אלה סטיקלרו

סוף

- אז לאן עכשיו? - השאול, גן עדן, וולהלה? אנחנו נוהגים פה חופש דת. במה את מאמינה, גבירתי? - האמת... שאני אתאיסטית. - פיג'י מתאים, אם כך? - למה לא.

נמרוד איזנברג

סוף

- "זה הולך לקרוס אל תוך עצמו!" - "מהר, צריך לשחרר את שסתום הבקרה ו..." - "מאוחר מדי, תפעילו נוהל פינוי!" - "כולם להירגע, ומייד. תאפסו את השעון המרכזי, ותתחילו מחדש מרגע אפס. שאר המנגנון יסתנכרן. וזו הפעם האחרונה בהחלט," המשיך יהווה, "שעברנו לשעון חורף."

Numaheartist

סוף

"ההתחלה של הסוף קורעת לי את הבטן". המשפט הזה של רוני דלומי מעולם לא היה כל כך מוחשי כמו ברגע הזה עכשיו. עברו כבר שנתיים מאז שאמא טסה לפורטוגל ולא חזרה. בעל הבית ביקש שנפנה אותו. בית ילדותי. במושב שבו גדלתי. כל הזיכרונות. כל החפצים שאמא שלי האגרנית אגרה במשך כל השנים. אבא אחותי ואני עומדים חסרי אונים מול העבודה הרבה שמצפה לנו. אבא אומר שהוא לא מסוגל להתמודד עם זה. אחותי אומרת שהיא עמוסה בעבודה ופשוט לא פנויה. יש רק שתי אופציות: האחת שאנחנו משלמים לחברה חיצונית שתפנה את כל הבית. השנייה היא שאני לוקחת על עצמי את האחריות. למיין, לארוז, למכור ולמסור את כל תכולת הבית. בחרתי באופציה השנייה. לא באמת הייתה אופציה אחרת מבחינתי. את מה שאני עושה בחודשיים האלה לא אשכח בחיים! אני אשכרה מפנה את בית הוריי אחרי 23 שנים. אני ממיינת, מוסרת, שומרת, מוכרת, וזורקת כל כך הרבה ג'אנק! אני מארגנת מכירת חצר גדולה בכל חודש יוני בימי רביעי שישי ושבת שבה נמכור את כל הדברים השווים שיישארו אחרי שנחליט מה הולך עם אבא לבית החדש ומה הולך לדירה שלי או לאחותי. אמא עשתה ואספה כל כך הרבה דברים שזה מדהים, מכעיס ומעציב אותי בו זמנית. ההזנחה שבה גדלתי משתקפת בכל פינה וזה כואב לי בנשמה. (לדעתי) זאת בדיוק הסיבה שלשאר המשפחה קשה להתמודד עם כל הג'אנק הזה בפרט ועם המשימה הזאת בכלל. ‏בעל הדירה הציע לאבא שלי הצעה להשאיר את שני הדומים ופשוט להשאיר הכל. אבל יש פה ערימות של וזיכרונות וכסף (רק הדומים עלו בערך 60 אלף שקל) שאני לא מוכנה לוותר עליהם. אני חייבת לעשות את זה בעצמי. אני חווה כל כך הרבה רגשות מנוגדים. אהבה, כעס, היאחזות, השלמה, אכזבה, פרידה והכרת תודה. את מה שאני עושה בחודשיים האלה אני לא אשכח בחיים. אני בזה לבד. אבא ואחותי עובדים. אמא בפורטוגל לא מוכנה לחזור אפילו לחופשה לעזור במשימה ואני פה בבית מטפלת בכל החפצים והזיכרונות של המשפחה. נושמת אבק ובדם יזע ודמעות אני גורמת למעבר הזה לקרות. מצאתי לאבא דירה חדשה. כמו שאומרים הגיימרים אני עושה "קרי" למשפחה. אני שמאובחנת בפוסט טראומה מורכבת. אני שנאנסתי לפני שנה וארבע חודשים. אני העצמאית שבונה את העסק שלה, שעובדת על תערוכה ראשונה, שעושה קורס בדו שיח ולומדת להפוך את הסיפור חיים שלי להרצאה. אני שמשתתפת ביוזמה "אישה יוצרת" מעגל נשים ערביות ויהודית לקידום הדמוקרטיה והשלום. שגרה בשכונת מצוקה, שלוקחת קורס ערבית, שמקבלת קצבת נכות, וסל שיקום, ייעוץ עסקי, שיקום תעסוקתי, תמיכה וליווי. אני שדואגת לעצמה ומטפלת בעצמה. שמנהלת שני חשבונות אינסטגרם ושני חשבונות פייסבוק וערוץ טלגרם ושתי קהילות. שכותבת שירים וחולמת להיות זמרת. שבונה קמפיין גיוס המונים למימון המאבק משפטי מול מי שאנס אותי ותיעודו בסרט תיעודו בסרט מהפכני. אני עושה כל כך הרבה דברים ועדיין בחרתי לפנות זמן ולטפל בזבל המשפחתי. ליטרלי וסימבוליקלי. אני מביטה בתשומת לב בכל הפינות החשוכות ומביאה לשם את האור שלי. מוציאה מהכוח אל הפועל. מוציאה לאור את האמת שלי כמו בחיים. אני מסתכלת להזנחה הזאת בעיניים. אותה הזנחה שאפשרה להורים שלי לא לדעת שנאנסתי שלוש פעמים עד גיל 30. אני מחבקת את הילדה הקטנה שמכינה לעצמה אוכל ועושה לעצמה כביסה מכיתה ד׳. אני מדפדפת בזיכרונות ומוצאת חמלה בתוכי לחוסר היכולת שלהם להתמודד עם המצב. אני מוצאת בתוכי את הכוחות לצמוח. לעזור. לעשות מה שאני יכולה. בשבילי ובשביל המשפחה שלי. בתוך כל זה אני תומכת בעצמי. אני משתמשת בכלים שיש לי בשביל לעבד את כל מה שאני עוברת. בשביל לפרוק. בשביל לתת לעצמי גב. את אני כותבת. כותבת ושרה את כל הכאבים והכעסים. הופכת את החרא של החיים לזהב. כשהבית מתפרק כשהבית מתפרק והמשפחה נשברת צאי החוצה שכבי על האדמה כשהכל לא ידוע ואת מרגישה אבודה צאי החוצה התנדנדי בנדנדה תזכרי שיש מי שמחזיקה אותך תזכרי שפעם את למעלה ופעם למטה תזכרי שאת תמיד בתנועה הרוח מלטפת גם כשאת שבורה כשהבית מתפרק והמשפחה בטלטלה יש לך אותך חזקה ומותר גם לך להישבר להתפרק לבכות על מה שמת ושוב לקום אחרת קצת יותר בוגרת קצת יותר גמישה קצת יותר רגישה וגם כשהיא אומרת לך "נמאס שאת מתנהגת כמו המלכה של המשפחה" גם אז תזכירי לעצמך שאת לא מלכה את פשוט אישה אמיצה ומסורה שנותנת כל מה שהיא יכולה בשביל המשפחה. אני מנגבת את הדמעות וקמה מהדשא. אני מתקשרת לכעוס על אמא. אני: "את מבינה שאת אגרת ואגרת ואגרת ואני עכשיו מתמודדת עם כל השיט שלך?! איך את לא באה?! למה את משאירה אותי להתמודד על הכל לבד!" אמא: "פשושיקה שלי אני כל כך מעריכה את כל מה שאת עושה. אין לך מושג כמה". אני: "אני לא צריכה הערכה אמא, אני צריכה עזרה, אני צריכה אותך". אמא: "אני פה איתך במרחק של שיחה. תתקשרי אליי ואני אהיה איתך מרחוק. אמיין ואסדר ואעזור לך בכל החלטה. את לא לבד". אני: "טוב. בסדר. אני אוהבת אותך. אבל תהיי זמינה אמא!" אני חוזרת הביתה וממשיכה במיונים. אני מחליטה להתמקד קודם כל בחדר שלי ובחפצים שלי. במה שיש לי הכי הרבה שליטה עליו והכי קל לי לקבל בו החלטות כי הכל פה שלי ואני לא צריכה להתייעץ עם אף אחד. בין הספרים והמחברות שלי אני מוצאת מחברת גדולה עם כריכה סגולה שכתוב עליה IQ בצבע צהוב עם שלוש שורות צהובות. זכור לי שכתבתי שם קצת. אני מתמלאת סקרנות ופותחת לקרוא. זה מה שאני קוראת: התאריך 24/02/18 הכותרת: NINJA כותרת משנה: פרק 1 בלה,בלה,בלה. זה סתם קישקוש ועוד מילה. איך מתחילים בכלל לתאר מסע. איך מעבירים לדף את התחושה, את השמחה, את הכעס, את הבלבול. את כל הבלאגן הזה שנקרא בן אדם. זה מתחיל בצעד, צעד אחד קטן לעבר עצמך. מהלך 1 - חברה טובה. בין אם זה כלב או אדם, כל עוד יש לו כוונה טובה הוא מחזיר לך אהבה, אם הסביבה מרגישה איתו בטוחה, הוא כנראה חברה טובה. וכשיוצאים למסע תמיד כדאי שיהיו איתך חברים. חברים הם כאלה שיודעים מי אתה באמת. כאלו שראו אותך בכל כך הרבה מצבים שהם יודעים מי אתה מתחת לכל השינויים. מתחת לכל התחליפים וכל המסכות. כאלו שיודעים מה אתה יכול להיות, מה אתה רוצה להיות, ומי אתה עכשיו. חברים יקרים שלי, אני כותבת לכם, אלו שתמיד בליבי, יצאתי היום למסע וזה רישמי! תזכרו טוב טוב מה היה בהתחלה כי זה הוליד את הסיפור הנפלא הזה ועוד רבים אחרים. עוד קשקושי ביצים, של חרוזים לא יוצלחים. מה נסגר איתי? מנסה לחרטט אבל זה לא ממש הולך. כשאני דלוקה לשקר אין מקום. האמת יוצאת לאור! זה גם ייתרון מאוד גדול כי זה מאפשר לי לראות את הפוטנציאל המדהים שיש בי, אבל גם את כל השיט שלי שמעכב אותי ומפריע לי להיות עצמי. הזיוף מאוד בולט לעין, כי בואו נודה בזה שיש לי שני מצופים במקום שדיים. מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהכנסתי את החרא הזה לגוף שלי? ולמה לא עצרתם אותי?? טוב יכול להיות שניסיתם לעצור אותי, אבל רוב הסיכויים שלא הקשבתי. מי כמוכם יודע שאני מורדת בדם. גם בעצמי אני מורדת, ואז משלמת את המחיר ואוכלת המון חרא, חלק ממנו מתעכל לא רע, תרגלים להכל בגדול. אבל חלק מהחרא הזה נהפך לצלקות מכוערות שפשוט מעידות על טעויות מפגרות שעשיתי. כי כמוכם יודעים, לשים שני ראשי שום כתושים על הברך היה בהחלט טעות מוגזמת מדי. אז למדתי שלפגוע בעצמך בכוונה זה דבילי ברמות. כמעט לא משרת את המטרות וזה פאקינג כואב! מה שמדהים יותר זה שהכוויה הזאת שעשיתי לעצמי בברך הצליחה להוציא את האבא האשכנזי שלי מהבית ואשכרה לחצות את הקווים הירוקים. מה? פאק כן! הקווים הירוקים שלא נחצים מבחינה אידיאולוגית, הופ נחצו ואבא הגיע לבקר אותי בבסיס. וואט דה פאק! מה קראתי עכשיו? כמה טוב שאני כותבת. אני חושבת לעצמי. אין לזה תחליף זה פשוט פרייסלס שיש לי תיעוד שלי. טקסט שהוא צילום מסך פנימי של התודעה שלי מלפני 5 שנים ועוד דלוקה על אסיד. בכלל ואו! לסיפור הזה יש גם פרק שני - למסע הנינג'ה שלי. נגיע אליו בפרקים הבאים מבטיחה. נכון לעכשיו אנחנו עומדים על 1238 מילים. למה אני סופרת מילים? כי הפרק הזה הוא הפרק הראשון ברומן של חמישים אלף מילים שנכתב במסגרת אתגר בינלאומי שנקרא סיפורונובמבר ובאנגלית National Novel Writing Month או בקיצור NaNoWriMo. באתגר הזה כותבים רומן באורך של חמישים אלף מילים. כל יום יש נושא אחר. חילקתי 50 אלף ל-30 ימים ויצא שכל פרק צריך להכיל 1667 מילים בדיוק כדי לעמוד באתגר. אז לשם אני מכוונת. מה שאומר שאחרי הפסקה הקצרה הזאת יישארו לי בערך עוד 300 מילים שזה המון! אבל אני זה גם חלק מהאתגר המבורך הזה שבחרתי לקחת בו חלק השנה ומי יודע אולי בסוף יהיה לי אשכרה רומן לשחרר לעולם. אז נחזור להתחלה של הסוף שקורעת לי את הבטן. פינוי בית הוריי היה ללא ספק אחד האתגרים הגדולים שאיתם התמודדתי לאורך החיים האלה. בסופו של דבר גם אחותי ואבי התגייסו למשימה כי זה פשוט לא היה אפשרי לבד וכמובן שהיה להם גם את החלק שלהם לעשות. תכלס אבא התקשה ממש למיין את החלק שלו. בסוף עזרנו לו גם בזה. התברר שאמא שלי היא לא האגרנית היחידה במשפחה. גם אבא אוגר בדרכו שלו. מכתבים מהדואר שלא פתח, קופסאות של מוצרים שרכש, כבלים וציוד אלקטרוניקה ועוד הרבה דברים מעניינים. אמא שלי אוהבת (עד עצם היום הזה, וכמובן ממשיכה זאת בפורטוגל) לאגור מזון ליום הדין. ואי אני לא מאמינה שאני כותבת את כל הדברים האישיים האלה אלו דברים ממש אישיים ויש שיגידו שאני "מכבסת את הכביסה המלוכלכת" של המשפחה שלי בחוץ. אבל אם כבר אז לכבס ולתלות בחוץ שיתייבש ככה בערך אמרה מישהי שאני ממש שונאת אז לא אתן לה קרדיט כי לא מגיע לה אבל המשפט הזה נהדר! בקיצור אמא שלי אוגרת אוכל. ולא סתם אוכל, אוכל של הביוקר. שקונים בניצת הדובדבן, ואני מדברת איתם על ספירולינה ב-219 שח, גולדן ברי ב-60 שח, דליים של קיטניות, עשרות שקיות סוכר חום ב-15 שח לשקית ועוד הרבה מאוד מוצרים טובים, אורגניים ואיכותיים. עכשיו אני אספר לכם סוד, התוקף שיש על המוצרים - אני גדלתי בבית שהוא בגדר המלצה בלבד. אני מתביישת לספר לכם איזה פגי תוקף אכלתי בחיי. הייתה תקופה שהיינו במצוקה כלכלית והיינו חייבים לצמצם ואמא שלי המיוחדת הזאת שמחוברת לשפע היקומי בדרכים שבאמת נשגבות מבינתי, אמרה לאבא שלי "אין מצב שאנחנו אוכלים לחם אחיד פרוס" ויצאה לחפש פתרון. היא מצאה במרחק של נסיעה קצרה 5 דקות מאיתנו מפעל ענק של "ליב" מי שמכיר זאת חברה שמייצרת ומייבאת אוכל אורגני מאוד איכותי. היא יצרה קשר עם המפעל ובמשך שנים המשפחה שלנו הייתה אוכלת את כל ההחזרים פגי התוקף שהגיעו למפעל ואמא שלי הייתה כמובן מחלקת ומעבירה את השפע הזה הלאה. גם אני כמו אמא שלי, הייתי חייבת לחלוק את השפע הזה שהיה קיים בבית שלנו ותרמתי כל מה שאפשר למי שצריך עד שהבית התרוקן.

ליאורי

סוף

התעוררתי מהשעון, מנסה לאחוז בשאריות החלום שבו היה הגוף שלי גמיש ואצילי במקום חורק ועייף. בחלום נשאתי ברחמי את ילדי המהפכה הבאה, כמו סוס טרויאני למול הייאוש האינסופי. האפליקציה הבהבה שזה היום ה-200 ללא כל דיווחי וסת מצדי. נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שהווסת האחרונה שלי כנראה כבר מאחוריי, והסרתי את הפיצ'ר בהיסוס, כאילו אם אשתהה עוד רגע אולי עוד יהיה לי סיכוי להרות. אף פעם לא רציתי ילדים, והרעיון של היריון העביר בי צמרמורת הרבה לפני שידעתי מה זו דיספוריה, אבל עכשיו פתאום מצאתי את עצמי תוהה.

ליאורי

הד

"שחר, שחר, קום!" שוב חלמתי. הפעם הייתי באסיפת חברים עם יצורי ענק, רק שאני הייתי אחד מהם. אני לא זוכר מה נאמר, רק שהיה שם גונג שהסכמנו בינינו שיסמן את הכניסה לפעולה. לוני הייתה מכורבלת עליי ולא היה לי לב להזיז אותה, אבל הייתי חייב לשירותים. החתולה באה אחריי, מציירת שמיניות בין הרגליים שלי, אבל רק כשגיא יצא מהמקלחת ולוני נשארה איתי שמתי לב שמשהו מוזר. "חלמת משהו? ממש דיברת מתוך שינה," גיא צעק לי מהחדר השני בזמן שניסיתי לעשות סדר במחשבות. "לא לא," מלמלתי. ואז שמעתי את הגונג.

גל ובר

הד

הדבר האחרון ששמעתי בחיי היה רעש מטח קליעי כיתת היורים שפילחו את לבי. וכשריחפתי מעל גווייתי המדממת, הדבר הראשון ששמעתי היה הד היריות, שנשמע כמו מרחוק, מעומעם, כמו חלום שלא קרה באמת.

נמרוד איזנברג

הד

- "לא... לא... לא..." - "מי צועק שם?" - "שיט... שיט... שיט..." - "הכל בסדר שם?" - "זה הולך להתפוצץ... פוצץ... פוצץ..." - "אבל... רגע, זה הולך להתפוצץ! שיט, לאאאאאאא!!!!!" פרויקט המנהרת הקוואנטית נסגר לאלתר בעיקבות כישלון חמור בהפנמת סימני אזהרה.

אורין פוזנר

הד

"הביתה. לא מצאתי אותך בשום מקום אז בסוף פשוט הלכתי." "הלכתי לשירותים לרגע, את סתומה? שנייה את לבד וכבר בורחת?" "בורחת כמו שאת ברחת לי בקפה?" "בקפה זה היה משהו אחר." "אחר לגמרי, אני קמתי להזמין, ואת –" "ואת לא יודעת כלום על מה אני עושה. את חושבת שזה משחק." "משחק, ברור, בשבילך כולם זה משחק!" "משחק של חיים ומוות, אולי." "אולי כרגיל את ממציאה?" "ממציאה מתנקש שבא לחסל אותי בבית קפה מול החברה שלי?" "...החברה שלי?" "החברה שלי. כאילו, את." "את רצינית?" "רצינית כמו סוכנת סמויה שחשפה את עצמה כרגע..." "כרגע כל מה שאני רוצה זה לקחת אותך הביתה."

