רשימת הסיפורונים של סיפורונובמבר 2023


  • שלומציון

    כביסה

    רוברט תמיד אמר לי שכל עוד אפשר לכבס, אפשר להתחיל מהתחלה. ובאמת רוברט כיבס הכל. אתמול למשל הוא כיבס את הלב שלו. ״היו ימים קשים מחמלי״ הוא אמר לי בקול רך ״אני מרגיש שהלב שלי זקוק לכביסה, לריענון, לניקוי עמוק״. אני כיבסתי הרבה פחות, פחדתי להתחיל מהתחלה. למשל אף פעם לא כיבסתי את הזהות שלי, או חברי ילדות, אפילו שלפעמים ממש רציתי להתחיל מהתחלה בלי הזהות של ישראלית לשעבר. רוברט לא הבין למה אני מתעקשת לסבול, הוא את הזהות הארגנטינאית שלו כיבס מזמן, זה הפך אותו לטבעוני, אבל גם טישטש לו את המבטא שכל כך אהבתי. ״מחמלי״ הוא היה אומר לי בכל פעם שהוא ראה אותי מתייסרת אל מול החדשות מישראל, ״בואי אני אחזיק לך את היד ונכבס את הזהות שלך ביחד״. אבל אני סירבתי. אני אפילו לא יודעת למה. אולי כי פחדתי לאבד את ה״ר״ הישראלית הזאת שתמיד הסגירה שאני לא לגמרי מפה, אולי כי התגעגעתי הביתה. אולי כי פחדתי שאם אכבס את הישראליות שלי כבר לא אהיה אני. ״אולי ביום אחר״ אמרתי לרוברט והתיישבתי לדמוע מול סיפורי חטופים.

  • ברוך בן נריה

    זמן

    תיק. איתי בהה בריכוז במחוגי שעון הקיר שמולו. הוא ידע שאם יתמקד בהם מספיק חזק הם יאטו ויעצרו. תק. אך מחשבותיו השתוללו וברחו לכל הכיוונים, ולא נותר לו מספיק כוח מנטאלי כדי להשבית את השעון. תיק. הבזק זכרון: לפני כמה חודשים ראה עם חברים את פיטר פן. הם כבר לא ילדים קטנים אבל זה הדבר היחיד שהיה לשמואל בבית. תק. כולם צהלו וצחקו כשראו את התנין עם השעון המתקתק בבטן. הרי הוא רוצה לאכול את קפטן הוק, אם ככה הוא מהטובים ואפשר לצחוק, לצהול ולהריע לו. כולם, חוץ מאיתי. תיק. רק עוד קצת מאמץ. איתי צמצם את עיניו וקימץ את מצחו וכשראשו החל לכאוב רק הגביר את הכוח שהפעיל, והנה, הנה המחוג הגדול של השניות מתחיל להאט, הוא כבר לא דופק בקצב הקבוע אלא משתהה ומהסס לפני כל התקדמות, נאבק בכוח שאיתי הפעיל עליו. זו פיזיקה פשוטה, או קסם מופלא-מופרך, כך או כך, זה עבד. תק. אם ימשיך בכל הכוח השעון יושבת כליל והזמן בחדר יעמוד, וזו תהיה התחלה, יהיה זה נצח, נצחון קטן עבור איתי למוד ההפסדים, מסר ברור לכל היצורים האימתניים ולפצצות המתקתקות שבתוכם. תיייייק, הנה, הנה, שבריר שנייה לפני שאיתי השבית הכול, הדלת שמתחת לשעון נפתחה. מתוכה יצא חלוק ירקרק עם מסכה ותג שם ופנים. "איתי?" הוא שאל בנסיון מורבידי להישמע חביב. איתי הסתכל על אמו, והיא בתגובה הנהנה קלות וניגבה דמעה. איתי בלע את רוקו, כיווץ את עיניו הכואבות והעיף מבט אל השעון שלא זז. הוא פסע אחרי החלוק והדלת נסגרה בחריקה אחריו. תק.

  • נבות עמיר

    זמן

    "לעזאזל", מילמל ג׳רג׳נק, "שכחתי לשמור את הקובץ של ה-20.4.4058 בציר HDS." לפתע נכנסה מנהלת המחלקה והודיעה: "בקרוב ציר הזמן עומד בפני התפצלות, באחת מהאפשרויות אנחנו נגמור עם הפרויקט הזה עוד כמה חודשים, באפשרות השנייה אנחנו נסיים את זה רק שנה הבאה והמנכ"ל רוצה שנעשה הכל כדי שהאפשרות הראשונה תתגשם. אז חבר'ה, אני מבקשת שתאיצו יותר את העבודה שלכםן." הפרוייקט שמנהלת העבודה דיברה עליו היה הניסיון של חברת ציר הזמן לארגן כל מידע על ציר הזמן ובסופו של דבר ליצור אפליקציה שבה כל משתמש.ת ת.יוכל לראות כל רגע בהיסטוריה ולדעת איזה אפשרויות צופן לו.ה העתיד. מנהלת המחלקה ניגשה אל ג׳רג׳נק. "איך מתקדמת העבודה על ציר הזמן HDS בשנת 4058?" שאלה. "אני לא מוצא את הקובץ של ה-20.4." השיב לה ג׳רג׳נק. "בדקת בתיקייה של הזבל?" "כן, זה לא היה שם." "ניסיתי לשחזר באמצעות המשחזרת?" "המה?" "ברצינות ג׳רג׳נק, אתה צריך להיות יותר מעודכן. בגלל שכמעט כל מידע שקשור לקבצים במחשב כבר מאורגן, החברה הוציאה אפליקציה בשם המשחזרת שאפשר להזין בה שם של קובץ והאפליקציה תמצא אותו איפושהו על ציר הזמן ותיצור העתק שלו." הסבירה מנהלת המחלקה. "ואלה, לא ידעתי, אני אנסה להשתמש באפליקציה." השיב ג׳רג׳נק. הוא הוריד את האפליקציה והזין את שם הקובץ. ואכן, כעבור חצי דקה האפליקציה נתנה לו את הקובץ. "תודה", אמר ג׳רג׳נק. "אין בעד מה.", השיבה מנהלת העבודה ועברה אל העובד הבא.

  • אלה סטיקלרו

    זמן

    - איך היה ב-1654? - אילו נופים היו אז בסקוטלנד, חתיכת נוסטלגיה. - כדאי לך לנסוע ל2580, הסולארפאנק של יפן ממש מזכיר את התקופה! - נשמע נהדר! אגב, מה הקטע עם המסיכה? - יש לי קונקשן ב-2020, זה היה הלואו קוסט היחיד שמצאתי.

  • איתי חורב

    זמן

    שוש הביטה בשעון שלה ובחשה בספל, מערבבת את הקצף עם הקפה וצובעת אותו בחום בהיר. הוא מאחר. לא השעון. זה היה שעון קוורץ שקיבלה מדוד שלה ביום הולדתה העשירי. הוא התעצבן על אמא שלה, אחותו. אמר שהיא לא דואגת שהילדים שלה ידעו לקרוא שעון. אבל בשביל מה צריך לקרוא שעון בימינו? גם ככה יש שעונים דיגיטליים הרבה יותר מדוייקים ושעון בסמארטפון שמתעדכן מהאינטרנט והמסכים שמקרינים פרסומות תחת כל עץ רענן גם מראים את השעה. אמא שלה קראה לדוד שלה בומר אבל שוש הידקה את רצועת העור של שעון המחוגים סביב פרק ידה והחליטה שלא תוריד אותו לעולם. שוב הציצה בשעון. עברו שתי דקות מהפעם הקודמת שבדקה מה השעה, מה שאומר שהוא מאחר בשתי דקות יותר ממה שכבר איחר בפעם הקודמת שבדקה. זה גם אומר שהקפה אמור להיות עכשיו בדיוק בטמפרטורה שהיא אוהבת. היא לקחה לגימה קטנה אבל הקפה היה חם מדי. היא לא אהבה את המילה בומר. זה נשמע כל כך רע, להיות בומר. דוד שלה בסך הכל התגעגע לזמן אחר שלעולם אחר שלא יחזור. אמא שלה התעקשה שהוא מתגעגע לזמן שמעולם לא היה קיים, ושוש לא הבינה מה כל כך נורא בזה. לאמא שלה לא היה כח להתווכח איתה על זה, אז היא חתמה את הוויכוח בזה שהדוד בומר וזהו. עכשיו האיחור כבר היה גדול בחמש דקות מהאיחור הקודם, והגיע בסך הכל לרבע שעה. זה היה יותר מדי בשביל שוש. היא השאירה כמה שקלים על השולחן בשביל הקפה שהתקרר מדי בינתיים וגם קצת טיפ וקמה ללכת. הדוד הבומר גר כמה דקות הליכה מבית הקפה. היא תוכל לדבר איתו ולספר לו כמה היא שונאת שמאחרים. הוא יודע מה החשיבות של זמן, אפילו אם זה זמן שמעולם לא היה קיים.

  • מומו הבת

    זמן

    פותחת את מגירת הנעליים שבארון קיר הענק, היא נפתחת בקושי. הכל ישן פה בדירה הזאת שאני שונאת. ׳זה בסדר, את עוד מעט עפה מפה׳ אני מחפשת איזה זוג ישן ונתקלת באחד שקניתי לפני כמה חודשים, אולי בניו יורק, כבר לא זוכרת. הנעליים כסופות מנצנצות, זוכרת שלרגע לא התלבטתי אם לקנות, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. לא נעלתי אותן אף פעם. זוכרת אותי גם מריצה בראש סיטואציות שמתאימות לנעול אותן; מסעדה מפוארת, לילה לא מתוכנן בעיר שמתחיל בתשע וערב ונגמר כשכבר בוקר או סתם מפגש של החבורה, שכמה שיותר נצנצים מתקבלים אצלה בברכה. ׳אין לך זמן, קומי, את מאחרת׳. אני מתיישבת על השטיח עוד רגע ומתעצבת, חושבת ואחרי שכל כך התרגשתי, איך הן נשכחו ככה? ואולי ככה זה בחיים ואני תוהה מה עובר עליך עכשיו והאם ניפגש שוב. אני יוצאת ונוסעת לפגישה, ברקע קריינית מקריאה שמות של חיילים. אני משלימה עם הגורל של כולנו ונזכרת בפעם ההיא כשרק הכרנו, איך הקפצת אותי בסוף הערב הביתה, ואמרתי לך במשחקיות ופלרטוט, ולא באמת התכוונתי ש״יש לנו את הכל החיים״. ואז איך בפעם אחרת, כשעברו זמן ואהבה בנינו, אתה אמרת לי את אותן מילים. ואני שמחתי וקיוויתי שאתה דווקא כן מתכוון.

  • Ofir H

    זמן

    נועה פישלה. היא ניקתה את הצנצנות של הזמן, ובטעות הפילה אחת על הרצפה. החומר הורדרד נשפך בשלולית בוהקת על רצפת הבטון הקרה. ״שיט, שיט, שיט!״ מבחוץ נשמעו צרחות. היא רצה לחלון לראות מה קורה. דינוזאורים. מפלצות ענקיות הסתובבו ברחוב, זורעות הרס ופאניקה. פטרודקטיל צלל מהשמים, תפס כלב לבן קטן וניסה לעוט איתו. האישה שהחזיקה ברצועה סרבה לוותר ומשכה חזק. אנשים מסביב רצו בבהלה, בעוד אחרים עמדו וצילמו את המתרחש. נועה רצה בחזרה לצנצנת וניסתה להחזיר את הזמן פנימה בעזרת כפות ידיה. בחוץ הדינוזארים התחלפו בחיילים רומיים שצעדו בשורות לאורך הכביש. ואז בלהקה של דודואים שרצו לכל עבר. פתאום שמעה צעדים מתקרבים במורד המדרגות. הבוס. נועה מיהרה לכסות את שארית הזמן בשטיח עגול קטן עם קישוטים טורקיים. הבוס, איש קטן וקירח, שיערות אפורות מעטות מעטרות את ראשו, לבוש בסוודר בצבע בז׳, הגיח מעבר לפינה. ״מה כל המהומה?״ הוא שאל. ״לא שמעתי כלום,״ ענתה נועה, מנסה להישמע נונשלנטית. הוא בהה בחלון לכמה שניות וראה את הדודואים מתרוצצים. ״ציפור טיפשית,״ מילמל וניענע את ראשו, ״חשבתי שנפטרתי ממנה.״ הוא החל ללכת חזרה לכיוון המדרגות. ״תגידי לי כשאת מסיימת לסדר פה,״ אמר לנועה בעודו מתרחק במעלה המדרגות.

