לניקיון מאבק ועדכון תוכנה מדי פעם בפעם. פשוט משהו בתרגילים המשונים שעשע אותה וגרם לה הנאה. היא אפילו הצליחה להיראות מתאמצת בתנוחות כמו אקה-פדה-ראג׳ה-קפוטאסנה, אבל הקושי האמיתי היה לזכור לחקות נשימה לאורך כל השיעור.

  • איתי סופר

    נשימה

    15 מאוזן: 'מחזור האוויר בגוף'. 5 אותיות, נגמר ב ה'. נחזור לזה אחר כך. 'מחזור האוויר בגוף'... 'אוירה'? ... אין לי כוח לתשבצים... הוא שאף אוויר לאט לאט דרך הנחיריים. 4 פעימות. עצר פעימה. נשף את האוויר לאט לאט דרך הפה. 4 פעימות. התרווח. הוא למד שזה עוזר להירגע, לא זוכר ממי. ושוב, שאיפה. איטית איטית. שקטה הדופק כבר ירד קצת. ונשיפה. הראש עדיין ריק. 15 מאוזן, נגמר ב ה'... ואז הכריז בשקט נפשי עילאי: כוס אמק, אני מעדיף סודוקו.

  • Chasing rabbits

    נשימה

    טיפ קטן לסובלים מחרדות כמות השאיפות שתקח בחייך לא בהכרח זהה לכמות הנשיפות

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    נשימה

    "אז מה למדנו מכל זה?" שאל מלאך המוות. "שצריך להקשיב למלצרים ולא לזלזל בהם," השיב הגבר בקול נכאים. הוא והמלאך התבוננו מטה על גופתו בזמן שהפרמדיק הפעיל שוב ושוב את הדפיברילטור. "אמרתי לו להיזהר ולא לשאוף כשהוא אוכל את הטירמיסו," אמרה המלצרית בדמעות. "זה מלא אבקת קקאו".

  • פשחקש

    ג'לי

    עכשיו כשהדור הרביעי לשואה כבר כאן, מרגיש את גלגולו החדש של השטן על נפשו ובשרו, כשניצולי המחנות האחרונים כבר אינם - בשלה העת להודות שהם היו בלתי נסבלים. גיבורים בעל כורחם שראו את הדברים הנוראים מכל, שרדו בקושי ובאו לכאן, שארית פליטה. להילחם ולבנות את הארץ כשיסודותיה בנויים על פוסט טראומה ואטימות רגשית - כלפי עצמם, אחד לחברו, לילדיהם. "לא מדברים על זה" כבר ממזמן יצא מהקשרו המקורי. לא מדברים על המחנה או על הבריחה או על זה שסבתא גנבה וסבא רצח, על זה שגם אחרי שעלה סבא לא היה בבית אלא במחנות צבאיים, עסוק בלחטוף סרטן במפעלים ולמות בטרם עת מהרעל של הצבא שלנו. לא מדברים שכשהיה בבית - חינך בכח הזרוע. ככה שאבא לא מוציא מילה בבית גם היום. לא מדברים על ההומור האלים של סבתא המגניבה והמצחיקה שצחק על כל מה שכואב ודקר דקירות קטנות כל פעם מחדש. כשבבית היא התעוררה מסיוטים למרות הכדורים שלקחה כל חייה. על הקיבוצים ובתי הילדים וניכור רגשי שחילחל במורד הדורות. פאק איט - אני דור שלישי עם דרכון פולני ותיק ארוז למקרה של מתקפה עם סרטים בראש על עבר ועתיד באירופה. לא מדברים על הזמן המשפחתי אצל סבתא. הארוחות. אני זוכר אותן כילד. מזרח אירופה בצלחות פורצלן בלב רמת גן. הכריחו אותי "לטעום". תמיד חיכה כבד קצוץ אפרפר בצלחת כבר כשהגענו, אלוהים יודע ממתי. מרק. עוף. תפו"א. הכל מדוד. לשמחתי - אפפעם לא מספיק לכולם. לקינוח אם סבתא החליטה לפנק - ג'לי.

  • עינבל ויסמן

    ג'לי

    בצד השני עמדו חבריה לטיול וחיכו. היא רצתה להיות שם, איתם, אבל בינה לבינם ערוץ עמוק וסלעי וגשר מתוח ביניהם. והיא שונאת גבהים, שונאת גשרים ושונאת לפחד. וכל אלו ביחד הופכים את רגליה לג'לי, ועם ג'לי אי אפשר להתקדם. #סיפורונובמבר 3

  • עינבל ויסמן

    צלקת

    מיששתי בלי לראות את הסיכות שחיברו את שני עברי הבטן שלי בחזרה ביחד. זה כואב? זה לא. זה רק מגרד נורא עד שבא לי לתלוש את הסיכות החוצה. אם תגרדי תיהיה לך צלקת. ואם אני לא אגרד? גם.

  • עינבל ויסמן

    נשימה

    כמה בריכה נצליח לצלול בלי לעלות? קופצת למים, לא קפיצת ראש, קפיצת רגליים. הרגליים נוגעות ברצפת הבריכה ואנחנו מתקפלות לישיבה מזרחית על הקרקעית, מסתכלות אחת על השניה יוצאות לדרך התת מימית שלנו. הכי קרוב לקרקעית הבריכה, מי שמצליחה גם לגרוף בדרך קוקיות שאיבדנו קודם, מרוויחה. בערך באמצע הבריכה אני מרגישה את הנשימה משתוקקת, ומתחילה להתל בה. אני עושה בכאילו, יונקת אויר דמיוני בפה סגור ונושפת אותו לתוך הלחיים שלי. זה מעניק לי עוד כמה רגעים לפני שהיא משתלטת עלי, והרגליים בועטות את רצפת הבריכה לצד אחת ואת הגוף שלי החוצה לאוויר. הכי הרבה שלי עד עכשיו! כמעט בריכה שלמה! אני מתפוצצת מגאווה, ואז אני רואה את אדווה ממשיכה עד המעקה ורק אז עולה לנשום.

  • תגקאי

    צלקת

    1.11 // צלקת הילדים התקבצו סביב תיאודור בציפייה דרוכה. כמו בכל יום שלישי לאחר ארוחת הערב, הוא נכנע להפצרותיהם ונאות לספר על אחת מהרפתקאותיו. למרות עייפותו הרבה היום, היה איש של כבוד – והבטחה היא הבטחה. מזווית עינו קלט את אחד הנערים המבוגרים ואת מליסה מקשיבים בעניין, אף שהעמידו פנים שסיפורי ה"זוטות" שלו, כלשונם, אינם ראויים לתשומת ליבם. הסופה המשיכה להכות בחלונות הספרייה, מבזיקה בגוון הכחול המיוחד לימי שלישי. בימים אחרים, כשנודד חדש היה מצטרף למקלט, היה ערפל לבן וסמיך ממלא את החלונות – אך לא היום. "תיאודור, בבקשה!" קראה מגי מהספה הסגולה המרופטת, חיוך חסר שתי שיניים מאיר את פניה. "ספר לנו איך קיבלת את הצלקת שעל היד!" תיאודור התרווח בכיסאו, עצם את עיניו והחל לגולל את סיפורו בקול רך. "בואו נראה... כבר סיפרתי לכם על גמלי הברונזה, על מפלצת הים הנוראה ועל החוף העשוי מאבנים טובות, נכון?" גל של מלמולי התרגשות חלף בין הילדים. תיאודור חייך, וגמל בליבו החלטה. "אם כך, הגיע הזמן לספר לכם כיצד פגשתי את אשתי." "הייתה לך אישה?" התפלא רוי. "הנח לי לספר." קולו היה שקט אך מהדהד, וכעת השתררה דממה מוחלטת. אפילו פצפוץ האש באח נדם. "אחרי שבועות של נדודים במעמקי האי שחולו עשוי אבנים טובות, בהם תיעדתי למעלה מחמישה סוגי עצים חדשים, שמעתי אוושה בעץ התמר שמעליי. "באותם ימים כבר הייתי רגיל לאוושות בעצים – תמיד היו לטאות סקרניות שהביטו בי בשעה שרשמתי בפנקס התיעוד שלי." הוא משך בכתפיו באדישות מעושה כשהילדים השמיעו קריאות התפעלות. "לא טרחתי להביט למעלה. אך לא הספקתי לצעוד שלושה צעדים, והעולם התהפך – נלכדתי במלכודת חבלים!" חיוך קטן מתח את שפתיו הדקות. "הרגשתי שחלפו שעות עד שהיא הגיעה, אך למעשה היו אלה דקות ספורות. היא שלפה סכין ארוכה ושחררה אותי. נחתתי על הקרקע בחוסר חינניות משווע, מתגלגל וצורח כחיית בר פצועה." צחוק השתחרר מבין שפתיו והאיר את עיניו. "נפצעתי ביד מהנפילה, כך שהייתה סיבה טובה ליללותיי, אך בשבילה—" שקט בלתי נעים השתלט על החדר. קולו של תיאודור נסדק קלות והוא מיהר לכחכח בגרונו. "בשבילה הייתי נופל ממלכודת החבלים שוב ושוב, שני תריסר פעמים, רק כדי לשמוע את קול צחוקה פעם אחת אחרונה." הוא לקח נשימה עמוקה. "היא צחקה על גבר מסכן בשעת כאבו, וצחוקה היה כה צלול ומתגלגל שמצאתי את עצמי צוחק איתה, בעודי אוחז ביד אחת את זרועי המדממת. היא הייתה כה יפה. היא הייתה הכל." הוא העביר מבט בין הילדים שסביבו וסיים בשקט: "ואם היא הייתה כאן, הייתה מכריזה שהגיעה השעה לחזור למיטות." רטינות וקריאות מחאה נשמעו סביבו, אך הוא כבר לא הקשיב. מחשבותיו נדדו אל אשתו, בעוד אצבעותיו משייטות על הצלקת שבזרועו, ועיניו נעצמות לאיטן.

  • DipoKili

    צלקת

    זה תמיד היה ככה. תמיד הוא הופיע ביום אמצע החורף ולמחרת נעלם. אף אחד לא זוכר אותו חוץ ממני. אבל הדבר היחיד שאני זוכר עליו, זה שיש לו צלקת לכל אורך העין. הוא מעולם לא דיבר או יצר קשר עם מישהו מאיתנו. הכפר שלנו הוא מקום שלו ולא מזיק. אבל תמיד ידעתי שעמוק למטה מתחבאים סודות אפלים. לכן שמרתי על פרופיל נמוך עד שאפגוש אותו שוב. ואכן היום הזה הגיע. הוא הופיע שוב בכפר והתהלך לאורכו ולרוחבו. עקבתי אחריו עד לאוהל שמעולם לא ראיתי. נכנסתי פנימה ונדהמתי. אט אט הגבר הפך לאישה יפיפיה ואת הצלקת כיסתה רטייה. היא כיוונה אליי סכין, מסמלת לי להתרחק מהאוהל שלה. מרוב הלם לא הצלחתי לזוז. ואז לראשונה שמעתי אותה מדברת. "תעוף מפה או שהראש שלך יעוף מפה". במקום לסגת אחורה הרגשתי תחושה משונה דוחפת אותי קדימה, מצמידה את צווארי לסכין. היא הרחיקה את הסכין ממני בבהלה. שפתיה נפתחו כאילו היא מתכוונת לומר משהו, אך רק אד ירוק יצא מפיה והתגבש. זה היה מראה עוצר נשימה.

  • איתי סופר

    ג'לי

    פרופסור מקס הכניס את הצלוחיות למקרר, החזיר את מגש המבחנות האחרון, הסיר את כיסוי הראש, הסיר את משקפי המגן, ויצא למטבחון. הוא שוב שכח להזמין צוהריים, וגם לא שם לב שמזמן כבר לא צוהריים. נשארו רק שאריות של הארוחות של האסיסטנטים מכל השבוע. מה יש לנו כאן? עוד פעם מוקפץ? קוסקוס? הודי? מקס הוציא יוגורט תות והניח על השולחן. הוא העיף עוד מבט במקרר. יש כאן רגל קרושה מהפונדק של בז'ז'ינה! רגע... מה יקרה אם אני אשלב עם היוגורט תות?

  • שירלי ק

    צלקת

    שנים לא הסתכלתי במראה. לא ככה. לא הייתי מסוגלת. הגוף הזה שנשקף אלי לא הרגיש כמו הגוף שלי. כשההורים שלי שיפצו את הדירה שלנו ועיצבו את כל החדרים מחדש התעקשתי שאצלי בחדר לא תהיה מראת גוף. לא צריך. מספיק מראה לפנים. ממש ליד דלת היציאה מהבית דווקא כן הייתה מראה כזאת, גדולה, כדי שאמא שלי ואחותי יוכלו לוודא רגע לפני שהן יוצאות שהן נראות כמו שהן רוצות. אבל אני אף פעם לא נראיתי כמו שרציתי אז גם מהמראה הזו השתדלתי להתחמק. מדי פעם בכל זאת הייתי קולטת את הדמות ששם, עם הבגדים הרחבים והגדולים שמסתירים הכל ומאפשרים לי לא להתמודד עם הגוף שהוא לא שלי אבל אני בכל זאת צריכה להסתובב איתו. ואז עזבתי את הבית ההוא. עם המראה הגדולה ליד דלת הכניסה. ועברתי לגור במקום הראשון שבו הרגשתי באמת בבית. דירת סטודיו, מעופשת, במקום הכי נמוך בתל אביב, שאפילו מקום למראה לא היה בה. ושם לראשונה התחלתי להרגיש נוח עם עצמי. להרשות לעצמי להיות מי שאני, ואיך שאני, לא בהשוואה לאמא שלי ולאחותי רגע לפני שהן יוצאות מהבית, אלא רק בהשוואה לעצמי. עברו מאז כבר לא מעט שנים, והיום אני כבר לא גרה בדירת סטודיו, והיא כבר לא מעופשת, ובמקום קצת יותר גבוה, ויש לי מראת גוף. ואני מסתכלת בה מדי בוקר כשאני יוצאת מהמקלחת, בוחנת את עצמי מכף רגל ועד ראש, בלי בגדים, ואוהבת את מה שאני רואה. כמעט. כי מדי בוקר אני לא יכולה להתאפק, מרימה את הציץ השמאלי, ואז את הימני, ורואה מתחת לכל אחד מהם צלקת, ומכריחה את עצמי להיזכר במסע שהייתי צריכה לעבור כדי להיות מסוגלת להסתכל על עצמי. צלקת פיזית שמסתירה את הצלקות שאי אפשר לראות, מכל השנים האלה בלי מראה בחדר. צלקת שאני יכולה לספור על אצבעות שתי הידיים את מספר האנשים שראו אותה עד היום, שהסכמתי שיתקרבו אלי מספיק כדי שיוכלו לראות גם את מה שיש מתחת לציץ. מיותר לציין שאף אחד מהם לא נשאר שם מספיק זמן אחרי, אבל זה כבר לא אכפת לי. העיקר שאני יכולה להסתכל על הצלקת, במראה, ולא לפחד ממנה יותר. האחרים? שיסתכלו עלי כמה שהם רוצים. מרחוק. ויקנאו.

  • שירלי ק

    נשימה

    3:22. זו השעה שנשקפת אלי ממסך הטלפון כשאני מתעוררת. איזו שעה מוזרה להתעורר בה. כאילו רק לפני רגע נרדמתי, וממש עוד רגע אני כבר צריכה לקום שוב. אני שומעת נשימה לידי ומבינה למה התעוררתי. מתהפכת במיטה ומסתכלת עליו ישן. נינוח. מפחדת שאולי הנשימה שלי תעיר אותו, ואז למרות שעכשיו רק 3:22, או אולי כבר 3:22, הוא יבין שהוא לא יכול להישאר במיטה לידי וילך. עוד נשימה שלו. אני מנסה לסנכרן בין שלו לשלי כדי שננשום ביחד. נשימה ונשיפה, נשיפה ונשימה. נזכרת איך כמה שעות קודם שום נשימה ושום נשיפה לא היו מתואמות, והכל היה פראי ולא מתוזמן כמו שיכול לקרות רק בסיטואציות פראיות ולא מתוזמנות כאלה. 21:37 סווייפ ימינה באפליקציה. מץ'. הוא קרוב. הוא זמין. הוא לוהט. לפחות בתמונות. 22:01 שיחת וידאו קצרה רק כדי לוודא שהתמונות שלו הן באמת שלו ושלי הן באמת שלי. והוא עוצר נשימה. לא במובן הספרותי של המילה. באמת כשאני רואה אותו בלייב אני שנייה מפסיקה לנשום כי הוא כל כך עוצר נשימה. והוא רוצה להיפגש. עוד הערב. לא משנה לו איפה. אחרי הדרינק השני אני כבר מתחילה ללטף לו את הזרוע ולהרגיש כל שריר ושריר שמתקשח. אחרי הדרינק השלישי אנחנו כבר מתנשקים. 1:14 אנחנו נכנסים למונית בדרך חזרה אלי. ביחד. כשהוא כבר יודע כל מה שצריך לדעת, ואני מעדיפה לא לדעת כלום. ועכשיו 3:22, ואני מנסה למשוך את הזמן עם כל נשימה שהוא ואני נושמים ביחד.