שיינה נטע

סוף

זה הרגע שתמיד חיכינו לו. השנייה שכולנו ציפינו לה. הזמן שכבר מזמן היה צריך להגיע. המלחמה הגיעה לקיצה. כל אחד מאיתנו הקריב את הכל כדי להגיע לרגע הזה, ועכשיו אנחנו יכולים סוף סוף לחגוג אותו. אנחנו עומדים בחדר הלבן, מסתכלים אחד על השני ומנסים לעכל את מה שקרה הרגע. הקריסטל שהיה במרכז החדר נעלם כאילו לא היה, הניצחון הגיע. זהו סופה של מלחמה שנמשכה אלפי שנים. אני שומע את הדלת מאחוריי נפתחת וצמרמורת עוברת בגבי. אני מסתובב כדי לראות מי או מה פתח את הדלת. מבעד לדלת עומד יצור אדום בגודל של טנק עם עניים בצבעי האש. אני סוגר בפניו את הדלת בתקווה שהוא לא ראה אותי ומנסה להתעלם ממנו. אני מצליח לשמוע משפט אחד בודד לפני שהכל מחשיך. "זה עוד לא נגמר, לוחם יקר, זה עוד לא הסוף"

הד

Nan

הד

There was a guy down in the west That in a cave he built his nest His women have fled They were all inbred Every night he would hear their request

אורין פוזנר

סוף

כמו בכל סוף יום עבודה, שרה יצאה מהמערה מלוכלכת, מיוזעת ורעבה. לפעמים זה הפריע לה יותר ולפעמים פחות: תלוי בכמה קרוב היא עמדה למדליין במעלית. היום הן היו כמעט צמודות, והיא יכלה להרגיש את הנשימה שלה עליה, להריח את הזיעה של מדליין מעורבבת באדמה, מעורבבת בנשימה המיוזעת שלה עצמה. וכמו בכל יום, שרה הופתעה מחדש מהשמש במרכז השמיים, מסנוורת אותה יותר ויותר ככל שהתקדמו במעלה הפיר. הן נכנסנו למעמקי האדמה קצת לפני הזריחה ויצאו בשעות הצהריים, ואיכשהו בזמן הזה שרה שכחה שבחוץ יש שמש, שמיים, אנשים, התרחשויות. הקיום שלה הצטמצם למנהרות הצרות, עבודת הכרייה, וחילופי הדברים הקצרים עם חברותיה לעבודה. ועכשיו המעלית הגיעה לקרקע וכולן התפזרו החוצה, אל האוויר והעולם הפתוח. שרה לא הייתה בטוחה אם היא הספיקה לחייך אל מדליין או לא, הפנים שלה הרגישו קפואות. היא עוד לא הייתה מוכנה להיפרד. עד שמחר הכל יתחיל שוב.

אורין פוזנר

מעטפה

סוזאן יקירתי, מכתבך האחרון ריגש אותי עד מאוד. בימים קשים כמו אלו עלינו לחפש את הרגעים הקטנים של האושר ולתפוס אותם בשתי ידיים. היום הוא אחד הרגעים הללו, ואני מתכוונת לאחוז בו עד שיישבר. תודה לך על שחלקת איתי את הבשורה על נישואייך הצפויים למייקל. תודה לך גם על שמצאת זמן לדרוש בשלומי ובהתקדמות מחקרי המדעי. בריאותי תקינה, והניסויים הכימיים שלי נושאים פירות נפלאים. אחד מאלו מצורף למכתב זה: פנים המעטפה נספג בחומר חדש פרי יצירתי, ואני מאמינה כי תמצאי את פעולתו מהירה ואת השפעתו חזקה. בעוד עינייך נעצמות, דעי כי מייקל יהיה בידיים טובות. שלך...

עידן

מעטפה

הארי התעורר בבהלה, רועד ומזיע. דפיקות נשמעו מעליו, וקול בס גברי נשמע:"צא משם מיד! היום יום ההולדת של דאדלי ואתה צריך לעזור בהכנות!" הארי נאנח. הוא יצא מחדרו- לא חדרו, ארונו, מכיוון שהארון מתחת למדרגות היה קטן מדי כדי שאפילו יחשב למקום מגורים נורמלי, אבל כך היה. הוא דשדש לעבר הסלון, שם ערימות של מתנות חיכו לדאדלי שכבר יפתח אותן, יביט מבט מרושע בהארי ויעבור לשחק בהן בעודו מציק וחובט בו בכל אפשרות שנתקלת בדרכו. הארי הדליק את הגז במטבח, שם שמן והתחיל לבשל את ארוחת הבוקר לבני דודו ולדודיו בעודו מהרהר על חלומו המשונה על האופנוע המעופף והענק התופס בו. "אתה שורף את הבייקון!" צעק איש עבה, בעל צוואר קצר אך מסיבי בקול שאם היה מרים אותו עוד קצת הוא היה שובר את החלונות. זה היה דודו של הארי, ורנון דרסלי. "לך תביא את הדואר, וחסר לך שמשהו יקרה ביום ההולדת של דאדלי!" כמובן שהכול צריך להיות כזה מושלם ביום ההולדת של דאדלוש, חשב הארי. וכל דבר מוזר שקורה זה תמיד אשמתו שלו. רוטן, הארי יצא אל תיבת הדואר מחוץ לבית ובדק את הדואר. כל המגזינים של דאדלי הגיעו כמובן, אבל להארי אף פעם לא היה מנוי למשהו, שלא לדבר על רכוש כלשהו שקנו במיוחד בשבילו, אבל להפתעתו הרבה, הוא דווקא כן קיבל היום מעטפה. "לכבוד הארי פוטר, דרך פריווט מספר 4, הארון שמתחת למדרגות" היה רשום שם. הארי נכנס בחזרה, מהרהר מה הסיבה שבה שלחו לו ובמיוחד לו את המכתב. הוא שם את כל העיתונים והמכתבים על השולחן הגדול חוץ מהמעטפה המשונה, אבל כשכבר בא לפתוח אותה שמע את דודו ורנון:" מה יש לך ביד שם?" קולו הרעים. "זה מכתב ששלחו לי", ענה הארי. "תביא לי את זה מיד!"אמר דודו. הארי הביא בחוסר רצון בולט את המעטפה שלו לדוד ורנון, שפתח אותה מיד לראות מה בה. "מי רוצה לשלוח לך-" דוד ורנון קרא את המכתב ולאט לאט פניו התמלאו באימה בעודו ממשיך לקרוא את המכתב. כשסיים, מרוב פחד וכעס הוא כבר לא היה יכול להוציא מילה מפיו וכשכן הצליח, אמר אותה בקושי רב:"אתה- לחדר- עד- הודעה- חדשה!"הוא צעק על הארי, ובארון שמתחת למדרגות בילה הארי את שאר יום ההולדת של בן דודו, בלי הבנה מה הוא עשה ומה היה כתוב במעטפה המסתורית ששלחו לו.

תלמיד ברון ורדי

מעטפה

"אמא! הדואר הגיע!" קולו של בנג'מין נשמע מחצר הבית, כעבור כמה שניות הוא נכנס עם מעטפה בודדה, אמו קראה את המעטפה, נראה שכל שורה שהיא סיימה מבטה הפך פוחד יותר, מבטה הפך סוער יותר ולמרות שלדעתו של בנג'מין זה לא הגיוני, מבטה הפך נחוש יותר, לבסוף היא דיברה "ידעתי שזה יגיע במוקדם או מאחור...." בנג'מין היה מבולבל, "מה זה?" שאל "מה הגיע?" אמו, בפחד גלוי ענתה וקולה רעד: "זה מכתב מאביך, הוא רוצה להכיר אותך" מאז היה קטן, בנג'מין חי ללא אבא, לפי מה שאמו אמרה לו הוא נהרג בתאונת דרכים קטלנית במיוחד. בנג'מין, למרות תשוקתו העזה לאבא התרגל לחיים כאלה, ועכשיו פתאום מגיע מעטפה מאביו? הוא היה מזועזע! "חשבתי שהוא מת" אמר לאמו בנימה פגועה "אמרת לי שהוא מת!" עכשיו כבר קולו התגבר, איך יכול להיות שאמו, האדם שהוא הכי אוהב בעולם, ככה שיקרה לו במשך 18 שנים! אמו, בנימה מתגוננת השיבה: "אני רק רציתי להגן עליך" אמרה בקול שבור "אני רק רציתי לשמור עליך.... ממנו" עכשיו כבר התבלבל בנג'מין. "מה?" שאל "מאבי? הוא לא רוצח או פסיכופת שצריך להגן עליי ממנו, הוא אבי!" אמר בקול מבולבל, אך לפני שהתעשת אמו המשיכה: "הוא מפלצת! אביך הוא מפלצת!" המילים האלה החדירו את ההבנה לבנג'מין, "אהה" אמר. הוא הסתכל לאמו בעיינים הדומעות, עכשיו הכל הסתדר, הלחץ על הריאות שהרגיש מקודם התפוגג כלא היה, הכעס התחיל לעזוב את גופו והוא ראה שוב בצלילות "אהה" אמר שוב "היית אומרת פשוט שאתם גרושים, זה לא כזה מופרך..." אך משום מה אמו עדיין הסתכלה עליו במבט נסער "אתה לא מבין" היא אמרה "הוא מפלצת, כפשוטו: הוא חי ביער, טורף חיות ומבעית אנשים" אמרה, מבטו של בנג'מין הפך זחוז יותר "מצחיק מאוד" אמר כלא מאמין וצחק, אך אמו המשיכה ואמרה "והכי גרוע, הוא רוצה לפגוש אותך!" אמרה, קולו הופך נחוש יותר ממילה למילה "אוקי, תארוז מזוודות, אנחנו טסים לאיטליה!" מבטו של בנג'מין הפך רציני יותר "אמא, די!" אמר בקול רועם, הוא ידע לעשות קול כזה כשצריך, שזה כשלאמו הייתה הצפת רגשות, כמו עכשיו. "מתי אני פוגש אותו?" אמר, הפעם זה היה הקול הרגיל שלו עם שמץ נחישות, לבסוף אחרי שיכנועים מרובים הם יצאו לטיול ביער כשאמו של בנג'מין רועדת מפחד ובקושי רב מצליחה להשתלט על המכונית, בנג'מין, שכל הדרך ישן התעורר לקריאת אמו "הגענו" אמרה, קולה עוד רועד "אתה בטוח?" שאלה, בנג'מין שנמאס לו מהוויכוח אמר "כן!" בקול הרועם שלו והם יצאו, ישר בכניסה ליער בנג'מין ראה אותו, אביו, שנראה כאדם מן השורה הסתכל עליו וחייך, עיניו היו חומות ושערו היא שחור עם קצוות אפורים, הוא היה נראה אדם חסון וגבוה, לא היה לו ניבים של ערפד והוא לא ריחף כמו רוח רפאים, הוא לא הבין מה גרם לאמו להסתכל עליו במבט שהראה גם תיעוב וגם פחד, "אמא" אמר בקול רגיש "למה אמרת שהוא מפלצת?" אמו הסתכלה על בנה ואמרה "הוא מפלצת, תאמין לי, מפלצת מתועבת" כשאמרה מילים אלה חיוכו של אביו של בנג'מין דעך "ידעתי שזה יגיע במוקדם או במאוחר, אבל לא ציפיתי שזה המילים הראשונות שתגידו כשתראו אותי" אמר בנימה מתבדחת, אך את המשך דבריו אמר בנימה רצינית "ולכן גם חשבתי על פתרון" מבטה של אמו של בנג'מין הפך מסוקרן אך עדיין פוחד "אני אהיה בעל רגיל כל החודש, וכשהבעיה מתחילה אני אחזור לפה" אמו של בנג'מין הסתכלה עליו במבט מתעניין, ובעוד היא חושבת על דבריו בנג'מין שאל "מה קורה פה?!" למרות שהתחיל להבין, אך אביו היה זה שענה הפעם, לא אמו "בנג'מין, האמת היא שאני אדם-זאב" הוא אמר זאת מהר, כאילו הוא רוצה רק לגמור עם זה וזהו, לבו של בנג'מין פעם במהירות, ראייתו הפכה מטושטשת והוא הרגיש כאילו הוא עומד להתעלף בכל שניה, "אתה מה?!" אמר לפני שהתעלף, הוא קם למראה ניצנוץ של משהו זהוב, הוא ניסה לתפוס אותו, אך הוא רק התרחק יותר ויותר, ואז, ללא אזהרה מוקדמת הוא קם, חיפש את הדבר הנוצץ ומצא אותו, זה היה התליון של אמו, המזכרת היחידה שיש להם בבית מאביו "מזל" אמרה "הוא קם" בנג'מין הסתכל סביב וראה שהוא נמצא בביתו, לצדו נמצאו אמו הדומעת ואביו המודאג "אבא?" שאל "מה אתה עושה פה?" אביו פתח את פיו לדבר, אך לא מפיו יצא הקול, זה היה הקול של אמו "הוא חי איתנו עכשיו, החלטתי לקבל את הצעתו" בנג'מין היה כ"כ שמח, יש לו אבא!! והדבר הראשון שעשה כשקם היה לתת לשני הוריו חיבוק גדול

אייל פרנס

הד

אני וחבריי אוהבים לחקור מערות, בעיקר כאלה שמתחת לאגמים. אז אני וחבריי ראינו בפורום על מערה מתחת לים שקרוב אלינו. באותו יום הים היה שקט, אבל עד שהתארגנו הוא התחיל להיות מאוד סוער. החלטנו בכל זאת להיכנס. גילינו שזו טעות שנתחרט עליה. בכניסה של המערה ראינו המון אבנים על הרצפה, אבל לא נתנו לזה את תשומת הלב שלנו. אחרי קצת זמן הגענו לחלק היבש של המערה. הייתי לבד, לא ראיתי את חבריי. צעקתי, אבל שמעתי רק את ההד של עצמי. אחרי קצת זמן הבנתי למה הם לא איתי: התקרה התחילה לקרוס. ידעתי שיש זמן מוגבל לפני שהמערה מתמלאת במים. ניסיתי לצאת אבל היציאה המקורית הייתה חסומה. החמצן שלי כמעט נגמר. חזרתי לחלק היבש, ניסיתי למלא אותו חזרה, אך ללא הצלחה. התקרה קרסה מעלי. המים התחילו למלא את המערה. אז החלטתי להתחיל לשחות אל הפיצול הראשון שראיתי. בחרתי בצד ימין. השתמשתי במעט חמצן שנשאר לי. שאפתי מלוא ריאות, הורדתי את המסיכה והתחלתי לשחות. שחיתי הכי מהר ששחיתי אי פעם. ראיתי אור ואחרי קצת זמן הגעתי לחוף. החברים שלי חיכו לי שם. אחרי קצת זמן החברים שלי הסיעו אותי לביתי וכאן הכול נגמר.

שיינה נטע

מעטפה

אני לוקחת דף ואת העט הורוד שלי ומתיישבת מול שולחן הכתיבה. מה כותבים לאדם שלא יראה אותי שוב לעולם? איך אני אמורה להביע במילים את כל הרגשות שעוברים בתוכי? אני אוחזת בעט ומנסה לא לבכות. אני מתחילה לכתוב: למרינה היקרה, אני מצטערת. אני לא רוצה לעזוב אותך, אבל אני חייבת, אחרת הם יקחו אותי בכוח. את כבר יודעת לאן אני הולכת. אם אלינה שואלת איפה אני, תאמרי לה שנסעתי לחופשה ארוכה בפולין, היא כבר תבין לבד. כל הסיסמאות נמצאות בקובץ "תמונות של חתולים חמודים". אני ממש מצטערת שלא הייתה לנו הזדמנות להיפרד כמו שצריך. אני אתגעגע אליך כל יום, ואני מקווה שלא תשכחי אותי. אם יש מקרה חירום אמיתי תכתבי לי "איפה הגרב השנייה שלי?" ואני אראה מה אוכל לעשות בעניין. רציתי גם להודות לך על כל מה שעשית בשבילי ועל כל מה שהקרבת למעני. אז תודה על הכל ואני מקווה שאוכל לראות אותך שוב. באהבה, סוכנת 666 (השטן הקטן שלך) אני מקפלת את הדף בעדינות ומכניסה אותו למעטפה. בשלב הזה עיניי מלאות בדמעות מלוחות. אני סוגרת את המעטפה באיטיות ומניחה אותה על השולחן שבסלון לצד שקית ורודה עם המון שוקולדים בכל הסוגים, זה יעזור למרינה להתמודד עם הכאב. מעטפה אחת ושקית שוקולדים, זה מה שנשאר ממני.

מעיין

מעטפה

המעטפה הכחולה היום זה ערב כריסמס, החג האהוב עליי. כולנו סועדים ארוחה גדולה, אני אמא, אבא וליני, אחי הקטן. כולם סועדים, צוחקים ומדברים ואני, אני יושבת בשקט ומסתכלת על עץ הכריסמס, כל שנה, יום לפני ערב כריסמס אבי מביא את העץ הכי גדול ויפה בשכונה וכל שנה אני ואחי משקיעים שעות, מהבוקר ועד הערב לקשט ולהדר אותו במגוון קישוטים בכל מיני צבעים. העץ נראה נפלא בידיוק כמו בכל שנה, ואני אוכלת, מהופנטת מהיופי הלא מובן מאליו של העץ הגדול. הכל הולך בידיוק כמו שבשנה שעברה, אנחנו אוכלים, מדברים וצוחקים ואז דינג דונג פעמון הדלת מצלצל בקול רועם ומבשר רעות. מעניין מי זה, אומרת אימי וקמה לפתוח את הדלת. מאחורי הדלת, על הרצפה, ישנה מעטפה כחולה וגדולה. אימי מביטה מבט אחד על המעטפה וחיוכה קופא באימה, וגופה מתקשח. ממרוםם, בוא לפה, עכשיו! היא צורחת אבי קם במהירות, מבט של חרדה על פניו. מה? מה קרה? הוא מרים את המעטפה בידיים רועדות ובמילות ניחום לאמא: זה בסדר, זה לא מה שאת חושבת שזה, לא קרה כלום, הוא בסדר... מי לא בסדר? מה קרה? אני צורחת באימה וליני מתחיל לבכות בכיסא התינוקות שלו, אבל אמא ואבא לא ניגשים להרגיע אותו, אפילו לא אומרים מילות נחמה, רק בוהים במעטפה, בלי לפתוח אותה, רק בוהים. אבא מושך את אמא למסדרון ונכנס לחדר שלהם, אני עוקבת אחריהם בצעדים רועדים, אך לפני שאני נכנסת אבי טורק את הדלת ונועל אותה. אני מתחילה לבכות ולהלום על הדלת בחוזקב, צועקת שיתנו לי להיכנס. מה קורה פה? למה הם לא נותנים לי להכנס? אני ניגשת לליני ומנסה להרגיעו, כשקולות הבכי שלי ושל לני נחלשים, אני מתחילה לשמוע קולות בכי אחרים, לא שלי ולא של ליני. קולות הבכי מגיעים מהחדר של אבא ואמא, אני מתקרבת לחדר בצעד תמה, לא מבינה למה גם הוריי בוכים, אני מצמידה את אוזני לדלת חדרם ושומעת קולות מהוסים: לא, לא, נועם, אני לא מאמינה, זה לא יכול להיות. ואז אני נזכרת, כי לא כמו כל שנה, אחי נועם לא איתנו בסעודה, הוא הלך לשרת בצבא ולא יהיה איתנו בעוד סעודה. מעיין

איידן סוייר

סוף

בשערי שמיים חיכה לי הרמיוני הבן. "אז זה נכון?" שאלתי, "בסוף כל החתולים שלך מחכים לך בגן-עדן?" "נראה לך שלא היה לי מה לעשות חוץ מלחכות לך כל הזמן הזה?" הוא ענה בשפה אנושית לחתולין, "אבל אם אתה כבר פה, תפתח לי את הדלת."