  • @negev / negevv.Bsky.social

    זמן

    ‏⁧‫#סיפורונובמבר‬⁩ ‏⁧‫#זמן‬⁩ ‏ ״אז מה, איך נעביר את החודשיים הקרובים בנפרד עד הפעם הבאה?״ היא שאלה אותי ואני בשקר הלבן הקבוע עונה לה שזה יהיה קל כי מה זה כבר חודשיים לעומת החיים השלמים שיש לנו להעביר ביחד? ‏זה היה סיומו של ערב ספונטני נטול ציפיות ונטול כוונות > ‏כשלשנינו היה ברור שיש משהו מעבר ולשנינו היה ברור שאינסוף שעונים נפתחים רגע אחרי הנשיקה הזו. ‏מאותו הלילה הזמן תמיד נשך בעורף. ‏ידענו שאנחנו רוצים שוב ביחד והנה אני עוזב את המדבר הישראלי ועולה על מטוס. ‏ידיה שלה יש כמה חודשים קצרים עד לשלב הבא בחיים המקצועיים שלה והיא > ‏חייבת להסגר עלינו לפני שהיא עושה את הצעד הזה. ‏ידענו שנינו שאנחנו רוצים ילדה ועוד ילד ואנחנו עצמנו כבר לא ילדים והנה הזמן שוב מתקתק. ‏שעון ועוד שעון ועוד שעון, שהיינו שוכבים בלי סוף ועדיין בשקט שאחרי כל אחד היה שומע את מה שהעולם קורא לו טינטונים באוזניים אבל אנחנו > ‏קראנו לו מחוגים של זמן שמזכיר לנו שהכל רץ לנו בין הידיים. ‏ בבוקר של המלחמה הזמן נעצר. ‏הטיל נפל והתפוצץ ויחד איתו הרעש הסטטי הגיע. ‏המחוגים לא זזו, הילדים לא באו, הקריירות השתנו ושנינו ידענו שיחד עם הזמן שנעצר - הכל מת. >‏לפעמים יש תקתוקים מדומים, כמו כאבי פנטום. ‏לפעמים מסתכלים על השעון והמחוג זז במקום. כמו מראה סימן קטן של חיים. ‏בקרוב הוא יתחיל לנוע שוב קדימה ויחד איתו הזמן שלנו.

  • רותם מלנקי

    זמן

    דור יודע לנצל כל רגע בחייו שהולכים ומתארכים, ומעת לעת ממציא מחדש סלוטים שבין הסלוטים, תתי-משימות ששומרים אותו עירני ונמרץ בתחומים האפרפרים שיש בין משימות. >> ארבע בבוקר והוא עומד מול כיור הנירוסטה העצום בבונקר. הוא מניח בו מיכל מים טלסקופי, שאריזתו מבטיחה נפח "כמעט אינסופי" וגם "5 שנות אחריות", ופותח את הברז בזרם חלוש, לכל היותר גיל ההתבגרות של טפטוף. כך, יודע דור, המיכל יכיל 6 גלונים בדיוק כשהחביתה תהיה מוכנה. פרפקט. >> קול הטפטוף צורם באוזניו והוא מחליט לעלות לגינה לקטוף חצי תריסר עלי ריחן ועלה נוסף של משהו, שיהיה לחביתה. הוא מטפס בסולמות, פותח בכח את הצוהר ויוצא החוצה. השמש לא באופק אבל אלומת אור אדירה מסנוורת מלמעלה והוא נשאב אל תוך ספינת חלל מלאה תמנונים בקסדות. >> המסע הבין כוכבי אורך יותר מידי ובהגיעם לכוכב מצליח דור כנראה להסתבך עם החוק המקומי כיוון שהוא מושלך לצינוק ומקבל פעם ביום ג'לי אדום מתוק למאכל. הוא חושב כל הזמן על מיכל המים שבוודאי כבר התמלא והציף את כל הבונקר חסר החלונות וייקח תשעה ירחים רק לייבש אותו ועוד ירח בשביל להעביר את הצחנה. >> מתישהו יש צימוקים מסודרים בתוך הג'לי האדום. אחד עשר כוכביא, מזהה דור. זו מערכת הכוכבים בה אני חי, הוא מתרגש. הסידור מדויק מאד, והוא חושב על זה רבות לפני שאוכל את הצימוקים. בתחתית הקערה מסתתר פתק בצרפתית: Bon Voyage. >> דור מוצא את עצמו במערבולת צבעונית שצבעיה ניתנים למישוש והיא מוזיקלית להדהים. ניחוח יסמין בוטה תוקף את נחיריו ואף את לשונו. הוא חש שהוא טס במהירות רבה לאנשהו אבל מלבד צבעים וכל זה אין דרך לדעת לאן. המהירות פוחתת והוא נוחת מעדנות בג'ונגל סבוך, מפלס את דרכו עד שהיא ישרה לגמרי ואז פוסע החוצה למדבר, בשבילים האינסופיים עד ביתו. קל למצוא את הכיוון, ריח הרטיבות עולה מהבונקר כעמוד ענן לפני דור המדבר. >> הבונקר לא מוצף כלל. קרטון הביצים עוד עומד עד השיש בשלמותו, מחכה להתחבת. אחלה מוצר, מיכל המים הטלסקופי הזה. דור לא יודע, אולי תקופת האחריות כבר חלפה לה י"ג פעמים, אבל אין צורך בה. הוא שולח יד לברז וסוגר אותו. מיכל המים די מלא אך טרם גלש. הוא פשוט נפתח לעומק הכיור והעמיק אותו, יה יודע עד כמה. דור לובש חליפת צוללן וצולל לעומק מיכל המים. הלחץ עולה והוא צולל וצולל, בשלב מסוים הלחץ פוחת בהדרגה ודור מגלה שמיכל המים חצב מנהרה לקצה השני של הפלנטה. הוא יוצא מהמיכל בארץ שידע שהיא ארץ אויב, אבל בשנים שבילה באכילת ג'לי אדום פרץ פה השלום, אויביו הישנים השקיעו בתרבות ההיפ הופ והם כולם ראפרים עכשיו. אחד מהם פונה אליו: "YO".

  • נטלי לוין

    זמן

    פעם היה זמן. הוא היה מלא בחוויות, בצחוק וגם בעצב. היה זמן לבכות, היה זמן לשמוח; היה זמן להקשיב, היה זמן להפתיע. שפע של זמן שרק חיכה להזדמנות להשתמש בו – לטוב וגם לרע. לא מזמן הזמנתי את הזמן לשבת לצדי אחרי הצהריים. ישבנו ככה על הספה, זו לצד זה, ועם הזמן – הזמן חלף. פתאום נעלם בלי ששמתי לב, בלי שהשתמשתי בו בכלל. רק הייתי לצידו. כמה ימים מאוחר יותר הזמנתי אותו שוב. החלטתי להשקיע בו יותר, אז הזמנתי כמה חברים ויחד צחקנו, שוחחנו, בכינו ושתקנו. הזמן חלף, ואז גם החברים עזבו – הותירו אותי בדממה. מאז אותה פעם, החלטתי שבכל פעם שאני מזמינה את הזמן – אני מזמינה גם משהו נוסף; לפעמים חבר או חברה, לפעמים שיעור יוגה, ולפעמים אני סתם נושמת עם עצמי והזמן חולף. ולמרות שהזמן חולף – הוא תמיד שם לצדי. לפעמים אני מודעת אליו, לפעמים אני שוכחת מקיומו – תלוי כמה אני נוכחת ברגע. כשאני שמה לב לזמן, בודקת את השעון כל כמה דקות, הוא מרגיש כמו סוג של מעמסה, מכביד ויושב על החזה. ודווקא כשאני שוכחת מקיומו – הוא קל וחולף, כמו רוח נעימה על העורף ביום של סתיו. תמיד יש זמן.

  • קרמבו

    זמן

    זה היה הדבר היחיד שנשאר לי, ומעט ממנו. ספרתי את הדקות שנשארו. לא הצלחתי לחשוב על משהו טוב יותר לעשות איתו; רק לחכות שיעבור. וכשהרגע הגיע, אפילו לא הרגשתי שבא. ראיתי את האור, הוא היה מאחורי העפעפיים. התעוררתי כעבור שעות או ימים או חודשים. ועכשיו? התבגרתי. אבל יש לי כל כך הרבה זמן.

  • יובל מישורי

    זמן

    ארבע שניות להתעורר. שתי שניות לקום ולנעול כפכפים. שבע שניות להגיע לחדר שלה. ארבע שניות לעזור לה לקום על הרגליים. אחת עשרה שניות להגיע לדלת הכניסה. עשרים ושלוש שניות לרדת שתי קומות למטה בלי לדרוך על אלה שכבר יושבים על המדרגות. שלושים ושש שניות של חיבוק והמתנה דרוכה. עשרים ושתיים מאיות השניה של רעש חזק שמגיע מכל הכיוונים. עוד שניה וארבע עשרה מאיות של שקט. שבעים ושמונה מאיות השניה עם שלושה רעשים חזקים בזה אחר זה. ארבע שניות של שקט. עוד רעש, עמום יותר, רחוק יותר. שתים עשרה שניות של שקט, מלבד צפצופי הטלפונים, ומבטים עצבניים בעיני כל הנוכחים. "יאללה, נראה לי שנגמר," אומר מנחם שגר מתחתינו ומתחיל לעלות יחף במדרגות. עוד תשע שניות שקטות עוברות עד שגם נויה, שגרה ליד מנחם, מפהקת ומתחילה לעשות את דרכה אחריו. תוך ארבעים ואחת שניות חדר המדרגות כבר ריק, מלבד שנינו. אנחנו מתיישבים על אחת המדרגות, קרוב למתג של האור, והיא לא עוזבת לי את היד. "אולי נעלה גם אנחנו הביתה? זהו, נגמר," אני מציע, אבל היא מסרבת בתוקף. "אביבה אמרה עשר דקות," היא אומרת. היא צודקת, הגננת שלה, עדיף להיזהר מאשר להצטער, אבל אני מת מעייפות, למרות האדרנלין, וחושב בעיקר על השעון המעורר המנוול שמחכה לי למעלה וזומם להעיר אותי בעוד שלוש שעות וארבע עשרה דקות. מה אכפת לו, הוא לא צריך לקום לעבודה, או להעיר את הילדה, להכין לה ארוחת בוקר, למצוא לה תעסוקה בזמן שאבא עובד מהבית והגן שלנו סגור. אבל לי זה לא כל כך נעים. אנחנו יושבים בשקט של אמצע הלילה, וכל עשרים וחמש שניות אני לוחץ על המתג של האור, שלא ייכבה. היא כבר תכף נרדמת עלי ואני עליה, אבל אני ממשיך ללטף את הראש המתוק שלה וללחוץ על המתג. שתי הפעולות מתחילות להתמזג אחת בשניה, ואני מתחיל לאבד את תחושת הזמן. אחרי שמונה שעות כאלו, או אולי חמש דקות, אני מחליט שזה מספיק. אני קם ועוזר לה לעמוד, שלושת-רבעי ישנה. אני מרים אותה בעדינות על הידיים ועולה בזהירות מדרגה-מדרגה, עד שמגיעים הביתה. אני מביא אותה למיטה ומניח אותה ליד הבובה שהיא הכי אוהבת. היא כבר בארץ החלומות. אני הולך למיטה שלי, מוריד כפכפים, והראש צונח על הכרית. זמן לישון.