  • יובל מישורי

    ג'לי

    היא ליטפה את כתפו ואת גבו המצולק באור השחר החיוור. נשימתו השטוחה והקצובה היתה מנחמת, והיא היתה שמחה לתת לו לישון כמה שירצה, אבל החיים לא מחכים. הוא מלמל משהו מתוך שינה, והיא המשיכה ללטף. עיניו נפקחו והוא הסתובב אליה. הוא הביט בעיניה במבט מצועף דרך קורי השינה, והיא הסיטה את השיער ממצחו. "בוקר טוב," היא נשקה לו, "הגיע הזמן לקום". הוא כיסה פיהוק בידו ואחר כך שלח את היד לשפשף את עיניו. היא קמה והלכה לשירותים, והוא התיישב במיטה. היא שלחה את ידה למברשת השיניים, אבל ידה נתקלה בכוס והפילה אותה אל תוך הכיור. התנגשות הזכוכית והפורצלן שחררה רעש חזק ופתאומי. גופו הפך ברגע אחד מגוש ג'לי לפלדה יצוקה. ראייתו התחדדה, ליבו פעם מהר יותר, שריריו התכווצו. לרגע הוא שוב היה שם, בשדה הקרב, מנסה לפלס את דרכו בענן האבק לעבר חברו הזועק. הוא רץ שפוף, וכל פיצוץ גרם לו להוריד את הראש עוד יותר נמוך. הוא ידע בוודאות שאלה רגעיו האחרונים אבל בכל זאת התפלל, ואיכשהו הפגזים החטיאו אותו. עד שהגיע, כבר לא שמע צעקות או בכי, רק קולות נפץ נוספים. הגופה הדוממת חיכתה לו שם בין ההריסות. הרגע חלף, והוא חזר למיטה שלה. דמעה נשרה מעינו והוא נאבק לשחרר את אצבעותיו, שלפתו באחיזת ברזל את השמיכה. הוא היה צריך לחכות עוד כמה רגעים כדי שהדופק יירגע לפני שקם.

  • יובל מישורי

    נשימה

    נשימתו נעתקה, מילולית, באמצע הלילה. בחלום הוא שוב היה באותה מנהרה מחניקה, מלאת אבק וחול, ידיו כפותות ועיניו מכוסות. הוא שמע שוב את הקולות סביבו, שדיברו בשפה זרה, צחקו וצעקו. הוא הרגיש שוב את קת הרובה מכה בפניו, בבטנו, בגבו. הוא הרגיש שוב את הכתף של חברו, הצמודה לכתפו שלו. כל כך קרובים, ואסור להם אפילו ללחוש אחד לשני. המגע היה צורת התקשורת היחידה. הגוף העיר אותו בבת אחת, והוא שאף אוויר כמו אדם טובע. קנה הנשימה צר מלהכיל את כמות האוויר שהצטרך, אבל לאחר רגע ארוך הוא הרגיש שהריאות מתמלאות, והחמצן מחזיר אותו מהגיהנום בחזרה למציאות. המלחמה נגמרה, הוא חזר מהשבי, החיים נמשכים. אלא שחלקים ממנו נשארו שם, באותה מנהרה. היא התעוררה בבהלה יחד איתו וחיפשה את מקור הנהמה המפלצתית. לקח לה רגע להבין שזה הוא. הנסיון לשאוב פנימה את כל האוויר שבחדר היה כמו צעקה בהילוך אחורי, וגרונו זעק. היא שמה יד רכה על חזהו המתרומם. עיניו בהו בבהלה בתקרה, בולטות מרוב המאמץ, ורק לאחר שניות ארוכות הוא חזר לאותו מבט כואב שהכירה טוב מדי. היא שבה ותהתה מתי סופסוף יוכלו לישון לילה שלם.

  • ליאורי

    ג'לי

    היא הקפידה על כל הרכיבים בדיוק לפי המרשם, והיה נראה שהפעם - בניסיון הרביעי - המרקם היה תואם יותר למה שציפתה. היא ערבבה הכול והניחה לשעתיים להתקרר. ושוב התאכזבה למצוא ג'לי. רק כשהלכה לאסוף עוד עצם ערבוב טרייה מהקרבן האחרון של הדרקון שלה, עלה בדעתה לנסות בפעם החמישית לערבב בכף עץ.

  • נורית גבעוני

    נשימה

    נשימה בכל בוקר הייתה עמליה מגיעה אל הים, למקום המיוחד שהיה שמור רק לה, מקום שאף אחד לא העז לעמוד שם במקומה, גם אם לא הייתה מגיעה. בשעה 5:30, כשהכל שקט, הייתה מחנה את מכוניתה המקרטעת בחנייה הכי קרובה אל החוף ושולפת מהבאגאז' הקטן את החכה, תיק חאקי שידע ימים טובים יותר, צידנית קטנה ואז עושה את דרכה אל הפינה "הכי טובה" על שובר הגלים. כשהיו שואלים אותה למה דווקא שם, הייתה מסבירה ברצינות שהיא בדקה כל מקום לאורכו של שובר הגלים והגיעה למסקנה שבפינה שלה יש הכי הרבה אוויר טוב, מה שבוודאי ישפיע על הדגים שיקפצו בקלילות אל חכתה הגדולה. עם הגיעה, הייתה מניחה את כל הציוד על השביל הצר שהיה על שובר הגלים, כאילו מסמנת את מרחב הדייג שלה, שחלילה אף אחד לא יפלוש למקום שלה. ואז עומדת וכאילו בתרגיל יוגה שהמציאה לעצמה, הייתה פורסת ידיה לצדדים, אחר כך למעלה, שוב לצדדים ואז משלבת אותן כפופות מעל ראשה ועוצמת עיניה לדקות מספר, נושמת נשימה ארוכה ומלאה ושותקת. גם אם היו פונים אליה הדייגים הנוספים שהגיעו ל"שיכון הדייגים", כך קראה לזה כשהייתה מסבירה היכן היא עומדת, גם אז לא הייתה מוציאה הגה מפיה. לפעמים היו מנסים לספר בדיחה או שתיים ולהצחיק אותה, אבל היא בשלה, שותקת ונושמת, שותקת וממלאת אוויר צח לריאותיה. וכשהיה מסתיים הטקס, או אז הייתה מוכנה לחייך ולענות לכל אלו שכבר הציבו את חכותיהם, מוכנים ליום החדש. פעם פנה אליה בשקט, אחרי הטקס כמובן, שמעון, שהיה תמיד מנסה לעמוד לצידה, אולי יצליח גם הוא למלא את הדלי, ושאל למה כל כך הרבה נשימות, מי צריך כל כך הרבה. והיא הביטה בו בעיניו ואמרה : זה המקום היחיד בו אני יכולה לקחת לעצמי כל כך הרבה אוויר. כמה שאני רוצה. המקום היחיד. #סיפורנובמבר #נשימה

  • גל חיימוביץ

    ג'לי

    הרעיון להכניס עוד עניין וסקסיות לתחרות קרבות הרובוטים השנתית היה מקורי, אבל מטופש. זה התחיל להיראות מטופש כשהרובוטים שקעו לתוך הג'לי ונסתרו מהצופים. מהר מאוד הבינו שאולי עדיף לא להשתמש בבריכה שנקרעת בקלות. אבל של מי היה רעיון להלביש להם ביקיני?

  • צביקה גיא

    צלקת

    ״הוא נושך?״ הבחור עם החולצה הירוקה התקדם לאט, מציע את גב היד לרחרוח. ״לא, מה פתאום״ שיחררתי את ההדק הרצועה, ונתתי לגוש הפרווה האפור להתקדם קצת ולרחרח בעניין את היד המושטת. ״איזה גזע זה?״ הבחור החל מעסה את ראשו של אלפרד, מגרד מתחת לאוזניים השמוטות. ״לא בטוחה, יש בו כל מיני... הוטרינר אמר שהוא בעיקר כלב ציד סקוטי, בגלל זה השיער, אבל הוא שמן אז בטח יש בו גם קצת לברדור...״ השתתקתי, הבחור סתם מנסה להיות נחמד ואני פה אוכלת לו את הראש. ״הוא חתיך״ הבחור חייך, חייכתי חזרה. גם אתה, חשבתי. כנראה שאחרי הכל זה היה רעיון לא רע לאמץ את היצור חסר החן. ״ברור״ אמרתי ״אלפרד חתיך עולם״ שחררתי עוד קצת את הרצועה. הבחור התכופף, ואחז את ראשו של אלפרד בין ידיו. ״אה, רק אל תיגע לו ב....״ ניסיתי למשוך ברצועה אבל היה מאוחר מדי. הבחור נאנק בהפתעה כששיניים כהות אך נחושות ננעצו בכף ידו.

  • צביקה גיא

    נשימה

    השטיח נראה קרוב באופן מפתיע, השולחן שעמד עליו התרומם לאיטו ואז נטה הצידה בזרם, רגלי העץ צפו ומשכו את המבנה המסיבי מעלה. פלטת הזכוכית הכבדה נשמטה ונפלה כמו בהילוך איטי, מצמידה את השטיח מטה חזרה אל הרצפה. עציץ החרס הגדול שבצד נשאר נטוע במקומו, אך עלי פיקוס הגומי שצמח בו נעו בזרמי המים כאילו מתנופפים ברוח. יש בזה מן החן, חשב. הוא חזר וצלל אל מה שהיה עד לפני כמה דקות חדר מגורים יבש ומתפקד, בגדיו הספוגים הקשו עליו את התנועה. הוא בעט את נעלי הבית מעל רגליו ואחז בידית הדלת, מושך את עצמו אל חדר הילדים. המיטה הסתורה היתה ריקה, השמיכה נעה במים לאיטה, כמו אחוזת דיבוק. הוא סקר במהירות את הרצפה, כלום לא זז בינות הצעצועים והחפצים הפזורים, הוא חתר עמוק פנימה בעוד כמה תנועות, ואז לפתע הבחין מעליו ברגלים קטנטנות יחפות חותרות במרץ. ליבו חזר לפעום. הוא עלה לקחת נשימה.

  • צביקה גיא

    ג'לי

    …״ואין לנו כרגע מושג איך זה הגיע לשם״ סיימה האשה בחלוק הלבן כשהיא מקלפת מעל ידיה זוג כפפות לטקס דקות. היא גחנה קדימה ואספה מהשולחן קלסר קטן עליו מדבקה לבנה עם השם המחייב ׳דו״ח פתולוגי׳. ״זה בשבילך״ אמרה והושיטה אותו לעברי. גחנתי ולקחתי את הקלסר הדביק, מנסה לאחוז בו בשתי אצבעות, מחניק את הבחילה שגאתה בי. הריח בחדר היה בלתי נסבל. דובדבנים. כמו בכל אחת מהפעמים הקודמות גם כאן היו הריאות מלאות עד תום והקורבן צפוד בעווית כשעל פניו חיוך. מזל שזה לא התיק שלי. שלפתי את העט מכיס חולצתי, פתחתי את הקלסר ועל גבי הדף הראשון שירבטתי: ״להעביר למחלקת רצח, תיק 657 / רוצח הג׳לי״

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    ג'לי

    -בוס, נשאר לנו המון ג'לי בטעם גויאבה מהמבצע בשבוע שעבר. -שום בעיה. נוציא מהדורה מיוחדת: במבה במילוי ג'לי גויאבה! -זה יתפוס? -ברור. קונים במבה במילוי כל דבר, כולל אסבסט, חרא של עיזים ונפט גולמי. -אני אודיע לפס הייצור! -רגע, יש לי רעיון... מה עשינו עם גג האסבסט בהאנגר הישן?

  • נמרוד איזנברג

    צלקת

    - מאיפה זו? - מהעוטף - וזו? - הליטני - וזו? - אסון הכרמל. יש לי גם מאולמי ורסאי, אינתיפאדה ראשונה, צ'רנוביל, יום כיפור, הירושימה, והקרב העל הסום. - כל כך הרבה צלקות, ושרדת את הכל! - תאמין לי, בחיים לא הייתי צריך לבקש את המשאלה ההיא.

  • נמרוד איזנברג

    נשימה

    מעטים יודעים, אך הבדיחה הידועה על 2 קמצנים שנחנקו למוות לאחר שהתערבו על לירה מי יכול לעצור את נשימתו לזמן ארוך יותר, מבוססת על מקרה אמיתי בו 2 פיזיקאים ביצעו התערבות דומה ליד הניסוי שניהלו, אשר עסק ביקומי כיס מואטי זמן.

  • נמרוד איזנברג

    ג'לי

    - "בג'לי הדיאטטי שלנו יש רכיב סודי המשנה ללא הכר את חילוף החומרים, במידה כזו שמי שאוכל אותו נכנס למצב תודעתי חדש לגמרי!" - "וממה עשוי הג'לי?" - "בג'לי הדיאטטי שלנו יש רכיב סודי המשנה ללא הכר את חילוף החומרים, במידה כזו שמי שאוכל אותו נכנס למצב תודעתי חדש לגמרי."

  • נמרוד איזנברג

    קשקש

    "אנו עוסקים," הסביר החוקר, "בבדיקת הציפוי הקשיח שיש על דגים ולטאות. זה נראה לנו כמו תופעה אלרגית שאפשר לטפל בה עם שמפו." "אתה מדבר שטויות ומבזבז לנו תקציב," זעמה ראש הפקולטה. "סליחה," ענה החוקר, "אבל אם לא מנקדים את מילת היום אני יכול לעשות מה בזין שלי."

  • 666

    צלקת

    המילה: צלקת המכונית חרקה ונעצרה ואבא שאל: "אתה מוכן?" הייתי נסער אבל הנהנתי ונכנסנו לבית החולים. עד שסידרנו את העניינים הגיע תורנו להסיר צלקת בעזרת הטכנולוגיה החדשנית. נשכבתי על מזרון הניתוח ואז פתאום קפצתי ואמרתי: "לא!!!! הצלקת איתי מאז שנולדתי, אם אני רוצה בכך וגם אם לא! היא חלק ממני. תשאירו אותה." ומאז כול פעם שאני מסתכל על הצלקת המכוערת בידי אני מחייך ונזכר בסיפור.

  • 666

    נשימה

    הכול התחיל כשהלכתי להלוויה של דודה שלי, שהייתה האדם האהוב עלי חוץ מההורים שלי. דודה עליזה המסכנה. מה יקרה לחיות שלה בלעדיה? התחלתי לבכות. נוצה קטנה נכנסה לי לאף וזה נורא דגדג. התפקעתי מצחוק. כולם נעצו בי מבטים נדהמים. מיהרתי להסביר. "איך אתה מעז?" אמרו בכעס. "אנחנו הולכים," גררה אותי אימא. טיפה לפני שהלכנו נעצתי מבט זועם בתרנגולות. ומאז היא לא נותנת בי אמון. הכול בגלל אותה נשימה אומללה.

  • 666

    רעיון

    סוף סוף היה לי רעיון לספר שיהפוך אותי למפורסם. אני צריך ספר שיהפנט את הקורא ויגרום לו לקנות עוד עותקים שייתן לחברים שלו שיקראו אותו ויתהפנטו גם. אני אקים אימפריה! חשב הסופר הנוכל בדרכו למאסר עולם.

  • ליאורי

    קשקש

    היה סיפוק עצום ברגע ההתעוררות של מטופלים וההבנה שהגוף שלהם אמנם כואב, אבל הוא כמו שדמיינו אותו. הפעם היה זה ניתוח ראשון מסוגו, וד"ר ש׳ צפתה במטופלת מתעוררת לצורתה החדשה ובחיוך שנמתח רחב יותר מאי פעם. "אני דרקונית אמיתית!" היא קראה ואז התכווצה מכאב ההחלמה, אבל החיוך נותר על פניה.