איידן סוייר

הד

חיכיתי כמעט חודש לפגישה עם גבריאל. גם זה לקח רק חודש כי הבטחתי לו שזה לזמן קצר, רק כמה דקות, והוא הסכים למצוא לי זמן בין הפגישות. כשהרגע הגיע עצמתי עיניים, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי למשרד שלו. "שלום", הוא אמר בחיוך עייף אך אמיתי, של מישהו שרגיל לפגוש כל הזמן בני תמותה שרוצים ממנו דברים אך עדיין לא איבד את האהבה לעבודתו, "במה אפשר לעזור לך?" התיישבתי בכיסא המרווח מולו. "זה..." היססתי לרגע, אבל ידעתי שאין מה לדחות את זה יותר, "זה קשור לנורית. אתה יודע, אשתי." "מה הבעיה? לא טוב לכם ביחד?" "להפך, מדהים לנו ביחד... לפחות לי מדהים, ונראה לי שגם לה. זאת הבעיה, האמת." הנה זה בא. "בזמן האחרון אני לא יכול לתהות אם זה לא מושלם מדי. האם שנינו באמת הגענו הנה ביחד? או אולי זה גן העדן הפרטי שלי ונורית לא באמת כאן איתי, היא נמצאת בכלל במקום אחר ואני חי עם איזה הד שאני תופש כאהבה המושלמת שלי?" גבריאל נאנח. "מה אתה רוצה שאני אגיד לך? זה אמיתי, אבל איך אני יכול לשכנע אותך בזה?" "אתה לא. יכול להיות שכחלק מהאשליה, אתה חייב לשקר לי בקשר לזה. אם היית מאשר לי שהכול בראש שלי, הייתי מאמין לך, אבל כל עוד זו האפשרות השנייה..." "אני לא אאשר דבר כזה", אמר גבריאל, "תראה, לקח לך חודש להגיע אליי. אם המקום הזה הוא גן-עדן פרטי שאמור להיות מושלם בשבילך, למה שתצטרך לחכות כל כך הרבה?" "אני לא יודע. אולי זו הדרך של המוח שלי לשמר את האשליה ולדחות את האפשרות שלא הכול מושלם?" "נראה לי ששכנעת את עצמך שאתה צודק. אני באמת לא מבין למה באת אליי." "קיוויתי שתגיד לי משהו שלא חשבתי עליו עדיין. אבל יכול להיות שאין כזה." "הייתי שמח לפתוח את זה יותר, אבל אתה יודע, יש לי פגישה אחרת להתכונן אליה. זה לא ישכנע אותך שזה לא חלק מהאשליה, נכון?" "לא", עניתי בחיוך מתנצל, "מצטער." יצאתי מהמשרד וסגרתי אחרי את הדלת, קורא את השלט שהיה קבוע עליה: "גבריאל מלאכי, פסיכולוג". ברכבת הביתה קראתי חדשות, להתעדכן קצת בחדשות הגרועות שאולי קורות סביבי באמת ואולי גם אותן אני מדמיין כדי לשכנע את עצמי שאני לא במין גן-עדן פרטי. אבל שום תאונה לא קרתה בדרך ושום מחבל לא התפוצץ באזור, וכשחזרתי הביתה לנורית היה קשה מאוד להאמין שכל זה אמיתי.

איידן סוייר

מעטפה

- לפנייך שלושה וילונות. מאחורי אחד מהם יש מכונית, מאחורי השניים האחרים דחלילים. אחרי שתבחרי אחד מהם, אני אפתח וילון שלא בחרת ושיש בו דחליל, ואשאל אותך אם את רוצה להחליף. - אה, בעיית מונטי הול, אני מכירה את זה! ברור שאחליף! - את חושבת שאת מכירה את זה, אבל את שוכחת דבר אחד: את בישראל ואני לא מונטי הול, אני אברי גלעד. - אני דיי בטוחה שחוקי ההסתברות עובדים אותו דבר בכל העולם. - את דיי בטוחה! אבל את לא לגמרי בטוחה! - לא, אני לגמרי בטוחה. - האם את בטוחה? - הרגע אמרתי שכן! - בסדר, אם את בטוחה, בואי נראה מה יש מאחורי וילון מספר 1, היפתח! - אבל לא בחרתי... - דחליל! אמרת שאת בטוחה ואת טועה, חוקי ההסתברות בישראל לא עובדים כמו בכל שאר העולם! אחרת איך את מסבירה את מה שהולך במדינה הזאת? - אפשר חבר טלפוני? - לא, זה שייך לשעשועון אחר! אבל אני אתן לך שלוש מעטפות. באחת מהן כתוב "אלוהים", בשנייה "מזל", בשלישית "טמטום בירוקרטי". איזו מעטפה את בוחרת? - אני יכולה להחליף אחרי שאבחר? - לא, הפעם את תקועה עם הבחירה שלך.

מעין אנטמן

מעטפה

מעטפה בצבע קרם, נייר עבה לשמירה על המכתב. ידעתי ממי היא מגיעה, כמובן. לפעמים חיים פשוט לא מסוגל להגיד במילים מה עובר עליו, ובווטסאפ ההסברים שלו רק הופכים לריב של שנינו, מחוסר הבנה. אז הוא מעדיף לכתוב מכתב, בכתב יד. לרכך אותי אולי, כי אמרתי פעם שאני אוהבת את כתב היד שלו. או אולי להניח לאיטיות של הכתיבה שאבד עליה הכלח לשכך את הכעס עלי. יש בזה מידה של אלימות, בשליחת המכתב. הוא יודע שאעמוד מולו חסרת אונים, אקרא שוב ושוב את המילה 'סליחה', ואז את ההסברים שלו, אבל לא אהיה מסוגלת לענות עליו. אני כותבת עוד יותר לאט ממנו, היד שלי כואבת מהר ובאופן כללי אני מעדיפה לדבר. תמיד לדבר, הצ'אט שלנו זה הקלטות שלי והודעות שלו. איך אפשר לענות להסברים שנוסחו כמו לפני חמישים שנה? לא דיברנו כבר שלושה ימים, הזמן שלוקח למכתב להגיע. כלומר דיברנו. אנחנו בשלב רציני מדי של מערכת היחסים בשביל שנוכל לשתוק 3 ימים. אבל זה היה 'בוקר טוב' ו'לילה טוב', 'מה איתך' 'בסדר, יום עמוס' וזהו. גם השיעור אחר הצהרים והחברות שרצו לבוא לבירה נעשו חשובות יותר ממנו. ככה שלושה ימים אנחנו לא חברים יותר, עד שנפתור את זה בינינו. חיכיתי עד שעליתי לדירה כדי לפתוח אותה, רוצה להשהות את הרגע המתוק אבל גם כועסת, משהה את הרגע שאצטרך להיות בוגרת ולהתקשר אליו, לענות למכתב המסודר והמנומס, להסביר את עצמי למרות שאני לא רוצה ולראות לאיזו 'שלב הבא' יקח אותנו הריב הזה. הנחתי את התיק על הרצפה, את המפתחות על השולחן ואת עצמי על המיטה. שמוטה, מביטה לכוכבים בתקרה ואומרת שאין לי כוח לשטות הזו. ואז פתחתי אותה. לא היה בה כלום. לא מכתב, לא פתח, לא ציור, לא סימן. כלום. צל קלוש של דפנות המעטפה על עצמה, נייר קשה בצבע קרם, ריק לחלוטין. עצמתי עיניים לדקה ארוכה, ואז התקשרתי לחיים. 'היי' 'מה' אמרתי בקול מעובה, מנסה לא לבכות. 'את מוכנה לקונספט חדש?' הוא שאל. נאנחתי בתשובה. מין 'המפפ' של 'תעשה מה שאתה רוצה, לי אין מושג איך לצאת מכאן'. 'קחי לך את כל הזמן שאת רוצה וספרי לי על היום ההוא. מההתחלה, מהלילה שלפני עד הבוקר שאחרי. אני לא אענה לכלום, אני מבטיח, ואז אני אספר לך את שלי, באותה צורה'. 'ומה אז?' לחשתי, באמת שלא רציתי לבכות איתו. 'לא יודע', הוא אמר 'רק תני לי להכיר אותך יותר'. 'טוב', אמרתי 'אבל אני מזהירה, אני אבכה באמצע, אל תתייחס'. 'בסדר, אני אחכה בשקט' הוא הבטיח. בהצלחה לו. והתחלתי לספר. ניסיתי להעביר איך היו הדברים מנקודת מבטי, זה דרש הרבה מאמץ, הרצון למחוץ אותו במילים, אבל האהבה והרגישות שמנעו ממני לפגוע. במקום זה העברתי הכל למעטפה. עד סוף הדברים שלי היא כבר היתה קרועה לפתיתים כולה. כשהוא התחיל לדבר, התחלתי לקמט אותם לכדורים ולפתוח. למחוץ ולפתוח. ככה, יותר משעה. #סיפורונובמבר

ליאורי

מעטפה

תמיד הרגשתי יותר קרבה לקייל ולרוחליו. לוני היא תזכורת לחלק בי שהשארתי מאחור. ביום יום אני מנסה לחלק את תשומת הלב שלי שווה בשווה, אבל אי אפשר להכחיש שלוני נדבקת אליי יותר מהרגיל בימים האחרונים. והיום היא הביאה איתה הפתעה. בהתחלה חשבתי שגררה אותה מאיזה פח, סתם מעטפה מרופטת ומצהיבה, אבל היא הייתה עדיין חתומה, בלי בול ובלי כתובת, ועליה כתוב בכתב יד רק "שחר". היה לי ברור שזה סתם צירוף מקרים ובכל זאת הסתקרנתי ופתחתי אותה. בפנים היה איור מרהיב בצבעי עיפרון של יצור דמוי דרקון בוקע מתוך קונכייה ענקית. בקצה הדף - זה היה דף מדפסת כזה של פעם עם חורי השחלה בצדדים - נכתב "לשחר, 3.11.1977." זה כבר היה מוגזם. תאריך יום ההולדת שלי יחד עם השם שלי - שם שבחרתי לי בגיל 23 - כבר לא יכולתי להאמין שזה רק צירוף מקרים.

ציפור מאיר

(הסיפור עם כל מילות המפתח) המכשפה הזהירה אותה שתמיד תכסה את ידהּ בכפפה, אחרת ההד שלה יחדור דרך המראה הקטנה ויגלה לו את סודהּ. ההבטחה שלו - שלא החזיקה מים - על שותפות ואהבה, התמונה שהוא צייר לה לחיים המשותפים במילים שקנו אותה, הן אלו שגרמו לה לגשת למכשפה הזקנה. ומאז היא נראית הוא, היא הולכת כמוהו, מתכווצת ונמרחת לחילופין בצורות מצורות שונות בהתאם לכיוון האור. היא איתו. היא הוא. היא הצל שלו. ובסוף כל יום, כשיורד החושך היא מסיימת את המסע בנשיפה מרוצה אל המראה ומפזרת ערפל סביב, מספיק כדי שתוכל להכניס את המראה למעטפה הייעודית, לקפל את הכפפה ולהכניס הכול למזוודה. ואז היא עולה בשקט במדרגות הבניין שלו, ממשיכה אל הגג. כשהיא בטוחה שהוא נרדם היא מוציאה את המפתח שהוא השאיר לה במכתב ההוא – ולא כדי לאסוף את החפצים שלה - ומתחילה במסעה השפל אל מיטתו. לא אכפת לה אם יש שם מישהי אחרת או אם הוא לבד באותו לילה. בקביעות, בכל לילה, היא רוכנת אל שנתו ומטילה עליו את הלחש שלה. זורעת בו חלומות. הגעגוע יאכל אותו מחר - זה הפרס שלה על נטישתו. על מילותיו האכזריות. והיא תהיה שם, ביום־יום שלו. כשהוא יעמוד בבוקר בתור לקפה, כשהוא יפתח את המשרד מפוצץ מגאווה, כשהוא יעבוד על המחשב שלו, כשהוא ישב בבר לאחר העבודה, וכשהוא יחזור הביתה שוב וילך לישון. כל יום. כל היום. המכשפה אמרה לה שההילה שלה תהיה לקרינה שתכלה לו את התקווה. היא הבינה. ובחרה. היא תחיה את חייה בגבול שבין המציאות למֵמד החלום, הערפל, ההד והצל. היא תנקום את נקמתה. היא קנתה את המעטפה, את המראה הקטנה. את קמע הנקמה שלה.