  • הדיוניסי

    זמן

    איני מטורף. לו הייתי יכול, לא הייתי אוכל אף לא אחד מילדי. אוהב אני אותם אהבה נצחית. ואולם, אם לא אוכל, אעצר, ואם אעצר - הכל יעצר (וזו אינה יהירות). בעת ההיא באמת איהפך למחריב העולמות. אני אוכל אתכם מאהבה, אני מעכל כדי שהכל לא יתאכל. (מיומני הזמן(.

  • דןה

    זמן

    "אבל זה לא אחיו," את לי אומרת, "אז למה הוא בכל זאת מחייך?" קצת סבלנות. חכי עד סוף הסרט. יסבירו את הכל, ומה, ואיך. זה לא קל ליישם, אבל: תמתיני. אולי עוד תקבלי לזה הסבר. יש זמן, ילדה שלי. את עוד תביני איך הכל בעצם מסתדר. לדעתי אין אף תוכנית נשגבת, אין מטרה פשוטה ונעלה. אך עם הזמן אולי אמצא בסבל - אם לא סיבה, אז לפחות סגולה. וגם אני אוכל עיני לפקוח, ללמוד קצת סבלנות בירושה: אם לא מכל דבר אפשר לצמוח, אולי מהדבר הזה - אפשר.

  • יהושפט

    זמן

    “זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכול. באמת. אני רוצה, אני מאוד רוצה, אבל יש כמה דבר אחד שאני צריך ממך ואתה לא יכול לתת לי, ובלי זה, אני כנראה לא אהיה מאושר לעולם”, אמר בנשימה אחת. “רק דבר אחד? מה זה הדבר הזה?”, הוא שאל. “זמן”, ענה לו.

  • מיקי טבקה

    זמן

    אני רוצה לקנות עשר דקות. זה יעלה לך בשברון לב אחד או מחלה קלה. יש לנו מבצע של חצי שעה בשברון לב וחצי פלוס צינון קל. מה זה חצי שברון לב? לא משנה! אני צריך פחות מעשר דקות כדי לא לשלוח את האמייל המפגר הזה.

  • תמיר בוכשטב

    זמן

    מערכת השעות שלו הגיעה יומיים אחרי השיחה עם מנהל בית הספר. על קלף. מגולגל לגליל. קשור בסרט. סגול. לרגל של ינשוף. "מה לעזאזל עובר עליכם?" הוא מלמל תוך כדי נסיון לפרום את הקשר. הינשוף לא באמת שיתף פעולה, ולא הפסיק להתנדנד מצד לצד ולנסות לתפוס את השפם שלו במקור. "אנחנו במאה העשרים ואחת. אפילו ביטוח לאומי כבר מתנהלים באינטרנט." לאחר מאמצים לא קטנים, הוא הצליח לחלץ את המגילה מהינשוף ולפרוס אותה על השולחן. "נוצה ודיו? באמת?" לקח קצת זמן לפענח את הכתוב. אחראית המערכת לא היתה מאוד בקיאה בשימוש בכלי כתיבה מהמאה השבע עשרה, ודיו נזל לה בחלקים מהדף ונמרח מהשרוול שלה באחרים. לקח אפילו יותר זמן מזה להבין מה בדיוק היה כתוב שם. "שלוש מאות ארבעים ושבע ושליש שעות שבועיות? זה לא נשמע סביר." לשמחתו, לבית הספר היה מספר טלפון, ולא היה צורך לשלוח את השאלות שלו בחזרה עם הינשוף. "בית הספר הממלכתי-קוסמי השש שנתי על שם חוני המעגל, איך אני יכולה לעזור לך?" "היי, זה יוסי ביתן. הייתי אצלכם לפני יומיים להתראיין למשרת מורה להתכחשות. יש לי שאלות בנוגע למערכת השעות שקיבלתי." "אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך, אבל אולי אני אוכל להגיד לך למי לפנות." "רשום לי פה שלוש מאות ארבעים ושבע ושליש שעות פרונטליות בשבוע." "ו...? "משרה מלאה זה עשרים וארבע שעות פרונטליות." "כן, אבל אתה יודע איך זה. אין מספיק מורים, אז כולם פה מועסקים על מעל מאה אחוז." "כן, אבל חשבתי שזה מאה ועשר, מאה עשרים אחוז. לא אלף ארבע מאות וחמישים!" "התכחשות היא תחום ידע בעייתי במיוחד. אתה כרגע המורה היחיד שיש לנו." "יש בסך הכל מאה שישים ושמונה שעות בכל שבוע. אני מבין שיש מורים שיכולים להתפצל וללמד במקביל, אבל זה ממש לא תחום ההתמחות שלי." "זה בסדר. אתה הולך לאלי, והוא מסדר לך לולאת זמן." "לולאת זמן? אתם מצפים שאני אהיה כל השנה בלולאת זמן? את יודעת מה זה עושה למערכת הלימפה?" "אין לי פתרון אחר בשבילך. אלי יכול לסדר לולאת זמן, או שאתה יכול למצוא סידור משלך." "אוקי. אני צריך לחשוב על זה. תודה על העזרה." "בכיף. ברוך הבא לתיחוני!"

  • Dotan Tsur

    זמן

    בפעם הראשונה שהוא התיישב על הספסל זה הבהיל אותו. אחרי השוק הראשוני זה הפך למשחק. הוא התיישב וקם, התיישב וקם, מנסה לתפוס אנשים מסביב בפוזות שונות ומשונות. יותר מאוחר הוא היה מגיע בכל פעם שהיה צריך להספיק משהו, אבל זה שיבש לו את השעות ולפעמים את הימים, אז הוא הפסיק. והיום? היום הוא מגיע לשם כדי להתיישב, לעצום עיניים, ולנשום.

  • אינפימום לוי

    זמן

    עוד מעט שלוש. בשלוש הוא אמור לפגוש אותה מחוץ לשער של בית הספר. רגלו נעה בעצבנות, ומחשבתו נעוצה רק בה, רק בפגישה איתה. בשלוש השעון יצלצל, והוא יעמיס את הילקוט על כתפו, ירים את הכיסא על השולחן, וירוץ החוצה אל המקום בו קבעו להיפגש אתמול. חצי שעה הוא יחכה שם עד שהוא ישלים עם זה שהיא לא תבוא, ויחזור לביתו, חנוק מדמעות. אבל זה יהיה בעתיד. עכשיו רק כמעט שלוש. הוא חושב על הפגישה איתה, וחיוך גדול נסוך על פניו.

  • nauasaura

    זמן

  • maiasaura

    זמן

    זמן הוא נוזל הוא קופא הוא עף באויר. נו באמת…ניסיתי, באמת שניסיתי, לאדות, להמיס, להקפיא. אבל הוא מתעקש ואי אפשר לאחוז בו. הוא מזמין אותי, הוא מזמן אותי, הוא זומם איתי, ואני מפנה לו את הגב, הולכת לשחק הרחק הרחק.

  • דיתה אוהב ציון

    זמן

    זמן "יש לי עוד הרבה זמן לחלום" אמר הילד במדשאה הירוקה " ניגמר לי הזמן" אמר הילד בממ"ד השרוף "אני חולם עד קץ הזמן" אמר הילד המרחף על הענן.

  • גיל גואטה

    זמן

    הצצתי בשעון היד שלי, אני לא בן אדם אשר בדרך כלל עונד שעון על היד, אתם מבינים, בעולם שבו אני חי כל תוספת לא הכרחית על עצמך עשויה להפוך אותך למטרה. אני חי בעולם שבו הכל קורה מהר, ואם אתה לא עומד בקצב תמצא את עצמך מת מהר מאד, אלו הם החיים של פושע מקצועי, החיים האלו בוחרים אותך יותר מאשר אתה אותם, אבל בסופו של יום אתה צריך לשחק עם היד שחילקו לך. הצצתי בשעון היד שלי, המחוג הדקיק שמחווה על שניות הראה לי שאין לי עוד הרבה זמן עד שאצטרך לברוח. אני צריך לפעול מהר, אני יודע מה הוא סדר הפעולות, והתכוננתי לקראת המצב הזה בשבועיים האחרונים מדי יום, אבל הכספת הזו עושה לי יותר מדי בעיות פתאום. מנגנון הפתיחה אמור היה כבר להפתח לפני בערך עשר שניות, למה הוא לא נפתח?! קיבלתי החלטה מהירה, תוך כדי תיסכול החלטתי להכות על המנגנון בתקווה שזה יעזור. זה עזר! הדלת נפתחה, ובתוך הכספת נחה הקופסה הקטנה מעץ שעליה הלקוח שלי דיבר, הוא הראה לי תמונה של הקופסה ואי אפשר להתבלבל – זאת הקופסה. לקחתי את הקופסה, נעלתי בחזרה את הכספת ובצעדים מהירים התקדמתי לכיוון חדר המדרגות של הבניין, מכל הבדיקות שערכתי במהלך השבועיים האחרונים זהו חדר המדרגות שממנו אף פעם לא מגיעים אנשי האבטחה ברגע שמושמעת האזעקה. ירדתי קומה אחת למטה, ונכנסתי לחדר השירותים שבו הנחתי את התיק עם הבגדים להחלפה, החלפתי לחליפה שהמתינה לי בתיק והנחתי את הקופסה בתוך התא הנסתר בתיק. יצאתי מהשירותים ונעמדתי פנים אל פנים מול קצין אבטחה "עדיף שתצא מהבניין" אמר לי הקצין לאחר ששאל לשמי ווידא שתג השם שעל דש הז'קט שלבשתי תואם לזה שאמרתי לו, "יש התראה על פריצה לבניין מר שמעוני" אמר לי קצין האבטחה "עורך הדין שמעוני" תיקנתי אותו, כמו שתירגלתי במשך השבועיים האחרונים, עורכי דין, כמו שיצא לי לגלות, מאד מקפידים על כך שיקראו להם בתואר הנכון. "אני מתנצל, עורך הדין שמעוני" השיב לי קצין האבטחה והחווה בידו לעבר המעלית שתקח אותי לקומת הקרקע וליציאה מהבניין "בצורה בטוחה" כפי שהסביר. בצעדים בטוחים התקדמתי עבר המעלית שאליה החווה הקצין, דואג להעיף לו מבט מחייך ולהודות לו על העזרה. נכנסתי למעלית, היא הוזמנה מראש על ידי איש האבטחה שעמד לידה, בהוראת הקצין, עבור קומת הקרקע (בכל זאת, בניין משרדים מתקדם מאד, המעליות הן מהמתקדמות והאיכותיות ביותר בעולם). נכנסתי למעלית, דואג להצמד למראה ולהציג כאילו אני מסדר משהו בחליפה שלי לאורך הנסיעה הקצרה במעלית. אתם מבינים, במקצוע שלי כל פרט הכי קטן חשוב מאין כדוגמתו, כל דבר, כל צעד וכל הפניה קטנה של הפנים שלי לכיוון זה או אחר עשויה להשפיע על הסיכוי שלי לצאת בשלום מהסיטואציה אליה הכנסתי את עצמי או להיתפס. הסיבה שעשיתי את כל זה, להפנות את פלג גופי העליון לקצין האבטחה ולהודות לו, להצמד למראה במעלית ולעשות הצגה שאומרת 'אני צריך לסדר את החליפה שלי' ועוד כמה פרטים קטנים היא על מנת להתחמק מהמצלמות, במשך השבועיים האחרונים הבנתי איפה עלי לעמוד, לאן עלי לפנות ומה עלי לעשות על מנת שהמצלמות לא יתפסו צילום של פני. ראוי גם לציין כי תווי הפנים שלי הם לא בולטים במיוחד, לא כאלו שניתן לזכור משהו מיוחד לגביהם, לכן החשש שלי שמישהו מהמאבטחים שנתקלתי בהם יזכור אותי במיוחד היה מאד נמוך. בדרכי החוצה מהבניין שמתי לב במיוחד לחייך לעבר השומר בכניסה ללובי, הסיבה לכך היא שוב מאד פשוטה – אין מצלמה שמכוונת לעבר הפנים שלי כאשר אני עובר בדרכי מהמעלית אליה כוונתי בדרך לדלת היציאה מהבניין אם אני מכוון את פני כלפי השומר בכניסה ללובי. חייכתי אל עבר השומר בכניסה ללובי, דואג להפנות את פני ואת פלג גופי העליון אליו על מנת שהמצלמות שכן נמצאות שם לא יקלטו אותי. ידעתי שמהמרחק שבו הוא נמצא הוא לא יראה את השם על התג שגנבתי באותו אחר הצהריים, ולא יוכל להבין שאני לא האדם ששמו רשום על התג. יצאתי מדלת הבניין בצעדים קלילים, דואג לפנות לכיוון שבו אין מצלמה קרובה מדי, וירדתי במדרגות לרכבת התחתית, תופס את הרכבת הקרובה שיצאה מהתחנה, ממתין שתי תחנות ויורד מהרכבת על מנת לתפוס רכבת אחרת לכיוון שאני באמת נוסע אליו. לאחר שירדתי בתחנה אליה רציתי להגיע ויצאתי משטח התחנה חייגתי למספר שנתן לי הלקוח שהזמין את הקופסה, קבעתי איתו שעת מפגש ועליתי לרכבי, משאיר את כל הבלאגן של מה שביצעתי הרחק מאחורי.