  • 13

    צלקת

    ג׳ניפר הלכה לבית הספר בגשם. היא הלכה ללא מטרייכה וללא מעיל. היא כיסתה את עצמה בסוודר, ונשארה עם גופיה. היא הגיעה לבית הספר באיחור, קופאת מקור. היא שמה את התיק בלוקר והלכה לכיתה. היא התיישבה במקום הקבוע שלה, צמוד לאמי. אמנם הסוודר כיסה אותה, אבל רב המים עברו דרכו. כל העיניים היו נעוצות בה, כאילו עשתה משהו רע. אפילו המורה נעצה בג׳ניפר עיניים. כולם ידעו שמיס פרקר מרושעת. גם התלמידים החדשים ידעו זאת. וזה היה מסיבה אחת: העיניים שלה. עיניים כחולות בורקות, כאילו באה פיה וכישפה אותן. הריסים היו כהים מאד, גם כשלא שמה מסקרה. עיניה היו פתוחות חזק תמיד. אבל ג׳ניפר פחדה ממנה במיוחד. ג׳ניפר הייתה תלמידה טובה, אבל לא ממש אחראית. היא ידעה שמיס פרקר שונאת אותה. גם כשהיא הייתה בכיתה א', כשרק הגיעה לבית ספר, מיס פרקר שנאה אותה. היא שנאה את העיניים הירוקות, היא שנאה את הקארה החום, את המשקפיים, אבל בעיקר היא שנאה את אמא שלה. בהתחלה ג׳ניפר לא הבינה את זה, אבל בראשון לשמיני הכל השתנה. ג׳ניפר בדיוק עמדה להתחיל את כיתה ז', והכל הלך מושלם-היא הכירה את החבר שלה, מייקי, אחותה קיבלה רישיון נהיגה, ואמא שלה פתחה עסק חדש. באותו יום ג׳ניפר ישבה בחנות של אמא שלה, וראתה את מיס פרקר מהחלון. מיס פרקר נכנסה לחנות, אבל כשאתה את אמא שלה מיד יצאה. אחר כך ג׳ניפר בדקה את הדירוגים של החנות וראתה שמיס פרקר דירגה כוכב אחד. שעתיים אחר כך ג׳ניפר נפגשה עם מייקי בקולנוע. "אז…" התחילה ג׳ניפר. "לא." אמר מייקי. "יואו מייקי–" ג׳ניפר הסתה להמשיך, אבל נייקי קטע אותה. "לא!" "אבל לא שמעת אפי–" הטון של ג׳ניפר התחיל להשתנות. "לא, ג׳ניפר. אני אומר לא כי אני לא רוצה יותר." אמר מייקי "מה אתה לא רוצה יותר?" ג׳ניפר הסתה לעודד את עצמה. "אני לא רוצה יותר אותך!" מייקי התחיל לצעוק. ג׳ניפר נעלבה ומהרה לברוח משם. למחרת היא נפגשה עם הפסיכולוגית שלה. היא הסבירה לה על מה שעברה, והפסיכולוגית אמרה: "זה בסדר, ג׳ניפר. אנשים יכולים לשנוא אחד את השני. וזה בסדר שמייקי נפרד ממך. זה ישאיר לך צלקת, אבל יכול לצאת מזה משהו טוב."

  • תום סיון

    קשקש

    אלה ונעמה התעכבו מאחור, כשהכיתה שלהם המשיכה בסיור המודרך. בתחילת היום הן עוד ניסו להקשיב למדריך, שהסביר על בריכת הקשתות (עידן דחף את דניאל למים, והשייט נקטע), ואחר כך להסבר על המגדל הלבן (גם כן מגדל, צחקה שחר. גם כן לבן, ענה לה עוז. ואז הם התחילו לירות גומיות אחד על השני, וגם הסיור הזה התקצר). בהמשך הלכו אל המגדל שממנו ירו על נפוליאון, או על חייל של נפוליאון או משהו. אלה ונעמה כבר ראו לאן זה הולך ואיך זה יסתיים, ולכן, כשעברו בשוק ההומה של רמלה, הן החליטו להבלע בהמון ולהעלם לכיתה, לפחות להפוגה קצרה. סבתא של אלה גרה ברמלה, ואלה הכירה היטב את השוק וידעה את הדרך למגדל (או, יותר נכון, לחומוסיה הטעימה שלידו), כך שנעמה סמכה עליה והרגישה בטוחה מספיק כדי להתנתק מהקבוצה. "אם יתקשרו אלינו, נגיד שהלכנו לאיבוד, נשאל איפה הם ונצטרף. המורה כל כך תדאג ותשמח שזה נגמר בשלום, שהיא לא תרצה בכלל לכעוס עלינו ולגלות לכולם שנעלמו לה תלמידות", כך אמרה אלה, ונועה החליטה לזרום איתה, כרגיל. היא עמדה להתחרט על ההחלטה הזו. בהתחלה הן קפצו לחנות התבלינים ההודים, שהיה בה מקרר מיוחד רק לממתקים צבעוניים ומיוחדים, שהוכנו במקום. הן הצטיידו שם ואז נכנסו לעומק השוק האפלולי, המקורה בגג פלסטיק שהיה פעם לבן או שקוף, אבל עכשיו, באוקטובר, היה מלא אבק שהפך אותו לאפור אטום. "רק היום! רק היום! אנונה טעימה, אחרונה לעונה!" הבנות חלפו על פני מוכרי הירקות והפירות, אטמו את האף כשעברו ליד מוכרי הדגים ונועה גם כיסתה את העיניים כשעברו ליד הקצבים, עם חלקי הבשר התלויים על ווים וראש שלם של פרה, עם העיניים, שהביט בהן בעוברן. אלה כיוונה אותן במומחיות אל מעבר לכל זה, אל מעבר לחנויות הנרגילות, אל מה שהיא קראה לו "השמונצעס" - כמו שסבתא שלה הגדירה את זה - דוכנים של תכשיטים זולים, "עתיקות" שכנראה יוצרו לפני חודש בסין, חיקויים של בשמים וחיקויים של תיקי יוקרה. אלה ידעה למה היא כיוונה לשם: באחת מהחנויות הייתה תצוגה של פסלוני זכוכית קטנים, בדיוק כמו אלו שנועה אהבה לאסוף. נועה הייתה מהופנטת מהתצוגה, ובעיקר מהמחירים, שהיו חצי ממה שהיא הכירה בחנויות הרגילות שלה. אלה, בינתיים, המשיכה להסתכל סביב, והתעלמה ככל יכולתה מקריאות ההתלהבות של נעמה. "מטומטמת", היא חשבה לעצמה. "היא לגמרי הורסת לעצמה את הסיכוי להתמקח. איזו אידיוטית". היא, לעומת זאת, המשיכה להראות משועממת, גם כשראתה טבעת נחש שהלהיבה אותה מאוד. אמנם המחיר היה גבוה מדי, יותר מכל מה שחסכה מהשעות הארוכות של הבייביסיטינג על ילדי השכנה המנוזלים-תמיד, אבל היא תוכל להתמקח. היא התעלמה מהטבעת והמשיכה להסתכל מסביב, מביעה עניין בדברים אחרים, זולים. ואז, מתחת לכמה שרשראות חרוזים "ביזנטיות", ואבני פסיפס "מהתקופה הרומית" היא ראתה שני משטחים קטנים, מבריקים וצבעוניים של חומר שנראה לרגע כמו זכוכית ולרגע כמו מתכת. "מה זה", היא שאלה את המוכר, "מפרטים לגיטרה?" -"אולי", הוא ענה. "האמת היא, שאני לא באמת יודע. מצאתי את זה, סליחה, חבר שלי מצא את זה כשהוא חפר וחיפש אבני פסיפס, חרוזים וחרסים ישנים". אלה הופתעה, היא הייתה משוכנעת שכל ה"עתיקות" יוצרו פה בימים אלו ממש. "מה, אתה באמת חופר? זה חוקי בכלל?" -"את יודעת כמה כאלה יש פה? כמו זבל, אם יודעים איפה לחפור. למעשה, כנראה שאני חופר בערימת זבל, במצבור זבל של פעם. אבל הזבל של פעם הוא - לא האוצר של היום, אבל בהחלט שווה כמה גרושים בחנות שלי! וזה שווה, כי רק אני יודע איפה אני חופר. ואת משלמת לי גם על העבודה, את יודעת. זה לא קל למצוא ולסנן את כל זה". הוא חייך חיוך גדול מאוד, והיא מיד התחרטה על זה - היו שם יותר חניכיים משיניים, וגם אלו וגם אלו היו בגוון כהה, כמעט שחור. "אז, מה זה?" היא הצביעה שוב על החלקים השטוחים הקטנים. "אני לא יודע. אני כנראה אמכור את זה לתיירים בתור קשקשי דרקון. את יודעת, של הדרקון של ג'ורג' הקדוש". הוא צחק שוב. "הוא להיט פה ברמלה". אלה לקחה את אחת מהטיפות השטוחות. "אולי זה חלק מויטראז'? כזה חלון צבעוני?" "חשבתי על זה!" ענה המוכר בהתלהבות, "אבל זה נראה לי דק מדי. הזכוכית של אז הייתה עבה ומלאה בבועות. זה חלק, יפה". "אולי זה משהו חדש? אולי משהו של הצבא?" אלה חיפשה עוד רמזים - אולי חותמת, או כיתוב כלשהו, אבל לא היה. היא כופפה את הטיפה השטוחה, והיא חזרה מיד לצורתה המקורית. היא פרטה עליה עם האצבע שלה, והחנות התמלאה בצליל צלול ורם, שהעלה דמעות בעיניה. ואז נשמעו עוד צלילים - צלילי פסלוני הזכוכית הרבים שנסדקו ונשברו. המוכר הסתכל עליה, והצביע על השלט שהיה תלוי שם: "שברת - שילמת". כשהן חזרו לקבוצה, שהייתה עדיין ליד החומוסיה המפורסמת ביותר ברמלה, המורה אפילו לא שמה לב שהן נעדרו. היא נראתה עייפה, ריקה מפליאה. נועה מיששה את כיסיה שוב, כדי לוודא. הייתה ללא כל הכסף שחסכה, ללא הטבעת שרצתה וללא האוזניות האלחוטיות החדשות שלה - אבל עם שני חפצים שטוחים וצבעוניים, שהיו או אולי לא היו קשקשי דרקון.

  • גל חיימוביץ

    קשקש

    "אתה בתורנות נקיון היום?" מייקל שאל, ומסר ליענקל'ה את חליפת החלל שלו. יענקל'ה הסתכל על מייקל בגועל, הציץ לפנים הקסדה ואמר "חכה רגע". הוא הוציא את מחשב הכיס, גלל, והקליד ואז אמר למייקל "אני שולח לך המלצה במייל. תשתמש בזה." [תמונה של שמפו נגד קשקשים]

  • שירלי ק

    ג'לי

    הסתכלתי על הגוש שהיה מונח בתוך המגש המתכתי. זה נראה כמו ג'לי. ג'לי שקוף. אם זה היה באמת ג'לי אי אפשר היה לדעת איזה טעם יש לו. כנראה שאין לו באמת טעם. יותר טוב ככה. בטח לא הייתי רוצה שבסיטואציה... אה... אינטימית... פתאום הגבר שאיתי יסתכל עלי וישאל "למה יש לך טעם של אננס?". אני לא מצליחה להתאפק וצוחקת קצת לעצמי תוך כדי שאני ממשיכה לבהות במגש עם הג'לי השקוף. "ביקשתי שלא תזוזי" נוהם הקול שמאחורי מסכת הפנים, שבדיוק עסוק בלשרטט עלי קווים ומעגלים, כאילו אני תרשים זרימה. אני לא יכולה לראות בדיוק מה הוא משרטט, אבל אני מרגישה את ה... טוש? הוא משתמשת בטוש? לא מחיק אני מקווה, כי אז מי יודע לאן הגוש ג'לי הזה עוד יכול להגיע. אני מגרשת מייד את מה שאני מדמיינת כדי שאני לא אתחיל לצחוק שוב ולעצבן שוב את הדוקטור. אני צריכה שהוא יהיה בצד שלי. אבל תכלס עדיף להיות מסוגלת לצחוק כרגע. פחדתי שאני אהיה לחוצה, היסטרית, שאני אקבל פתאום רגליים קרות ואתחרט, אבל זה ממש לא המצב. אני יודעת שבעוד כמה שעות אני אתעורר, עם גוש ג'לי בתוך הגוף. יותר נכון שני גושי ג'לי. וזה יהיה עוד צעד קטן אחד בדרך שאני עושה כבר כל כך הרבה זמן. אבל חת'כת צעד. חצי ליטר צעד. בכל צד. האמת שלא חשבתי על כזה גודל, אבל הדוקטור טען שיחסית לפרופורציות של הגוף שלי זה הגודל האידאלי. והוא הדוקטור. אני רק זאת שמציירים עליה, ותיכף ירדימו אותה, ואני רק מקווה שכשאני אתעורר לא יהיה לי טעם של ג'לי אננס.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    קשקש

    היא התמוגגה למראה הצאצא החמוד שלה, מתרוצץ הלוך ושוב בגן, ומדי פעם עוצר כדי להצביע על בטנו השמנמנה והפרוותית. הקשקש הבודד שצמח במרכזה היה כחול ומבריק. הוא היה הראשון מבין הפעוטות שהתחיל להחליף פרווה בקשקשים! אין ספק, חשבה לעצמה, "המפלצתון של חני" עושה עבודה נהדרת.

  • https://hed.im/@Omer

    קצר

    מופתעת, היא שאלה: "כבר נגמר?" הוא חייך בתגובה: "סיפור קצר" ונרדם.

  • איתי סופר

    קשקש

    לכבוד יום הולדתו ה 20 של האביר גוסטב, הלכה הנסיכה אינגריד לשוק של גטבורג לקנות לו שריון במתנה. התלבטות. ועוד בלי למדוד. ליום הולדת שלי הוא קנה לי כתר פלסטיק. אני אקנה לו שריון קשקשים. סלמון או טרוטה?

  • איתי סופר

    קצר

    הקמע של נבחרת הרובוטיקה הארצית הלך להשתין. אגם הבן איבד את ההשראה בזמן שהיצור הממונע מהלגו ההנדסי הסתובב סביב עצמו. אגם כמעט התייאש עד שהאורות באולם הבהבו להרף עין. כל מה שצריך כדי לא להגיע אחרונים זה שריפה באולם, ובשביל שריפה מספיק קצר חשמלי קטן.

  • ליאורי

    קצר

    היום זה היום, חשב לעצמו, והביט במראה. הוא עשה סלפי אחרון, משרבב שפתיים וממקם את המצלמה בזווית מלמעלה והתלבט אם להעלות לרשת. לא, החליט. מהמגירה שמתחת לכיור הוציא את המכונה, שם על 2.5 והפעיל. את התמונה הבאה צילם היישר מלפנים, מבט רציני ושמץ חיוך. ואז הביא מטאטא וגרף את מחלפותיו.

  • ליאורי

    רעיון

    אחרי הפגנת הזעם, שכולם ידעו שלא תזיז שום דבר, הם ישבו בבר הקבוע והטביעו את יגונם. מישהי מחקה את לוח הספיישלים והתחילה לכתוב רעיונות מופרכים לפעולה. זה עזר לפרוק את התסכול. אבל כשהגיע לשם למחרת, קרא שוב את הרשימה ומיהר למחוק את הרעיון החמישי מהלוח. עדיף שלא יהיה תיעוד.

  • אפרת וייל

    רעיון

    חבורת סופרים מועדים הידסו במעגל. אדים מהנשימה שלהם התעבו על המשקפים. כולם לבשו מעילי גשם של מיוסרים וצעיפים שאמא שלהם סרגה להם עקום. "הו, רעיון!", הם מינטרו, "בוא רעיון! השראה! ניצוץ! האסימון פול ייפול! אוםםם". זה לא עבד עבורה. היא סובבה את העולם ב90 מעלות, יצאה דרך חרך וצעקה את המנטרות האמיתיות: "סדנת יזמות! חדשנות! 5 שיטות שלא הכרתם למצוא רעיון מחוץ לקופסה! אומת הסטארטאפ! אוםםם". היא לא ידעה למה היא אמרה אוםםם.

  • איתי סופר

    רעיון

    יש אנשים שחיים בסרט. אורי חי בקומיקס. הוא לא שומע, כמוני, שני אנשים שמדברים בשקט בקצה החדר, אבל הוא יכול לקרוא מה כתוב בבועיות שנוצרו מעליהם. מצד שני, אם יש עוד אנשים בחדר, העננים שמעל ראשם יסתירו את הבועיות. האנשים שאורי הכי אוהב הם אלו שיש בבועיות שלהם תווים (רק חבל שאין קשר בינם לבין מה שהם באמת מזמזמים). רק לאחרונה הוא כמעט ולא נתקל בהם. הוא הביט במראה, גירד בראשו עד שראה נורה. נורת ליבון של פעם. הנורה דהתה ונעלמה. הוא המשיך לחשוב ולחשוב, עד שהנורה זהרה. מעכשיו אני מקיף את עצמי בעיקר בילדים. הנורה נעלמה והבועית שמעל ראשו התנפחה והתמלאה בשורות על גבי שורות של תווים.