Numaheartist

הד

אזהרת טריגר - אונס (תיאורים גרפיים מאוד) התאריך 24/04/18 הכותרת: NINJA כותרת משנה: פרק 2 אז כמו בכל מסע טיפוסי, גם המסע שלי מתחיל בטראומה, ובלי שום הקדמות והתנצלויות אני יורה בתותחים, אש כבדה וחסרת מעצורים. בגיל 14 נאנסתי. זה לא היה אונס אלים במובן הזה של גבר שלא הכרתי תקף אותי בסמטה חשוכה וכפה את עצמו עלי, וצעקתי חזק אבל אף אחד לא שמע. לא, זה לא היה אונס כזה. זה היה אונס מתוכנן בקפידה, עם הרבה מחשבת תחילה. אני הייתי אז בת 13 וחצי תלמידת כיתה ז', השנה הראשונה בחטיבת הביניים, שאליה הגעתי נטולת חברים בעקבות חרם הזוי שהחליטו לעשות עלי שלושת החברות הטובות שלי מהיסודי. הכל בגלל שבחרתי לחגוג את יום ההולדת שלי בתאריך שאחת מהן לא יכולה להגיע (בגלל יום הולדת אחרת). אז בגלל שהייתה לי יום הולדת מדהימה והחברה הרגישה חרטה ופספוס שלא הייתה, כי בחרה ללכת לחגוג במקום אחר, היא האשימה אותי בהחלטה שלה ומאז הוחרמתי. בחזרה לעיניין - אז עליתי לכיתה ז' בלי חברים, ושם בעצם פגשתי את חברתי הטובה ביותר, גרנו באותו המושב אבל מעולם לא היה בנינו קשר על לאותה השנה. בילינו ביחד, שתי ילדות תמימות וסקרניות. אני הצעירה והיא גדולה ממני בגלל שנשארה שנה בגן. במתחם החוגים של הקהילה היה הרבה אקשן, והתחלנו לצאת לשם ולהכיר בנים. חברתי סיגל הכירה בחור בשם נאור, היא הייתה אז בת 14 וחצי והוא בן 17. הם התחילו לצאת, בהתחלה היינו נפגשים ביחד במקומות ציבוריים ולאט לאט התחלנו לגלוש ללילות, לשעות המאוחרות עם נרגילות בגני שעשועים וכל מיני חברים מתחלפים. באחד מהלילות נאור הביא את חבר שלו גבריאל - בחור די מכוער אבל כזה "שיודע לדבר", אחד שברגע שהוא פותח את הפה מבינים שמדובר בבחור עם בטחון עצמי מאוד מבוסס שיודע להקסים ולהרשים. מאותו הלילה הקשר ביני לבין גבריאל הפך להיות משהו שמעולם לא חוויתי. בעודנו יושבים על איזה מגלשה הוא מתחיל לעשות לי מסאג' והמגע שלו נעים ומהפנט, עד לרגע שבו הוא פתאום ניסה לדחוף את האצבעות שלו לתוך התחתונים שלי מבעד למכנס הקצר שלבשתי. קפאתי. נבהלתי והתבלבלתי. שמתי את היד שלי על האצבעות שלו בסימן לעצור אבל לא אמרתי מילה, התביישתי כי סיגל ונאור ישבו לידנו. חזרתי הביתה מזועזעת - איך הוא מעז. אבל גם מסוקרנת. התחלנו להתכתב המון במסנג'ר, ימים על גבי ימים של שיחות, בהתחלה הן היו תמימות. היינו מפעילים מצלמות, עושים אחד לשני סיורים בבית, מציגים את האחים, שולחים שירים ומחליפים סיפורים. לאט לאט השיחות החלו מיניות. זה התחיל בשאלות כמו "מה את לובשת?" והתפתח בהדרגה. נהנתי מהכוח הזה שהרגשתי עליו. זו הייתה הפעם הראשונה שזכורה לי שמישהו התעניין בי ככה באופן כזה. אבל הייתי נורא צעירה והוא כבר כמעט גבר בן 18. ככה עברה לה חצי שנה שבה גבריאל מנסה לשכנע אותי שלקראת יום הולדת 14 שלי אני הולכת לתת לו מתנה את הבתולים שלי. כשאני נזכרת בזה היום עוברת בי צמרמורת, עצם המשפט הזה מעביר בי חלחלה עמוקה. הוא הזמין אותי אליו הביתה לחגוג בערך שבוע אחרי יום ההולדת שלי. כשהגעתי הבנתי שאנחנו לא הולכים לבית שלו אלא למקלט הנטוש של הבניין שלו. שאלתי אותו למה אנחנו נכנסים לפה והוא אמר לי שאני הולכת לתת לו את מה שהבטחתי לו כל הזמן הזה. אמרתי לו שלא הבטחתי לו כלום, וגם אם כן יקרה משהו זה בטוח לא יהיה פה בחורבה הזו על הספות הקרועות בתוך מקלט על השכונה עם דלת פתוחה. הוא התחיל להתעצבן, אף פעם לא ראיתי אותו ככה כועס. הוא הרים עליי את הקול ואמר לי "את משגעת אותי". המילים לא יצאו לי מהגרון ופתאום אני קלטתי שאני איתו שם לבד. הוא, אני, הספות הקורעות, מאוור ובקבוק קולה ששכב לו שם לבד מי יודע כבר כמה זמן. הרגשתי כלואה, כלואה בתוך ההבטחה והמחוייבת לעמוד במילה. הוא נעמד מולי מלא אכזבה אך לא הרפה. מנסה לרכך את חוסר ההסכמה. הוא ביקש רק נשיקה בהתחלה ואני הסכמתי, אחרי כל מה "שהבטחתי" הרגשתי מחוייבת לתת לו לפחות את זה. הנשיקה הפכה לנגיעה מתחת לחולצה. הוא הושיב אותי על הספה ונעמד מולי. הוא הוריד את המכנסיים והוציא את הזין שלו מהתחתונים. אני זוכרת שחשבתי שהזין שלו נראה כמו אגס וזה הצחיק אותי אז חייכתי. את החיוך הזה הוא כנראה פירש בתור הסכמה או הזמנה, הוא תפס לי את הראש ודחף אותי למפשעה שלו. היה לי מגעיל ורציתי להפסיק, כל הזמן חשבתי לעצמי "אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה שזה ייגמר". הוא אמר לי "יופי את רואה אנחנו כבר בחצי הדרך, בואי נמשיך את תהני אני מבטיח לך". כמו בובה קפואה הוא פיסל אותי על המזרון שהיה על הרצפה, כולי חוששת וקפוצה, לא השאיר יותר מדי מקום למחשבה, הוריד לי את התחתונים ודחף אליי את האגס שלו. המשפט "זה לא מה שרציתי, זה לא מה שרציתי, זה לא מה שרציתי" הדהד לי בתוך הראש בזמן שהתבוננתי במתרחש מלמעלה מתוך ניתוק. הכאב המפלח החזיר אותי למציאות. שלוש חדירות היו מספיק בשביל להבין שזה לא בשבילי. אני זוכרת את עצמי חושבת "לא ככה תכננתי את הפעם הראשונה" עצרתי אותו בכוח ושכנעתי אותו בבכי שיפסיק. הוא אמר לי שאני צריכה לשלם את המחיר, ואם אני לא נותנת לו לזיין אותי, לפחות אני צריכה למצוץ לו עד שיגמור. לא רציתי אבל הרגשתי שזו הדרך הכי מהירה לצאת משם ולסיים את חלום הבלהות הזה. אני יושבת על הברכיים ומוצצת לו את הזין כנועה ונבוכה, לא מבינה בכלל מה אני עושה. לפתע הוא גמר, השפריץ לי בתוך הפה, ממלא אותי בנוזל החם שלו. הייתי כל כך מופתעת, זה הגיע ללא שום הקדמה וחנק לי את הנשמה. אני זוכרת איך נגעלתי והקאתי הכל על הרצפה כשהריחות שעולים מזכירים לי ריח של מרק תאילנדי עם פטריות וקוקוס. הוא העביר לי את בקבוק הקולה שהיה שם ואמר לי "ילדה טובה עכשיו תשתי." סיימתי את מה שנותר בבקבוק ואז הוא פרץ בצחוק ואמר "איזה מטומטמת הקולה הזאת פה כבר שנה". יותר מאוחר התברר שהיה לנו קהל, שלושה חברים שלו צפו בנו מהחלון של המקלט. שלושה אנשים שראו הכל ולא עשו כלום חוץ מאולי לאונן בחלון ולשמור על השקט. גם אני שמרתי על השקט, יותר מדי שנים ועכשיו הגיע הזמן שלי, הזמן שלי להוציא את האמת לאור. הזמן לחשוף את הסודות. לחשוף את השקרים. לרפא את הכאב שבפנים. תודה לך גבריאל שהפכת אותי למי שאני היום. אני מאחלת לך שתדע כאב עמוק וקשה כזה שירסק לך את הלב וישחיט לך את הנשמה. אוו ואו! חשבתי שלפנות את הבית הולכת להיות משימה קשה אבל לא היה לי מושג איך האתגר הזה הולך לקחת אותי למסע בזמן ולעבור דרך התחנות הכי כואבות בחיים. האמת היא שעם כמה שהטקסט הזה חשוף ואמיתי וכואב הוא עדיין לא מספר את הסיפור המלא. לקראת יום הולדת 30 שלי החלטתי לעשות סדרת פוסטים ברשתות החברתיות ובכל פוסט להעלות תמונה אחת ולספר איתה את האירוע המשמעותי ביותר שעברתי באותו השנה או לפחות אירוע שעיצב את מי שאני. כשהגעתי לגיל 14 רציתי לספר על האונס. זאת הייתה ממש "יציאה מארון הפגיעה" בשבילי. אף אחד לא ידע על זה חוץ מהמשפחה הגרעינית, שלהם סיפרתי על הפגיעה ההיא רק 10 שנים אחרי, בגיל 24. גם לזה נגיע בהמשך. מה קרה בגיל 24 שגרם לי להחליט לספר מה קרה לי אי אז בגיל 14. בקיצור רציתי לחשוף מה באמת קרה. את האמת כולה. הבעיה היא שהסיפור שלי הוא לא רק שלי. מה הכוונה? אתם בטח שואלים. התשובה היא שלא הייתי שם לבד. חוץ ממני ומגבריאל ומשלושת הבנים שהציצו בחלון, הייתה עוד מישהי. מישהי שהייתה חברה שלי. לא הגעתי "ליום הולדת" לבד. הוא הזמין גם עוד חברה שלי וגם היא הייתה איתי שם. מצצה ביחד איתי. נאנסה ביחד איתי. אבל אף פעם לא סיפרתי את זה כי הסיפור הזה הוא לא רק שלי. הוא גם שלה ואני אמנם יכולה לחשוף את עצמי אבל אין לי זכות לחשוף אותה ואת הסיפור שלה. אבל גם היא חלק מהסיפור שלי ולהגיד שהייתי שם לבד יהיה שקר, ואני סיימתי לשקר. ישבתי לכתוב את הטיוטה לפוסט ה-14 קראתי לו "אונס בהסכמה" במרכאות כפולות. הרמתי טלפון לחברה ואמרתי לה שאני רוצה שניפגש. כשנפגשנו סיפרתי לה שכחלק ממסע ההחלמה שלי אני רוצה לצאת לאור ולחשוף את הסיפור המלא על האונס בגיל 14. שאגב אם זה לא היה ברור, היה החוויה המינית הראשונה שלי. נתתי לה לקרוא את הטיוטה. כמובן שניסיתי כמה שפחות לחשוף אותה. לא אמרתי שהיא הייתה חברה הכי טובה שלי, לא אמרתי בכלל שהייתה חברה. אמרתי פשוט שהייתה שם עוד מישהי. לא סיפרתי את הצד שלה או מה הוא עשה לה. לא סיפרתי כמה קשה זה היה להיאנס ליד חברה שלך ושהיא לא עושה כלום בשביל לעזור לך. לא סיפרתי כמה היה קשה לצפות בחוסר אונים בחברה שלך נאנסת מול העיניים שלך כעונש על זה שהתנגדת. לא סיפרתי כמה זה היה קשה לשמוע אותה כשאני יושבת ב"עונש" בפינה בלי שום מסוגלות לשלוט בסיטואציה. לא סיפרתי את כל אלו. רק כתבתי שהייתה שם עוד מישהי. היא קראה הכל ושתקה שתיקה ארוכה. ואז אמרה " לא. את לא יכולה לפרסם את זה" אמרתי לה "סיגל, אני מצטערת אבל אני הולכת לפרסם את זה כי זה הסיפור שלי וזאת הדרך שלי להתמודד ולרפא את הטראומה הזאת, אז בואי תגידי לי מה צריך להשתנות כדי שתרגישי יותר בנוח כי אחרי הכל אין פה שום סימן מזהה שלך רק כתוב שהייתה איתי עוד מישהי זהו". היא הסבירה לי שיש כמה בני משפחה שלה שאם הם יקראו את זה הם ישר יידעו שה"עוד מישהי" הזאת, זאת היא, כי היא סיפרה להם בעבר על מה שעברנו אבל בתור חוויה טובה של אורגיה ואם הם יקראו את זה הם ישר יבינו שהיא שיקרה להם. עברנו על הטקסט ביחד מילה מילה והיא ביקשה לשנות סמנטיקה מסויימת למשל במקום "מקלט" לכתוב "זולה" ובמקום לכתוב "עוד מישהי" לכתוב פשוט שלא הייתי שם לבד בלי להתייחס למין של מי שהיה איתי. עוד היא ביקשה שאני אחסום את כל בני המשפחה שלה ברשתות החברתיות כדי שהם לא יכולו לראות את הפוסט הזה. אמרתי לה שזה יכול לעורר יותר חשד. היא אמרה שזה מה שהיא רוצה. כיבדתי את כל הבקשות שלה. חסמתי איזה 50 בני משפחה שלה (כן הייתי ממש קרובה לכל המשפחה שלה) ופירסמתי את הפוסט. אחרי איזה שבוע סתם דיברתי עליה עם חברה בהקשר אחר לגמרי ורציתי להראות לה תמונה של חברה הכי טובה שלי. חיפשתי אותה באינסטגרם ולא מצאתי. חיפשתי בפייסבוק ולא מצאתי. בקיצור - היא חסמה אותי. אחרי 15 שנים של חברות היא פשוט חסמה אותי מבלי להגיד מילה. אחרי שכיבדתי את כל הבקשות שלה. פשוט ככה. נעלמה מחיי. ניסיתי להתקשר ולדבר איתה אבל היא אמרה שהיא לא מעוניינת יותר בקשר איתי. שיחררתי. אני לא מעוניינת בקשר עם מי שלא מעוניין בקשר איתי. הבנתי שכל אחת חוותה את הטראומה הזאת בצורה אחרת. כל אחת מאיתנו בחרה להתמודד איתה אחרת. אני בחרתי לטפל והיא בחרה להתעלם. אני בחרתי במודעות והיא בהדחקה. אני בחרתי לחשוף והיא בחרה להסתיר. אני לא אומרת את זה בביקורת. זאת זכותה. פשוט הדרך שלי להתמודד הפכה למאיימת על השקט שלה ולכן הייתה חייבת לסלק אותי מחייה. הפכתי להיות מראה לכל מה שהיא לא רוצה להביט בו.

נמרוד איזנברג

מעטפה

"כתב אישום?" גיחך הפוליטיקאי ופתח את המעטפה. "נראה לך שזה יזיז לי?" "להערכתי כן," אמר נציג הפרקליטות, "עברנו לשיטה חדשה לגמרי." צרחה נשמעה מהמעטפה, והפוליטיקאי נבלע לתוכה. הפרקליט שם את המעטפה בצד, והוציא חדשה מהמגירה. "הבא בתור!"

דני סטרולי

מעטפה

היא נכנסה הביתה, מתנשפת, גוררת אחריה את הקופסה הגדולה מאיקאה. אולי באמת הייתי צריכה להזמין הובלה, חשבה. זה לא שהיא באמת רצתה להיפטר משולחן הכתיבה הישן, הכבד, זה שישב באותו מקום בחדר כבר, מה, יותר מארבעים שנה? וואו איך הזמן טס... אבל מיכל התחילה את שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה, ולא היתה מוכנה "ללמוד על הענתיקה הזו", כפי שחזרה ואמרה.... זהו, אמא, פיניתי את הדברים מהשולחן הישן. שתי הקופסאות האלה שלך, וזו שלי. המעטפה הזאת נפלה מאחורי המגירות, גם זה שלך. היא הביטה במעטפה המצהיבה. "גן הפקאן". היא שלפה את ההזמנה ובו בזמן צנחה, כמעט חבטה, בספה. יהודה ואביבה מתחתנים. הנכם מוזמנים... 4 בפברואר, 1993 נשמח לראותכם בין אורחינו. 30 השנים האחרונות חלפו במחשבתה כמו בשבריר שניה. עמוס, לא הזמינו אותנו. למה לא הגעתם? לא קיבלנו הזמנה. מה? נראה לך שלא אזמין את בת הדודה האהובה שלי? עמוס, בוא נלך. את מגזימה. אני יודעת לזהות כשפוגעים בי. לא שולה, עמוס ואני לא מתכוונים להגיע לחג. אבל אתם תמיד באים. לא נבוא יותר. אמא, למה הפסקנו לבקר את דודה שולה? מיכלי, אני אוהבת אותך, אני מבקשת שלא תזכירי יותר את השם הזה. אני לעולם לא אסלח לה. לא, עמוס, אל תגיד לי להירגע. היא תתחרט על זה... כתב תביעה לשווי מחצית מערך הנדל"ן של סבא? היא לא נורמלית. רעש. שקט. אמא, מה היה במעטפה?

https://www.facebook.com/share/19pimW9jJb/

שפל

הגוינט והוויסקי, מפלט מהמציאות. מחבוא מהכאב, מהפחד חירות. החיים ממשיכים, כמו ביקום מקביל. המציאות נושכת, העתיד כה מבהיל. כמיהה לרגע שקט, צורך בפינה חשוכה. בלי רעש ודיבורים ברקע, הנפש דורשת מנוחה. הגוינט והוויסקי, אחוות הכאב. מנתקים את הנפש, משחררים את הלב.

ליאורי

ערפל

אני לא זוכר מתי התחלתי לשים לב ליובש. התחלתי להתגרד בכל הגוף, ומיום ליום זה הלך והחריף. התעוררתי בתוך ענן לבן. עוד חלום, חשבתי לעצמי, אבל הפעם הרגשתי שזה אמיתי. יכולתי לחוש את הלחות של האוויר כנגד העור שהיבש שלי. רק שהעור שלי לא הרגיש יבש. ניסיתי לגעת בידי השמאלית והתחושה הייתה זרה. מגע העור התחלף בתחושה של... קשקשים? ניסיתי להביט מטה, אבל כל מה שיכולתי לראות סביבי היה עוד ועוד לובן סמיך.

נמרוד איזנברג

ערפל

- "אני קורא לזה 'ערפל חכם': מליארדים של נאנובוטים שיבצעו כל משימה שיקבלו." - "וכיצד הם מקבלים החלטות?" - "חיברנו אותם למודל שפה ש..." - "רגע מה" מלחה"ע 3 פרצה לאחר ש"ערפל חכם 4000" נכשלה באיתור טרוריסטים, המציאה כאלה, השמידה אותם והתנצלה.

ליאורי

גג

הימים האחרונים היו מוזרים, אז שמחתי שיש לי תירוץ להסחת דעת. היום יום הנישואים של גיא ושלי, ואם אני אעצור לחשוב על כך שאנחנו נשואים 20 שנה אני ארגיש זקן, אז במקום זה תכננתי את הערב שלנו. ביקשתי מהוועד את המפתח לגג של הבניין, ערכתי שולחן חגיגי עם נרות, והזמנתי מהמסעדה האהובה עליו - כי אם אני אבשל, חבל על הקיבה של שנינו. הוא חזר מאוחר מהעבודה, וכמעט התנפלתי עליו. כל המחשבות על היום הזה ועל התקופה שהיכרנו עוררו אותי. אבל שמרתי על איפוק ועלינו לגג. הוא התרגש והאוכל היה טעים. איך שהכנסתי לפה את הביס האחרון, משהו חלף בשמיים מעלינו. לרגע חשבתי שדמיינתי, אבל אז הוא עבר שוב - הוא נראה בדיוק כמו האיור הזה שלוני הביאה.

יובל מישורי

הד

"גבירותייתיי ורבותייתיי, קבלובלו במחיאותאות כפייםפיים סוערותרות את החתןתן והכלהלה!" בזמן שכולם שרקו ומחאו כפיים, ניגשתי לדיג'יי כדי לצעוק לו מעבר למוזיקה שיוריד את הריוורב של המיקרופון. הוא הסתכל עליי בכעס ואמר "אין שוםשום ריוורבוורב! אתה בא לצחוקחוק על הגמגוםגום שלי??"

יובל מישורי

מעטפה

תיבת הדואר שלי מיותמת כבר שנים. הפתח למכתבים חלוד כמו התיבה והעמוד שתחתיה, ובלילות הסתו הרוח מנגנת בהם סימפוניה של חריקות צורמות. לכן מאוד הופתעתי כשראיתי הבוקר חתיכת נייר לבנה מבצבצת מהפתח. המראה עורר בי זכרונות ילדות נושנים והביא דמעות של נוסטלגיה לעיניי. לרגע נזכרתי באבי שהיה חוזר מהעבודה וזורק על השולחן ערימה של מעטפות קטנות וגדולות, וכילד זה נראה לי מלהיב לגלות מה יש בתוכן. נזכרתי במכתבי האהבה ששלחה לי חברתי, ובספר השירה ששאלתי מהספריה כדי להעתיק ממנו משפטים שנדמו בעיניי רומנטים. שלפתי ביד רועדת את המעטפה והפכתי אותה. היא היתה ריקה מכל כתובת או שם, אבל בתוכה היה מקופל בבירור דף נייר. עצרתי כדי להרגיע את אצבעותיי ורק אז קרעתי בזהירות את שולי המעטפה. דרך מסך הדמעות ראיתי שורות של מילים בדף שיישרתי, אבל לא הצלחתי לקרוא. ניגבתי את עיניי בשרוולים והרכבתי את המשקפיים. "לכבוד בעלי הבית, חברת 'הזדמנויות נדל"ן בע"מ' מעוניינת בנכס שלכם! אנא צרו קשר בהקדם..."

יובל מישורי

ערפל

מרי-אן עמדה בפינה הקבועה שלה בדרך וייטצ'אפל וסידרה את שולי שמלתה הקצרה ואת הכובע המצועצע לראשה. בשעות הערב הערפל היה כבד, וגם האנשים שעברו ליד הפינה שלה לא שמו לב אליה. עכשיו כשהערפל התחיל להתפוגג, היא הרגישה שמזלה ישתנה לטובה. מהפאב הסמוך יצא ברנש מזוקן, התנדנד בצעדים ללא דפוס ושר לעצמו שיר מלחים. עוד לפני שעצר לידה היא כבר הריחה את האלכוהול שנדף ממנו. "היי מותק," הוא ניסה לעמוד יציב בזמן שעיניו התמקדו בגופה של מרי-אן. "היי מַלָּח," היא השיבה בקול מתוק וחייכה אליו. "רוצה לבלות קצת?" "הו, אני מוכן לכל דבר שיש לך להציע, יפה שלי." הוא ניסה לשוות לקולו גוון מהוגן, אבל האלכוהול הקשה עליו. "ובכן, מילורד, זה יעלה לך חצי פני," היא המשיכה לחייך וליטפה את זקנו. הוא חייך אליה בחזרה חיוך מלא זימה. "אבל יקירתי, נתתי את המטבע האחרון שלי למוזג שם בפאב. אולי תתחשבי בי רק הפעם?" "הו לא, אתה ודאי יודע שזה לא עובד ככה." היא זייפה אכזבה בעודה ממשיכה ללטף את חזהו וכתפיו. "לך ותמצא שני פרת'ינג איפשהו, ואני אחכה לך בדיוק פה. טוב?" לפתע הוא לפת בידו הכבדה את צווארה והחיוך נעלם מפניו. "אני מפליג מחר בבוקר ואין לי מאיפה להביא מטבעות. אני יודע שתמצאי בליבך קצת חמלה לימאי זקן." גם חיוכה של מרי-אן נגוז. היא החלה לחשוב כיצד תיחלץ מהעניין ללא פגע כאשר קול גברי חזק קרא במבטא אריסטוקרטי "אתה שם! עזוב אותה תכף ומיד!" המלח נשמע להוראה ושניהם פנו לג'נטלמן שהתקרב אליהם. הוא בחן את שניהם ושאל "גבירתי, האם הבריון הזה מטריד אותך?" מרי-אן חששה להשיב, והג'נטלמן הבין את הרמז. הוא הרים את מקל ההליכה שלו ונופף בו מול השיכור. "עוף מפה, ושלא נראה אותך פה שוב!" למרבה ההפתעה השיכור נבהל והחל לברוח בריצה. מרי-אן נשמה לרווחה. "תודה לך אדוני, הוא היה תוקף אותי לולא התערבת!" "על לא דבר, כך אמור לנהוג כל ג'נטלמן. בואי יקירתי," הוא אמר ושילב את זרועו בזרועה, "אקנה לך משקה שירגיע את עצבייך." השניים החלו ללכת ומרי-אן הביטה בו במבט מעריץ. "שמי מרי-אן," היא הציגה את עצמה. "העונג כולו שלי, מרי-אן. את יכולה לקרוא לי ג'ק." גופתה המרוטשת התגלתה לפנות בוקר בסמטה הסמוכה.