  • איתי בבניק

    זמן

    #סיפורונובמבר נגב אוהב את הצחוק של אימא. הוא מתגלגל מהאוזניים שלו ללב, ועושה נעים בכל הגוף. נגב לא מבין כל מה שסבתא-רבא בִּיקָה'לֶה אומרת, אבל אם היא מצחיקה את אמא, אז זה בטח בסדר. "דאס בויידעם איס נישט מספיק טוב, יינגעלה." "סבתא, יא מצחיקה, זה בית קיבוץ. אין פה בויידעם. זה ממ"ד. מה לדעתך לא טוב בו?" "עס איז ממול די עין פון די גויים. זיי יכנסו ותיכף יראו אותו." "די, נו. אל תבהילי לי את הילד. איך יכנסו?" נגב מבולבל. מה לא בסדר בממ"ד? יש שם טלוויזיה, וספה, וספרים, ובין השולחן של המחשב לספה יש רווח קטן. וברווח נגב ואחותו אילת נכנסים בדיוק, למערה מאחורי הספה. והם תמיד מנצחים במחבואים, כשסבתא אומרת "עכשיו מתחבא, קינדער'לך, להרבה זמן!"

  • Lony Zakuto

    זמן

    זמן זה מהדהד לי בראש. לא תיארתי לעצמי שיום אחד זה ייגמר. היו לי רגעים יפים, רגעים קשים, עליות ומורדות, אבל למי לא, בעצם? שמעתי פעם מישהו אומר שאם החיים שלך היו פלאט ליין, ללא עליות ומורדות זה סימן שאתה מת. מי חשב בכלל על המוות, כשאתה צעיר ונמרץ אתה בטוח שתחיה לנצח. קשה לדמיין סוף. קשה לקבל ולהבין סוף. אבל זה ממש לא משנה, סוף זה סוף ולא תמיד זה סימן להתחלה החדשה. אני שוכב פה על כביש נידח באמצע שום מקום ,מתחת לשמיים כהים זרועים בכוכבים, גוש מתכת שחור שהיה פעם המכונית האהובה שלי מעלה עשן לא רחוק ממני. העשן הוא סמיך, חונק בגרון וצורב בעיניים. מנסה להיזכר מה קרה, לא מצליח, לא יכול לזוז, כואב לי הכל. זהו זה, כנראה שככה נגמר הסיפור שלי.. רגע! מבעד לחושך ולעשן אני מבחין בזוית עיני באורות אדומים מרצדים. אני לא מאמין, הם מצאו אותי, מה הסיכויים? במקום פלאשבק על החיים המחשבות מתחלפות לי בשנייה על תוכניות לעתיד. אני אהיה בסדר, אני אצא מזה, יש לי את כל הזמן שבעולם! כל הזמן שבעולם…

  • מיצי שין

    זמן

    זמן/קנרית במעמקי המכרה בפלנטה הרחוקה, שבו הזמן נמדד על ידי נשימותיה הדלילות, קיומה של קירה התנודד על סף תהום. רגלה היתה כבולה בשלשלאות אל הסלע. כל שאיפה הייתה טעונה במוות סמוי, כרונומטר שקט שסימן את רגעיה המתמעטים. החייזרים, אדישים, התבוננו בה בסקרנות מנותקת בזמן שחצבו את הקריסטלים היקרים. היא נזכרה בחברים, בני משפחה, שנלקחו לכאן אחד אחד לשמש תמרור אזהרה עבור החייזרים לאחר שהתגלה שבני אנוש רגישים יותר לגז הרעיל שבמכרות ומגיבים אליו מהר יותר. פעימות ליבה של קירה הדהדו את הספירה לאחור של חייה, התקתוק הבלתי פוסק באוזניה התגבר, מבשר על סופה הממשמש ובא. כשפניו של אחיה האבוד בדמיונה, היא קרסה לאדמה הזרה. החייזר האחראי בדק אותה ע״י מחושיו. אין דופק. ״היא מתה, תתפנו״ צפצף החייזר לצוות הכורים שלו, והם מיהרו לעלות מהמכרה עם שלל הקריסטלים שהספיקו לכרות, עד לפעם הבאה. כשהצליחה לראות שוב - לא ראתה את המכרה. רק ניצוצות. ברגע זה של התעוררות, הריקנות הקרה שהיא התכוננה לה, התחלפה בחום זוהר. תודעתה פרחה ברחבי הגביש העצומים עד ללב הפלנטה. הייתה תחושה של התכנסות, התאספות, של חיבור מחדש - עם מקהלה של אנרגיות מוכרות - אהובים שנחשבו מזמן כאבודים. היא חשה את האנרגיה המתגלגלת מצחוק של אחיה. נשמתה, כבר לא מבודדת, פעמה כעת בהתאמה עם נשמתם, סימפוניה נצחית שמהדהדת ברחבי הגביש, לנצח. עכשיו, יש לה זמן.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    זמן

    "אבל אמא... יש בזה גושים!" "תערבב עוד קצת ואז תשתה," השיבה האם. "זה איכס," אמר הילד ועיקם את אפו. אחר כך בלע בכל זאת את הנוזל שבספל. האם הייתה מרוצה. אבקת הזמן לא הייתה טעימה, אבל נמסה בקלות במים. היא תשאיר אותו בן חמש לנצח.

  • קרן לנדסמן

    זמן

    ‏הנקודה היתה, שבכלל לא היה אכפת לו מהטבעת. כלומר, ברור שהיה לו אכפת במובן הכללי של תחושת העוצמה, אבל הוא התגעגע הרבה יותר לחברה של מישהו אחר. מישהו לדבר איתו. מישהו להחליף איתו רעיונות. הוא כחכח בגרונו והתחיל, "את הכל הוא בולע בחמדה, חיות ופרחים ועופות..."

  • @LjosSterk

    זמן

    "הו, הנה המסלול השמאלי נוסע מהר. אני אדחף לשם" "הו, הנה המסלול האמצעי נוסע עכשיו. אני אדחף לשם" כבר יומיים הוא תקוע בפקק. נע ימינה ושמאלה ולא מתקדם במילימטר. "הו, הנה המסלול השמאלי מתקדם. אני אדחף לשם. תארו איפה הייתי נשאר תקוע אם הייתי ממשיך באותו מסלול כל הזמן"

  • @LjosSterk

    סוס

    שני הדברים הכי חשובים במלחמה הם: הסוואה וניסיון להיות צעד לפני היריב שלך. בסיפור הבא יש את שניהם בשפע. פלוס תחת של סוס. במלחה"ע הראשונה, על שדה בודד, חייל צרפתי שם לב שסוס שכב מת ליד השוחה הגרמנית. לאחר מה שככל הנראה הייתה שיחה משעשת, הוא וחבריו הניחו שגרמנים בחיים לא יצפו לצלף שיחכה להם בתוך גופה של חיה ("האימפריה מכה שנית" משום מה עוד לא כבש את בתי הקולנוע הגרמנים). באותו לילה הם יצרו סוס מעיסת נייר, הניחו אותו במקום גופת הסוס, ושמו צלף בתוך הסוס המזויף עם רובה שיוצא בדיוק איפה שפי הטבעת אמור היה להיות. הצלף ישב שם שלושה ימים, יותר זמן משהייתם מצפים שיתנו למבצע "צליפה דרך פי טבעת של סוס". בסוף זה נגמר כשגרמני ראה מראה מפחיד של סוס מת מוליד חייל צרפתי, שמיד ברח.

  • Lony Zakuto

    סוס

    סוס איך שזה מציק לי בפה. אני לא אוהב את זה, לא בחרתי בזה, ובכל זאת זה עליי. חיוך יפה, אלק. אני עושה כל מה שאומרים לי, תלך לפה, תדהר לשם, תסחב את זה! לא רוצה לסחוב יותר, סחבתי מספיק! מגיל קטן שאני עובד ועובד קשה. האם זה נהיה קל יותר עם השנים? לא! האם אני רואה מצב שלא אצטרך לעבוד יותר? בהחלט לא! זה כבר ממש מייאש. כל היום אני על הרגליים, אוכל קש, בקושי מוצא זמן לנוח. זה רץ במשפחה שלי כבר שנים, סבא עבד קשה, אבא עבד קשה ועכשיו כנראה הגיע תורי. אני חייב לשבור את מעגל הקסמים הזה, אני חייב לחשוב איך אני נפטר מהאוכף הזה אחת ולתמיד. … אני חושב שמצאתי, אני חושב שאני יודע מה התשובה. אני אשנה כיוון ותפיסה, אתחיל לעבוד בשבילי, אני אכנס לכושר, אני אטפל בבריאות ובחזות שלי, אני אראה מיליון דולר עם חיוך מושלם. שונא את הגשר הזה אבל עכשיו אני מבין שזה אמצעי להשגת מטרה אז פתאום הוא לא כזה נורא. הכל זה עניין של גישה. … אוסף את הצאן ודוהר חזרה לכיוון המשק. בדרך, אני מסתכל מטה על הסוס שלי, אני חושב שגם הוא לא מסמפט את הרסן שלו.

  • דני סטרולי

    זמן

    הוא הביט באתגר הכתיבה, גירד בראשו, והחליט שהגיע הזמן לסיים לכתוב על אוקטובר.

  • דיתה אוהב ציון

    זמן

    1. זמן "יש לי עוד הרבה זמן לחלום" אמר הילד במדשאה הירוקה " ניגמר לי הזמן" אמר הילד בממ"ד השרוף "אני חולם עד קץ הזמן" אמר הילד המרחף על הענן. והגשם התחיל לרדת. דיתה אוהב ציון

  • שני אוירבך

    זמן

    התעוררתי בחיוך בידיעה שגם היום יהיה יום שלישי גשום, ואף אחד לא יבוא לחפש אותי בעקבות מה שעשיתי "אתמול" בשכרותי: לא השכנים, לא המשטרה ולא הבנק. הדבר הראשון שהרגשתי היה כאב שכמו ביקע את הראש שלי. הדבר השני היה קרן שמש שנדחפה בין חרכי התריס.

  • שני אוירבך

    סוס

    – הוא לא יגיד לך כלום, אחי, הוא בונקר. – לדעתי הוא בכלל משתף פעולה איתם. – אבל תשאל, תשאל, תראה מה הוא יענה. – אז תגיד אחי, רק בינינו, היא הרביצה לך או לא? – אין לי מושג, בחיי! אני אפילו לא יודע מה היא רצתה ומה אני קשור לזה! היה לי פאקינג בחור על הגב! – ידעתי. ססססמולן.