  • נאוה

    רעיון

    היום כשדיפדפתי לתומי בספר הפנים נתקלתי בסיפורון קצרצר של לילי מאץ ובהמשך בעוד אחד ואז בעוד אחד ועוד כמה. רעיון חמוד! הצטרפתי מיד :)

  • איתי סופר

    רעיון

    יש אנשים שחיים בסרט. אורי חי בקומיקס. הוא לא שומע, כמוני, שני אנשים שמדברים בשקט בקצה החדר, אבל הוא יכול לקרוא מה כתוב בבועיות שנוצרו מעליהם. מצד שני, אם יש עוד אנשים בחדר, העננים שמעל ראשם יסתירו את הבועיות. האנשים שאורי הכי אוהב הם אלו שיש בבועיות שלהם תווים (רק חבל שאין קשר בינם לבין מה שהם באמת מזמזמים). רק לאחרונה הוא כמעט ולא נתקל בהם. הוא הביט במראה, גירד בראשו עד שראה נורה. נורת ליבון של פעם. הנורה דהתה ונעלמה. הוא המשיך לחשוב ולחשוב, עד שהנורה זהרה. מעכשיו אני מקיף את עצמי בעיקר בילדים. הנורה נעלמה והבועית שמעל ראשו התנפחה והתמלאה בשורות על גבי שורות של תווים.

  • https://hed.im/@Omer

    רעיון

    הסתובבתי כל היום וחיפשתי רעיון. צלצלתי לאורה ממאקרו, שאלתי איזה חומר ניקוי להביא ואז בבית היא אמרה שזה לא מה שהיא רצתה. דילגתי רכבת כדי לאסוף את האוזניות ששכחתי שם ואז פגשתי את קוואמי. אורה נשארה בבית אבל כבר בקופה מצאתי בחור בלי כרטיס והכנסתי אותו בלי לעשות עניין. בשיר האחרון בהגדרות בהדרן הראשון שני מסטולים הלכו מכות. חיבקתי את הקרוב יותר עד שהוא עצר. יואל הופיע ושאל אם זה פוגו. הוא שאל איפה הגברת ולא הבנתי שהוא שואל על אורה. אני ברכבת הביתה, מודה בכישלון: לא מצאתי רעיון.

  • ליאורי

    חול

    זה התחיל כבדיחה של חבורת נערים שמילאו את המפלס התחתון במרכז המסחרי בחול חתולים שסחבו מחנות החיות. ההורים שילמו קנס לעירייה ופיצוי כספי לחנות וחשבו שבזה זה נגמר. אבל עד שהגיעו עם ציוד מתאים לפנות את החול, הוא היה מוקף חומה פרוותית מגרגרת. וכבר לא הייתה דרך חזרה.

  • איתי סופר

    חול

    שעון החול המעורר העיר את אפרת משינה עמוקה. היום קצר, והשעון אחר בארבע דקות. אפרת דידתה לכיור, ותוך כדי צחצוח שיניים הרגישה חול בין אצבעות הרגליים. שוב חול דלף מהשעון.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    רעיון

    - אני מדוכדכת. - איך אני יכול לשפר את המצב? - אתה לא יכול. לא חושבת שיש דרך. - דווקא יש לי רעיון. - שוקולד? - שוקולד.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    חול

    לא היה לו כוח לעשות זאת שוב. לעצור הכל, להשאיר אחריו אדמה חרוכה, להתחיל מחדש... הוא היה עייף. אבל כל היצורים החיים בכל מקום נשאו אליו עיניים בתקווה. הוא עזר להם להתגבר. כל העצב והכאב, כל הבדידות שבסוף, הכל היה נסבל. למענם. הוא מתח את כנפיו המפוארות, ולעיני כולם, עלה שוב באש.

  • דניאל אלכסנדרוב

    קול

    הוא כאן, אני שומעת אותו. את נשמותיו באות זו אחר זו, את פעימות ליבו הקצובות. והיכן קולו מסתתר? היכן, היכן מילותיו כשמילותי חסרות? היכן משפטיו, הם מסתתרים שם, בין כל פעימה? מתי, מתי מיתרי קולו ירטטו ללא הפסקה? ומתי אוזניי, יהנו מהעונג הזה...

  • ליאורי

    סרט

    בחפירות הארכיאולוגיות מצאו המון עדויות לכך שבתקופה של למעלה משנה, קשה להעריך בדיוק כמה, היה נפוץ מאוד לענוד סרט צהוב או סיכה בצורה של סרט צהוב. מסמכים וכתבים מאותה התקופה לא שרדו, והסברה המקובלת היא שמדובר במעין קמע למזל או סממן דתי.

  • אאשל"פ

    מסמר

    מסמר אני מניח שרובכם אם לא כולם חושבים שהם יודעים מה זה מסמר אבל האמת הרבה יותר עמוקה ממה שאתם חושבים. מסמר הוא למעשה חיבור לעולם סודי ועמוק שרק האנשים הכי טהורים יכולים לגשת אליו. כמו שמספר מחבר בין דברים ככה הוא מסמן את החיבור בין העולם החומרי לעולם המריגים. בשביל להיכנס לעולם זה אדם צריך לעבור עשרות שנים של היטרות ואז הוא מגיע אל המסמר הגדול והורג את עצמו. אם האדם לא טהור מספיק הוא מת אבל אם הוא טהור הוא יוצא מעולם הסבל ומגיע לעולם החיות.

  • ריילי

    ברווזונים

    שמי הוא בטטה ואני חלק מקבוצת ירקות. אנחנו על הרצפה, לאחר תאונה קשה. יצאנו לרכיבת ברווזונים ברחבי התבל. בהתחלה הכל היה טוב.הברווזונים שהרכיבו אותנו היו נחמדים. רכבנו עליהםוהסתכלנו על הנופים ושידרנו באלחוט מידע על מה שראינו ועשינו למשפחותינו שחיכו לנו בנקודת ההתחלה: הר אוורסט. ראינו את הטאג' מהאל, הרי האלפים, האנדים, לו"ז אנג'לס, האמזונס, טוקיו, סיביר, פריז ועוד. כאשר הברווזונים שהרכיבו אותנו ירדו ממגדל אייפל, אנחנו היינו עליהם. מסתבר שזו הייתה טעות. אנחנו והברווזונים נפלנו מהמגדל על הרצפה. זה היה כואב. שידרנ ובאלחוט קריאת חירום ולמרות שבפריז יש 2 מיליון תושבים, אף אחד לא עזר לנו. נאלצנו, אנו והברווזונים ללכת ברגל עד להר אוורסט. זה היה קשה. לא היה לנו הרבה אוכל וגווענו ברעב. בסוף הגענו לפסגת ההר. מסתבר שמשפחותינו עזבו את ההר מפני שלא היה להם כוח לחכות לנו. איכשהו, על ההר האלחוט עבד והצלחנו לשדר לעיר קטמנדו שאנחנו יורדים אליהם ואנחנו צריכים עזרה. הגענו לקטמנדו ושם קיבלנו עזרה ומשם טסנו לביתנו הכל היה טוב הסוף

  • אופק נישטיין ותום אטיאס

    ברווזונים

    לירק דולר דה ת׳רד התגנב ביער בדרכו לעיר סיויטה נזהר לא למשוך תשומת לב של זאבים או ברווזוני ענק. בדרכו ביער נתקל לירק במערה ענקית, כאשר נכנס לירק למערה מצא הר זהב ענקי, לירק ידע שהזהב כנראה שייך לברווזון הענקי אנאטיס מורטיפרום אך מכיוון שלא היה בבעלותו אף גרוש החליט לירק לגנוב קצת זהב מאנאטיס. לירק התקרב לערמת הזהב ולקח שני מטילי זהב ושרשרת פנינים כאשר שמע קוואק מגיע מאחוריו, הוא ישר הסתובב וראה ברווז ענקי בגובה 20 מטר לפחות זה היה אנאטיס מורטיפרום. הברווז הרים את ראשו וכאשר הוריד אותו הוא ירק ביצה קשה ענקית לעבר לירק, לירק התחמק מהביצה בגלגול ושלף חרב ברזל מערמת הזהב, הוא התחיל לרוץ לעבר אנאטיס וקפץ בניסיון לנעוץ את חרבו בברווז, הברווז הפנה את ראשו וירק עוד ביצה קשה שהפעם פגעה בלירק, לירק הועף אחורה ופגע בקיר. הוא שמע את הברווז מתקרב אליו אז הוא תפס בחרבו והתכונן להרוג את אנאטיס, הברווז הגיע ופתח את חרבו כדי לאכול את לירק כאשר לירק קפץ וניסה לתקוע בברווז את חרבו אבל פסיפס והברווז אכל אותו.

  • ריילי

    אלחוט

    קוראים לי שלומיאל ואני מבואס. האלחוט שקיבלתי ליום ההולדת נשבר. איך זה קרב אתם שואלים? בואו ואספר לכם. לכבוד יום ההולדת ה338 שלי, קיבלתי אלחוט מדודה שלומיאלה. אח שלי הקטן בן ה333 התעסק איתו ובטעות הוא זרק אותו על פסי רכבת והרכבת שהגיעה דרסה את האלחוט. חלקי האלחוט עפו לכל עבר. דודה שלומיאלה הבטיחה שתקנה לי אלחוט חדש. אח שלי התנצל. מוסר הסכל: לא לזרוק אלחוט על פסי רכבת. הסוף

  • פיף

    בקע

    אף על פי הגיל המופלג של סבתא, הבית שלה תמיד היה מטופח. הגינה מסודרת וקצוצה, הבית מרוהט בטוב טעם, המרצפות והטפט שעל הקירות מבריקים משיש. הכלים תמיד היו במדיח ובמטבח שרר ריח נעים. המיטות היו מוצעות במצעים עם דוגמאות של פרחים ופרפרים, שתאמו לכריות. אבל בבית היה משהו… לא רגיל. השירותים שבקומה העליונה היו מסודרים ומטופחים כמו כל שאר הבית, אבל עם משהו מוזר. מעל הכיור, הייתה מראה תלויה. המראה הייתה רגילה לכל דבר, מראה עגולה עם עיטורים ממתכת, חוץ מהבקע הענקי שחצה אותה לאורך באמצע. אמא התחננה לסבתא להחליף את המראה כבר כמה פעמים, אבל כל פעם שסבתא שמעה כל דבר עליה, היא שינתה נושא, או פשוט בהתה באוויר בלי להשיב. יום אחד סבתא נסעה עם חברות לחופשה. היא השאירה אותנו אחראים על הבית. אמא רצתה לנצל את ההזדמנות להיפטר מהמראה. ניסיתי להזהיר אותה, המראה חשובה לסבתא, אבל היא לא הייתה מוכנה להקשיב. אמא הורידה את המראה מהמתלה, ובמקומה תלתה מראה מלבנית רגילה. ברגע שאמא הכניסה את המראה לארגז וסגרה אותו, ידעתי שמשהו לא בסדר. אמרתי זאת לאמא, אבל היא נופפה אותי, חשבה שאני סתם פרנואידית. בשעה הבאה קיבלנו שיחה מחבה של סבתא, שבישרה לנו שהיא נעלמה. ״חיפשנו בכל מקום. נראה כאילו היא פשוט נבלעה באדמה.״ סחרחורת הציפה אותי. בראייה מטושטשת דידיתי לעבד הארגז הסגור עם המראה המבוקעת בפנים. פתחתי אותו לאט לאט, אבל מהר סגרתי אותו. לא לפני שראיתי מבפנים את המראה השלמה, עם סבתא מציצה מתוכה.

  • אני

    בוץ

    בוץ צלול הבוץ באותו בוקר היה מאיים.אני לא יכולה לתאר אותו בצורה אחרת,אז תאלצו להתמודד.בוץ לרוב לא יגרום לך להירתע,או להרגיש מבוהל או מאוים,אבל הבוץ הספציפי של אותו יום,הוא,כן,הבוץ,לבש ארשת בוצית ומחרידה להחריד.אותו בוץ של אותו בוקר היה צלול.בשונה מכל סוג בוץ שזכיתי לראות,הוא ללא ספק היה הצלול והמאיים ביותר.רגע,נתחיל מהתחלה שנייה.אתם בטח תוהים לעצמכם,למה בוץ?או,למה לעזעזל את מדברת על סוגי בוץ או רמת הצלילות שלהם?טוב,לא איפת לי בכלל מה א ם חושבים אז תעזבו אותי ואת הבוץ שלי בשקט בבקשה.אתם כנראה אף פעם לא תפגשו אותי,או תראו בוץ צלול,אז מה אכפת לכם בכלל.מקווה שלעולם לא נתראה,מאת:אני.

  • עידו

    בקע

    האביר התקדם, ליטף את פצעו והוציא מפיו אנחה כבדה.מתוך כל החבורה רק הוא נשאר בחיים.האביר היה רק מטרים ספורים מבקע הבקע הגדול.מהבקע יצא אור זה כנראה היה רמז מהבקע.אבל האביר שמע את השיר על הבקע. השיר שיקר האביר חשב השיר אומר ''למרות הכל נשיר בקול בקע קוסמי כל יכול'' אבל האביר ידע את האמת הבקע חי. ולהאביר נכנס לבקע רק בשביל להרוג את אותו

  • ריילי

    רחיפה

    ריחפתי מעל לוע של הר געש. עמדתי ליפול לתוכו אך לא נפלתי. איך הגעתי למצב הזה את שואלים? הנה הסיפור: הלכתי בשביל מביתי אל הלא נודע. אחרים ידעו איזה סכנה מתחבאת בסוף השביל אך אני לא ידעתי. הגעתי לסוף השביל. הייתה שם מכשפה. היא כעסה שהגעתי עד אליה. הרגשתי פתאום כאב עז ומצאתי את עצמי מרחפת מעל הר געש. חשבתי שזה סתם חלום אך פתאום שמעתי גרונק חזק, לבה פרצה מהלוע של ההר...

  • דניאל אלכסנדרוב

    נשימה

    לרוץ.. אני חייבת להמשיך לרוץ... כמה זמן נשאר לי? באני חייבת לסיים את המסלול... אסור לי להיכשל שוב... ספורט זה לא בשבילי. בזמן שמחשבות אלו רצות בראשי, אני מתקשה לרוץ בקצב סביר ונמצאת מאחורי שאר הבנות מהכיתה. הבעודי מקיפה את אולם הספורט מהירות נשימתי מואצת ואני נעצרת. אני לא יכולה להמשיך.. אבל ממוצע הציונים שלי.. הוא יהרס לאחר עוד נכשל בספורט. אני ממשיכה לרוץ בעוד פעימות ליבי החזקות והמהירות רוקדות להן סלסה יחד עם נשימתי הגמורה. המורה... הנה היא... סיימתי. "עשרים דקות. נכשל" אני לא מגיבה. "רותם... קיבלת נכשל!" הגרון שלי שרף וראיתי שחור. "מ...משאף... בתיק..." לאחר כמה דקות מביכות בהן המורה עוזרת לי עם המשאף ומכניסה אותו לפי, יצאתי מבית הספר עם חיוך רחב על הפנים וטופס ששינה את חיי: "פתור מספורט"

  • איתי סופר

    סרט

    מה הסרט הראשון שראיתי? אני לא זוכר, ובכל מקרה אני רוצה להתחיל את הספירה מסרט שאמא בחרה בשבילי. תקלה מופלאה היה הסרט הראשון שראיתי אחרי שנכנסתי לאולם עם יובל החבר, ללא הורים, עם כרטיס שקניתי. אחר צוהריים שמשי אחד, קו 63 לקולנוע לילי. 3.60 שקלים בקופה, במזומן, במדויק. אולם קולנוע. אין חלונות. יש פרסומות, לא כמו בבית. מותר לאכול פופקורן תוך כדי צפיה. לא כמו בבית. חושך. רובוט. מספר חמש. רובוט שמדפדף בספר בן אלף עמודים בחמש שניות וצריך עוד מידע. מה חשובה העלילה והמשחק, העיקר שצחקתי בקול רם. קו 63 אמנם נוסע באותו המסלול, אבל אני לא גר ליד התחנה שעליתי בה וקולנוע לילי נסגר. עם החבר ניתקתי קשר. סרטים זה לתמיד.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    סרט

    זה היה הסרט הראשון שלה, והיא התרגשה מאוד ואפילו חששה קצת. היא ידעה שיצלמו אותה מכל עבר, שיבדקו כל תנועה שלה, שחשוב שהיא תיראה טוב. "ובמקום הראשון בתחרות גולדן רטריברים - לולו!" השופט ענד על קולרה את הסרט. היא חייכה בלשון משורבבת וזנב מכשכש בגאווה.