יובל מישורי

גג

טיפסתי מאה וארבע מדרגות ברגל עד לקומה האחרונה. זה לא שהמעלית מקולקלת, זה פשוט בניין עתיק שבו אין מעלית. מאה שנים של חול ואבק שמוחזקים ביחד ע"י עשר שכבות של צבע וטיח. ועוד קוראים לזה "העיר הלבנה" ולוקחים שכר דירה כאילו זה השדרה החמישית על הפארק. דלת הגג היתה פתוחה, ולקיר הסמוך היה מחובר סולם שראה המון ימים יפים יותר. שינסתי מותניים, על החיים ועל המוות, ועליתי בזהירות בסולם. על הגג הסתובב גבר לבוש ספורט-אלגנט ודיבר עם האוזניה שלו. הוא לא עצר לרגע, הקיף את הגג בהליכה מהירה. כנראה זה כמו עם כרישים, אם יעצור יום אחד הוא ימות. "...אתה לא תתחרט על זה, שימי, זו דירה נ-ה-ד-ר-ת, חמישה חדרים בקומה גבוהה במגדל הכי טרנדי בכל גוש דן, ואני מארגן לך פה מחיר שחבל על הזמן, אין דברים כאלה, אני מבטיח לך שלא תמצא משהו כזה, בטח לא – חכה שניה שימי, אני תכף חוזר אליך." הוא נגע באוזניה וניגש אלי. "נעים מאוד, אני מאיר, אתה דניאל, נכון? נעים להכיר, דיברנו בטלפון, מתי זה היה, תזכיר לי, אה, זה בטח היה אתמול בשש?" לחצנו יד תוך כדי שטף הדיבור שלו ואני הנהנתי. לא הייתי מצליח להשחיל מילה גם אם רציתי, והוא שוב יצא לדרך. "אתה רואה פה דני, אכפת לך אם אני אקרא לך דני? היה לי חבר טוב במילואים דני, אחלה גבר, גם סידרתי אותו מבחינת דירה וכל זה, חבל שבסוף הוא איבד הכל בגירושין, טוב עזוב זה סיפור לפעם אחרת, לא לעכשיו, בקיצור כמו שאתה רואה יש פה ארבעה כיווני אוויר, חמישה אם אתה סופר את הלמעלה, נוף שלוש מאות שישים מעלות כולל קצת ים בפינה ההיא, ומחיר מציאה שאין דברים כאלה, תאמין לי אני בביזנס הזה כבר המון שנים, נו מה דעתך, אתה חותם? אני אתן לך לחשוב על זה רגע." הוא הורה לסירי לחדש את הקשר עם שימי וחזר לטייל ממעקה למעקה. הבטתי סביבי וראיתי רק דודי שמש ואנטנת טלוויזיה חלודה ששרדה את שיני הזמן. "אהההה מאיר?" שאלתי כשהוא חלף לידי. הוא התנצל בפני שימי והתבונן בי בציפיה. "איפה הדירה? אין פה כלום." "מה, בשביל אלפיים שבע מאות לחודש אתה מצפה גם לקירות? חביבי, זה רק בשביל המקום, שתוכל להקים לעצמך איזו חושה, איזה אוהל, מה שבא לך, אגב בעל הבית לא אחראי אם יבואו פקחים של העירייה, זה מופיע בחוזה, ממליץ לך לקרוא את מה ששלחתי לך. תכל'ס, אתה לוקח או לא? כי יש לי עוד עשרה בסטנד-ביי שמוכנים עכשיו לבוא לחתום, יאללה אין לי את כל היום." פעם אחרונה שאני מתקשר למשהו מקבוצת "דירות הזויות בתל-אביב לפני כולם ללא תיווך".

נמרוד איזנברג

גג

- דווח. - ברחו כולה 5 סייבורגים סוררים, גג 7. (כעבור שעה) - דווח! - הם המירו 100 בני אדם, גג 120. (כעבור שעתיים) - דווח!!! - צבא הסייבורגים השתלט על 10 קומות, גג 20. (כעבור 3 שעות) - איפה אתה, לעזאזל?! - על הגג, מחכה למסוק. נראה לך אני נשאר פה?

דני סטרולי

גג

מחיאות הכפיים עדיין לא שכחו בחדר השליטה של נאס"א ביוסטון. המשימה הראשונה של החללית "הֶקָּטֵה", שנועדה להביא את המין האנושי למאדים עברה בהצלחה. החללית חלפה קרוב לפני הכוכב האדום במהירות ובמרחק הקרובים מאוד לדרישת המשימה. אנשים התחבקו זה עם זה. מהחדר הסמוך נשמע קול פתיחת בקבוק שמפניה. פיטר טיילור המשיך להביט בצג המחשב המציג את קריאת התדרים מסביב לחללית. הוא חזר ושוב חזר לנקודת זמן 43:11:07. הוא משך בחולצתו של אחד מחבריו לצוות ששתה שמפניה מכוסית פלסטיק. "אנדי – תסתכל על זה". אנדי הביט במסך ומייד התיישב. "כמו מה זה נראה לך? זה לא נראה כמו..." "פתח", אמרו שניהם ביחד. על המסך נראתה הדמיה ממוחשבת של החללית במסעה. בנקודת זמן 43:11:07, נדמה שפתח התואם את גודלה, כמעט בלתי נראה, נפער לשבריר שניה ומיד נסגר. במרחק 200 מיליון קילומטרים מכדור הארץ, מישהו או משהו "איפשר" לחללית להמשיך במסעה. הדיון אצל מנהל נאס"א היה סוער. "מחלקת פיסיקה אישרה שהחללית חלפה ליד משהו קשיח, במבנה חומר הדומה לאבן." "איך זה שלא ראו את האנומליה הזו קודם?" "מערכת תת-התדרים הוכנסה לשימוש רק לקראת המשימה הזו. היא מאפשרת..." "אני יודע מה היא מאפשרת. ג'יימס, מה גיליתם?" פניו של ג'יימס בולטון, מנהל מחלקת החישה מרחוק היו לבנים. שלא כהרגלו הוא גמגם. "שלחנו סריקות לאזור המשימה ולכיוונים נוספים. מערכת תת התדרים מראה..." הוא עצר את דבריו, לגם מעט מים מהכוס שהייתה מונחת מולו, והמשיך. "בכל אחת מהסריקות נמצא מבנה חומר סלעי במרחק של 198 מיליון קילומטר מכדור הארץ. אנו מוקפים בסְפֵירָה קשיחה. יש... מעל כדור הארץ יש גג." שקט שרר בחדר. אף לא אחד הוציא הגה למשך שניות ארוכות. "עברנו את המרחק הזה כבר יותר מ 100 פעמים עד היום" אמר מנהל נאס"א בשקט שאינו אופייני לו. "איך זה שצילמנו את פני השטח של מאדים? איך זה שחלליות וויאג'ר שולחות מידע מהחלל העמוק? והמידע האלקטרו מגנטי שאנו מקבלים מהכוכבים? איפה... איפה בכלל הֶקָּטֵה עכשיו?" "אנחנו חושבים..." אמר ג'יימס, "אנחנו חושבים שחלקה הפנימי של הסְפֵירָה הוא... מעין מסך ששולח לכיוונינו אותות אלקטרומגנטיים. אנחנו לא יכולים לדעת..." דמעות נקוו בעיניו, "יקח זמן עד שנוכל לדעת האם מה שנמצא מעבר לה אמיתי או לא. מאדים. השמש. הכוכבים. הכל". הוא הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי. במרכזו של החדר הלבן ריחף כדור גדול. סביב הכדור חוברו מיליארדי חוטי מידע דקיקים, שנאגדו לצמה שירדה ונעלמה ברצפת החדר. שני גופים דמויי עיניים ריחפו מסביב לכדור. "סְפֵירָה מספר 4 חשפה את הניסוי" שידר אחד הגופים. "מעניין. זה ארך זמן כמעט כפול מהזמן שארך לסְפֵירָה מספר 3. אורגניזמים נחותים יותר." "הניסוי הסתיים" שידר הגוף המרחף השני. "היכונו לניתוק סְפֵירָה מספר 4 ולהתנעת ניסוי סְפֵירָה מספק 5". כיבוי.

ליאורי

קרינה

קמתי בבוקר וניסיתי לשכנע את עצמי שהכול בסדר ואני פשוט לא מרוכז. אולי גם הזיות זה תסמין של גיל המעבר? זה היום הקבוע לכל הבדיקות השגרתיות. זה תמיד מצריך קצת אתגר לוגיסטי, אבל אני עושה את זה כל שנה: מתחיל ברופא שיניים, ממשיך בבדיקה גינקולוגית ודרמטולוגית, ובשנים האחרונות נוספו גם בדיקות אנדו' וצפיפות העצם. לפחות כבר אין בדיקה תקופתית אצל כירורג שד. תקתקתי את הבדיקות, אצל רופאת השיניים הכול תקין, הדרמטולוגית רצתה ביקורת על איזו נקודת חן חדשה, ועדיין אין תוצאות של הפאפ. קצת חששתי מהאנדו', אבל בעצם לא עלה שום דבר שלא ידעתי. אבל בצילום של הצפיפות משהו היה מוזר. הטכנאית אמרה שאחכה לרופאה, אבל יכולתי לראות בעצמי שמבנה העצמות שלי נראה שונה. לא לגמרי אנושי.

אורין פוזנר

ערפל

הידיים של שרה כאבו אבל זה לא היה חדש. עבודת הכרייה הייתה פשוטה וקשה: ביד אחת אזמל, ביד שנייה פטיש, ובכל הגוף הדהוד המכות. האבק שאפף אותה גם הוא לא היה חדש: התוצאה הטבעית של להכות שוב ושוב באבן עד שתתגלה השכבה שתחתיה, והמסיכה הגנה עליה, במידה. "שרה?" זה כן היה חדש. מדליין בדרך כלל עבדה בדממה, וכמעט אף פעם לא קראה לה בשמה מבעד לרעש המכרה. "גם לך יש הרבה אבק?" "כמו תמיד." מטומטמת. היא הייתה צריכה לנצל את ההזדמנות לשיחה עם מדליין למשהו יותר מתשובה אוטומטית קצרה. "זה מרגיש אחר..." שרה עצרה והסתובבה, אבל היא לא ראתה את מדליין. במקום ממנו מכות הפטיש שלה המשיכו להדהד היה מין ערפל שכיסה את הכל. "מדליין," היא אמרה, אבל מדליין לא שמעה אותה. "אולי –" אבל ענן האבק הסמיך התרחב והתחיל לכסות גם את שרה, והיא כבר לא הספיקה להציע לה לעצור, לבדוק מה קורה כאן, להגיד לה ש...

אורין פוזנר

גג

היא עשתה עוד סיבוב ועוד סיבוב, הידיים שלה מזיעות על ההגה, וכבר לא הצליחה להרגיש אם היא עולה למעלה או יורדת למטה. עד שכבר לא נותר לאן להמשיך, והיא יצאה אל הבטון המסנוור של גג החניון. ושם היא ראתה אותה, מחכה לה בקצה. שיער שחור, משקפי שמש שחורות, שמלה שחורה, אוטו אדום. היא נסעה קרוב יותר, וראתה שגם האודם שלה היה אדום, ובוהק. התרגשות מהולה בפחד התגנבה לתוך החזה שלה, מתפתלת לצד הדופק המואץ ממילא. היא הגיעה לקצה, חנתה את הרכב, דוממה מנוע. לקחה את התיק מהמושב לידה ופתחה את הדלת. "רותם?" האישה עם האודם לא חיכתה שהיא תצא מהמכונית. "כן." "הבאת את זה?" רותם הוציאה רגל החוצה, אבל האישה עצרה אותה. היא עמדה קרוב עכשיו. "לא, לא, אל תזוזי." רותם המשיכה לשבת, והאישה שמעליה רכנה קדימה. רותם הריחה את הבושם שלה, ואת הנשימה המתקתקה. "אל תזוזי," היא אמרה לה שוב ולקחה את התיק. "תישארי ככה. תספרי עד אלף." האישה עם האודם האדום לקחה את התיק ונכנסה איתו אל האוטו האדום, ומיד הניעה, עשתה רוורס, הסתובבה, ונסעה אל היציאה. רותם נשארה קפואה במושב הנהג עם הדלת פתוחה, רגל אחת שלופה החוצה. היא לא העזה לנוע. בפה יבש, היא נזכרה להתחיל לספור.

אורין פוזנר

קרינה

היא לא יכלה לשלוט בזה: האור פשוט נפלט ממנה. מסביב היה חושך, העולם מעולם לא היה אפל כל כך. אבל היא זהרה, צובעת את סביבתה באור הבהיר שזרם החוצה מתוך ידיה, עיניה, ובכל פעם שפתחה את פיה. והשובל המוזהב שלה התמלא באנשים שצעדו איתה, אחריה, כמותה. "תמצאו לכם מגדלור אחר," היא מלמלה, אבל עם המילים יצא מפיה עוד אור, ועוד ועוד אנשים נמשכו אל הזוהר הפרוע הזה. היא ידעה שזה חסר תוחלת. והיא ידעה גם שכל זה כן היה בשליטתה, אחרי הכל. זאת היא שחיפשה את המכשף שילמד אותה להשחיז את כוחה. זאת היא שנסעה מרחקים והתעקשה ושכנעה אותו ללמד אותה, לעבוד איתה. במשך תריסר שנים היא בנתה את היכולות שלה, ביקעה את עורה, ושיכללה את האור המהבהב שטפטף מהסדקים. עד שהוא הפך לפרוז׳קטור, ללהביור.

נמרוד איזנברג

קרינה

הבודקת סובבה את חוגה, ואנקה נשמעה בחדר. "אההאאאההה..." "מעניין," מלמלה, והגבירה מעט את העוצמה. היא המשיכה לנטר את התגובה עד שהגיעה למקסימום. השימוש במתים-חיים כמושאי בדיקה, חולל מהפיכה חסרת תקדים בכיול מוני גייגרים.

נועה אושרוביץ׳

גאווה

״לפעמים״, היתה אומרת אמי, ״עדיף להוריד את הראש ולהיות בשקט״. לא הקשבתי לה. הרמתי ראשי בגאווה והשמעתי את קולי בכל מקום ששמעתי בו אי צדק. אינני מתחרטת על דבר. מתוך: מחשבות אחרונות לפני תלייה, ישראל 2030

נמרוד איזנברג

גאווה

- "והמילה הבאה היא: גאווה." - "יש!!!" משחק הבינגו היה למסורת אהובה במיוחד בכנס החוטאים השנתי.

ליאורי

גאווה

התעוררתי מכורבל בגוף של גיא. מבין שנינו הוא הקטן יותר ולא הייתי רגיל להיות הכפית הקטנה. כשניסיתי לשתף אותו במה שעובר עליי, הוא אמר שזה בסך הכול שינויים של גיל המעבר והמליץ לי לדבר עם נשים שעברו את זה. מעבר למגדור שהקפיץ אותי - ושעליו הוא התנצל, היה לי ברור שזה לא העניין. זה לא היה הטרנזישן שציפיתי לו. רק בדיעבד היה אפשר לומר שהוא התעלה הרבה מעבר לכל מה שיכולתי לצפות.

ליאורי

צל

סוף סוף עברו כמה ימים בלי תופעות מוזרות ואפילו בלי חלומות. הצלחתי לשכנע את עצמי שדמיינתי את הכול. אמנם לוני עדיין נצמדה אליי, אבל זה לא היה עד כדי כך מוזר, וחוץ מזה החיים חזרו למסלולם. היו כמה ימים של גשם לסירוגין ועננים, וגיא הכין את המרק בקערות לחם שאני כל כך אוהב ועשינו טיולי ערב בהפוגות והכול היה נעים וסתווי. רק הבוקר התפזרו העננים שוב, והשמש שהציצה מאחורי גבי הטילה על המדרכה צל של דרקון.

שיינה נטע

גג

העיר כל כך יפה בשעות הערב, במיוחד מגג הבניין. המון אנשים מתהלכים ברחובות, חלקם חוזרים מהעבודה ואחרים יוצאים לבלות. השמש כמעט שקעה ופנסי הרחוב דולקים. אני מתיישב על קצה הגג, רגליי מתנדנדות באוויר. אני צופה בזוג אוהבים צעירים מתנשקים על ספסל ליד המזרקה. הם נראים כמו זוג מושלם, חמודים ותמימים. מצידו השני של הרחוב חבורת ילדים משחקים בקלאס, קופצים להם בין הריבועים הצבעוניים. אני רואה צל מתקדם מאחוריי בקצב איטי, כאילו לא רוצה שאראה אותו. "אני רואה אותך, תיאו" אני אומר לצל. "חשבתי שכבר דיברנו על זה" הוא אומר ומתיישב לידי, "אבל אני רואה שאתה עדיין בא לכאן. אתה יודע מה יקרה אם מישהו ידע שאתה יושב על גגות בשביל הכיף. למה לסכן את עצמך בשביל משהו שאפשר לראות מהחלון?" הוא אומר. "אתה לא מבין, כאן זה שונה. רואה את הזוג הזה?" אני מצביע על הגבר והאישה שליד המזרקה, "הם כאלה מתוקים. אתה לא חושב שזה מדהים?" "לא" הוא עונה בהבעה משועממת. "תרגיש את הרוח, תחיה ברגע. תהנה קצת" אני אומר בניסיון לשכנע אותו. "תקשיב, אני מבין שאתה נהנה פה אבל אני לא מסכן את החבר הכי טוב שלי תמורת רגע אחד של נוף יפה. אתה יודע שאני עושה את זה כי אני דואג לך. בבקשה תרד איתי קומה למטה, נוכל לצפות בעיר עם חלון פתוח. אני ממש לא אוהב את זה שאתה יושב על גג של בניין בעל שתיים עשרה קומות לבד, במיוחד עם ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלך" אני שומע את קולו של תיאו נשבר קצת במשפט האחרון. "אבל כל כך שקט פה, והשלווה כל כך נעימה. תישאר איתי כאן, רק עוד כמה דקות", אני מבקש ממנו. "אני אוכל להישאר איתך אם נרד לקומה מתחת. אני לא רוצה להשאיר אותך לבד אבל אמא שלי תהרוג אותי אם היא תגלה שאני על גג של בניין עם חבר, היא תחשוב שהשתגעתי! בבקשה רד איתי, רק קומה אחת" תיאו בסך הכל דואג לי ולכן אני מהנהן בהסכמה. אנחנו קמים ומתקדמים לכיוון המדרגות. "אפשר לשאול מה אתה עושה על הגג כל פעם? זה לא משעמם אותך?" הוא שואל אותי. "אתה יודע, מסתכל מסביב, מרגל קצת על השכנים, חושב על החיים..." תיאו עוצר בפתאומיות. "שנינו יודעים שבפעם האחרונה שחשבת על החיים זה לא נגמר טוב, בבקשה אל תגיד לי שזה מתחיל שוב" הוא אומר בטון רציני. אני מסובב את ידי ושנינו מביטים בפצע שמעל המרפק שלי. "זה משתפר, הרופאים אומרים שתישאר צלקת קטנה אבל זה לא נורא" אני מביט בעיניו, "זה באמת בסדר". לא נראה שהוא מאמין לי, ואני גם מבין למה. אנחנו ממשיכים ללכת ויורדים במדרגות. "רק תבטיח לי שאתה תהיה זהיר יותר, אני לא רוצה לאבד אותך" אנחנו עוצרים ליד החלון ותיאו פותח אותו. "אני וזהיר לא הולכים ביחד בדרך כלל, אבל בשבילך אני אנסה" אני אומר עם חיוך קטן על פניי, "אני מבטיח". תיאו מחבק אותי, ושנינו צופים יחד בעיר, יפה יותר מאי פעם.

ליאורי

מפתח

את האיור ההוא שלוני הביאה שמרתי במגירה של השידה שליד המיטה. אותו לא הראיתי לגיא. לא ידעתי איך לפרש אותו אז שכחתי ממנו לחלוטין. אבל השמש - והצל - שהופיעו פתאום הזכירו לי אותו ורצתי הביתה. הוצאתי את האיור והבטתי בו, חוקר כל כתם צבע על הדף. משהו אמר לי שאם אני אבין את הציור הזה, אני אבין מה קורה לי.

נמרוד איזנברג

צל

"עד היום," הכריז יו"ר הועד, "הסכמנו לכל דבר שכפו עלינו בלי הסכם קיבוצי, תנאים או פנסיה. גבירותיי ורבותיי, זה נגמר עכשיו!" ההסכם הקיבוצי ההיסטורי עם ועד העובדים של הצללים והבבואות, נחשב לטאבו הגדול ביותר במשק הישראלי.