  • תמיר בוכשטב

    סוס

    -פרש ל-ח8, אוכל לך את הצריח -מה? אתה לא יכול לעשות את זה. פרש לא הולך ככה! -הפרש שלי הוא אודין, רכוב על סלייפניר, הסוס בעל שמונה הרגליים. הוא רוכב את הרגל הארוכה של המהלך שלו על גבי גשר הביפרוסט, ולכן יכול לזוז עד שמונה משבצות. -בסדר. צריח ל-ח8, אוכל לך את סלייפניר. -אתה לא יכול לעשות את זה. יש מלא כלים ביניהם! -הצריח שלי הוא הביקתה של הבאבא יאגה. כרעי התרנגולת שלו מאפשרים לו לעבור מעל כלים אחרים. -גררר. אוקי. הרגלים שלי הם הלגיון הרומי. כולם מתקדמים ביחד משבצת אחת קדימה. -רגלי ל-ה5. -פרש ל-ד2. -רץ ל-א3. הרץ של הוא קו-כוליין, והוא נכנס לשכרון קרב ואוכל לך את כל הלגיון. הוא מסיים את התור ב-ח3. -פרש ל-ה8, אוכל לך את המלך. ניצחתי. -שוב פעם אודין? אבל לא ניצחת. המלך שלי זה ארתור. הוא נטמן באוואלון ומחכה לשעה שבה בריטניה תצטרך אותו שוב. -אז תיקו? -תיקו. שח מט בחוקים מיתולוגיים מעולם לא באמת תפס.

  • LateTrain_

    סוס

    הם מסודרים כולם על המדף. מבטיחים דברים נפלאים, מקומות רחוקים, צמחים עם קוצים, סיפורים מצחיקים. סיפורים שהקראנו לפני השינה. סיפורים עם מסר לנשמה. ובסופו של דבר, אם רק למישהו מספיק אכפת, נוכל לשנות לא מעט. אני בוחרת ספר בשבילה. רוצה היום חתול תעלול ?

  • מיקי טבקה

    סוס

    אני אלך על בטוח, אפזר את הכסף שקיבלתי בין כמה מניות טובות כדי שיעלה עוד קצת לפני שאשתמש בו. אתה מכיר את הבדיחה על מה ההבדל בין להמר במניות לבין להמר על סוסים? מה ההבדל? שבניגוד למניות, אחד הסוסים בטח ינצח. טוב, אז אני קונה עכשיו ואשקיע מה שישאר.

  • הילי

    זמן

    ***אזהרת טריגר: מלחמה, פוסט-טראומה זמן/ הילי באחד הלילות, כשהם שכבו סבוכים זה בזו ונשימתם נרגעה מקצב העולם שבחוץ והסתנרכנה לקצב הבועה הקטנה שלהם, היא העזה לשאול אותו על השעון. "שעון? איזה שעון?" "אתה מדבר עליו כל הזמן מתוך שינה. השעון שלא עובד" "אני לא יודע רומי. בטח סתם שטויות של חלומות" היא הניחה לו והרגישה איך פעימות ליבו מאטות עד לשינה המיוחלת. בליבה שלה, היא ידעה שאלו לא שטויות. אלון לא רק מדבר מתוך שינה, הוא צועק. הוא בועט את השמיכות מעליו ובוכה ללא קול עד שהיא מעירה אותו בבהלה. ותמיד, תמיד הוא צועק על השעון. השעון, הריח של הדם והחום המזוויע בטנק ההוא. כמה חם. כמו תנור. כמו כבשן. כמו תופת. רומי מעירה אותו עם כוס מים קרים, מנסה לעגן אותו לבועה שלהם, לביתם השקט. לפעמים זה עובד. לפעמים הוא חוזר אליה מהזמן ההוא אל הזמן שלהם ושניהם מוכרעים מרוב הקלה, מתנשפים בתיאום דומע, ממלאים את חלל החדר בנשמותיהם. אך ההקלה שהם מרגישים תהיה הקלה שבשתיקה. כבר לפני חמישה חודשים קרן הפסיכולוגית אמרה שזה בסדר. שלא תמיד צריך לדבר, שדברים כאלו נוטים להימשך חיים שלמים, ושאלון צריך לקחת לעצמו את כל הזמן שהוא צריך, כל הזמן שבעולם. לאחר מכן הם התבדחו על זה. הם צחקו שאם הוא ייקח את כל הזמן, לה לא יישאר כלום. כשהירח שקע ואלון צרח מאימה וחום באמצע דצמבר, זה כבר לא היה מצחיק. אבל אם אלון צריך זמן, למה לשאול אותו על השעון? רומי לא מסוגלת להסביר, אך היא מרגישה שאם תחכה עוד רגע אחד, הבועה הקטנה שלהם תתפוצץ. שלפעמים עדיף לערוך פיצוץ מבוקר ולהכין את עצמך מראש לאפשרות של רסיסים. חוץ מזה, כבר חדרו רסיסים בחזרה מהזמן ההוא אל הבועה שלהם בתוך הרגל של אלון. אולי היא תוכל לספוג עוד כמה. אולי, בבוא הזמן, כשאלון ידבר על השעון השבור והזמן בתוך הבועה שלהם יחזור לתקתק כרגיל, הרסיסים כבר יהיו חלק מהבועה. אולי, רומי מקווה, הם יהיו חלק מהזמן הזה, שלהם.

  • דיתה אוהב ציון

    סוס

    2. סוס יצאתי לעוד יום עבודה שיגרתי בחוץ. התרגולת מוכרת , החליפה מותאמת , הבדיקות נעשו והכל כשורה. ניקוי משטחים וחלונות, החלפת פנל, חיזוק אטמים..... הכול כרגיל. הבדיחות הרגילות עם רוני המפעיל היושב בעמדת הבקרה "הסמרטוט נשאר כאן " " נשאר כתם על החלון" לקראת הסיום אהבתי להפנות מבטי לחלל . אל האין סוף הזרוע נקודות אור, וערפיליות. אזעקה ..... צפירות מחרישות אוזניים ריחפתי מחוץ לחללית ההולכת ומתרחקת ממני. ערפילית הסוס מולי ובאזני מתנגן שיר ילדות ישן רוץ בן סוסי, רוץ ודהר! רוץ בביקעה, טוס בהר! והחמצן הולך ואוזל.

  • איתי בבניק

    סוס

    #סיפורונובמבר 2.11.23 - סוס. רצועות הכתף חותכות חזק. זה החורף החמישי בו לא ירד גשם, והרגבים מתנגדים ללהבי המחרשה. יבלת חמישית, ואז שישית ושביעית נבקעות, אבל נגב חושב מדי כדי לשים לב. עצבי ידיו דפוקים ממילא, מפצעי השבת השחורה. האדון שרוע בצל שמשיה, על הגבעה הרחוקה. מדי פעם נצנוץ מזכיר לנגב שהאדון צופה בו, דרך משקפת. השדה גדול, והשמש חורכת גם דרך הביגוד העבה והכובע. מבט חטוף מראה שהאדון עומד, ומתנודד קדימה ואחור. כבר זמן מנחה? עצירה קצרה ללגימה. מים לוהטים ומעופשים. בארות העבדים מוזנחות, והאדונים נהנים להשתין לתוכן. 'אולי ככה נכניס בכם יהדות, קיבוצניקים מסריחים.' נגב מתמתח, לישר קצת את הגב הכואב. זקנו הלבן נוטף מים עכורים, וגבעות השומרון הצחיחות נישאות סביב. עוד רבע שדה, ואז... רסיס סלע חותך את לחיו, כשכדור מרובה האדון פוגע פסע מרגלו. 'סוס כבר, חתיכת עסלן!' נישאת צרחת האדון, והעבד ממהר להמשיך.

  • קרן לנדסמן

    סוס

    זה היה האלווין הכי טוב אי פעם. גם היה לו דייט מעולה, הוא גם הצליח להוריד את הנצנצים יחסית בקלות אחר כך, וגם אף אחד לא שם לב שהוא לא עושה קסמים ושהקרן באמצע המצח שלו היתה עשויה מקרטון ומוחזקת עם גומיה.

  • Dotan Tsur

    סוס

    הוא יצא מהביצה, המים העכורים עדיין כיסו אותו מהפרסות ועד קצה הרעמה במה שנראה כזפת שחורה. הוא התנער וצנף, מה שלא עשה הרבה כדי לחשוף את פרוותו הלבנה, אבל הוא לפחות הצליח לראות יותר טוב והריח היה יותר נסבל. לאחר שאסף את כוחותיו הוא דהר, הוא לא ידע לאן, ולא ידע לאיזה מרחק, הוא רק ידע שעם כל תנועה, הצער והייאוש הרגישו יותר ויותר רחוקים. גשם התחיל לרדת, אז הוא עצר בקרחת יער ונתן לעצמו לנוח וללכלוך להשתף מפרוותו התחורה. עכשיו, לאחר שהגשם ניקה את עיניו, הוא הצליח לראות את הארץ שהכיר כל חייו; נראה שכלום לא השתנה, אבל בעצם, הכל נראה צלול יותר, כאילו האדמה, הצמחים, החיות, ואפילו האוויר שמסביב השילו מעליהם עול שהם אפילו לא ידעו שהיה שם. הוא לקח נשימה עמוקה והתכונן להמשיך לדהור, כשראה נער צעיר יוצא מהסבך. "ארטאקס?" הנער שאל, כלא מאמין למראה עיניו. ארטאקס צהל, וקפץ שוב ושוב עם רגליו הקדמיות עד שהנער הצליח להרגיע אותו. "תודה שחזרת אלי" לחש הנער.

  • Lony Zakuto

    עציץ

    עציץ אני שוכב לי כאן בשקט. לא מוציא מילה ולא מניד עפעף. מאזין לטיפות הנושרות מטה מהמתקן ההשקייה המחובר אליי קבוע. מסביבי פנים קודרות, פנים מתחלפות, לחישות. הכל חשוך לי מדיי, מתגעגע לאור, לשמש. מתי זה התחיל? מתי זה יסתיים? שאלות על גבי שאלות, ללא מענה. ממיר פחמן דו חמצני לחמצן או להיפך, אני כבר לא זוכר. אני כבר מזמן לא מלבלב. מה הטעם בחיים כאלה? אם הייתה לי אפשרות בחירה, האם הייתי מעדיף לנבול ולמות? שאלה טובה, אפילו מצויינת. הנה עוד שאלה, אם אני צמח*, האם המיטה שלי נקראת עציץ? *צמח או מצב וֵגֵטָטִיבִי (באנגלית: Vegetative state) הוא תיאור של מצב רפואי שנגרם מנזק מוחי כבד. המצב מסווג מבחינת חומרתו בין מצב הכרה מינימלי לבין תרדמת, ומתאפיין בהיעדר תגובה לגירויים חיצוניים.

  • תמיר בוכשטב

    עציץ

    -בוקר טוב, ברוכה הבאה למיתשלה שלנו! -את מתכוונת משתלה? -לא לא. מיתשלה. זאת משתלה, אבל מיתית! -או-קי... -איך אני יכולה לעזור לך היום? -אני מחפשת מתנה לחמותי. היא אוהבת עציצים. יש לך משהו מעניין בשבילה? -מתנה לחמות? בואי נראה. יש לנו פה אודרי שתיים במבצע. -אודרי שתיים? -מאוד מומלץ קצת קשה לטיפול כשהוא צריך, אבל כשהוא גדל הוא יאכל את חמותך תוך שניות! -מה? את השתגעת? יאכל אותה? -לא? אז יש לנו עץ לוטוס. -זה נשמע טוב. -זה נהדר! חמותך תאכל מהפירות, תשכח את הכל, ופשוט תשב ליד העץ ותאכל מהפירות והפרחים שלו כל היום! -מה? אני לא רוצה שזה יקרה! אני אוהבת את חמותי! -אז למה לא אמרת? רוב מי שמגיעה לפה שונאת את חמותה ורוצה להפטר ממנה! -אני חושבת שאני אחפש מתנה במקום אחר. -חכי! אמרת שהיא אוהבת עציצים, נכון? -כן? -יש לי אנט בונסאי בשבילך. -מה הוא יעשה? יצא מהעציץ לנסות להשמיד את אייזנגארד? -רק אם יש לחמותך אורקים בבית. במצב רגיל הוא מסתובב בבית ומטפל בעציצים האחרים. -זה נשמע כבר יותר טוב. את יודעת מה? קניתי.