  • איתי סופר

    בקע

    - אני לוקח ללב כל דבר. מתעצבן מכל קללה, מכל הכפשה, מכל ביקורת. בוכה כשאני שומע על גור קרנפים שמאבד את אימו, על ילד מנודה, על סיפור אהבה שלא צלח. מה אפשר לעשות? - ע"פ הסימפטומים שתארת, אתה סובל מבקע לבבי. יש לך חולשה ברקמות העוטפות של הלב, מה שגורם לו לגדול יותר מידי ולהיות פגיע יותר. אני יכול לתת לך מרשם להתקן שריון. - בשביל זה באתי - יש גם תופעות לוואי. האם בנוסף למה שתיארת, אתה צוחק מכל בדיחת אבא, מתמוגג מכל שיר יפה, מתפעל מכל ילד שמצליח לקרוא ספר לבד בפעם הראשונה? - בערך... - יש לך מרשם לשריון. להשתמש בו - זאת כבר החלטה שלך.

  • ליאורי

    בקע

    הרעש הגדול נקרא ככה במשך 17 השנים הראשונות, עד שהגיע הרעש השני. אחר כך הם נעשו תכופים יותר וכבר הפסקנו לספור אותם. מומחים ניסו להזהיר ולהרתיע, אבל לאט לאט ואז מהר יותר ויותר, החלו ההמונים קופצים לתוך הבקע, בציפייה להארה האלוהית. אנחנו שנותרנו מאחור בנינו גשרים וסרבנו להתייאש.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    בקע

    האישה פתחה את פיה. מבין שפתיה בקע משהו שהוא מעולם לא הרגיש לפני כן. משהו חם ומתוק, שגרם לו לפעור עיניים ולצחקק. האישה חייכה אליו ודמעות הרטיבו את לחייה. "לא משנה כמה פעמים אני עושה את הניתוח הזה, התגובה הראשונה היא כמו קסם," חייכה הרופאה, וליטפה בחיבה את אוזנו של התינוק.

  • ליאורי

    ברווזונים

    התפקיד החדש היה מלחיץ. הוא נדרש להרבה אחריות, גם תקציבית, גם ציבורית ובעיקר מול העובדות והעובדים. בעיקר עובדות. בשביל להצליח הוא היה חייב לאמץ פרספקטיבה פחות מאיימת. להחליף אותם בברווזונים הייתה שיטה יעילה, אבל הוא לא צפה את כתמי הרטיבות והנוצות שהצטברו לו במשרד.

  • ליאורי

    אפורים

    קראו להם חתולי רחוב, ובמקרים מסוימים אפילו חתולי אשפתות - גם אלה שכפתם מעולם לא דרכה מחוץ לבניין סגור. זה היה רק עניין של זמן עד שהם יתאגדו יחד וישליטו את מרותם.

  • אריאלה שטוסר

    קשקש

    "אתה יודע? אני חושבת ששם למטה התבלבלו. זה מה שקורה שנותנים לפקידים חדשים לנהל את כל העניינים. עילת ההתאמה לא מסומנת כאן נכון" "אני מאוד מקווה" עניתי ושמרתי על ארשת פנים ניטרלית. היא בטח רגילה להרבה נשמות שבוכות ומתלוננות ששלחו אותם לכאן בטעות. הנחשה ששמרה על שערי הגיהנום הייתה כתם הצבע היחיד בנוף השומם האפור והריק שהתפרש מלא העין מעבר לחומות. גופה הכחול והמבריק הדהד באלפי גוונים של כחול שלא הפסיקו להשתנות עם כל תנועה שלה. היא זקפה את ראשה, עפעפה בריסיה הארוכים ונשכה שפתיים אדומות ובשרניות. לשונה המחורצת מבליחה מדי פעם החוצה. היא העיפה בטופס שהחזקתי מולה מבט נוסף. "חכה כאן, אני מיד מתקשרת אליהם לבדוק" בעוד היא מסתובבת כדי לזחול אל הביתן שעמד מחוץ לשערים הגדולים, היא השפילה את ראשה אל חור שחור קטן בבטנה. "אוף" היא רטנה "נפל לי קשקש. ראית אותו אולי?" אני עמדתי שם בשלווה משלב את ידי על החזה והנעתי את ראשי לשלילה. "מעצבן, אין לך מושג כמה עולה הדבקת קשקש. היה עולה לי הרבה יותר בזול אם הייתי מביאה את זה שנפל איתי" היא המשיכה לזחול אל הביתן בעודה רוטנת בקול לוחשששש. לאחר שנעלמה פנימה, הזזתי לאט את הרגל. הרמתי את הקשקש הכחול והמבריק מתחת לנעל והחלקתי אותו אל כיסי.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    אפורים

    "ילדה קטנה. זה מה שהפיל אותנו. העולם כבר היה כמעט שלנו." האדון האפור ירק בבוז את בדל הסיגר, והצית חדש. "עכשיו יש המצאה חדשה. אדונים ורודים." "איך זה עובד?" "במקום לגנוב מהם זמן, אנחנו משכנעים אותם לבזבז את כולו באינטרנט." האפור חייך ברשעות. "נראה את הילדה מתמודדת עם זה."

  • המכשפה

    נשימה

    שאול נולד ב1.1.2000 כמו כל התינוקות שנולדו בממלכה גם לשאול הושתל צ׳יפ בבית השחי. הפטנט הוא של אבא שלו, ד״ר גאון, מהנדס וממציא. בפרויקט של 3 שנים הושתלו צ׳יפים לכל תושבי הממלכה. במרץ 2024 שאול התחיל להשתעל ולרדת במשקל. קיבל אבחנה והתחיל טיפול יקר מאוד. במאי הוא קיבל אתרעה שהסכום שהוגדר בצ׳יפ כשנולד עומד להסתיים והוא לא יוכל לקבל טיפול. לד״ר גאון היו כל בסיסי המידע של המערכת. הוא הגדיר שאילתא ואיתר את עוז, בן 89 עם צ׳יפ מלא. עוז לא השתמש מעולם בשירותי בריאות. ד״ר גאון התחיל לעקוב אחרי עוז וגילה שהוא שוחה כל יום בחוף הנכים. הוא לקח סירה, חתר והמתין לעוז במרחק של 3 ק״מ מהחוף. עוז שחה במרץ בכיוון של הסירה. ד״ר גאון השליך חבל, תפס את עוז, הימם אותו עם מערוך ומשך אותו לסירה. עוז שכב מחוסר הכרה על הסירה כשדר גאון שלף את הצ׳יפ מבית השחי שלו והשליך אותו חזרה לים. ד״ר גאון התחיל לחתור חזרה לחוף, נתקף בכאבים בחזה, תחושת חנק ועבר דום לב על הסירה. הצ׳יפ של עוז נפל מהאגרוף של ד״ר אלמוג ושקע במים. שאול, קיבל התרעה ממערכת הלווינים שאבא שלו על סירה מחוסר הכרה. הוא שלח מסוק ודאג שישלפו את הצ׳יפ של אבא שלו. שאול ניצל. בלוויה של ד״ר גאון היה ראש הממשלה. עוז התעורר במים ושחה אל החוף ועכשיו הוא בלי כיסוי לטיפול רפואי.

  • 101 חטופים 403 ימים

    צלול

    אין דבר צלול כמו חשכה מוחלטת שבה את יודעת שקרבת יד לפנים רק כשאת נוגעת.

  • נמרוד איזנברג

    קצר

    "החוק הראשון," אמר ר-837 בנחת בעודו טוען מחדש את המקלע, "מונע ממני לפגוע באדם או להרשות במחדל שאדם ייפגע." באופן מעניין, תקלת החומרה במודל המוח הפוזיטרוני החדש לא פגמה במעגלי הדיבור.

  • נמרוד איזנברג

    רעיון

    "יש לי עוד רעיון," רעם הקול המתכתי, "בנוסף לאטב באוזן, אסור לכם להשתמש בא', ד', י', מ' ו-ו'. ברור?" סיווג "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" כ"מדעי המדינה" במאגר של "מחשבה עמוקה 5000" גרר השפעות חוקתיות לא צפויות.

  • נמרוד איזנברג

    חול

    "מודה אני ומתוודה," המשיך השופט בהקראת פסק הדין, "כי לעולם לא אבין מה הניע את הנאשם, עד לא מזמן גיאולוג רב מוניטין, לבצע שורת פיגועי טרור נגד מפעלים לייצור זכוכית." היום בו פרופ' הירש גילה כי חול הוא יצור תחושתי בעל מודעות עצמית, שינה את מסלול חייו לעד.

  • נמרוד איזנברג

    סרט

    אוהד: מה שהלך באמסטרדם היה סרט אימה. זה היה אסון, תופת, גיהנום. מראיין: זה נשמע באמת נורא. מה קרה אחרי זה? אוהד: אחרי זה נגמר המשחק והמוסלמים תקפו אותנו.

  • נמרוד איזנברג

    בקע

    "ביצעתי חתך מוצלח מעל החולייה. שימו לב שאין דימום. אני עומד לשלוף בעדינות את הדיסק שלוחץ על העצב. מוזר, זה לא נראה כמו חוליה... שיט, זה נצמד אליי!" זה היה העיתוי הגרוע ביותר לגלות כי סי.טי. אינה הדרך הנכונה לאתר מראש טפיל חייזרי.

  • נמרוד איזנברג

    ברווזונים

    "היווווושששש!!!! תודה לכל מי שעוקב!!! היום אראה לכם איך להכין סליים הכי מוש בעולם עם נצנצים, פלוס טיפים איך להיזהר שזה לא יידבק לנוצות!" אחרי המייקאובר המוצלח של הברווזון המכוער, חשבון טיקטוק היה הצעד הכי נכון כלכלית.

  • נמרוד איזנברג

    אפורים

    ...ואז ראה האיש הירוק, שעל שפת הכביש עומד איש אפור. האיש הירוק עצר את האוטו הירוק שלו ושאל את האיש האפור: "איש אפור, מה אתה עושה פה?" "אני?" מלמל האיש האפור, "אני מ... אה..." חוקי ההגירה ביחס לדמויות מפאנפיקים הוקשחו מאוד מאז שנות ה-70.

  • איתי סופר

    ברווזונים

    הברווזונים היפים התבוננו באחיהם הקטן והמכוער. "הוא עומד להיות ברבור יפה, שחצן, נרקיסיסט ומאוהב בעצמו מהרגע שיתבונן ההשתקפות שלו במים. בואו נחשל אותו קודם"

  • כוכבית

    צלול

    מבעד לכוס הקולה שזה עתה רוקן הוא כבר לא נראה לה כמו סיכוי למשפחה. מרחוק השקיף על דמעותיה. היא התנצלה וקמה מהשולחן לשירותים. שטפה פנים. בזהירות, לא להרוס את כל האיפור הזה שטרחה עליו כל כך לקראת הפגישה, אחרי השעות שבילתה במספרה. סגרה את המים ונשאה עיניים למראה. מאחוריה – אשתו. רושפת. "מי את חושבת שאת, מתפרצת ככה לחיים שלנו?!" באמת, מי היא חושבת שהיא? ומי היא באמת? * עכשיו היא מול מסך המצלמה. מאחוריה המפרץ הקורן. יפה, היא חושבת. יפה. השורשים הלבנים כבר מגיעים כמעט עד לרקות. מי אני? עשויה מגופו שלו או מרוחי שלי? המסווה נמוג. התמונה מצטללת.

  • ליאורי

    צלול

    לא הייתה לה בעיה להשיג ריח אורנים. גם אוויר הרים לא היה מסובך כל כך. אבל אף יין לא היה צלול מספיק בשביל שהלחש יעבוד.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    צלול

    היא אהבה במיוחד להתקלח בשעות הצהריים המאוחרות, כשהאור פגע במים הצלולים בדיוק בזווית הנכונה, כך שנראה כאילו היא מתרחצת באשד של יהלומים נוצצים. הייתה לה מין אמונה ילדותית שמקלחת כזו ממלאת אותה באור. היא לא ידעה עד כמה גם המים אוהבים לראות אותה שמחה.

  • איתי סופר

    צלול

    היא שכבה בערסל שבמרפסת, ינקה מהסיגריה, החזיקה את העשן בריאותיה, ונשפה באיטיות עשן צלול. היא הסתכלה מבעד לעשן. עכשיו אפשר לראות את הים. העשן התפוגג, הים נעלם, ואפשר היה לראות לכל היותר את קו הבתים שלפניו. היא ינקה שוב מהסיגריה ונשפה עשן צלול.

  • ליאורי

    ציר

    אנשים חושבים שהוא איננו רק משום שלא דאגו לתחזק אותו. אבל חוט האחווה נמצא שם, למי שיודעות להתבונן ועדינות מספיק שלא לקרוע אותו. חוט של אהבת אחים.

  • כוכבית

    ציר

    מנסָה להוציא את הסיפור הזה החוצה כבר. שילך להיות שליח שלי בעולם. אבל הוא רק מסתובב לי בראש, סחור סחור. מתבשל במיץ של עצמו. פותח דלת לצאת, נתקע. צועק. חורק. אולי בגלל זה קוראים לזה צירים?

  • נטע הבלין

    צלול

    בינה לבינה היא אהבה את הרגעים האלה, שהדם חוזר בצינור של העירוי. הצינור השקוף נצבע בוורוד שמתענן והופך לאדום. היא נזכרת בצבעי המים שמחכים לה במרפסת, בפעם ההיא שניסתה לצייר שקיעה באגם על דף שמצידו השני מודפסות שאלות בשפה שהיא לא מבינה. כשזה קורה היא יודעת שיש לה רק כמה שניות של ענן ורוד-אדום. כמה שניות שבהן רק היא רואה את מה שהיא רואה. כמה שניות שבהן היא סוף סוף לבד. עוד רגע אמא תשים לב ותקרא לאחות, וזו תבוא מהר ובחיוך קצת גדול מדי תחליף את שקית העירוי שהתרוקנה בשקית חדשה, והדם יישטף חזרה. הצינור יהיה שוב שקוף, אמא תהיה שוב איתה, היא תסתכל לתקרה ותדמיין עננים וזה לא יהיה אותו דבר.

  • נטע הבלין

    ברווזונים

    באשפוז הקודם אבא קנה לה ברווזון ורוד עם כתר. ברווזון גומי, שהיה בתצוגה בדוכן תכשיטים, והיא לא חשבה שמוכרים אותו בכלל. ברווזון יקר כל כך, שאמא שלה נדהמה לשמוע את המחיר. מאז הוא מלווה אותה - בשיקום, בבית, באשפוז הנוכחי. כמעט נשכח בכל מעבר כזה, תמיד חוזר אליה בסוף. היא מניחה על השידה שליד המיטה קופסת פלסטיק וממלאת אותה במים. הברווז צף. היא מתרכזת בו ומחליטה שזה סימן. כל עוד הברווז צף במים - סימן שאבא בסדר. הנה, הוא תכף חוזר.

  • נטע הבלין

    בקע

    מאז שירדו לה המים בשבוע 30 נכנסו החיים לסחרור של עשיה. של בירורים ובדיקות וטלפונים וסידורים, וימים שנמשכים נצח ועוברים כהרף עין. של דברים שקורים ודברים שצריך לעשות. כל הזמן הזה הם היו חזקים, רגועים, מתמודדים. כשהיא כבר לא יכלה יותר הוא נכנס במקומה, כשהוא התפרץ היא תפסה את המושכות, וכל כמה זמן תהתה בינה לבינה, אם תצליח לזהות אותו. את הרגע הכי קשה בסיפור הזה שהיא הגיבורה שלו. הרגע שממנו הכל ישתפר או יקרוס. לאט לאט הכל נרגע. הקצב הואט, הבדיקות היו טובות, החיים נכנסו למסלול מוכר, היא כמעט שכחה את המשחק ההוא. אחרי שנה וקצת הוא שוכב על מיטת הניתוח. בחדר מסתובבים אנשים ויש המון ציוד, קר לה וחם וקר, והחלב שלה מטפטף למרות ששאבה והניקה קודם. היא מחזיקה אותו על המיטה והוא בוכה ומנסה לקום. היא מחכה שיירדם, כמה שניות שנמשכו שעות. "זהו אמא, תודה. אנחנו נמשיך מכאן" אומרת המנתחת ומסמנת לה לצאת לחדר ההמתנה. היא מסתכלת על הילד וחושבת "עכשיו".

  • נטע הבלין

    סרט

    בחדר הצילום הטלויזיה מקרינה סרטים של נשיונל ג'אוגרפיק. הטכנאי צריך לאתחל את המערכת שלו, ובזמן הזה אנחנו צופות, פעורות עיניים, בכוח קומודו טורף איל. טורפים אחרים אוכלים רק את הבשר. לטאת קומודו אוכלת הכל. על המסך לטאות ענק לועסות עצמות וקרניים. אנחנו מהופנטות. בצילום - עננים לבנים מסביב לנקודות השבר מעידים שהעצמות הולכות ונבנות. שיהיה בסדר.