נמרוד איזנברג

מפתח

"ישנם עשרה מדורים בדרך החוצה, כל אחד עם מנגנון מכאני אחר. ניתן ליצור מפתח לכל דלת, וחומר הגלם היחיד המתאים שיש לנו זו עצם אנושית. אני מבקשת מכל אחד מכם להביט באצבע המורה שלו ולשאול את עצמו: 'האם היא מביאה לי אושר?'". מארי קונדו אינה אחראית עוד על תכניות בריחה מהכלא.

איידן סוייר

ערפל

היא כיוונה אליי את השרביט שלה מהר יותר משהספקתי להגיב. כבר הייתי בטוח שהיא הולכת לפוצץ אותי לרסיסים או להפוך אותי לעבד חסר מוח – אבל במקום זה, מקצה השרביט שלה נורה סילון של ערפל סמיך, שהלך והתעבה סביבנו עד שלא יכולתי לראות כלום. לא אותה, לא את עצמי, ובטח שלא לאן לכוון את השרביט שלי עכשיו. במהרה היא התחילה לצחקק, נעה בערפל במהירות כזו עד שלא ידעתי מאיפה לצפות להתקפה הבאה. אבל היא הייתה עיוורת בדיוק כמוני, ורק המשיכה לצחקק, ובמהרה לצחקוקים נוספו גם מילים: "לא גיבור גדול עכשיו, מה?" היא צהלה, "איך ההרגשה, לדעת שאתה לא יכול לעשות כלום? לדעת שאתה נתון לחסדיי ממש כמו הילדה שלך... לא יכולת להציל אותה אז, ולא תוכל להציל את עצמך עכשיו..." ואני זכרתי שהשם שלה לא מגיע מהקסמים החזקים שלה או מחוסר המצפון שלה, אלא מהדרך שבה היא שוברת את הקורבנות שלה לפני שהיא הורגת אותם. היא תמיד משאירה מישהו בחיים עם סיפורים איומים, שיפיץ את האימה וידאג שכולם ידעו מי היא ושההתנגדות לה היא חסרת סיכוי. אבל עכשיו אני הייתי שם לבד. אם היא הייתה רוצה להרוג אותי, היא כבר הייתה עושה את זה, לא מסתכנת בלחש-נגד לא צפוי נגד הערפל המקולל שלה. היא רוצה לשבור אותי, שאחזור ואספר לכולם מה היא עשתה לי... וזה אומר שאני בסך הכול צריך לצאת בחיים מהקרב הזה, ולהמשיך לחיות עוד יום. נשמתי פנימה את הערפל וחיכיתי שהכול ייגמר, הצחקוקים וההתגרויות שלה חולפים מעל ראשי כמו עננים.

איידן סוייר

גג

- למה עשית פירסינג בגבה? - גם לליטל יש! - ואם ליטל תקפוץ מהגג? - אז גם אני אקפוץ מהגג כי היא החברה הכי טובה שלי ואין לחיים שלי משמעות בלעדיה. - לכי לחדר ותחשבי על החיים שלך. - לכי את לחדר ותחשבי לפני שאת מכריחה מישהו לחיות. אבל עדיין הלכתי לחדר שלי, כי לא היה לי כוח להישאר שם עוד רגע נוסף. פתחתי את הטיקטוק וצפיתי בסרטון החדש של ליטל, שהעלתה ממש עכשיו מהמידברן. לעזאזל, אני אוהבת אותה והכול, אבל גם לי יש קווים אדומים.

איידן סוייר

קרינה

כשההפיכה הושלמה, הוחלט על יישוב מחדש של אישבל. הפליטים חזרו בהמוניהם, אלה שהסתתרו ברחבי אמסטריס ועצם קיומם נחשב פשע, ואלה שהסתתרו במדבר והצליחו בינתיים להקים להם חיים משלהם. אומרים שחלק הצליחו לברוח לאורוגו, אבל שם המלחמה עוד נמשכה ולא הצלחנו ליצור עמם קשר. שמונה שנים חלפו מאז ראינו את הבית שלנו, ועדיין היינו כמו אחים. אבל קהילה אחת לא הסכימה לחזור: אלה שהסתתרו בחורבות קסרקסס. שלחנו אליהם שליחים והם לא קיבלו אותם, אמרו להם להסתלק. כבר מהרגע הראשון ידענו שמשהו חשוד, אף אישבלי שמכבד את עצמו לא ידבר כך לאחיו. אז שלחנו מרגלים, את הטובים בגנבים שהסתתרו מהשלטונות כל השנים האלה. הם חזרו עם חדשות איומות. בקסרקסס לא נעלמה לגמרי ההשפעה שגרמה לכל אנשיה להיעלם. הם קוראים לזה "קרינה אלכימית", תופעת לוואי שמתרחשת עד היום, גם מאות שנים אחרי הלילה היחיד ההוא שבו הושמדה כליל. הקרינה הטמאה שינתה את האישבלים החיים בקסרקסס, גרמה להתפרצויות של אלכימיה, של פרצי אש בלתי נשלטים או של מים שקופאים או רותחים סביב. הילדים שנולדו במהלך שמונה השנים הללו הושפעו הכי הרבה, והם יודעים ממש לשלוט באלכימיה, יותר טוב אפילו מהאלכימאים המקוללים שהשמידו את אישבל – אך במחיר איום של עיוות גופם, לא משהו שנלקח מהם אלא משהו שנוסף להם, כמו גפיים נוספות או חושים שלא אמורים להיות לבני אדם. ילדה אחת נולדה עם כנפיים. לא פלא שהם סירבו לחזור הביתה ולחיות בין יתר בני עמם. החלטנו להניח להם לנפשם, לא לשלוח להם עוד שליחים או מרגלים, לתת להם לחיות את חייהם במנותק מאחיהם ולא להיקרא עוד אישבלים. וכך, במשך שנים ארוכות, איש לא הזכיר עוד את קסרקסס או את תושביה. עד שיום אחד הופיעה נוודת באישבל... (המשך יבוא)

איידן סוייר

צל

(המשך מהשבוע שעכשיו) היא הביטה ישר אליי. ניגשתי אל גבול העיירה עד שהיא הגיעה אליו, וכשהתקרבה ראיתי שהיא קטנה וצנומה יותר משנראתה מרחוק, ורק המעיל הרחב שלה גרם לה להיראות גדולה בהרבה. אך בשני דברים לא היה ספק: עור שחום של תושבי המדבר ועיניים אדומות. אישבלית. "חיפשתי אותך", אמרה. "אנחנו מכירים?" "אני מרים, בתו של לאו." "לאו? חשבתי שהוא מת." "הוא לא מת... כלומר, עכשיו הוא מת, אבל הוא ניצל ממלחמת ההשמדה ובעשרים השנים האחרונות הוא חי בקסרקסס. המבוגרים לא מאריכים ימים, הגוף שלהם לא מגיב טוב לקרינה. רק הילדים שנולדו בקרסרסס שורדים. רובם עזבו לאמסטריס, לבנות שם חיים חדשים. אני הלכתי לאישבל, לבדוק בשם הילדים שרוצים לחזור אם תקבלו אותנו כאן." "מרים, את האחיינית שלי, ברור שנקבל אותך. אני בטוח שכולם ימצאו כאן קרובי משפחה, וגם אלה שלא, הם עדיין אישבלים ויתקבלו בברכה." הייתי מצפה שמרים תעצור לנוח ללילה ולמחרת תחזור הביתה, לבשר לחבריה שהם יכולים לחזור. אבל היא נשארה. ידעתי שהיא לא עייפה מהמסע, משום שהיא כבר התחילה לעזור בעבודות ולהשתלב בחיי הקהילה. רציתי לשאול אותה למה היא לא חוזרת, אבל לא רציתי שתחשוב שאני מחכה שתעזוב ותרגיש לא רצויה. כך חלפו ארבעה ימים. בעת עבודה בשדות שמחוץ לעיירה, הבחינו החקלאים שהתעוררו מוקדם בצל מעופף בשמיים הכהים מעליהם, גדול מכדי להיות ציפור. אחרי שהחשד שלהם התעורר, ביום הרביעי הם תפסו אותה על גג הבית שלי, מתעטפת שוב במעיל הענק ומסתירה את כנפיה. "מרים", אמרתי לה, "קוראים לנו אישבלים משום שאנחנו מאמינים באישבלה, הבוראת היחידה. לשנות את מה שיצרה האלה זה בניגוד לאמונה שלנו. אלכימיה היא שיקוץ, והאלכימאים שהשמידו את אישבל הוכיחו זאת." "ומה אם אישבלה יצרה אותי כמו שאני? אסור לי להשתמש במתנה שנתנה לי?" "ודאי שמותר לך. אבל כאן לא כולם יבינו... עשרים שנה חלפו, ואנשים עדיין נושאים את צלקות מלחמת ההשמדה. יהיה קשה מאוד לקבל כל זכר לאלכימיה באישבל." "אבל אני לא כלבה של הצבא האמסטריאני. אני אישבלית בדיוק כמוכם, ואם לא תקבלו אותי..." היא פנתה לכיוון הדלת. "אני יודעת שזה נראה מוזר שלא חזרתי ישר לקסרקסס, אבל הייתי חייבת להישאר ולראות אם אתם מקבלים אותי באמת, אם גם כשאני עובדת ומשתלבת כמו כולם אתם עדיין מקבלים אותי כמו שאני. ואם התשובה היא לא, גם לאחיי שנשארו בקסרקסס אין מה לחפש כאן. אני אחזור אליהם ואגיד להם למצוא מקום אחר. אולי אמסטריס, ואולי... העולם גדול." היא יצאה מהבית וסגרה את הדלת מאחוריה. "חכי..." רצתי אחריה בדיוק כשנשמעה מחיאת כף מבחוץ. כשפתחתי את הדלת, במקום מפתן הבית ניצב מולי קיר של חול, ולא יכולתי עוד לראות את מרים או לעקוב אחריה, רק לשמוע את משק כנפיה המתרחק. (המשך יבוא)

איידן סוייר

גאווה

(המשך מהשבוע שעכשיו) "אולי אמסטריס, ואולי... העולם גדול." למה לחזור למקום ששנא אותנו? רבים מחבריי חזרו למדינה שהחריבה את אישבל במלחמת השמדה חסרת רחמים, כאילו אין אפשרויות אחרות. נכון, ממסע ארוך במדבר עדיף להימנע, ומדינות האויב שמקיפות אותנו הן לא הימור בטוח. ממלכת שינג נמצאת במרחק מתקבל על הדעת, ולשם כנראה הייתי הולכת לולא הייתי מי שאני. אבל אישבלה בירכה אותי בזוג כנפיים, ואם אני חייבת לעזוב את חיי הקודמים, אני אראה בדיוק מה עוד יש לעולם הזה להציע. אולי יש עוד מקומות שיחשבו שאני שיקוץ, ואולי הם יהיו הרבה פחות סלחנים ממשפחתי באישבל. אבל אולי יש הזדמנויות. אני אעוף לשם בגאווה, יודעת מי אני ומה אני שווה, ואם אשוב מוקדם מהצפוי אל חיקה של אישבלה... טוב, נראה איך היא תתמודד איתי.

שיינה נטע

מפתח

15 ביוני, 1983 "תתחדשו!" אומרת האישה ונותנת לי מפתח קטן בצבע כסף. "תודה רבה, את לא מבינה כמה זמן חיכינו לזה!" משיבה לה סופיה, אשתי, בחיוך ענק. "תודה", אני אומר לאישה וסוגר אחריה את הדלת. "תראה, כאן נוכל לשים את הספה", סופיה אומרת ומצביעה על פינה בסלון, "ופה", היא מצביעה על פינה אחרת, "נוכל לשים מיטת ילדים קטנה". "מיטת ילדים? רק עכשיו קנינו את הבית. תהיי סבלנית, תחיי קצת את החיים! לא צריך למהר, הכל יבוא בזמן הנכון" אני אומר לה. "אני יודעת, אתה תמיד אומר את זה. אני פשוט ממש רוצה לקום כל בוקר ולראות ילדים קטנים וחמודים מתרוצצים בכל רחבי הבית. זה החלום שלי!" היא אומרת עם ניצוץ בעיניה. סופיה לוקחת את המפתח מבין האצבעות שלי. " אתה צריך לשים על זה מחזיק מפתחות כדי שזה לא ילך לאיבוד. אני אטפל בזה" היא אומרת. אני כבר מקבל את העובדה שאצטרך כנראה להסתובב עם מחזיק מפתחות ורוד למשך שארית חיי. "בסדר. אבל אל תבחרי משהו ורוד מדי! שלא יצחקו עליי בעבודה!" אני מבקש בניסיון להציל את עצמי ממבוכה עתידית. "אולי, אני אחשוב" היא מצחקקת עם חיוך יפה כמו שרק היא יכולה לחייך, מלא בשמחה ואושר. 27 באוגוסט, 2004 השעה שבע בערב ואני חוזר מהמשרד אחרי יום ארוך. בדרך קניתי זר פרחים לסופיה, כמתנת פיוס על הריבים שהיו לנו לאחרונה. מהמראה שבצד הרכב אני רואה את השקיעה, מלאה בצבעים עזים וחמים. פעם הייתי יושב עם סופיה וצופה בשקיעות כאלה עד שכבר לא היה ניתן לראות את השמש והכל היה חשוך. לפעמים אני מתגעגע לזמנים האלה. היינו צעירים, מלאי מרץ ואנרגיה, לא התעסקנו בדאגות ובחששות, פשוט נהנינו. אני מחנה את הרכב ויוצא עם זר הפרחים בידי. אני מוציא מהכיס את המפתח, עדיין קטן וכסוף, אבל עכשיו מחובר אליו פונפון ורוד מלא באבק מהשנים שעברו. אני מכניס את המפתח למנעול ומסובב את הידית. הדלת לא נפתחת. אולי להפוך את המפתח יעזור? גם לא. אני דופק בדלת, אין עונה. "סופי? את בבית?" אני צועק. היא אמורה להיות בבית, אבל אף אחד לא צועק בחזרה או פותח את הדלת. אני מנסה לפתוח את הדלת בכוח אבל גם זה לא עוזר. פתאום אני שם לב לפתק מקופל שמונח מתחת לדלת. אני פותח אותו וקורא: "החלפתי את המנעולים. אתה לא מוזמן לכאן יותר." אז אני משאיר את זר הפרחים ליד הדלת והולך עם המפתח בידי. המפתח לבית השבור שלי.

ליאורי

הבטחה

"שחר," שמעתי קול רך שנדמה כאילו הגיע מתוכי ומסביבי בו זמנית. "למה אתה מחכה?" זהו, אני משתגע. זה סופי. "אתה לא משתגע. הגיע הזמן לקיים את ההבטחה שלך," הקול נשמע עדין ומךטף וזה רק הפך אותו למפחיד יותר. "ה... הבטחה..?" העזתי לשאול ברעד. "כולנו מחכים לך," הקול נשמע מחייך. פתאום ראיתי אותו. לנגד עיניי התייצבה דמות של דרקון יפהפה, שונה לחלוטין מזה שבאיור ומרהיב לא פחות. הרמתי את הדף בידי, "זה... לא אתה?" מה אני עושה?! רק חסר לי להסתבך איתו עכשיו. "לא," לפתע נשמע רעם מתגלגל ולקח לי רגע להבין שהוא צוחק. "מובן שלא. זה אתה." אני..? "זו ההבטחה שלך. עכשיו תצטרך לקיים אותה." "אתה רוצה שאני אהפוך ל... זה?" "זה לא תלוי במה שאני רוצה." "אתה יכול להסביר בלי חידות?" הרגשתי שאני מאבד סבלנות. "זה ציור שלך שחר. ציירת אותו ביום הולדתך ה-9 ונדרת נדר להגשים אותו." לא היה לי שום זיכרון כזה. יום הולדת 9 היה רגע אחרי שרותם, החברה הכי טובה שלי, קראה לי פריק ונטשה אותי לטובת הבנות המקובלות בכיתה. זו הייתה הפעם הראשונה שהדבקתי. נזכרתי ביום ההוא, אימא שלי ניסתה לנחם אותי על רותם ולעודד אותי לחגוג בכל זאת. אני רק רציתי להיעלם. ישבתי שעות בחדר שלי וניסיתי להסיח את המחשבות. רציתי להיות משהו אחר ולא יכולתי לדמיין איך זה נראה. רציתי לדמיין אותי עף בשמיים, אז זה מה שציירתי.

נמרוד איזנברג

הבטחה

- בוא נעבור על הרשימה שוב. - אוקיי. - יונה? - יש. - עלה של זית? - יש. - שלום בבית? - יש. - אביב? - יש. - פריחות? - יש. - קיום הבטחות? - יש. - מצוין. שלח הכל לגריסה.

נורית הוראק גרינברג

סוף

ביום אחרי היום שבו היא נפטרה הייתי צריכה לנסוע לשדה התעופה. להיפרד מקרובת משפחה שבילתה אצלנו את הקיץ. כל הדרך לבן גוריון חשבתי איך לא הספקתי לראות אותה ביום האחרון בחייה, כי כשהגעתי לבית החולים זה כבר היה מאוחר מדי. בשדה התעופה לא הבנתי איך אנשים המשיכו להתנהג כאילו הכל כרגיל. לחפש את הצ'ק אין, לעלות על טיסות, להפקיד מזוודות, לחבק קרובים, להיפרד, לבכות מהתרגשות או להתרגש בגלל הציפיה. רציתי לצעוק על כולם שיפסיקו להמשיך את חייהם בכזו אדישות ולהיות מסוגלת להקפיא את הזמן. אבל לא יכולתי. דקות הפכו לשעות והיום גם הוא בסופו של דבר התחלף. הימים הפכו לשנים והשנים לעשורים. שום דבר לא יכול להקפיא את הזמן. הוא חזק יותר אפילו מהאהבה.

איידן סוייר

מפתח

לכבוד יום הולדת 17 אבא נתן לי מפתח. שאלתי אותו מה הוא פותח, והוא ענה לי שאגלה ביום ההולדת הבא. לכבוד יום הולדת 18 עמדתי מול הקבר של אבא. הוא לא הספיק לספר לי מה המפתח פותח, אבל חלק מהאות ש' במצבה שלו לא יצא טוב והיה קצת שקוע מדי, אז ניסיתי לבדוק אם המפתח יעשה משהו. לא קרה כלום.

נמרוד איזנברג

מסע

"זהו צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנוש... סססססאמק, דרכתי על חרא!" ההוכחה לקיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ מוסתרת עד היום בכספת של נאס"א.

יובל מישורי

מסע

לאחר שבועות של טלטלות בים, ויליאם השקיף מסיפון הספינה אל רצועת החוף המתקרבת. רגבי הכורכר של ארץ הקודש עוררו בו התרגשות שלא ידע מימיו. ייתכן שעיניו שוזפות פיסת אדמה עליה דרך אדוננו לפני יותר מאלף ומאה שנים! כאשר ירדו האבירים מהספינה ודרכו לראשונה על האדמה הקדושה, הם נפלו כאיש אחד על ברכיהם ונשאו תפילת הודיה לאל. בסיום התפילה ביקשו שימשיך לשמור עליהם גם במאמצם לגרש את הכופרים המטמאים את ירושלים. למחרת היום, לאחר שהגיעו למחנה הצלבני ומצאו את מקומם, ויליאם זכה לראות במו עיניו את מלכו, ריצ'ארד, יוצא בלווית שני אצילים מתוך האוהל הגדול ביותר. הוא היה גבוה, אדמוני, בעל צעד בוטח וקול סמכותי שחילק הוראות בצרפתית. בהחלטה של רגע ויליאם לקח את חרבו ורץ כדי להשיג את השלושה. "מלכי!" הוא קרא באנגלית, והם נעצרו. הוא כרע ברך מולם ותקע את חרבו בחול לרגלי המלך. הוא ידע שעליו להשפיל את מבטו, אבל לא יכול היה להתיק את מבטו מעיניו הטובות של המלך. ריצ'ארד, שדבריו נקטעו, השיב לו מבט חוקר, שהפך מיד לחיוך. הוא הנהן וטפח על כתפו של ויליאם. השלושה המשיכו הלאה, כשריצ'ארד ממשיך בדבריו, ותוך מספר רגעים נבלעו בהמולת המחנה. ויליאם חש כאילו פגש מלאך. הוא קם על רגליו בחיוך מאושר והרגיש מבורך. חרבו תמצא את דרכה אל לב אויביו, והוא יגרש את הכופרים כמצוות הכס הקדוש. דבר לא יפגע בו, והוא ישוב לאנגליה עטור תהילה. הוא שלף את החרב מתוך החול ובחן את הלהב. כן, כל מה שהוא צריך זה את אלוהים ואת יד ימינו.