  • Ljos

    עציץ

    "כמה מההמצאות הטובות ביותר של האדם הושפעו מהטבע. ככה קיבלנו מטוסים בצורת ציפורים, סנפירי שחייה, דוגי-סטייל, והכי טוב - השילוב של כל השלושה שנקרא 'מועדון מייל היי קוסטו'. אבל עכשיו מצאנו את ההמצאה הכי טובה שמתעלה על כל זה. העציץ. אנשים משלמים לנו כסף כדי להיכנס לתוך כלי חרסינה ענקי, מנותק מהעולם. והם פשוט נשארים שם. כן, גם לי היה את המבט הזה שלכם כששמעתי על הרעיון לראשונה. אבל מאז שהרעיון הועלה ברשתות החברתיות אנחנו מוצפים בבקשות לרכישה מוקדמת"

  • עדי גריידי אשכנזי

    עציץ

    ‏הפעם בסופר היא ממש הקפידה לא לסטות מהרשימה, ואז היא ראתה אותו ליד הקופות. ירוק, עוד לא צימח פירות. היא בכלל לא הייתה בטוחה שתצליח לגדל אותם במרפסת בחום, אבל המחשבה שיבוא חורף, שיהיה משהו לחכות לו, הייתה שווה את זה. בראש הזדמזם שיר. תותים, בואו נקנה רק תותים.

  • יובל מישורי

    עציץ

    לאורך השנים היו לי הרבה עציצים. בט"ו בשבט חילקו לילדים בבית הספר, אמא שלי הביאה כמה בניסיון לרמוז לי בעדינות שאני צריכה לעבור לדירה יותר מוארת, והיה אפילו אחד שקניתי לגמרי בעצמי במשתלה, כשקניתי זר פרחים והחלטתי בהחלטה מטומטמת של רגע לקנות גם קקטוס קטן. אף אחד מהם, בלי יוצא מן הכלל, לא שרד אצלי שבוע ימים. אפילו הקקטוס קיבל צבע חום, שהפך לצהוב, שהפך לאפור חולה. יש מצב שאני רדיואקטיבית או משהו. וזה לא שלא ניסיתי. שמתי באור, השקיתי כמו שצריך, גזמתי, השמעתי להם מוזיקה... נאדה. כולם מתו, אחד אפילו קפץ מהחלון. טוב, כנראה שהכלב איכשהו דחף אותו מאדן החלון, אבל לא ראיתי את זה בעיניים, אז אני לא פוסלת. בסוף שנת הלימודים האחרונה הילדון קיבל עציץ של נענע עם התעודה. שמתי אותו במרפסת (את העציץ, לא את הילדון) והסתכלתי עליו ברחמים. רק נבט, וכבר נגזר דינו. הבאתי כוס מים, התחלתי להשקות אותו, ואמרתי לו "תעשה לי טובה, תחזיק מעמד כמה ימים עד שהוא ילך לקייטנה, אז הוא ישכח ממך ותוכל למות בשקט." פתאום שמעתי קול גברי בראש שאמר לי "סבבה, נעשה מאמץ." הכוס כמעט נפלה לי מהיד מהבהלה. ניערתי את הראש והסתכלתי על העציץ הקטן. אין מצב שהוא ענה לי, נכון? למחרת הבאתי לו קצת מים, שפכתי בזהירות, חיכיתי לאיזה קול שיגיד לי משהו, אבל כלום. ביום שלמחרת הסתכלתי מסביב כדי לוודא שאף אחד לא שומע, ושאלתי בקול רם תוך כדי השקיה "אתה לא דיברת אלי שלשום, נכון?" הקול בראש אמר "נו באמת, ממתי צמחים מדברים?" "כן, זה באמת די טפשי," אמרתי בקול. "תגיד, יש לך שם?" "בעקרון זה נחמן, על שם הרבי, אבל החבר'ה במשתלה קראו לי נַנוֹ," הוא אמר. "תגידי, יש לך כיוון לקצת דשן? בקטנה, חייב לסגור את הפינה." "אה, לא יודעת," אמרתי, עדיין לא מאמינה שאני מנהלת שיחה עם שתיל. "יש לי קצת גראס גרוע, אם זה עוזר." "יאללה, תביאי, שיהיה גראס," הוא אמר, ואני יכולתי להישבע שהיה שם צליל של אכזבה. בשבועות הבאים (כן, שבועות! ברבים!) ננו גדל יפה, ושבר לגמרי את המסורת המשפחתית של למות צעיר ולהשאיר גופה מכוערת. הוא צמח אפילו מעבר לשולי העציץ, נהיה ממש שיח. הוא אפילו נתן לי לגזום כמה ענפים שהפריעו לו, ואני זכיתי לכמה כוסות תה נהדרות. הוא לא בדיוק היה אינטלקטואל שאפשר לנהל איתו שיחות מעמיקות, אבל היה לו חוש הומור, וסיפרתי לו דברים שאפילו בעלי לא יודע. היום באתי למרפסת עם הקפה של הבוקר והתחלתי להסתכל בחדשות. אחרי שתי דקות כבר לא יכולתי עם כל המוות והייאוש וסגרתי את הטלפון. ננו היה שם בפינה, שופע עלים רעננים, עם ענפים זקופים וגאים. "תגיד, ננו, איך אתה שורד כאן, כשכל כך הרבה עציצים אחרים מתו פה?" "מותק, לא יודע איזה צמחים היו לך פה, אבל אני יש לי כח רצון, אני לא מוותר בקלות." הסתכלתי בו, ולפתע התמלאתי תחושה של עוצמה, של נחישות, של חוסן. אם הוא יכול לשרוד בבית שלי, אז בטח שאני יכולה לשרוד במדינה המטורפת הזאת.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    סוס

    החתול ניסה להוכיח לסוס שבני האדם אוהבים אותו יותר. "הם מלטפים ומברישים אותי בכל יום," התרברב החתול. "גם אותי מלטפים ומברישים מדי יום," השיב הסוס. "הם מנקים את הקקי שלי מהארגז!" ילל החתול. "אז מה, הם מנקים את הקקי שלי מהרצפה," צנף הסוס. "הם לא שמים לי אוכף על הגב או רסן בפה," אמר החתול בנימת ניצחון. הסוס צחקק. "מה כל כך מצחיק?" רטן החתול. "פשוט תסתכל על התחת שלי." "מה?" "הם רוכבים עלי, זה נכון," אמר הסוס. "אבל לי עוד יש ביצים."

  • טרפיץ'

    זמן

    שלושת האחים ישבו על החומה בשתיקה, מנענעים רגליים. מולם נפרש הריק האינסופי, נמתח בכל כיוון. ממתין. הם עדיין לא הצליחו להחליט. נובה דיברה בשקט. "אני חושבת שסופר נובה צריכה להיות ראשונה". שיערה זהר בבוהק לבן סביבה, מתפתל כמו שביל החלב. נוב נענע בראשו. "היא גדולה כל כך. זה לא הזמן הנכון בשבילה. אני אלך קודם." "בטוח? אתה לא רוצה להישאר עוד קצת עם נובה?" אמרה אחותם הגדולה. "תוכל לראות חלק מההתחלה. אולי תצליח לראות כוכב או שניים מהפיצוצים הראשונים." "לא, לא." התעקש האח הקטן. "לפני המופע הגדול, תמיד יש מופע חימום. אני מופע החימום." "ומה אני?" רטנה נובה. "מופע הקירור!" הוא צחק, ולהבות תלתליו נצצו בתוך הריק, כמו הכוכבים העתידיים לבוא. שלושתם שתקו לרגע ואז, כאילו הוחלט פה אחד, לקחו נשימה עמוקה. נוב נעמד. הוא זהר והסתחרר באלפי ניצוצות, מפיח את האורות הראשונים. לפתע לא היה יותר אין. ניצוץ קטן בער בתוך הריק. הוא בער לזמן קצר בלבד, רק על מנת לסמן את ההתחלה. את נקודת העבר שממנה יחל ה"עכשיו". באותו רגע, נולד הזמן, וכל מה שהיה בעברו היה נצנוץ קטנטן כראש סיכה. שנייה נעמדה סופר נובה. היא זהרה באור מסנוור, כמו מיליוני מיליונים של שמשות. היקום החל לבעור ולגעוש. חומר הסתחרר והתנגש, מתפזר לכל כיוון. מתכות וגזים התלקחו, התנגשו ונפרדו. היקום תפח, מתחיל לתפוס צורה ולהתרחב, כשמיכה גדולה, רכה וכהה. נובה ידעה – את האור של כל השמשות הנוצרות וכוכבי הלכת האלו והירחים שלהם אפשר יהיה לראות רק בעוד המוני שנות אור. יש לו דרך ארוכה לנסוע בחלל, עד שיגיע, בעתיד, לעיניו של מישהו. האחות האמצעית צפתה במופע בסבלנות. עקבה אחרי הכוכבים הנשלחים אל מרחבי השמיים. חיוך דק נפרש על פניה. היא שלחה אצבע אחת ונגעה במהות המתרחבת של הזמן. מוללה אותו קצת, לכאן ולכאן. גלגלה אותו על גב ידה. ואז כרכה אותו סביב אצבעה והפיחה בו אור. לא הניצוץ הבראשיתי הדקיק ולא הבוהק המסנוור שדרכו שעט היקום לכל כיוון כעת. אלו היו קרני אור שמיימי בהירות, מהסוג שמרצד על פני הים בין העננים, או משתהה על שלוליות לקראת שקיעה. בתוך המרחבים האפלים והגדולים של הזמן והמקום המתהווים לאיטם, טוותה נובה את נגוהות האור הקטנים שמגיחים מדי פעם אל ההווה. אי שם, חשבה לעצמה, במרחבי היקום העצומים, יימצא מישהו שיוכל להביט בנוגה הזה, שמסתתר ברגעי ההווה. הוא יביט וישמח באור הזה. והמחשבה חיממה את לבה.

  • LateTrain_

    עציץ

    כל היום הוא היה עובר במשרד שלה ומשקה את העציץ. רק קצת. עד שתחזור. לפעמים, היה מנגב את העלים מאבק. וממשיך להשקות. לפעמים המים היו גולשים והוא היה מנגב את עדן החלון. ומחכה שהיא תחזור. כל יום. והיא לא חזרה. ולא היה לב לומר לו שזה עציץ מפלסטיק.

  • דיתה אוהב ציון

    עציץ

    כבר מילדותי אמא הייתה אובססיבית לעציצים שגידלה במרפסת. כל יום קיבלו טיפול אוהב – דישון, השקיה, הדליה לאלו שזקוקים ונקיון. ולי היה תפקיד אחד – לנקות את העלים בסמרטוט מיוחד, בהשגחה צמודה שלה. הפוטוס הירוק שטיפס בגאווה לאורך הקירות ועליו מבריקים וללא אבק. המונסטרה עם העלים הגדולים המחורצים כידיים מרובי אצבעות. היהודי הנודד בעליו המאורכים בשני גוונים, שלא נראה לי נודד כלל. הירקה שכמו היהודי התגאתה בעלים מאורכים, ואני אהבתי את הקטנים שתלו בקצוות. פטוניות בשלל צבעים, ועציץ אחד מכובד , שעמד על מתקן מיוחד , של ורד אדום. אותו שנאתי בגלל הקוצים שאהבו לדקור אותי. בחורף , ובימים של רוח חזקה, היתה מכניסה העציצים פנימה. הם היו עם גלגלים – ואני כל כך רציתי אופניים. אסור היה להתקרב לעציצים, ולשחק במרפסת היה חלום רחוק. רק להם ולזוג שאירחו בערב הרמי שלהם, מותר. שנאתי את כולם. את כל העציצים. עברו שנים, אמא נשארה לבד והמרפסת התמלאה עוד עציצים שונים ומשונים. לנכדים הכינה מסלול הרפתקאות במרפסת, סיפורי פיות על הפרחים, סיפורי אבירים על הפוטוס המטפס , סיפורים רומנטיים ליד הצבעוניות של אמנון ותמר. ... הבטחתי לאמא לטפל בעציצים.