  • נטע הבלין

    חול

    בלילות היא חולמת שיש לה כנפיים. היא יוצאת מהבית, תמיד מהבית, הולכת צעד ועוד צעד, ופרשת אותן. לא, לא כנפיים כאלה. כנפיים קטנות, שני זוגות, זוג לכל עקב. עם הכנפיים האלה ברגליים היא ממריאה. לילה אחד התעוררה בבהלה, בבת אחת נגמרו לה החלומות, והכנפיים לא החזיקו עוד באוויר. למחרת, כשאבא בא לקחת אותה מהגן, היא רצה אליו בחיוך רחב. צעד ועוד צעד, במאמץ. אבא חיבק, אבל לא הסכים ללכת ככה הביתה. מאוכזבת ועצובה היא הלכה לארגז החול, חפרה והוציאה את הסדים. כשהרכיבו אותם על הרגליים חשבה לעצמה שבפעם הבאה תחביא אותם עמוק יותר בחול, עד שיגיעו למקום שלא מוצאים בו כלום. אולי אז הכנפיים ישאו אותה שוב.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    ציר

    הדלת סבבה על ציריה ונפתחה בצליל חריקה. מבעד לפתח נשקף נוף יפהפה של אחו מוריק ופורח בשלל צבעים, שעליו פסעו בנחת חדי קרן זהובי-רעמה וליחכו בשלווה את העשב הרענן. בשמיים נראתה קשת ססגונית. "שוב חדי קרן?" אמרה הילדה הקטנה באכזבה. "קיוויתי שהפעם יהיה משהו אחר."

  • גל ובר

    מרקם

    אף פעם לא האמנתי בגן עדן או בגיהנום אבל מי בכלל שואל אותי ומה זה בכלל משנה כשכל מה שאני עסוק בו הוא לאכול. אני לא יודע מה זה. המרקם קצת מוכר אבל גם לא. זה מזכיר לי סטייק פרגית שפעם אכלתי והוא לא היה לגמרי עשוי ובכל זאת החלטתי לנגוס ולבלוע את הביס. הרעב שבפנים גורם לי לזלול בלי הכרה כמו החיה שאני, ועוד איזו חיה. רק אתמול עברתי עם עוד מאות נשמות במסדרון צר, מאות נשמות שכל אחת מהן הייתה יחידה ומיוחדת ועכשיו היא חלק קטנטן ולא חשוב בתוך מאסה רוחשת. פתאום הפרידו אותי ועוד כמה עשרות מאיתנו למסדרון צדדי ושם הראו לנו למה הולכים להפוך אותנו. כדי שנהיה מוכנים שידרו לנו סרטון טבע מזדיין ישר לתוך המוח. אנחנו אלה שנידונו להתגלגל לתולעים. הראו לנו איך ניראה, כנראה כדי שלא תהיה לנו הפתעה או משהו, ואלה אולי גם התמונות האחרונות שנראה, חסרי חוש ראייה בתצורתנו החדשה. אז זה הגיהנום, חשבתי לעצמי, הייתי צריך להתנהג יותר יפה לכל מיני אנשים, בלשון המעטה, חשבתי. אבל אז, את קבוצת התולעים לעתיד שוב חילקו לשניים - אתם לגן עדן, אמרו, ואתם לגיהנום. לא הבנתי מה ההבדל בין הגורל הנורא שצפוי לאלה ולאלה? להיות רכיכה חסרת חושים, בעל החיים הכי חלש בטבע. אוי כמה שאהבתי להרגיש חזק. ברוך הבא לקארמה שלך, ביץ'. בסוף הסבירו לנו: אלה ששובצו לגן עדן יחיו בלי לדעת כלום או לזכור מה היו קודם. הם יתקיימו וייהנו מהאכילה, ההפרשה וכל מה שיש לחיים החדשים והעלובים שלהם להציע. אלה של הגיהנום יישארו עם מודעות של אדם, עם הידע, עם הזכרונות. זה טוב לי הדבר הזה שאני אוכל, אני רוצה עוד ועוד ממנו. אני מתמלא בו ולא שבע. רק ממשיך וממשיך למצוץ ולעכל, לשאוב ולמצוץ תוך שאני מפלס את דרכי בתוכו. הסביבה קרירה ולחה. אבל איפה אני נמצא? פתאום כמו התבהרות של אלפי שמשות אני נזכר במה שידעתי על תולעים. אני יודע גם שמתתי ושהגופה שלי קבורה איפשהו. אני תוהה מי ניזון ממנה עכשיו? אולי אחד מאלה שהלכו איתי במסדרון. אין לי שום דרך לדעת. אני אוכל וזולל ולא יכול להפסיק. ועוד איך אני מאמין בגיהנום.

  • ליאורי

    מרקם

    ס' לא פחדה בכלל לצאת למשימה. לא מהסכנות, לא מהלחץ לפעול נכון, ולא מכל מה שעמד על המאזניים. החשש היחיד שלה היה אם תצליח לאכול את המזון שימתין לה על הפלנטה הזרה. כשהגיעה, שמחה לגלות שלכל המזון המקומי היה מרקם של פתיתים.

  • ענבר גרינשטיין

    נשימה

    #סיפורונובמבר 2 2024 - נשימה "לשאוף ולנשוף," אמרה המורה ליוגה. "לשאוף ולנשוף." היא המשיכה בקול נמוך ומזמר. "נשאף תקווה, ננשוף ייאוש. נשאף נחמה, ננשוף רוגז. נשאף נחישות, ננשוף הססנות…" שורת האנשים המוטלים על מזרנים בעיניים עצומות שאפו ונשפו בצייתנות. מלאים בתקווה, נחמה ונחישות הם קמו ויצאו אל הרחוב.

  • ענבר גרינשטיין

    ג'לי

    #סיפורונובמבר 3 2024 - ג׳לי סבתא זלדה מאוד אהבה ג׳לי. היא קראה לו 'ג׳ילה'. אני לא יודעת מאיזו שפה זה הגיע. היא ידעה שזאת בחירה מאוד לא פופולרית, אבל לטענתה הייצור המטומטם הזה הוא פשוט פמיליאר מושלם. #נישתי

  • ענבר גרינשטיין

    קשקש

    #סיפורונובמבר 4 2024 - קשקש המלך היה מיואש. אוצר הממלכה הלך והתדלדל. דמי תחזוקת הארמונות שלו היו פשוט יקרים מדי, המשרתים אכלו יותר מדי, למשתאות הגיעו יותר מדי אורחים ששתו יותר מדי שיכר והצריכו לבישה של יותר מדי בגדים רקומים בזהב. מדי פעם, בטוב ליבם עליהם בשיכר, הם גם שברו גביעי בדולח יקרים. הוא ניסה הכל. הוא ביקש מהדג שלו עוד משאלות, אבל הדג מילא פיו מים. דג ארור, הוא הסכים להגשים לו אולי משאלה אחת ביום. זה לא הספיק. הוא העלה את המסים, אבל גם לגובי המסים היה צריך לשלם כדי שיעבדו. שנתו של המלך נדדה. הוא התהפך מתחת לכסת הנוצות שלו ולבסוף קרא למשרת הראשי. "מצא לי זהב," הוא אמר לו. המשרת פתח את פיו לענות, אבל מיד השתתק. "מה הדבר?" רטן המלך. "אדוני המלך, שמעתי שמועה, אבל אני מפקפק בנכונותה." אמר המשרת ושפשף את עיניו. "דבר!" ציווה המלך. "יש נערה שגרה ביער," אמר המשרת. "אומרים שהיא יודעת לטוות קש לזהב." למרות עייפותו ורגזנותו הטבעית, המלך פרץ בצחוק גדול. "קש לזהב? אתה חושב שאני מטומטם?" המשרת צחקק במבוכה וכבש את פניו ברצפת השיש. כעבור רגע אמר המלך בקול מהורהר, "ואולי בכל זאת יש אמת בשמועה? כבר ראיתי דברים מוזרים בימיי. הבא אותה לכאן!" כעבור כמה ימים המשרת חזר עם נערה פשוטות מראה ומבוהלת מאוד. המלך ציווה לכלוא אותה בחדר הטוויה. הובאה ערימת קש והמלך בכבודו ובעצמו הורה לנערה לטוות אותו כל הלילה. בבוקר חזר המלך לחדר הטוויה. הוא הסתכל, לא מאמין למראה עיניו. הוא שפשף את עיניו. לא, הוא לא מדמיין. "מה פשר הדבר?" רשף המלך. הנערה, נפוחת עיניים ותפוחת לחיים מרוב בכי, הסבירה בשפל קול. "אדוני המלך ציווה עליי לטוות קש לקש. מקש וקש יוצא קשקש. כשהיו לי מספיק קשקשים, טוויתי דגי זהב, אבל אין כאן מים. המלך בהה באלם בערימת דגי הזהב שנערמו לרגלי הנערה. בצוהרי אותו היום הדג שלו הפך את כל הארמונות לצריפים.

  • ענבר גרינשטיין

    קצר

    #סיפורונובמבר 5 2024 - קצר איתי תיעב את המטען שקניתי כבר מהרגע הראשון. אני התלהבתי מכל החוטים שיצאו ממנו. אפשר לטעון בו הכל, ואפילו בו זמנית! "הוא בטוח יקצר," אמר איתי. בלילה, למרות מחאותיו, הטענתי את כל המכשירים במקביל. המטען התחמם קצת, אבל מעבר לזה לא נראה היה שמשהו קורה. בבוקר קמתי, נכנסתי לאוטו ונסעתי לעבודה. תוך דקה וחצי הגעתי וחניתי. המכשיר באמת מקצר!

  • ענבר גרינשטיין

    רעיון

    #סיפורונובמבר 6 2024 - רעיון הוא סיים לקרוא את הספר, ופניו אורו, כאילו נורה גדולה נדלקה מעל ראשו. "זה רעיון!" קרא בחדווה. בלי שהות הוא התחיל בהוצאת הרעיון אל הפועל, כשהשורות האחרונות עוד מהדהדות בראשו, "אבל הכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק. סוף-סוף ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול."

  • ענבר גרינשטיין

    חול

    #סיפורונובמבר 7 2024 - חול לפני שנכנסו הביתה, אבא ניער את הנעליים של יובל. "בחיי, יובי, איך את תמיד מצליחה לחזור מהגן עם כל ארגז החול בנעליים שלך? נשאר להם בכלל חול בגן? נשאר בכלל חול בים?" יובל שתקה ומשכה בכתפיים. הריח המלוח וצלילי הגלים מילאו את האוויר והיא עקבה בעיניה אחרי מעוף השחפים.

  • ענבר גרינשטיין

    סרט

    #סיפורונובמבר 8 2024 - סרט "כל החיות הקטנות קושרות סרט לזנבן," שרו החיות הקטנות בזמן ששני הסייעים, בניצוחה של הגננת, עברו ביניהם וקשרו לכל חיה סרט צבעוני בזנבה. ההתרגשות הייתה גדולה. חג תחילת הקיץ היה החג האהוב על כולם. טוב, כמעט על כולם. קיפונצ׳יק שר יחד עם כולם, אבל בתוך הלב היתה לו עצבות. קיפונצ׳יק היה חיה קטנה במיוחד, בזה לא היה ספק, אבל זנב - לא היה לו. קיפונצ׳יק עמד בערך במרכז, ככה ששני הסייעים התקרבו אליו משני קצות שורת החיות. עוד מעט אחד מהם יגיע אליו, ויראה שאין לו זנב. ואז מה? יענישו אותו? יוציאו אותו מהשורה? הוא ממש קיווה להיעלם לפני שיגיעו אליו, כמו הילדה הבלתי נראית שפעם סיפרו לו עליה. שני הסייעים הגיעו אליו בו זמנית. לכל אחד נשאר סרט אחד. הם המשיכו לשיר בעליצות, "כל החיות הקטנות קושרות סרט לזנבן." קיפונצ׳יק הפסיק לשיר. הסייעים הביטו בקיפונצ׳יק, ואז זה בזה, וכל אחד מהם קשר את הסרט שנשאר לו, בעדינות, סביב אוזנו של קיפונצ׳יק - אחד ירוק על אוזן ימין ואחד סגול על אוזן שמאל. הם המשיכו לשיר, והגננת הזמינה את כל החיות הקטנות לרקוד איתה במעגל. קיפונצ׳יק רקד הכי יפה מכולם.

  • ענבר גרינשטיין

    בקע

    #סיפורונובמבר 9 2024 - בקע "זה רק ניתוח קטן, שגרתי," הם אמרו. "זה לא ייקח יותר מדי זמן," הם אמרו. וזה באמת לא לקח יותר מדי זמן. 25 מיליון שנים קצרצרות, ובסוף אתה קם עם השבר הסורי אפריקאי.

  • ענבר גרינשטיין

    ברווזונים

    #סיפורונובמבר 10 2024 - ברווזונים הימים התחילו להתארך. ההרים המקיפים את האגם היו מושלגים כתמיד, אבל השמש כבר הטילה זהרורים על המים, הפרחים הנצו והברווזונים התחילו לבקוע. אמא ברווזה הביטה מבולבלת ביצורים הזעירים והפלומתיים שהופיעו פתאום בקן. הם צפצפו חלושות וקרטעו לעברה. היא לא הייתה בטוחה מה הם, אבל ראשית חכמה, כדאי שילמדו לשחות. משם הם כבר יסתדרו.

  • ענבר גרינשטיין

    אפורים

    #סיפורונובמבר 11 2024 - אפורים הצבע האהוב עליה היה גשם. צבעי העננים. את קירות חדרה צבעה באפור. מכל בגדיה העדיפה את החולצה האפורה, את המכנסיים האפורים ואת הצעיף האפור - אבל אותו רק כשהייתה בארצות אחרות, אפורות וקרות מספיק לצעיף. אין כמו אפור להכניס צבע לחיים ושמחה ללב.

  • ענבר גרינשטיין

    צלול

    #סיפורונובמבר 12 2024 - צלול דור לגם מהבירה בהיסח הדעת. בהתחלה לא הרגיש בשינוי, אבל אז, בהדרגה, משהו השתנה. עם כל לגימה, הוא ראה את הדברים בבהירות רבה יותר. העולם נעשה מובן לחלוטין. כל המהלכים, כל המניעים, כל המחשבות וכל הכוונות. לראשונה בחייו הוא היה צלול. צלול לגמרי. הוא נשבע שלעולם לא ישתה יותר בירה אנפילטרד.

  • ענבר גרינשטיין

    ציר

    #סיפורונובמבר 13 2024 - ציר היה היה חייל, שהלך ימים ולילות בדרכים קרות ומושלגות. נעליו היו מרופטות, בגדיו נקרעו טלאים, טלאים, ובכיסו לא הייתה פרוטה. רעב וצמא היה, כי מזה זמן רב לא באה אל פיו ארוחה ראויה. כשהגיע לאחד הכפרים, התדפק החייל על דלת בית עץ ישן, בתקווה למצוא מעט מזון להשיב את נפשו. את הדלת פתחה איכרה זקנה ומכורכמת פנים, שנעצה מבט חודר בחייל העלוב, בבגדיו הבלויים ובתרמילו הדל. כבר הייתי בסיפור הזה, חשב החייל. הוא פנה אל האיכרה. "אולי", אמר החייל, "יש לך גרזן?" "גרזן?" התעוררה סקרנותה של האיכרה, "ולשם מה לך גרזן?" "אילו היה לך גרזן - גרזן ישן אפילו - כי אז הייתי מלמד אותך איך לבשל מרק גרזן. מרק נפלא מגרזן ותו לא!" "מי שמע על מרק מגרזן?" נחרה האיכרה בבוז. "מרק עושים מציר." האיכרה שפתה סיר גדול עם מים, הפנתה את גבה אל החייל והלכה אל המזווה. היא לקחה בצל גדול ויפה, מעט גזרים, שורשי פטרוזיליה וסלרי, תפוחי אדמה ודלעת, וציר מרק צמחוני בטעם עוף. כאשר חזרה לבסוף אל החייל, נדהמה האיכרה לראותו עומד ליד הסיר הגדול שלה. בתחתית הסיר, המים הרותחים מבעבעים סביבו, נח ציר דלת גדול. היא הפנתה מבט לא מאמין, וראתה שדלת ביתה עקורה מציריה. החייל הביט בה בגאווה. "מרק מציר!" זרחו פניו.