יובל מישורי

הבטחה

כשהגעתי לקבר הוא כבר היה שם, והיה עסוק בסילוק עלים וניקוי המצבה. השנים לא שינו אותו הרבה. אני מניח שיש יתרונות לחיי משפחה וקריירה יציבה. הוא התיישר וניקה את ידיו כשהבחין בי ונד בראשו בלי מילה. הגעתי עד אליו והושטתי יד ללחיצה. לקח לו רגע להחליט מה לעשות, אבל הוא הושיט את ידו אל ידי. "גבי," הוא אמר את שמי כברכת שלום. לחיצת היד היתה אמיצה אבל קצרה. "תומר," עניתי את שמו. הוא משך את ידו בחזרה ותחב אותה בכיסו. שנינו עמדנו והסתכלנו בלוח השיש המצהיב. "תודה שבאת," הוא אמר. "זה היה לו מאוד חשוב." "הבטחנו לו לפני שהוא מת, אז אני פה." "כן, אבל בכל זאת, לעזוב הכל ולהגיע לארץ בשביל אזכרה זה לא מובן מאליו." חשבתי לספר לו על העסק שלי בניו-ג'רזי, על מכונית הספורט החדשה שקניתי, על ג'ניפר שהחליטה חודש לפני החתונה שלא מתאים לה, אבל ויתרתי. כל פעם שאנחנו מתחילים לדבר על הדברים האלה זה נגמר בוויכוח. "מה חדש אצלך? מה עם הילדים?" שאלתי. "ירדן מתגייס בנובמבר, הוא הולך למודיעין." "יא אללה, לא ייאמן," אמרתי, "אני זוכר אותו בחיתולים! אתה רוצה להגיד לי שהוא עכשיו בתיכון?" "כן, מסיים י"ב בהצטיינות. ושיר שנתיים מתחתיו, תכף מסיימת כיתה י'. בקושי רואים אותה, היא כל הזמן בתנועה או עם החברות שלה. ככה זה בגיל הזה." כל כך הרבה זמן לא ראיתי את האחיינים שלי, וגם בביקור הזה לא יצא לי. הוא שם כיפה וקרא קדיש, ואח"כ עוד עמדנו שם ודיברנו קצת על אשתו ועל העבודה שלו, נזהרים שלא לגעת בפוליטיקה או באקטואליה. ביציאה מבית העלמין הוא שם יד על הכתף שלי ואמר "אני צריך לזוז. תהיה בקשר כשאתה יכול, בסדר?" שנינו ידענו שזה כנראה לא יקרה, אבל הנהנתי למען הסדר הטוב. נתתי לו חיבוק קצר, והוא אימץ אותי אליו לרגע, אבל אז שחרר. "יאללה, נתראה פה עוד עשר שנים. סע בזהירות," אמרתי, וכל אחד הלך לרכב שלו. הוא בדרך הביתה, אני בדרך לנתב"ג.

יובל מישורי

מפתח

הטקסט על המסך היה ג'יבריש מוחלט. גיבוב של אותיות, מספרים וסימנים ברצף ארוך וחסר פשר. פה ושם היה רווח, אבל ברור שהוא לא הפריד בין מילים, אלא היה רק עוד תו בין כל התווים, כמו הספרה '4' או הלוכסן. סקרתי את גוש התווים על המסך וחיפשתי משהו שאפשר להאחז בו כדי לנסות לפענח. העניין בקריפטוגרפיה הוא לנחש את מנגנון ההצפנה ואת המפתח. אם השולח והמקבל הסכימו ביניהם מראש על שני אלה, גורם שלישי שיאזין לתקשורת יוכל לנחש ולנסות לפענח את המסר, אבל זה עשוי לקחת לו שנים ארוכות לפענח הודעה בודדת. ישנם גורמי מודיעין ששומרים הרים של הודעות מוצפנות ליום שבו הטכנולוגיה תאפשר פענוח קל ומהיר. והטכנולוגיה הזו כבר כאן. המעצמות מתחרות מי תגיע ראשונה למחשב קוואנטי שימושי. מחשב כזה למעשה מנסה את כל האפשרויות בו זמנית, ומקצר את זמן הפענוח לדקות או אפילו שניות. עלי לצאת מנקודת הנחה שלסינים יש כבר מחשב קוואנטי מתפקד, הם פשוט לא פרסמו על זה שום דבר. הצפנה פשוטה תיפרץ מיד, וגם הצפנה מסובכת לא תבטיח חשאיות. המסר שלי כבר עבר שני סבבים של הצפנה עם שני מנגנונים ושני מפתחות שונים. כנראה שאפילו אני לא אצליח לפענח אותו, אבל שווה להשקיע עוד קצת זמן ולהצפין אותו פעם שלישית.

יובל מישורי

קרינה

ראש המחלקה לאסטרופיזיקה נכנס ללשכת נשיא האוניברסיטה כשפניו חיוורות, ואחריו נכנסה החוקרת המבוגרת. השניים ישבו מול המנהל המנוסה, שסיים שיחת טלפון והתפנה אליהם. "כן, דוקטור טרמונט, מה העניין?" "אדוני הנשיא, אתה ודאי זוכר את פרופסור סראנו," הוא החווה לכיוונה של היושבת לצידו, והשניים נדו בראשם משני צידי השולחן. "התצפיות שמפורטות כאן," הוא הניח ערימה של דפים על שולחנו של הנשיא, "מראות סבירות של 98.4% לכך שכוכב האלפא בקבוצת העגלון עומד למות בעוד עשרים שנה לכל היותר, והחישובים מראים שהוא יקרוס לתוך עצמו וייצור כוכב ניוטרון." "אוקיי, אלה חדשות... מעניינות, אבל למה זה חשוב?" "אדוני," המדענית המבוגרת הביטה בעיניו, "קריסה כזו תיצור ככל הנראה התפרצות גמא, שתתפשט לכל הכיוונים במהירות האור. ייתכן שהכוכב כבר קרס, והאור והקרינה פשוט לא הגיעו אלינו עדיין." "בכמה קרינה מדובר? יש צורך בציוד מגן? מקלטים מיוחדים?" הפרופסור נדה בראשה לשלילה. היא הביטה בו בעצב והצטערה שהיא צריכה להיות זו שמנפצת את בועת התמימות שלו עם חדשות כל כך נוראות. "התפרצות גמא היא האירוע האנרגטי ביותר ביקום. דבר כזה משחרר תוך כמה שניות את כמות האנרגיה שהשמש שלנו תפלוט בכל חייה. כשהקרינה תגיע אלינו, היא תשרוף את צידו החשוף של כדור הארץ, תרתיח את האוקיינוסים ותפזר לחלל את האטמוספרה שלנו. זה יהיה אירוע הכחדה המונית שכמותו לא נראה." הנשיא צמצם את עיניו בחוסר הבנה, ואז נפערו עפעפיו באימה. "תהיה לנו התראה מראש?" הוא שאל. "כמה שעות במקרה הטוב, אבל סביר יותר שזה יקרה בבת אחת." הנשיא ניסה לעכל את מה שנאמר לו במשך שניות ארוכות. "כמה אנשים מודעים לעניין?" "צוות המחקר ועוד כמה אנשים, לא יותר," אמר דוקטור טרמונט, "אבל צוותים אחרים ברחבי העולם העלו סברות דומות בזמן האחרון." הנשיא נשם עמוק ואז לחץ על כפתור וכחכח בגרונו. "מריה, תשיגי לי בבקשה את היועץ המדעי של הבית הלבן. ואחר כך את אשתי."

נמרוד איזנברג

תמונה

"אני כל כך אוהבת את דוד חיליק," אמרה חגית. "כולנו," חייכה אימא והפכה עוד דף באלבום שמצאו בעליית הגג. היו שם תמונות של חיליק בחתונה של אימא, ביומולדת של דודה סימה, בחתונת הכסף של סבא וסבתא. הן הפסיקו לדפדף כשגילו תמונות של חיליק מחייך בברית המילה של סבא-רבא-רבא יצחק.

יובל מישורי

תמונה

"נמשיך לפריט מספר 34, 'זוג על גדת הסן', צילום שחור-לבן של רוברט קאפה, ככל הנראה משנת 1947. התמונה הלא-מוכרת התגלתה לאחרונה, ארוזה בבד, בעזבונו של קשיש פריזאי ערירי. בצידה האחורי של התמונה יש כיתוב 'לסימון ואנאבל' עם חתימתו המאומתת של הצלם, והתאריך 23/2/1947. המחיר ההתחלתי הוא 400 יורו. האם יש הצעות?" מיהרתי להרים את השלט עם המספר שלי. "כן, יש לנו 400. האם מישהו מציע 450?" שלט נוסף התרומם בצידו השני של החדר, ואחריו עוד אחד. שלטים נוספים התרוממו וירדו, והמחיר עלה ועלה. המתחרים האחרים נשרו מהמרוץ בזה אחר זה ככל שהמחיר האמיר, וכשהגיע ל13000 יורו נותרנו רק שניים. אני מבחינתי לא התכוונתי לוותר, ובסופו של דבר הצעתי 14200 יורו. כנראה שזה עבר סף מסוים, כי למרות הפצרותיו של הכרוז לא היו הצעות נוספות. חייכתי בהקלה. אמנם הייתי צריך לקחת הלוואות כדי לעמוד בתשלום, שכלל גם עמלה שמנה לבית המכירות, אבל התמונה חזרה איתי הביתה. שמתי אותה על השולחן, הוצאתי אותה מתוך אריזת המגן, והבטתי בה מקרוב בפעם הראשונה מזה חמישים וארבע שנים. הנה היא, אהבת חיי, פניה כמלאך, צעירה ומלאת חיים, מחייכת אל הגדה הנגדית. והנה אני, בוהה בה בהערצה, אוחז בזרועה ומשתומם מדוע זכיתי בבת זוג מושלמת כזו. דמעה נשרה מעיני והרטיבה את המשקפיים. כשמכרנו את התמונה בשביל לשלם את השכירות לא ייחסנו לה חשיבות גדולה, ובכל מקרה אנאבל האמיתית היתה איתי. רק אחרי שמתה התחלתי להתגעגע לתמונה ולחפש אותה. והנה היא בידיי. לעולם לא אפרד ממנה שוב.

נמרוד איזנברג

כפפה

הנסיין פרפר והתמוטט בחדר המבודד. הכפפה עדיין לפתה את צווארו בחוזקה. "זה באמת מרשים," מלמל ראש המוסד. "תגידי," הוא פנה למנהלת חטיבת הפיתוח, "זה יודע לעשות גם אצבע משולשת?"

יובל מישורי

כפפה

זה קרה לה ברגע אחד, רגע שלא ציפתה לו, רגע ששינה אותה לנצח. עד אותו רגע היא היתה בררנית, שיפוטית, פסלה בני זוג פוטנציאלים על ימין ועל שמאל. פעם היא פגשה מישהו, אחרי שהחליפו מסרים טקסטואליים במשך שבועות, ואחרי המשפט הראשון שלו היא התנצלה ואמרה שחיתוך הדיבור שלו צורם לה באוזן. הם אפילו לא הגיעו לבית הקפה. מאחד אחר היא נפרדה אחרי חצי דייט בגלל שהפנים שלו לא היו מספיק סימטריים. אבל אצלו היא לא הצליחה. הוא לא היה נמוך מדי ולא גבוה מדי, היה קרייריסט אבל לא מכור לעבודה, היה לו טעם סביר במוזיקה וסרטים, ואפילו כשנכנסה איתו לשיחה על פוליטיקה הוא לא כתב שום דבר שהדליק נורה אדומה. בסוף הסקרנות גברה עליה והם נפגשו. בזמן שאכלו פסטה ולגמו בירה היא חיפשה, אבל אף אחת מהמגרעות שלו לא הציקה לה מספיק. היתה סביבו מעין הילה של נועם, של אינטימיות משחררת. זר, אבל היה בו משהו מאוד מוכר. בסוף הערב הוא הזמין אותה אליו, והיא החליטה שלכל הפחות היא רוצה לראות את הדירה שלו. היא דמיינה דירת רווקים מעופשת ומבולגנת, או לחליפין דירה מלוקקת ומעוצבת, אבל ברגע שפתח את הדלת היא נדהמה לגלות דירה מאוד דומה לשלה. הם לגמו כוס יין על הספה תוך כדי שיחה קולחת, שזרמה באופן מאוד טבעי ללילה מענג במיטה שלו. למרות שהיו זרים, היא הרגישה שהוא מכיר את גופה כאילו הם ביחד כבר חודשים. הוא היה עדין במקומות הנכונים ושלוח-רסן בדיוק בצורה שרצתה. בבוקר היא התעוררה וראתה את פניו על הכר מולה. הוא חייך והסיט את השיער מפניה, והיא חייכה אליו בחזרה, ללא שום מחשבה ביקורתית, ללא החיפוש המתמיד אחרי מגרעות. באותו רגע משנה-חיים, שם עמוק בעיניו, היא מצאה את האמת הפשוטה. הוא לא מושלם, אבל הוא מתאים לה כמו כפפה ליד, והיא אוהבת אותו כמו שהוא.

נמרוד איזנברג

מדרגות

- מה הבעיה, אדוני? - הבעיה היא שאמרת שהמדרגות האלה מובילות לגן עדן, אבל הן כל פעם מובילות אותי בחזרה אליך! - תזכיר לי מי אתה? - אני זה שהמציא את קונספט הממלכתיות, המרכז, החתירה העיקשת אל אידיאת קונצנזוס ערטילאי בכל מחיר, ה... רגע... לא הגעתי לגן עדן, נכון? - זין הגעת לגן עדן.

יובל מישורי

מדרגות

רוב השליחויות הן פשוטות. בדרך כלל זה להגיע למסעדה, לקחת את המנה, לטוס לבית של הלקוח ולהגיד בתיאבון. לפעמים זה טיפה מסובך, ואז צריך להרים טלפון כדי לקבל הוראות מדויקות ברמה של "אתה עובר את הפח, דלת שניה משמאל יש אינטרקום, ואז בסוף המסדרון אתה עולה קומה". בקטנה. אבל לפעמים יש שליחויות מהגיהנום, כאלה שמהרגע שלקחת את השליחות באפליקציה יש לך את ההרגשה הזו שכדאי לך לבטל, כי זה לא שווה את הכסף. אבל צריך להתפרנס, לא? אתמול בערב היתה לי אחת כזו. שתי פיצות ושתיה לרחוב הרימון 21, קומה 9, דירה 35. הגעתי ל"פיצה גארדה" לאסוף את ההזמנה, אבל היא עוד לא היתה מוכנה, אז חיכיתי. אם כבר אז כבר, ניצלתי את הזמן הזה והלכתי לחטוף ארוחת ערב ממש ליד. אין על פלאפל בפיתה. בקיצור, לקחתי את המנה וטסתי. האפליקציה רצתה להוביל אותי במסלול שהיה אמור להיות הכי מהיר, אבל הוא עבר דרך אזור שכולו שבור לשיפוצים, אז נאלצתי לעשות סיבוב רציני. בדרך גשם, וכשהכביש רטוב הישראלים שוכחים איך לנהוג, אז פעמיים כמעט עלו עליי. לא קריטי, בסוף הגעתי. זמזמתי באינטרקום, ואז כשאמרתי "זה השליח" הבחור למעלה בא לי ביציאה. "שומע אחי, יש לנו תקלה במעליות, מחר על הבוקר באים לסדר את זה. לא אכפת לך לעלות ברגל, נכון?" נו מה, אני אגיד לו לא? התחלתי לעלות במדרגות, עם הפיצות, הקסדה הרטובה והמעיל עלי. ואללה, עליתי שם יותר מדרגות ממה שעליתי בשנה ושמונה של שליחויות. הקומות הראשונות היו בסדר, כמו בבית של דודה שלי שאין לה מעלית, אבל איפשהו באמצע הדרך התחלתי להרגיש את הברכיים שלי צועקות. לא יודע כמה זמן לקח לי, אבל בסוף הגעתי לדלת של הדירה, מזיע ומתנשף כולי, וצלצלתי בפעמון. הבחור פתח וצעק פנימה "הגיעו הפיצות!". הבאתי לו את שני המגשים ואז הוא שאל "רגע, איפה השתיה?" "ססססאמק, הבקבוק נשאר למטה באופנוע," אמרתי. ולהביא חלק מהמנה זה קנס יותר גרוע מלא להביא כלום, ככה זה באפליקציה. המחשבה של לרדת את כל המדרגות האלו ולעלות אותן שוב בשביל להביא לו בקבוק פאנטה תות עשתה לי בחילה, וברגע אחד הכל עלה לי, במיוחד הפלאפל והפיתה. הרגליים שלו בקושי התלכלכו, אבל נראה לי שהוא כבר לא ישתמש בשטיחון הזה. נשענתי על המשקוף והתנשמתי, והוא עמד שם בהלם, מחזיק את המגשים. ידעתי שגם אם אביא לו את הבקבוק, טיפ אני כבר לא אקבל.

מדרגות

גלי

סוף

– אז נגמרה המלחמה? – כן. – ולא יהיו עוד טילים? – לא. – ולא יחטפו יותר אנשים מהבתים שלהם? – לא. – אז עכשיו לא תהיה יותר אזעקה באמצע הלילה ונרד למקלט? – לא. – אני יכול לישון איתך עוד רק הלילה? רק ליתר ביטחון. – כן

גלי כרמלי

הד

"מה, את מפחדת?" זיו שאל. "ברור שהיא מפחדת," אילנית אמרה. "ממה היא לא מפחדת?" היא הסתכלה עליי במבט מלא בוז. לא היה טעם להגיד שאני לא מפחדת. וגם האמת היא שפחדתי. הייתי בטוחה שגם הם מפחדים ולא מודים בכך. "יאללה," ארז חתך את הדממה הלא נעימה שעמדה בינינו. "הולכים. מי בא?" שלושתם קמו והסתכלו עליי. קמתי. הכניסה למערה לא היתה מפחידה ואפילו מהנה. הרגשתי את הסקרנות וההתלהבות מתפשטות בגופי והתחושה היתה נעימה, כמו ליטוף כזה של הגוף מבפנים. הדלקנו את הפנסים. "נראה לכם שיש פה מישהו?" זיו שאל. "שששש…"ארז היסה אותו ואילנית צחקה בקול רם מדיי. אני מכירה את אילנית מגיל ארבע. ככה היא צוחקת כשהיא מפחדת. המשכנו ללכת ונכנסנו לעומק המערה. עד ששמענו נהמה. שלושתם צרחו והתחילו לרוץ. "רגע," קראתי אחריהם, סוחבת אחריי את הרגל האיטית. "חכו לי." אבל הם לא עצרו. הם המשיכו לרוץ ולצעוק, עד שנעלמו מעיניי, והד צעקותיהם פסק, ואוזניי שמעו רק את הנהמה.