  • אוה תבור

    עציץ

    חרי שלוש שעות עבודה מיוזעת, אסתיה הייתה מיוגעת אך מאושרת. המרפסת הגדולה של דירתה הפכה לגן ירק, לא עוד הסתמכות על הסופרמרקט הממסדי, מעתה היא תגדל את מזונה בעצמה ובעודפים תסחר עם שאר הקהילה. אסתיה, לפנים אסתי, עברה לפרדס חנה רק לפני שנתיים והצטרפה לקהילת אנשי האור הסגול וכבר הספיקה לשנות את שמה בעצת המאסטר יוגה (תוסיפי ה' – זה יכניס לך אנרגיות טובות לחיים), להפוך לטבעונית, ולגלות את האהבה האינסופית של היקום אותה חלקה עם 3 אהובים, אהובה והחתול דנה. החיים היו נפלאים אליה בשנתיים האלו. רחוק מההוריה שלא הצליחו להבין את בחירתה באל-הורות ורק לחצו עליה לעבור לשלב הבא ולהתמסד כמו שאר אחיותיה שכל אחת מהן כבר הביאה שלושה ילדים. לא היא, לא אסתיה, היא כל כולה יצור של חופש פוליאמורית טבעונית אלוהורית ספיוסקסואלית ביסקסואלית פאנסקסואלית וסוליסטית בנשמה, חיי הורות לא נועדו לה. החתול דנה, התעורר מתנומתו על המזרן ובא לרחרח את העציצים השונים שבהן מילאה את המרפסת. עגבניות שרי עם מוטות מוכנים לשלב ההדליה, שיחים קטנים של מלפפונים, חסות בגידול הידרופוני, פלפלונים, כרוב, תותים שהבינה שהגידול שלהם יהיה מסובך מיוחד, שתילי תבלינים וגם כמה שני עציצי קנאביס. "מייאו" ילל אליה דנה "מייאו" ענתה לו אסתיה בחזרה "רואה כמה נהדר יהיה לנו?" "מייאו" השיב לה דנה בכשכוש עצבני של זנבו המנומר והמשיך לרחרח בחשדנות את העציץ הימני. "מה? הכרוב?" שאלה אסתיה "זה כרוב, אתה תראה, זה טעים". דנה המשיך לרחרח את העציץ במורת רוח ואף ניסה לחפור בתוכו. "קישטא" נופפה אליו אסתיה בעודה רושמת לעצמה להציב רשת כלשהי שתפריע לדנה. כשדנה היה נחוש להגיע למשהו – מעט דברים יכלו לעצור אותו. הימים עברו, הצמחים התפתחו, אסתיה והאהובים שלה עבדו בסופי שבוע בגינת המרפסת, והמשיכו לאהוב, לנגן, לתרגל יוגה ביחד. החיים היו באמת נפלאים. בלי מחוייבות למעט המחוייבות לחופש, הם כולם חגגו בהרמוניה עם היקום אסתיה התחילה בהכשרה כמטפלת זוגית שכן כולם אמרו שאת האהבה והרצון שלה לעזור לזולת – חייבים לנצל. שיחי עגבניות השרי המשיכו לתת יבול מכובד, לצמחי התבלין של אסתיה יצא שם כמופלאים מאין כמוהם, כמו גם ליבול הקנאביס. דנה המשיך במאמציו להגיע לעציץ הכרוב עליו הכריז כנמסיס שלו, ולהרוס אותו. שבת בבוקר, אסתיה התעוררה בתוך חיבוקם הכפול של אננדה ושל שחף. מהמרפסת היא שמעה את דנה מילל במצוקה. היא התעטפה בסדין פנוי ויצאה חוצה. דנה ניצב ביציאה למרפסת מילל בקולניות "מה קרה, בובון של אמא?" שאלה אסתיה. החתול המשיך לעמוד דרוך ומילל. היא עקבה אחרי מבטו, היישר אל עציץ הכרוב וחייכה "הכרוב בשל" זה מה שמחרפן את דנה. היא התקרבה אל העציץ בעוד דנה מתחבט בין רגליה כמנסה למנוע ממנה להגיע להציץ "מה? בובון?" היא שאלה. היללות של דנה גברו כמו גם קולות מוזרים שנשמעו מעציץ הכרוב. היא הסיטה את הרשת שנועדה למנוע מדנה מלהחריב את העציץ ושם, בין עלעלי הכרוב – נח לו.... תינוק חייכני שהושיט את ידיו אליה לכיוונה וצייץ "מאמאמאמא"

  • אוה תבור

    סוס

    ולפעמים היא מטפסת על סוס הנדנדה הישן שאבא קנה לה ודוהרת איתו הרחק הרחק מכאן, אל ארץ שכולה פלאות. היא חוצה נהרות, מטפסת על הרים נישאים, דוהרת דרך עמקים שטופי פרחים, ודרך יערות עבותים. היא והסוס האצילי שלה במסע להצלת נסיך ששוב הלך לאיבוד. היא נלחמת במפלצות שלוחשות לה שהיא רק נערה, ובדרקונים שרושפים לעומתה שהתבלבלה ושתפקידה לשבת בטירה ולחכות לנסיך שיציל אותה. לכולם היא עונה שהיא יכולה להיות כל מה שתרצה, גם אבירה, אם רק תרצה, ושבכלל נסיכים הם די טיפשים אם שוב ושוב מכשפות מצליחות להפוך אותם לצפרדעים, זאת בהנחה שהם בכלל הצליחו להגיע לבקתת המכשפה ולא הלכו סתם לאיבוד ביער. ואז היא מגיעה לטירה אחת, מכוסת קוצים עבים. גמדי הגינה מברכים אותה ואומרים לה שהנסיך למעלה ישן ומחכה לנשיקה שלה שתעיר אותו. והיא מושכת בכתפיה בבוז, כי מה תועלת לה בנסיך כה ענוג שאפילו לא יכול לעמוד בדקירת מחט? והיא עולה שוב על הסוס ודוהרת הלאה למצוא את הנסיך הראוי לה

  • אוה תבור

    זמן

    רכבת הזמן דוהרת וזוחלת בו זמנית. אנחנו על רכבת הזמן, לא יודעים מה התחנה הבאה. חוששים להביט במראות שבחוץ. רק עכשיו, כאילו הבוקר, עלינו עליה בעל כורחנו והנה כבר כמעט חודש. הותרנו את המתים מאחור. להם הזמן פסק מלכת, לנצח הם יהיו לכודים ברגע אחד. רק אנחנו מבועתים, בחוסר וודאות, חלקנו מחוברים ללא הרף להתעדכן, חלקנו מחופרים בשתיקות כואבות, חלקנו עוצמים עיניים ומתפללים לרגעי חסד, בלי לשמוע, בלי לראות, בלי לתהות מה יהיה מח

  • אינפימום לוי

    סוס

    מעל המיטה בחדר ישנו ציור של סוס. מאחוריו מצויר נוף אמריקאי פסטורלי עם שתי גבעות מוריקות ונחל דק מפתפתל ביניהן, והוא, הסוס, מסתכל קדימה במבט הכי מלא הבעה שסוס יכול להביא. לא שדרי הבית יודעים את זה, ואין דרך שבה יוכלו לדעת את זה, אבל לסוס הזה יש שם - רונאלדו. לא שמדובר בסוס אמיתי, אלא שזה השם שהצייר בחר לתת בראשו לסוס הדמיוני הזה שהוא שרטט על הבד, ואז נתן בו צבע וחיות. הצייר כבר מת, ושמו נשכח, ואיתו גם המחשבה החולפת במוחו על שמו של הסוס. ועדיין, רונאלדו הסוס מציץ כל העת החוצה מהציור אל דרי הבית, ותוהה מה שמם.

  • אינפימום לוי

    עציץ

    אבא אמר לי לא להשקות את העציץ יותר מידי, שזה פוגע בו, פעם בשבוע זה מספיק. אני יודע את זה, אמרתי לו. אמרתי, והמשכתי להשקות אותו כל יום, עד שהוא הוצף, וכל העציץ נהיה שלולית שחורה ומלאת ברחשים. עשיתי את זה בצורה חסרת עכבות, פראית, משועשעת, כמו בכחנליה מטורפת ללא השלכות. עשיתי את זה בלי לדעת בעצם למה אני עושה את זה. אחרי שבוע כבר נהיה ברור שהצמח קמל, ואחרי שבוע נוסף הוא כבר מת לחלוטין, ולא נותר ממנו דבר זולת כמה שורשים מרקיבים. שפכתי את התכולה של העציץ בחוץ, וקניתי לי חדש.

  • Dotan Tsur

    עציץ

    היא התעוררה מדפיקה בדלת. היא שמעה את סנשיין צועקת מהצד השני בקולה העליז "בוקר טוב! ארוחת הבוקר מוכנה!". היא ראתה בעיני רוחה את סנשיין בשמלה קייצית, מדלגת אל עבר הבקתה הבאה. המחשבה הזו הביאה לה קצת נחת. היא קמה לישיבה והסתכלה על הצמח שהניחה בעציץ קטן ליד המיטה כשהגיעה לקומונה, רק לפני יומיים. הקנרית במכרה. העלים כבר החלו להזהיב בקצוות, והיא ידעה שהיא לא תוכל להשאר יותר מכמה ימים נוספים. היא חשבה שאולי מפה היא תמשיך לאיזו עיר גדולה או איזור צחיח כלשהו, כדי שלא תצטרך למהר ולעזוב. 'אבל קודם ארוחת הבוקר', חשבה לעצמה. אני לא רוצה לאכזב את סאנשיין. היא הלכה לחדרון המקלחת, צחצחה שיניים והשקיעה כמה דקות בחיוך כפוי ומוגזם מול המראה כדי שיהיה לה יותר קל לזייף חיוך בזמן הקרוב.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    עציץ

    "העציץ הזה מקסים, אבל צריך להיזהר איתו. אם החתול ינסה ללעוס אותו, הוא ימות." "העציץ או החתול?" "כן."

  • Lony Zakuto

    רגשות

    רגשות בואו נדבר על רגשות. מה ההבדל בעצם בין מחשבה לרגש. אני חושב שאני כועס וכתוצאה מכך מרגיש כעס? או שזה בכלל להיפך? ״אני חושב - משמע אני קיים״ אמר דקארט אבל לא הזכיר במילה את הרגש. האמת, מעצבן. אני חושב - שהקוגיטו לוקה בחסר. אני מרגיש - משמע אני קיים! נשמע לי כבר יותר לעניין. ד"ר סוזן דיוויד, פסיכולוגית קלינית מהרווארד, טוענת כי בשונה מהדרך שבה נוטים לחשוב עליהם, אפשר להסתכל על רגשות לא כעל מצבים מנטליים, אלא כמידע אובייקטיבי על עצמנו. שינוי תפיסה שכזה עשוי להעניק לנו יותר שליטה על הרגשות, במקום שהם ישלטו בנו. כלומר, אני בוחר איך להרגיש לגבי תרחיש מסוים, מכל קשת הרגשות הזמינה שלי: כעס / פחד / עצב / גועל / הפתעה / ציפייה / אמון / שמחה. עכשיו אני מבין. אלה אינם רק רגשות, הם כלי נשק. בזכותם אני חמוש עד השיניים ומוכן להתמודד עם העולם. לראשונה אני מרגיש תקווה.

  • מיקי טבקה

    רגשות

    אין לך לב! הקרדיולוג שלי לא מסכים איתך. אני מתכוונת שאין לך רגשות. איך מראים שיש רגשות? אנא אערף? תבכה? איפה את מחזיקה את הבצלים?