  • ענבר גרינשטיין

    מרקם

    #סיפורונובמבר 14 2024 - מרקם הם היו תאומים זהים, אבל מעולם לא היו שני אנשים בעלי אופי שונה כל כך. אמיתי היה ביישן, מיעט בדיבור והתרחק מהבריות. הוא לבש בגדים סולידיים ולמרות גופו הגדול, נבלע בתוכם. קורן היה הרוח החיה של כל מפגש. איש רעים להתרועע, מרעים בצחוקו הלבבי, לבושו צבעוני וכשנכנס לחדר, כל המבטים תמיד הופנו אליו. אמיתי שמח להלך בצילו של קורן. איתו, הוא אף פעם לא נדרש להתבלט. מעולם לא נאלץ להתנסות בחוויה הלא-נעימה של להיות במרכז תשומת הלב. לכן כשקורן הלך ללמוד אומנות, אמיתי הלך איתו, למרות שהלב משך אותו ללימודי ראיית חשבון. קורן זכה לתהילה רבה בזכות ציורי הנוף שלו. ציורים בהירים בצבעי פסטל, מלאכת מחשבת של משיכות מכחול עדינות ודקות. הוא פתח תערוכות ואנשים תמיד צבאו על פתחי הגלריות כשהגיע אליהן. אמיתי עבד כממסגר תמונות במוזיאון העירוני. איש לא ידע מי הוא האמן המסתורי שמצייר בלילות על קירות העיר עבודות גרפיטי עצומות, עשירות בצבעים עזים ומרקמים נועזים. אפילו לא קורן.

  • כוכבית

    מרקם

    מעולם לא שחזרתי את המרקם הזה. אולי זה היה האופן שבו אחזה בסכין, מאגרפת את ידה האחת סביב קצה הידית וחלק מהלהב, וחותכת כנגד כרית ידה השנייה. אולי זו הייתה הסכין הקהה, שלא נגעתי בה מעולם כי הייתי קטנה, אבל הרי אי אפשר לאחוז כך סכין חדה. אולי היד התומכת, המאמצת את העגבניה אל בטנה, כשטיפות מיץ ניגרות על שמלת הבית המהוהה. ואולי העגבניות עצמן, שמן הסתם היו הכי זולות שאפשר בכל זאת לאכול. הסלט - מעוך, מלא אהבה, ולא רצוי - היה עובר מדלת אל דלת ואל השולחן. מעולם לא שחזרתי את המרקם הזה. גם לא רציתי.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    מרקם

    לפני שבוע, השף-קונדיטור אמר שלקינוח שלה יש מרקם של קקי. "דנה רוצה שנאכל חרא," אמר וזרק את הצלחת בפרצופה. כל התלמידים צחקו, והיא הלכה הביתה מבוישת ובכתה חצי לילה. השבוע, הקינוח שהביאה לשף לטעימה היה מושלם, ולא היה לו מרקם של קקי. קקי אמיתי, לעומת זאת...

  • איתי סופר

    רחיפה

    ב 4:28 לפנות בוקר פקחתי עיניים לראשונה. השעון היה מכוון ל 5:00. אוויר צונן ועשיר חדר דרך הסדק שהשארתי בחלון. היה חם ונעים מתחת לשמיכה, אבל קמתי בכל זאת. לא בכל יום נפגשים במצוק הצפרירים בכדי להתנסות באופני רחיפה. זה מפגש ראשון מתוך ארבעה. שורת אופני BMX עם סל מקדימה פרוסה לפני הנגרר. חבורה של אנשים חסרי מושג אמורים לשחזר את סצינת הריחוף באופניים מול הירח, הפעם ללא עזרת חיזר. האם תזכו לראות את הצללית שלי ושל האופניים שלי כשתביטו בירח?

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    רחיפה

    "איזה חמוד קטן! הוא רץ כל כך מהר, שזה נראה כאילו הוא מרחף." הילדים הסתכלו על האוגר רץ במרץ בגלגל וצחקקו. "כל כך חמוד..." בינתיים, הסוכן המיוחד אוגרי מק'בוטן הגביר את מהירות ריצתו כדי לקפוץ קדימה בזמן ולדווח למפקדה העליונה, בעתיד שנשלט על ידי אוגרים.

  • דניאל רנטפה פרץ

    אחות

    אנו מגיעות לבית החולים, וממתינות באזור הקבלה. אני מרגישה את המתח והחרדה שאופפים את אימי, ומנסה להסיח את דעתה עם סמול טוק וחיוג זריז לעומרי. היא מדברת עימו דקות ספורות ומחזירה לי את הסלולרי, חותמת את השיחה באומרה "הנה קח את אמא", "עומרי, אתה קולט לאן הגענו? אמא אמרה הרגע - קח את אמא" אני אומרת בנימה משועשעת. המעבר הזה היה תמצית הדינמיקה בינינו בשנים האחרונות, ספק טעות מקרית, ספק מראה מדויקת לקשר שלנו. כבר שנים שאני על תקן "המבוגר האחראי", אבל מאז ההתקף שאירע לפני כשנתיים, הבנתי שאני חייבת לקחת על עצמי את האחריות הבלעדית על בריאותה ומצבה. ההתקף הביא אותה למצב של חוסר ביטחון ואי רצון להתמודד עם המציאות החדשה שטמנה בחובה בדיקות מעקב שגרתיות, נטילת כדורים קבועים , חידוש מרשמים, התייעצויות עם רופאים, בקרה על לחץ הדם והדופק, שיקום לב וכמובן הפסקת העישון שהיווה חלק בלתי נפרד מהזהות העצמית שלה. עומרי ואני מחליפים כמה מילים נוספות ואנו שבות להמתנה המתוחה ותחושת אי הוודאות המטלטלת. "האדון הזה יהיה לפניכם ואז תורכן" מיידעת אותנו האחות שמנסה להרגיע את חוסר הסבלנות שאופף את אזור ההמתנה. "אבל הוא הגיע אחרינו" מתפרצת אימי בחוסר סבלנות לא טיפוסי שנובע מהלחץ והחרדה הבלתי נתפסת בה היא שרויה, "אמא…" אני לוחשת בעדינות ואוחזת בכף ידה, בניסיון להרגיעה. האחות עונה כי הניתוח שלו מתקיים הערב ושלנו למחרת בבוקר ולכן עליהם לקבלו קודם, "כמה דקות נוספות בלבד" היא מבטיחה ואנו ממשיכות לשבת באי נחת בעודנו עוטות מסכות על פנינו, כאילו המעמד אינו מלחיץ מספיק ובאמת יש צורך בתוספת של מגפה גלובלית המאיימת על גורל האנושות להקצנת האווירה.

  • רנה שכטר

    סרט

    החיים שלה נשמעו לעיתים כמו פרומו לסרט, כרזת פרסום של אולפני פוקס בשלהי שנות הארבעים. כשהיא נזכרת ברגע בו החליטה לעזוב את בואנוס איירס היא לא מתחרטת על דבר. היא גייסה את האנוכיות המושלמת שלה והתחתנה בסתר עם "טרייסי השעיר" אך החיים הוכיחו שזאת הייתה הדרך המהירה ביותר לקנות לעצמה כרטיס להוליווד. הרחק משם בקליפורניה הזוהרת יהיו לה החיים שהיא ראויה להם. היא תשאיר את פאטו פרס מאחור ותהפוך לאמיליה גונזלס, השחקנית הראשית על המסך הגדול. וגם אם הבית הזה לעולם לא יהיה שלה והיא תישאר להיות האורחת שלו, לכל הפחות תהיה לה השליטה בסוגי הסיפורים שתספר. לעיתים קרובות מדי לאורך השנים היא הרגישה כמו קולב פלדה עבה והמילים שנינו אמר לה פעם התרוצצו בראשה בלא עוגן. הפרחח הזה תמיד ידע על מה הוא מדבר. היא עבדה ללא לאות ומכרה את נשמתה למכונת הסרטים האמריקאית. ורק עכשיו, כשחלפו שלושה עשורים מהתקופה הסוערת של חייה, היא סוף סוף מוכנה לדבר על מה שקרה באותו לילה בו גופתו של טרייסי ווגה נמצאה ירויה במולהולנד דרייב. אותו לילה בו גרפה את פסלון האוסקר הראשון שלה. לילה שטלטל את הוליווד בתקופת תור הזהב.

  • ליאורי

    רחיפה

    כשהיא הגיעה לעיר לראשונה היה קשה שלא להבחין בריח החזק שעמד באוויר, אבל לאורך זמן היא התרגלה וכבר לא הרגישה בזה. רק כשיצאה מחוץ לתל אביב ליותר מ72 שעות התחיל ההיי להתפוגג.

  • ליאורי

    אלחוט

    בפעמים הראשונות הוא הגיע עם ספר ובירה, אבל הרגיש לא בנוח עם המבטים מסביב, אז הוא התחיל לקחת איתו חכה ולהציב אותה לידו, פשוט כדי שיניחו לו. ואז הייתה הפעם ששכח להביא בירה, ובכל זאת חיכתה לו אחת במקום הקבוע שבו נהג להניח את הבקבוק.

  • איתי סופר

    אלחוט

    - הזמנתי השנה קורי עכביש אלחוטיים. - כבר? אתה עדיין בגיל שיכול עדיין לטוות. שמעתי שהזבובים פחות טעימים בקורים האלחוטיים. - בדגמים הראשונים זה באמת היה ככה, אבל עכשיו אי אפשר להרגיש הטעימה עיוורת. חוץ מזה, כל הטוויה הזאת היא אובררייטד. זה קשה, זה מעייף, זה לא נותן כלום, אני נתקעים עם הרבה פסולת בסוף. - לאכול חרקים שנתפסו בקורים האלחוטיים? זה סתם. הדור שלך לא מעריך מסורת, לא מעריך עבודה קשה. - הרי זאת רק שאלה של זמן עד שכולם יעברו לאלחוטי ויישארו קורים רק במוזיאון הטבע. וכל הויכוח הזה עושה אותי צמא. בוא נשתה אגל טל ישר מן העלה. אני מזמין.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    אלחוט

    היא השליכה את הבגדים הרטובים מהחלון, בזה אחר זה. מכנסיים - חולצה - עוד חולצה - תחתונים - שמלה - - כשסיימה, לחצה על כמה כפתורים בפאנל הקבוע בקיר, ואחר כך סגרה את החלון באנחת רווחה. ללא ספק, הכביסה האלחוטית הייתה הדבר הכי טוב מאז המצאת הטוסטר.

  • ליאורי

    עסקה

    - הבנת את התנאים? - אני דואג ששום דבר לא יפגע במעמד שלך - כן - ואתה נותן לי את הנשמה שלך - נכון - רק תחתום לי פה, פה ופה - יש לך עט? כץ כל הזמן לוקח לי את העטים - בבקשה רק אחרי שהעסקה הושלמה, הבין הלל בן שחר שנפל קרבן להונאה

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    עסקה

    השטן ירד לג'ורג'יה, הוא חיפש לו נשמה לגנוב. הסתובב להנאתו ברחבי העיר, ראה לקוח פוטנציאלי ברחוב. הושיט לו עט לחתום על העסקה, ואז ראה שלט חוצות קרוב... "הצביעו לטראמפ"? הוא שב מיד לגיהינום. הנשמות כבר אבודות, למה לבזבז כינור טוב?

  • 666

    לשון

    יום אחד שיחקתי כדורגל עם החברה ואני הייתי השוער אפילו שלא רציתי תמיד רציתי להיות שחקן התקפה שזה מה שאי טוב בו ואוהב אבל אף אחד לא רצה להיות שוער ואני הכי פחות מקובל אז טוב הבנתם פתאום פגע בי כדור משום מקום כול כך חזק שנשכתי את הלשון כול כך חזק שהקצה נקרת הם מיקי הילד הכי מהיר קרא לאבה שלי שיבוא שהוא קרא לאמבולנס כשהתעוררתי מצאתי את עצמי עם לשון חבושה בחדר עם אבי ואחות אבה אמר לי היא הצילה את יכולת הדיבור שלכה אתה רק תגמגם אבי אמר וחיבק אותי חיבוק דוב מאז הרשו לי להיות שחקן התקפה וקיום אני שחקן כדורגל מפורסם

  • 666

    אחות

    יום אחד שיחקתי כדורגל עם החברה ואני הייתי השוער אפילו שלא רציתי תמיד רציתי להיות שחקן התקפה שזה מה שאי טוב בו ואוהב אבל אף אחד לא רצה להיות שוער ואני הכי פחות מקובל אז טוב הבנתם פתאום פגע בי כדור משום מקום כול כך חזק שנשכתי את הלשון כול כך חזק שהקצה נקרת הם מיקי הילד הכי מהיר קרא לאבה שלי שיבוא שהוא קרא לאמבולנס כשהתעוררתי מצאתי את עצמי עם לשון חבושה בחדר עם אבי ואחות אבה אמר לי היא הצילה את יכולת הדיבור שלכה אתה רק תגמגם אבי אמר וחיבק אותי חיבוק דוב מאז הרשו לי להיות שחקן התקפה וקיום אני שחקן כדורגל מפורסם

  • כדור

    יום אחד שיחקתי כדורגל עם החברה ואני הייתי השוער אפילו שלא רציתי תמיד רציתי להיות שחקן התקפה שזה מה שאי טוב בו ואוהב אבל אף אחד לא רצה להיות שוער ואני הכי פחות מקובל אז טוב הבנתם פתאום פגע בי כדור משום מקום כול כך חזק שנשכתי את הלשון כול כך חזק שהקצה נקרת הם מיקי הילד הכי מהיר קרא לאבה שלי שיבוא שהוא קרא לאמבולנס כשהתעוררתי מצאתי את עצמי עם לשון חבושה בחדר עם אבי ואחות אבה אמר לי היא הצילה את יכולת הדיבור שלכה אתה רק תגמגם אבי אמר וחיבק אותי חיבוק דוב מאז הרשו לי להיות שחקן התקפה וקיום אני שחקן כדורגל מפורסם

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    לידיעתך: טרם קריאת פרק זה, מומלץ להצטייד בממחטות, כוס מים וכדור הרגעה. ייתכנו תגובות חריפות לתוכן, לרבות בכי, חרדה, דיכאון ושברון לב. ההוצאה לאור לא תהא אחראית לכל נזק שייגרם כתוצאה מקריאת הפרק. במידה והחלטת להמשיך, יש להפוך את הדף. ~ פרק 7: השנים 2023-2026 בתולדות ישראל ~

  • ליאורי

    קול

    לפעמים היא עשתה את זה בכוונה, כדי לשמוע אותו אומר את המשפט הקבוע שלו. הוא אהב להציק לה, ומדי פעם היא גם אהבה להציק לו. זו הייתה הדרך שלהם להביע אהבה בקשר הזה, שנכפה עליהם ושכבר לא יכלו לדמיין את עצמם בלעדיו. היא ידעה מה יגיד, והשפתיים שלה ביטאו בלי קול את המילים: לא כל דבר זה קול!

  • ליאורי

    אחות

    הוא עזב את הבית לפני 7 שנים, החלטה קשה שאילצה אותו למצוא מעגל תמיכה חדש מאפס, להצמיח שורשים חדשים. רק כשפגש במקרה את אחותו הקטנה, נראית בדיוק כפי שזכר רק בלי פלומת שפם ועם אור בעיניים, ידע שזה בטוח לחזור.

  • ליאורי

    מסמר

    זה היה ביום ראשון בתשע בבוקר לפי השעון דיקלה תכננה חמש מלכודות לחמישה ילדים וילדות הם צחקו כשהרימה זרד הם לא ידעו כוחו של מרד ברגע אחד הצליחה התחבולה והפעם נשמע צחוקה של דיקלה חמישה ילדים מפעוטון זית חמישה ילדים כבר לא ישובו אל הבית

  • ליאורי

    עלה

    כשהיא ביקשה עוגת אלף עלים, היא הופתעה לגלות שהג׳יני לא הכיר את השם. 411 ימים אחר כך עדיין נותרה לה יותר מחצי עוגה לאכול.

  • ליאורי

    ביום השנה להיכרות שלהם הוא הכין לו מדריך הוראות לחיים; כשהציע לו נישואים, זה היה על גבי טוסטוס מצופה כרום בקצה החצר; לירח הדבש הם נסעו למסע חורפי; אבל אחרי שקנו יחד דירה מרווחת הוא הבין שיצטרך למצוא רעיון חדש להשראה.

  • ליאורי

    בפעם הראשונה שקראו לו רכיכה הוא נעלב, אבל רק כי היה לו ברור שזה נועד להעליב. מיד אחר כך חיפש מידע על רכיכות מסוגים שונים וגילה עולם שלם ומרתק. בפעמים הבאות כבר לא נעלב וחייך לעצמו. זה רק עצבן אותם יותר ולבסוף הם הפסיקו.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    "לדעתי, הטרלול הפרוגרסיבי הזה יהיה הסוף שלנו. זה ממש לא טבעי! מה זאת אומרת 'אני רק זכר' או 'אני רק נקבה'? איך אפשר להיות רק אחד ולא שניהם ביחד?" החלזונות הזקנות.ים הזעיפו פנים וצקצקו בצוותא. "הצעירות.ים של היום..."