גלי כרמלי

מעטפה

"זה מה שיודית שמה?" אמא של תןתן קימטה את מצחה בבוז מהול בעלבון. "קמצנית. תמיד הייתה קמצנית. כפול מזה אני שמתי לה בחתונה של יואב. פי…" שפתיה נאספו אל נקודה מרכזית. הבטתי בתןתן. "עזבי, אמא," הוא אמר. "אל תעשי חשבונות." "לא לעשות חשבונות?" אמא שלו הרימה גבה. "זה לא חשבונות, תןתן, זה התנהגות של אנשים. אתה מבין? לתת צ'ק כזה לחתונה של הבן שלך זה כמו לתת לך סטירה בפרצוף." הרוק שלה פגע בלחי שלי אבל לא היה לי נעים לנגב. "יאללה," תןתן אמר ושלף מעטפה מהערמה. הוא סובב אותה מצד אל צד, מנסה לפענח את הכתב. "מה כתוב פה?" הוא צחק ומשך בכתפיו. "קחי." הוא הושיט לי את המעטפה. "אולי את מבינה ממי זה." לקחתי את המעטפה והבטתי באותיות המרוחות על המעטפה. מישהו כתב משהו בעיפרון ומחק. מישהו מיחזר מעטפה של מתנת חתונה? פתחתי אותה בסקרנות שהיה בה היסוס. במעטפה היו תמונות. של תןתן עם מישהי. "מה זה?" הוא שאל. כשלא עניתי, אמר, "תני לי," ומשך מידי את התמונה שהחזקתי. יתר התמונות גלשו על הרצפה. "מה זה אמור להביע?" הוא שאל, מופתע. "זה אתה בתמונות," התעשתי. "עם מישהי." "אני? עם מי? אני לא מזהה." "אתה לא זוכר בחורה שהיית איתה?" "איזה הייתי איתה, עם מי הייתי? אני רק איתך." "זה נראה אחרת בתמונות." "בטח ישנות." "יש עליך בתמונה את הקעקוע שעשית לפני חודשיים." "זה בטח פוטושופ." "זה בטח יואב עם הבדיחות שלו," אמא של תןתן אמרה. "אין לילד הזה טיפת שכל בראש, הוא כמו אמא שלו, הקמצנית."

גלי כרמלי

ערפל

בבוקר נטלי העירה אותי בבהלה, מטלטלת את גופי מצד אל צד במיטת הקינג סייז. "יובל, אני לא מצליחה לראות כלום." "מה?" מלמלתי. חשבתי שאולי בעצם נטלי נכנסה לי לחלום. היא שוב אמרה, "אני לא מצליחה לראות כלום." "מה השעה?" ניסיתי לגנוב עוד זמן לילה. "כבר בוקר?" "כן," היא אמרה. "כבר בוקר. קמתי לארגן את הילדים, אבל אני לא רואה כלום." "מה הכוונה שאת לא רואה כלום?" שאלתי מבלי לפקוח את העיניים. "איבדת בלילה את יכולת הראייה?" "לא יודעת. הכול כמו מכוסה בערפל. אני לא מצליחה לפקס את המבט על משהו." פקחתי את העיניים וגם אני לא ראיתי כלום. "תדליקי את האור," אמרתי לה ונשענתי על המרפקים. "האור דולק," היא אמרה. ובאמת, האור דלק, רק שערפל סמיך עמעם אותו. "יש לנו ערפל בתוך הבית?" שאלתי ושפשפתי את העיניים. היא שתקה ואז אמרה, "תראה. יש לנו ענן בחדר." "ענן בחדר? איך?" "אין לי מושג." "את בטוחה שזה ענן?" היא נגעה בו. "קטע. מרגיש כמו להכניס את היד לדלי מים. תמיד דמיינתי שלגעת בענן זה כמו לגעת בצמר גפן." מיששתי את המיטה. מיששתי את נטלי. "טוב," אמרתי. "היום ניעזר בחוש המישוש. אני מניח." היא מיששה אותי בחזרה. "רק שהוא לא יוריד לנו פה גשם."

גלי כרמלי

גג

מה המילה היום? גג. גג… מה אכתוב על גג. נראה לי אני שורדת את עד מחר גג. סתם, ברור שלא. מחר אני שוב פה, עם קרינה. אחלה מילה.

גלי כרמלי

קרינה

הילדה שהצטרפה אלינו השנה לכיתה הרכיבה כל הזמן משקפי שמש. המורה סימה אף פעם לא אמרה לה להוריד אותם. כשאמא שאלה אותי יום אחד איך היה בבית הספר ולא היה לי חשק לענות לה על עצמי, סיפרתי לה על הילדה הזאת. "מה??" אמא פערה עיניה מולי. "על מה אתה מדבר? איך קוראים לה?" אמרתי לה שאני לא יודע איך קוראים לה והלכתי לחדר. היא צעקה אחריי משהו ולא שמעתי מה, אבל אמרתי לה, "טוב," וסגרתי את הדלת. עליתי מול איתמר לשחק, והוא שוב עיצבן אותי. שמעתי את אמא מדברת בסלון. היא תמיד צועקת כשהיא מדברת בטלפון. היא שאלה מישהי בטלפון למה הילדה החדשה מרכיבה משקפיים כל הזמן, אולי היא עיוורת וצריכה עזרה. סיפרתי לאיתמר שאמא שלי חופרת על הילדה החדשה והוא אמר, "אל תדאג, מחר אני מוריד לה את המשקפיים." למחרת איתמר חיכה מאחורי הדלת ואני סימנתי לו כשהיא נכנסה לכיתה. איתמר קפץ עליה והסיר ממנה את המשקפיים. היא הביטה בו והוא התחיל להתפורר, עד שבמקום איתמר נשארה גבעה קטנה של אפר על הרצפה. כל הילדים צרחו. "תקראו לסימה," יואב צעק. הילדה החדשה הרכיבה את המשקפיים שלה והלכה לשבת על הכיסא שלה. הילדים התחילו לצעוק ולבכות. מיכל אמרה שמישהו צריך להביא מטאטא, ואני הסתכלתי על הערמה שנשארה איפה שאיתמר עמד והצטערתי שסיפרתי לאמא על הילדה החדשה. אולי הייתי צריך פשוט להגיד לה ששכחתי את מחברת חשבון בבית עם השיעורים וסימה כעסה עלי.

יובל מישורי

לחש

נשמתי לרווחה כשדלת המרתף נפתחה לאט מאוד, כאילו הרוח הניעה אותה בעדינות. חיכוך חלקי הציר יצר צליל חלש צורם, אבל זה עדיף היה על הרעש שהיה נגרם מפתיחה מהירה של הדלת. לאחר רגע הצליל הצורם נפסק, ואחר כך הוא חזר על עצמו עד שנגמר בקליק חרישי. היא עשתה את דרכה מהדלת אליי כמה שיותר לאט. באור האפרפר החיוור, שחדר דרך החלון המלוכלך, היא עשתה צעד אחר צעד, נזהרת שלא להיתקל במשהו שירעיש. לפתע נשמעו נביחות כלב עמומות מאי שם, והיא קפאה במקומה. המיקרופונים והכלבים קולטים כמעט כל דבר, ואי אפשר לדעת מתי עובר לידנו סיור. המתנו כמה שניות מתוחות בנשימה עצורה כדי לראות אם אלומות הפנסים מתקרבות, מתפללות כמו תמיד שהלמות הלב שלנו לא רועשות, ואז שחררנו את האוויר בנשיפה איטית ושקטה. לבסוף היא הגיעה והתיישבה על המזרון המטונף בצמוד אלי. ידה נברה בתיק והיא שלפה דבר מה עטוף בבד. "לחם", היא לחשה היישר באוזני, ואני חייכתי. אחרי שמונה לילות וימים במרתף הזה, אחרי יומיים בהם כל מה שבא אל פינו היו טיפות שנזלו מהצנרת, אוכל של ממש היה סיבה לחגיגה. גוש הלחם היה קשה, והיא הפעילה כח כדי לבצוע אותו. היא נתנה לי את החתיכה היותר גדולה. נגסנו נגיסות קטנות ולעסנו בפה סגור, לבל נשמיע קול כרסום, וכל הזמן הקשבנו בחרדה.

נמרוד איזנברג

לחש

"לא משנה איך אני אומרת את הלחש הזה, הזומבים בחוץ רק מתרבים!" "תראי לי את הלחש. רגע. אוי ואבוי." "שיט, את צודקת, גם אני רואה את זה עכשיו." שגיאות הזחה הן הסיבה המרכזית מדוע עולם הכישוף הפסיק להשתמש בפייתון.

נמרוד איזנברג

געגוע

אף אחד לא הבחין בברבור שנהג לחזור לאגם בלילות, כדי להביט בהשתקפותו ולקונן על השיעבוד לאידיאל יופי בלתי אפשרי.

נמרוד איזנברג

מימד

"יש כאן מלחמות?" שאלה הנוסעת הבין מימדית. "לא היו כאן כבר המון זמן." "מגיפות?" "מה זה?" "לא חשוב," מלמלה, "משבר כלכלי?" "ממש לא." היא חשבה לרגע. "איך זה מתאפשר?" "יש פה ילדה אחת שצריכה לסבול כל הזמן כדי שלנו יהיה טוב ו..." "ביי, הלכתי." "שלא תעזי להפנות לנו עורף!"

יובל מישורי

מימד

הגעתי עד ברוקלין בשביל למצוא אותו, וזה לא היה קל. מדובר באחד הסוכנים המוצלחים ביותר, וכשהוא לא רוצה שימצאו אותו, הוא יודע איך להתחבא. אבל הייתי נחוש, והוא כנראה ידע מזה, כי הוא השאיר לי שביל של פירורי מידע. גיליתי שבימי שלישי הוא נוהג לשבת במסעדת "צנעא הקטנה" על מנה של פתות מלאווח. וידאתי שהוא שם וסקרתי את המקום מרחוק במשך חצי שעה לפני שנכנסתי והתיישבתי מולו. "המפקד," אמרתי בשקט. הוא לא הרים את מבטו מהצלחת שמולו והמשיך ללעוס. לאחר שבלע הוא לקח חתיכה נוספת. "שמואל," הוא אמר בטון רגוע כמו שלי, "מה המצב." "איך היה בטהיטי?" שאלתי. המלצרית ניגשה ושאלה מה אני רוצה, ביקשתי רק קפה שחור. "לא יודע, אף פעם לא הייתי שם," הוא הכחיש אוטומטית. "מה אתה עושה פה, ילד?" "שמעתי פה ושם על אבו-דאבי ועל עסק רציני, ואמרתי לעצמי 'שן-זהב בטח מעורב איכשהו'. אני רוצה לעזור." "עזוב, זה מסוכן מדי," הוא אמר ולגם מהקפה שלו. "בחייאת, המפקד, אחרי מה שעברנו בביירות?" בפעם הראשונה הוא הרים את הראש והביט בי ישירות דרך עיניים מצומצמות. הרגשתי שהוא שוקל את העניין, בוחן אותי כאילו לא מכיר אותי. לאחר כמה רגעים זוויות פיו נמתחו לחיוך קטן והוא קירב את פניו לפניי. "מה אתה יודע על חורים שחורים?" הוא המתיק סוד. משכתי בכתפיי. "קיבלתי הוראה ישירות מראש המוסד. יש לנו פה הזדמנות לעקם את חוקי הזמן והמרחב. מעורבים בעסק כבר יותר מארבעה מימדים. אתה מבין מה זה אומר?" "אין לי מושג, המפקד, אבל אם אתה אומר אחריי, אני איתך." הוא טפח על הכתף שלי והנהן קלות. אחרי כמה דקות סיימנו את הקפה, יצאנו משם והלכנו לאוטו שלו. היתה זו שעת בין הערביים האחרונה של שנינו. https://www.youtube.com/watch?v=99F_lpmbNy8

דני סטרולי

מימד

"בעולם שבו אנו חיים קיימים ארבעה מימדים." שקט מוחלט שרר באולם העיתונות של מכון מקס פלנק שבמינכן. ידענו, העיתונאים המועטים הנוספים שהוזמנו, ואני ביניהם, שזמן השאלות עוד יגיע. "בניגוד לסברה הרווחת, המימד הרביעי איננו זמן. מדובר במימד תחושתי-הוויתי, שקיים בכל מקום, בכל רגע. המימד הרביעי התגלה לנו במקרה, בעקבות פריצת דרך שעשינו בחקר והבנת החומר האפור במוח האדם. באמצעות מודל AI שפיתחנו נמצא הצופן למידע באזורים במוח שלא מופו. יישום הצופן יצר פעילות אלקטרומגנטית מוגברת פי שמונה ביחס לפעילות המוכרת עד כה. בשלוש השנים האחרונות גילינו כי יישום הצופן על המוח מעביר את האדם ל... בהיעדר תיאור טוב יותר, מקום אחר. להוויית הנבחנים נוסף מימד תחושתי חדש. כזה שידעו לתארו כ"תחושה אחרת", אולם ללא אפשרות להסבירו במילים הקיימות כיום בשפה. המימד החדש גם נתן להם יכולות שאינן... שאיני יכול לחשוף בשלב זה. לקראת השלב השני של המחקר, ובמטרה לאתר קבוצה שניה, גדולה יותר של נבחנים, אנו חושפים את התגלית לעולם. בשלב זה – רק את המידע שהעברתי לכם עכשיו. אנו נמשיך..." הפסקתי להקשיב. היה לי ברור שאתנדב למחקר. אולי - לחוויה הגדולה של חיי. המדבקה הפתיעה אותי. לא כוסיתי באלקטרודות, ולא חיברו אלי חוטים לכל הגוף. רק מדבקה קטנה שהוצמדה לעורפי. "מוכן?" "לגמרי", חייכתי. "למה אתה מחכ" הוא לחץ על העיגול הירוק במסך המגע. וואו

א. יהודה

געגוע

בראנדרבורג יש משהו מיוחד בחנויות לספרים משומשים. ערימות הספרים המבולגנות, הריח, תחושת החיבור למשהו קלאסי, 'איכותי'. מצד אחד שמירה על היות לבד ובודד, אך מצד שני שייכות לאיזו כת סודית המחברת בין בודדי העולם, אלה הקוראים לעצמם אינדיבידואליסטים בשביל לתת קצת ערך ללבדיות שלהם וגם כדי להפיג במעט את בדידותם. ולבסוף, האכזבה מהמחיר היקר של הספרים המאובקים, ניפוץ האשליה שהמוכר הוא סוג של בן ברית ושגם הוא שייך לאותם עולמות פנימיים. כאב הידיעה שבעל החנות הוא פשוט בעל חנות. סוחר שיכל באותה המידה להיות מוכר של משקאות מוגזים. וזה הזכיר לו את הפעם ההיא שבה הצטרף לזוג זקנים דרוזים בגליל ועזר להם להשקות את הבוסתן שלהם. כשישבו לאכול, הזקנה הוציאה פיתות דרוזיות, לבנה, זיתים ואורנג'דה בכוסות פלסטיק חד פעמיות. כאילו חורצת לשון למה שמצפה ממנה הרומנטיקה הציורית. המקרה עורר בו את השאלה האם יש בעולם משהו אותנטי, אמיתי, או שאולי החלוקה הזו בין מלאכותי לטבעי היא בראש שלו בלבד. בראש שלו ושל מליוני אנשים נוספים בעולם. ציירים, משוררים, סופרים ושאר עצובי העיר. הזקנה הדרוזית אוהבת אורנג'דה ומוכר הספרים רוצה להתפרנס. רוצה תיקח, לא רוצה אל תיקח. לכאורה פשוט, אבל אם זה מנטרל את הקסם מחנות הספרים המשומשים, אז לכאוה בשביל מה הקניה? אמנם גדול כח ההדחקה אז הוא שילם על אחד הספרים ועל השני ויתר. מחוץ לחנות, ברחוב הסואן הוא הרגיש חשוף לחלוטין. כל שאר האנשים הוא חשב, מסתובבים עטופי שריון מגן בעוד שהוא הולם וסופג ברגשותיו את כל רגשות העולם ורעיונות שאינם שלו מתערבבים במוחו כפטריות הצומחות מנבגי מחשבות שנשאה הרוח. אבל גם הקסם הזה התפוגג והמחשבה על כך שיש 'משהו מעבר' נכנעה לחיים עצמם. הוא הוציא מתיקו ווקמן וחשב על כך שאם מוזיקה הרמונית היא סמל לדו קיום, הרי שמוזיקה א-טונאלית היא סמל לחד קיום ואילו השתיקה היא סמל לקיום עצמו. כי מה נותר עם השתיקה מלבד ההיות. ובכל זאת הוא הכניס לווקמן קלטת של הקונצרטים הבראנדרבורגים והחליט שהוא נולד בתקופה הלא נכונה. נותר רק לפתור את ההתלבטות מהי אם כן התקופה הנכונה עבורו. האם אלו שנות השישים באמריקה? הוא ממש חלם להשתתף בוודסטוק. או שמא זוהי תקופת הבארוק באירופה. זה היה יכול להיות נחמד לשבת עם באך על כוס אורנג'דה.

נמרוד איזנברג

פרס

"אני מצטער, שמעון," אמר היועץ הפוליטי, "אבל שוב הפסדת." "לעזאזייל. יש לפחות פרס ניחומים מהמפלגה?" "בהחלט!" אמר היועץ, "זה הגיע הרגע עם שליח." הוא הסיר את הכיסוי ולעיניהם התגלה כלוב עם עוף דורס מרשים למראה. שמעון התרצה וחייך."בפעם הבאה," לחש. "בפעם הבאה."

יובל מישורי

פרס

המשא ומתן הלך והתחמם. לשני הצדדים היה הרבה מה להפסיד אם יתעקשו להמשיך בנפרד, והרבה מה להרוויח מעבודה משותפת. "תשמע, זה נורא פשוט," אמר יניב, "יש לי פה נכס מאוד משמעותי בשכונה הזו, ולך יש את הכסף שאני צריך. ושנינו יודעים כמה אני צריך את הכסף הזה, ולכן המחיר מראש היה נמוך. אפשר לסגור וזהו?" אמיר בחן את השולחן שלפניו, נשך את שפתו והביט בצמצום עיניים ביניב. "לא יודע... משהו עדיין לא לגמרי נראה לי. אין מצב שתוריד עוד עשרה אחוז מהמחיר?" יניב הביט בו מזועזע. "אני לא מבין מה האסטרטגיה שלך פה. את באמת מעוניין שאני אפשוט רגל?" "חס וחלילה," השיב לו אמיר, "שנינו יודעים שדבר כזה יחזור אלי כמו בומרנג. אבל הוצאה של סכום כזה די תרוקן את הקופה שלי ותשאיר אותי במצב עדין מאוד. ואתה יודע כמה שוק הנדל"ן מסוכן בזמנים קשים כאלה. צעד אחד לא טוב ושנינו נמצא את עצמנו בלי תחתונים במים הרדודים, אם אתה מבין למה אני מתכוון." "טוב, אני רואה שאתה לא רציני," זעף יניב. "דבר איתי כשתחליט מה אתה רוצה." "אתם שניכם סיימתם? אפשר להמשיך?" שאלה שרון. השניים הנהנו, כל אחד מתוסכל מבחירותיו של השני. שרון זרקה את הקוביות וספרה. "אחת, שתיים שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע. הפתעה!" היא הרימה את הקלף ומעט התאכזבה. פרס שני בתחרות יופי, קבל 10 שקלים.