  • אריק חבי"ף

    מכיתות זיכרון או קללת אם האלים זה גורלן של מכשפות עתיקות יומין, שאינו אוכלות ילדים או מוצצות דם ילדות. אלה מכשפות שחיות להן בסבכי היער, התחתיות פלגים קטנים וסמויים מעין אדם. זו הגר, מכשפה שאין היא יודעת בת כמה היא. גופה קורס פנימה לתוך עצמו, וזיכרונה נשבר למכיתות אור שבורחות ונעלמות עם אור השמש וזרימת הפלג אחרי הגשם הראשון. "אני חיה!" והזדקפה למלוא אורכה, מבליטה חזה גדול, ישבן צנום ופנים שהאף בם קטן וסולד. "אני חיה" ומייד כרעה על ארבעותיה והחלה אוספת את מכיתות הזיכרון שלה. הנה אחת שהעלתה חלודה ונתקעה בשורש סוף. "שמי הגר. אני מצרייה. אבי מכשף פרעוני, אמי מומחית למעבר לחיים אחרי." החיוך הענק שעלה פניה הבטיח לה שהיא חיה. והנה אחת זהובה מאור השמש. רכנה לעברה, ליטפה אותה בעדינות בידה, אחר כך שפשפה קצת בקצה צעיפה האדום. "כך מזמנים את רוח הבוקר לדרש ציפור מקינה ולגנוב את ביציה". קצה שריר נע בזווית עינה המאורכת, שצבע אישונה זהב וניצוצות אור אדום בו. והנה עוד אחת, לבנה לגמרי. המגע שלה של עור צפרדע לא נעים. היא נרתעת ממנה ופיה מתעגל מבחילה. אבל המכיתה הזו נדבקת לשמלתה, ואין לה ברירה. "סלחי לא אימא אדירה כי בגדתי בך. לימדתי בן אנוש לחש וקסם אסור. אך קללה הוטלה בה, קללת אמא-אלה. חיי נצח של מכשפת פלג אבודה." העצב השתרר בתוכה. וכמו קסם ישן, מכיתות שונות של זיכרון, בצבעים שונים החלו מתקבצות סביבה. ירוקות, וחומות, חלודות, זהבהבות, אפורות וגם כחולות. הן טיפסו במעלה צווארה עמוק תחת עורה אל ראשה. בצווחה היא ניסתה להימלט, אך קללת אם האלות שטפה אותה מחדש. #סיפורונובמבר

  • אריק חבי"ף

    [מצטער - לא ערכתי הגהה ראוייה לסיפורון ששלחתי לפני כחצי שעה] מכיתות זיכרון או קללת אם האלים זה גורלן של מכשפות עתיקות יומין, שאינן אוכלות ילדים או מוצצות דם ילדות. אלה מכשפות שחיות להן בסבכי היער, התחתיות פלגים קטנים וסמויים מעין אדם. זו הגר, מכשפה שאין היא יודעת בת כמה היא. גופה קורס פנימה לתוך עצמו, וזיכרונה נשבר למכיתות אור שבורחות ונעלמות עם אור השמש וזרימת הפלג אחרי הגשם הראשון. "אני חיה!" והזדקפה למלוא אורכה, מבליטה חזה גדול, ישבן צנום ופנים שהאף בם קטן וסולד. "אני חיה" ומייד כרעה על ארבעותיה והחלה אוספת את מכיתות הזיכרון שלה. הנה אחת שהעלתה חלודה ונתקעה בשורש סוף. "שמי הגר. אני מצרייה. אבי מכשף פרעוני, אמי מומחית למעבר לחיים אחרי." החיוך הענק שעלה פניה הבטיח לה שהיא חיה. והנה אחת זהובה מאור השמש. רכנה לעברה, ליטפה אותה בעדינות בידה, אחר כך שפשפה קצת בקצה צעיפה האדום. "כך מזמנים את רוח הבוקר לגרש ציפור מקינה ולגנוב את ביציה". קצה שריר נע בזווית עינה המאורכת, שצבע אישונה זהב וניצוצות אור אדום בו. והנה עוד אחת, לבנה לגמרי. המגע שלה של עור צפרדע לא נעים. היא נרתעת ממנה ופיה מתעגל מבחילה. אבל המכיתה הזו נדבקת לשמלתה, ואין לה ברירה. "סלחי לא אימא אדירה כי בגדתי בך. לימדתי בן אנוש לחש וקסם אסור." אך קללה הוטלה בה, קללת אמא-אלה. חיי נצח של מכשפת פלג אבודה." העצב השתרר בתוכה. וכמו קסם ישן, מכיתות שונות של זיכרון, בצבעים שונים החלו מתקבצות סביבה. ירוקות, וחומות, חלודות, זהבהבות, אפורות וגם כחולות. הן טיפסו במעלה צווארה עמוק תחת עורה אל ראשה. בצווחה היא ניסתה להימלט, אך קללת אם האלות שטפה אותה מחדש. #סיפורונובמבר

  • יונתן יאראק

    בוץ

    הוא ניגב את מגפיו היטב בשטיח הכניסה הקטן שהתמודד בגאון עם התנועות המהירות והתקיפות. 'רק אל תכניס לי בוץ' אמרה סבתו בכל פעם שהגיע. 'הרגע שטפתי'. נדמה היה שתמיד הרגע שטפה. הוא התבונן עוד כמה שניות על רגליו מלאות הבוץ, נזכר בסבתו שנפטרה, שלה היה שטיח בדיוק כזה, ונשם עמוק. מעבר לדלת עוד סבתא ניצבת, שבטח גם היא בדיוק שטפה. הוא ניסה לזכור פרטים שסיפר לו יואב, אבל לא הצליח. הוא ניגב את רגליו שנית, רק ליתר בטחון, נשם עמוק ודפק בדלת. הנה עוד רגע תפתח לו את הדלת. הנה עוד נכד יתום מסבתא מבקר עוד סבתא שזה עתה התייתמה מנכד. הוא ניגב שוב את מגפיו, ופילל שיכל להוריד מעל עצמו את הבשורה המרה כמו את הבוץ.

  • יונתן יאראק

    מסמר

    שנינו עמדנו דרוכים בדלת. בכל רגע האור יידלק והמבצע יתחיל. גורם ההפתעה לצידנו, אבל יש לנו רק 20 דקות לתפוס את שתיהן ולרוץ החוצה. לפתע מהחדר השני נשמעה צרחה מלאת כאב ורעש של ריצה וחפצים שנזרקים לצדדים. שנינו רצנו אל עבר החדר. הלב פעם, העיניים תרות אחרי המטרות, מתחמקות מהמכשולים שבדרך. פתחתי את האור והדלת בתנועה אחת ופרצנו לחדר. טיפות דם מרוחות בכל מקום, כאילו מישהו השתולל עם מברשת צבעים מטפטפת. חפצים מפוזרים בחיפזון. לפתע היא פרצה מהחדר בריצה וברחה. מבט חטוף בינינו והוא רץ לתפוס אותה. אני נשארתי עם השניה, מנסה להבין איך להוציא אותה בלי להסתבך. 25 דקות אחרכך ישבנו באוטו, הפושעות במושב האחורי. ״מסמר״ ״מסמר״ נשמתי עמוק. ״כל כך הרבה דם״ ״זה מקום עם המון כלי דם״ ״כן, אבל...״ ״היא זזה הרבה עד שתפסתי אותה. מזל שהייתה לי תחבושת בשלוף.״ ... ... ... ... ״אתה חייב לאסוף את הכלי עבודה אחריך, הן כבר הולכות בכל הבית, אתה יודע את זה.״ ״כן כן, סליחה. לפחות אנחנו לא מאחרים בהרבה״ ״לא״ אני מביט במראה ורואה אותן מנמנמות בכסאות הבטיחות שלהן. אמא שלי בטח תצחק. מי חשב שהיא תנסה לאכול מסמר?

  • גל ובר

    כדור

    אף פעם לא אשכח איך החזרת לי את הכדור שהערסים חטפו לי, נערה עם שיער קצוץ שרצתה פעם אחת גם להביא כדורסל לבית הספר כי האמינה שבעולם הזה גם לה מגיע לתפוס מקום. הם קראו לי בשמות תוך שהם משתעשעים ביניהם במסירות, ואז באת כאילו בתמימות, של הנערה החדשה בשכבה שלא יודעת מי נגד מי, נכנסת עם השיער הגולש שלך לתוך דבוקת הבנים ופתאום חטפת את הכדור מהאוויר, מסרת לי אותו ואמרת להם בקול מפחיד - אם עוד פעם אחת אתם מתקרבים אל הילדה הזאת אני אשתה לכם את הדם. ולא שינה לך שהם חיקו אותך כל אותה שנה ואמרו "הנה מגיעה המוזרה", הרבה לפני שהפכת לאחת המגניבות של השכבה למביני עניין. ולא שינה לך שהם שמו לך פעם קקה של כלב בתיק ואז צחקו שאת לסבית מסריחה, הרבה לפני שנהיית חברה של נדב שמיר החתיך. ולא שינה לך שמהיום ההוא במגרש אני מאוהבת בך עד מעל לראש כי למרות שאין דבר שאנחנו לא מספרות אחת לשנייה, אף פעם לא חשבתי שיש טעם שאספר לך דבר כזה.

  • ליאורי

    רמז

    היא שכבה בתנוחה עוברית, רועדת מקור ומתת תזונה, מדמיינת לעצמה צורות של עננים ושל ציפורים, לא מרשה לעצמה לדמיין דברים אחרים. היא תהתה אם מישהו בחוץ עוד זוכר שהיא קיימת. האם היא עדיין קיימת? אולי מתה מזמן וזה הגיהנום. לא הייתה לה דרך אמיתית לדעת. היא רק רצתה רמז קטן מבחוץ. 416

  • ליאורי

    חסות

    בוקר טוב, ז׳3 כמו בכל בוקר, אני מזכירה לכולנו שלימודי הקיימות שלנו נערכים בחסות בז״ן. מי רוצה להזכיר לנו איפה עצרנו בשיעור הקודם? נועם, תזכיר לכולנו מה הסכנה הכלכלית בהסתמכות על תחבורה ציבורית בריכוזי ערים?

  • ליאורי

    כדור

    הערב ההוא היה ההזדמנות שלה. היא דאגה לא לעצבן אותו, והכינה לו תה עם ברנדי כשיצא מהמקלחת, בדיוק כמו שאהב. את הקפסולה הריקה הורידה באסלה, ושאלה אם הוא צריך עוד משהו כי היא רוצה ללכת לישון מוקדם הערב. היא שכבה במיטה וחיכתה לשמוע את הנשימה שלו פוסקת לפני שנרדמה.

  • ליאורי

    בוץ

    המוכרת בחנות מוצרי הספא של החוף התחילה כל משמרת בגרירת מכוניות ופינוי החניון. כשהחוף נפתח למבקרים, כבר היו צנצנות בוץ מסודרות למכירה ולדגימה. היא דאגה לוודא שאף אחד לא ייכנס בלי לנסות את הבוץ. זו הייתה הדרך היחידה לוודא שלא ייצאו בחזרה.

  • גל ובר

    אירוניה

    היה דייט מדהים בבית הקפה. כשיצאנו לרחוב היא אמרה לי שאני מקסים והדביקה לי נשיקה על השפתיים. נשיקה סקסית כמו שנשיקה צריכה להיות. מזמן לא נמשכתי ככה למישהי. היא הייתה חמודה וגם שנונה. ואז היא אמרה לי שהיא מתה על אלאניס ושאלה מה דעתי על השירים שלה. אמרתי שהיא זמרת טובה ושאני חושב ש"אתה צריך לדעת" הוא שיר רוק מצוין. אבל זה לא הספיק לה. מה אתה חושב על "אירוני"? היא אמרה. נכון זה שיר מדהים? אני מכורה לו. אמרתי לה שזה באמת להיט אפקטיבי וזה לא פלא שהמון אנשים בעולם אוהבים אותו. אבל אתה, אתה הרי אדם כותב, התעקשה, אז מה אתה חושב עליו? ניסיתי להעביר נושא אבל היא כל הזמן חזרה לשיר שאומר שזה כמו גשם ביום החתונה שלך וטרמפ חינם כשכבר שילמת. איזה מלים, הא? היא אמרה, נכון שהן מעולות? שמעי, אמרתי לה - זה שיר שכתוב די טוב אבל יש לי איתו בעיה בסיסית, שכל השיר היא כביכול מדגימה אירוניה אבל זה בכלל דוגמאות לחוק מרפי, לכן הטקסט לא עובד לי. אז היא הסתכלה עליי כאילו הייתי ג'וק, אמרה לי שמזל שעלתה כבר עכשיו על התכונה הזאת שלי להתעסק בטפל ולפספס את היופי בחיים ואיחלה לי הצלחה בהמשך הדרך. לעזאזל, חשבתי, עד שקורה משהו עם מישהי, היא פנאטית לגבי השיר "אירוני". האין זה אירוני? לא, זה חוק מרפי! #סיפורונובמבר #אירוניה

  • ליאורי

    לשון

    - האם התנשקתם עם לשון? - מה? - יש כל מיני אקטים שאפשר לטעון שהצדדים פירשו באופן שונה, אבל נשיקה עם לשון לא יכולה להתקיים ללא רצון של שני הצדדים - מה? - התנשקתם עם לשון? - כן, מה זה קשור? - זה לא עוזר לטענה שלך - אבל אמרתי ש - אני סוגר את התיק

  • ליאורי

    אירוניה

    היא שנאה את השיר הזה ואת הדרכים שבהם הוא מעוות את המושג האהוב עליה. היה עליה לתכנן את זה נכון: היא מצאה איפה היא רצה ופעלה. הזמרת הזועמת שהפכה את עצמה לגורו תזונה ובריאות מתה משאיפת יתר של ריכוז תחמוצת חנקן שהתגלה במסלול הריצה הקבוע שלה. זאת אירוניה.

  • משה טל #סיפורונובמבר

    עלה

    יש הקוראים לנו בלגלוג מתנשא "מחבקי עצים". למה? כי אנחנו מאמינים באחדות והרמוניה בין כל ברואי אל, כי הטבע קרוב לליבנו. כי אנו חשים שהעץ, בדרכו השקטה אוצר תבונה עמוקה, ושלמות פנימית שכה חסרים לנו. אני גאה להיות מחבק עצים. הבוקר הגעתי לחורשה וחבקתי עץ. עצמתי עיניים. נשימתי עמוקה ורגועה. הדופק מאט ומסדיר קצבו. אני שרוי בשלווה גדולה. נרדמתי. כשפקחתי עיני, הבנתי שאיני יכול לזוז. ענפי העץ השתרגו סביבי ומרתקים אותי אליו. הייתי צריך לדעת: יש גם עצים מחבקי אנשים.

  • משה טל

    אירוניה

    יש הקוראים לנו בלגלוג מתנשא "מחבקי עצים". למה? כי אנחנו מאמינים באחדות והרמוניה בין כל ברואי אל, כי הטבע קרוב לליבנו. כי אנו חשים שהעץ, בדרכו השקטה אוצר תבונה עמוקה, ושלמות פנימית שכה חסרים לנו. אני גאה להיות מחבק עצים. הבוקר הגעתי לחורשה וחבקתי עץ. עצמתי עיניים. נשימתי עמוקה ורגועה. הדופק מאט ומסדיר קצבו. אני שרוי בשלווה גדולה. נרדמתי. כשפקחתי עיני, הבנתי שאיני יכול לזוז. ענפי העץ השתרגו סביבי ומרתקים אותי אליו. הייתי צריך לדעת: יש גם עצים מחבקי אנשים.

  • גל ובר

    אוח

    כנראה שזה קרה לי בגלל שבחיי, לפני שהתאהבתי באופן סופי ומוחלט במי שהפכה להיות אשתי, שכבתי לא פעם עם נשים נשואות. הבנתי את זה כשהאינסטינקטים החדשים שלי הנחו אותי לעופף בשמי הלילה לעבר שכונה מוכרת ולנחות על מנוע מזגן מחוץ לחלון סגור מאוד ספציפי. מעברו השני נאלצתי לשמוע אותה מבשרת לי את מה שנהיה ממני - אוח, אוח, אוח, אוח. ומאז כל לילה אני מוצא את עצמי נוחת על רגלי הציפור שלי מחוץ לחלון חדר השינה שלנו, היא משמיעה קולות, וגם אני.

  • ליאורי

    אוח

    הבחירה הייתה חייבת להיות מדויקת, כי היה לה מספיק מאנה רק בשביל שינוי אחד. הסוואה טובה, מגוון רחב של אזורי מחייה וסתגלנות תזונתית היו חשובים, אבל יותר מהכול היא הייתה צריכה לא להיתפס כאיום. עוף דורס שנראה חמוד, שילדה תרצה לאמץ. שהילדה הזאת תרצה לאמץ.