  • Ljos

    רגשות

    כשהייתי קטן, אבא שלי תמיד אמר: "אם אתם רוצים להפוך חברה שלמה של אנשים לאומללים, יש דרך אחת מאוד פשוטה: אתה משכנע את כולם מהרגע שהם ילדים שהם לא שווים כלום אלא אם כן הם יוצאי דופן. אלא אם כן יש בהם משהו אחד לפחות שהוא מיוחד במיוחד, אחד למיליון, אז אין שום משמעות לקיום שלהם ועדיף היה שלא היו חיים. זה כזה מתכון נפלא לאומללות כי לפי ההגדרה רק אחד למיליון יכול להיות מאושר ושאר ה-999,999 יהיו מאוכזבים. אז רוב האנשים יגיעו לבגרות והמציאות פשוט תכה בהם כמו חומת בטון. אבל לא אתה, בני. אתה תדע לנצל את זה. אתה תהיה שונה. אתה תהיה האחד למיליון. כי אתה מיוחד"

  • איתי בבניק

    רגשות

    #סיפורונובמבר #לזכר 4.11.23 - רגשות. 'זו היתה הרצאתי בנושא "האנושות, רגשות, ואיך קיומם הביא לסופה". אני מבקש להודות למועצת המדע של זרוע אוריון על ההזדמנות לדבר על נושא עצוב זה. 'התרבות האנושית, פרימיטיבית ככל שהיתה, סיקרנה אותי אינטלקטואלית מאז שבקעתי מביצתי. לעיתים אני חש החמצה שלא התבגרה מעבר לשלב התלות באמונה דתית. היו בהם יכולות המצאה והסתגלות מרשימות.'

  • LateTrain_

    רגשות

    אתם מכירים את זה שאנשים אדומים מרוב כעס ? או ירוקים מקנאה ? ואני, תמיד הרגשתי בצבע פסטל. סגול לבנדר. או כחול ים תורכיז. והייתי מביטה במראה ומרגישה צבע. וכבר כמה זמן מביטה ולא רואה כלום. רק עיניים לבנות שמביטות בי חזרה. וכל שאר העולם דהה.

  • LateTrain_

    רגשות

    על המדף רואים את אוסף הבקבוקים. כל אחד בצורה אחרת, בצבע ומרקם שונה. לכל בקבוק מטרה ויעוד, וצריך לדעת גם מתי פג תוקפו. כעס לפעמים יכול לחזיק זמן רב, ואפשר להגיש אותו קר. אהבה, הכי טובה כשהיא חמה. אני מורידה את געגוע ומכניסה למרק החורף, כמו שסבתא היתה עושה.

  • אינפימום לוי

    רגשות

    אתה מחטט עמוק בתוך עצמך, כדי לנסות להבין מה אתה מרגיש. אתה מגלה בור עמוק, ומועד לתוכו, ונופל פנימה, וצונח למטה ועוד למטה, לנצח, לתוך התהום הריק, צובר עוד ועוד מהירות, עד שאתה נהיה מהיר יותר מהאור, אלא שאין אור, מסביבך עלטת מוות מוחלטת, ולמהירות אין משמעות, כי לבור אין התחלה ולא סוף, ועדיין, אתה נופל לפרק זמן שלא ייגמר לעולם, בלי כל אפשרות לצאת. "לא יודע… עצוב?", אתה אומר. הפסיכולוג מהנהן קלות, רושם כמה מילים במחברת שלו, מציג בפניך כתם דיו חדש, ושואל שוב: "ואיך זה גורם לך להרגיש"?

  • Dotan Tsur

    רגשות

    החומות היו שם כדי לשמור עליו. כל אויב שהשליך את עצמו עליהן, גרם להן לגדול ולהתעבות, עד שנראה שהגיעו עד לכוכבים. וכל מילה טובה, כל חיבוק, צמצמו והקטינו אותן. אולי יום אחד החומות יפלו.

  • נמרוד איזנברג

    זמן

    מערכת הענישה שודרגה לבלי הכר אחרי המלחמה. האשמים נשלחו לרצות את מאסרם בבועת הזמן הקוואנטית, בה השעה תמיד היתה 6:35 בבוקר השביעי לאוקטובר.

  • נמרוד איזנברג

    סוס

    הַמְפְּטִי-דַּמְפְּטִי שׁוּבָּט מִבֵּיצָה, הַמְפְּטִי בִּיקֵּשׁ מִיָּד עוֹד צֶאֱצָא. כָּל סוּסֵי הַמֶּלֶךְ וְכָל חַיָּלָיו נִסּוּ לְשַׁבֵּט אוֹתוֹ שׁוּב, אַךְ לַשָּׁוְא.

  • נמרוד איזנברג

    עציץ

    "תאכיל אותי, סימור, אבל... עם אוכל רגיל. מים, ודשן אורגני ו..." "לא," עיניו של סימור נצצו, "אתה תאכל את *זה*, ותהיה גדול וחזק, ועם שיניים חדות. ואז אפגיש אותך עם אודרי." "אבל למה...?" מלמל הצמח. "היא רוצה לעשות שיחת יחסינו לאן, ואני עוד לא בשל למערכת יחסים מונוגמית."

  • נמרוד איזנברג

    רגשות

    "אוקיי, ומה זה עושה?" "בורר מצבים. יש 8 בסיסיים, ואפשר להגדיר 200 נוספים." "וזה?" "זה הכפתור של הווליום. רק בזהירות, הוא רגיש." "יש בלוטות'?" "בוודאי, זה המתג הכחול." "יו אס בי?" "החריץ נמצא למטה, קצת קשה להבחין בו בהתחלה." "וכאן?" "און ואוף." "תודה! זה מה שחיפשתי."

  • נמרוד איזנברג

    מים

    "...ולאור משבר האקלים המהווה סכנה קיומית למין האנושי," נאמה מנהלת הפרויקט, "אנו מפתחים מנגנון גלובלי שיבלום את ההרס ויאזן את משק המים העולמי העומד בפני כלייה." "רגע," נשאלה שאלה מהקהל, "אז אתם בעצם..." "כן," עיני מנהלת הפרויקט היו מותשות, "אולי נצליח לעצור את המבול."

  • ענת

    כביסה

    רוב הזמן כיבסתי בכיור, תליתי באמבט. אחרות מסרו כביסתן במרוכז, משפחות עם בית ומכונת כביסה כיבסו עבורן והכביסה שלהן חזרה חמימה עם פתק ועוגיות. אולי לא הרגשתי ראויה לעזרה כזו מתוקה עם עוגיה. אולי חשבתי שאם לא אדע איך להיות פליטה, אחזור תכף הביתה. אני אמיין, המכונה שלי תכבס ואז אצא לחצר שלי לתלות את הכביסה. ריח של ירוק וגשם ואדמה ימלא לי את הנשימה, אני אומר לנענע שלי בוקר טוב, אני אשאל את הפרחים שלי מה שלומם, וחתול של שכנים יעבור לידי ויתלטף. אולי אז אני אחייך כאילו לא קרה דבר, אולי אפילו אוכל עוגיה.

  • מיקי טבקה

    מים

    ישבתי על שפת האגם, המים קרצו בחיוך מזמין. השמש עלתה במעלה, החום בשתיים. נאנחתי ונכנעתי לפיתוי, קפצתי פנימה. הקור עטף אותי בחיבוק מקפיא, שחיתי כמה תנועות ויצאתי החוצה. ישבתי על שפת האגם, המים קרצו לי בחיוך מזמין. השמש עלתה במעלה...

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    זמן

    זו הייתה תקופה רעה בהיסטוריה להיות מישהו כמוהו. הם הואשמו בסיוע לכישוף, ירקו עליהם, ברחו מהם וקיללו אותם. אבל הוא חזר לתקופה זו שוב ושוב כי בשעתו השחורה של המין האנושי היה מקום גם לחתול שחור עבור אלו שאותם הוא יכל לנחם, ועם הכוח הגדול של מסע בזמן מגיעה אחריות גדולה

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    סוס

    וכאשר ההנדסה הגנטית השתפרה כל כך שהתחילו להחזיר את החיות שנכחדו, מה היה עם הסוסים? הייתה מעורבת בכך התחבטות לא מועטה. לא כל דבר צריך לשחזר, זה לא כמו הלוויתן או הדודו, ומשקעי העבר היו כאובים. אבל הסיעה הרומנטית ניצחה והסוסים ביקשו שהחיה שתוחזר בשמם תהיה האדם

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    עציץ

    העציץ הזה הוא שורד לא קטן. הוא היה במרפסת כשההוריקן היכה - ושרד. הוא היה במרפסת כשהמטאור נפל - ושרד. הוא היה בבית עשור עם שני חתולים משתוללים - ושרד. הוא היה על המדף שקרס בזמן רעידת האדמה - ושרד. אפילו כשפני הים עלו - הוא שרד. בחיי שהגיע כבר הזמן שאשתול בו משהו.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    רגשות

    בין שלל ההוריקנים, סופות החול והמבולים שהרכיבו את חיינו בשנים האחרונות התבלטה במיוחד סערת הרגשות - סופה מסתחררת של חומרים שמעולם לא נועדו לטבע ושאיפתם ללא פילטר הובילה לזעם ובכי עד הקץ. אהבנו לומר שזו דרכה של אמא טבע לזעוק בצער "רואים מה גרמתם לי לעשות?!"

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    מים

    זו הייתה הנקודה היבשה ביותר במדבר היבש ביותר. המסע לשם היה קשה וגבה מחיר כבד, אבל מורי הדרך חשו סיפוק אדיר כשהצביעו על הנקודה והקוסמת פסעה אליה. היא שלפה בקבוקון ולנגד עיניהם הנדהמות נתנה לטיפה אחת לזלוג מטה, ופנתה לחזור. כששבו לשם לאחר שנים, ראו שבמקום צמח עץ מים.

  • ענבר גרינשטיין

    זמן

    "סליחה, גברת, אני יכול לעזור לך." הנער המוזר נועץ בי עיניים בציפייה. עיניו עמוקות ואני מרגישה שעוד רגע אטבע בהן. ביד אחת הוא מחזיק סליל חוטים צבעוני, ובשנייה מין שעון חול. משהו בו מלחיץ אותי. "אין לי זמן לשטויות," אני אומרת. "ברור. בגלל זה באתי," הוא אומר. אני יודעת שאתחרט על זה, אבל אני שואלת, "מה אתה מוכר?" "אני לא מוכר כלום," הוא אומר. "אני זמן. נעים מאוד." "מה זמן?" "זמן. אני זמן. באתי כי את צריכה אותי." "אני לא צריכה שום… רגע, זמן? זמן-זמן?" "אני ולא אחר." "אתה לא אמור להיות סבא? למה אומרים 'סבא זמן'?" "אני גם סבתא. אני ילד, אני רוח, אני הכל, אני לא-כלום," הוא מכריז בפאתוס. "דבר אחד אני לא - אני ממש לא כסף. אני לא יודע מאיפה הקשקוש הזה בא." "חכה רגע…" "אני לא מחכה לאף אחד!" הוא מחייך ועיניו המוזרות נוצצות. אני כבר לא בטוחה אם הוא רציני או צוחק. "וזה נכון שאתה מרפא את הכל?" "בסופו של דבר," הוא אומר ונאנח. "אז למה באת אליי?" אני שואלת. "כדי לעבור," הוא אומר, והפעם הוא רציני. "את כל הזמן אומרת שאין לך זמן. עכשיו יש לך. תעשי משהו, או אל תעשי דבר. קחי את הזמן. אני לרשותך." הוא מחווה קידה תיאטרלית. "אז אני אעשה… משהו… ואתה תעבור?" "כן." הוא אומר ומוסיף, "אבל אני ממליץ על שטויות." הוא עובר. אני כותבת סיפור. הוא עובר.

  • ענבר גרינשטיין

    סוס

    הסוס הלבן נח. כך לפחות נראה לעיניהם של מסתכלים מהצד, המעטים שטרחו להסתכל בו. למעשה, הוא התכונן. הוא אימץ את כל גופו, וחיכה. חיכה ליום שבו ידהר באחו, יגמא מרחקים, הרוח תפרע את רעמתו המתנפנפת, והוא ירחק עוד ועוד ועוד. ריח משכר של עשב טרי יעלה בנחיריו כשפרסותיו יעלו רגבי אדמה… קולה של רינת קטע את הרהוריו. "קדימה ילדים, לעלות זריז!" היא לחצה על הכפתור. מוזיקת קרקסים התחילה להתנגן, והסוס הלבן סבב במעגל.

  • ענבר גרינשטיין

    עציץ

    ראש דשא הוא מתנה מאוד נחמדה לט"ו בשבט, בתיאוריה. הבעיה הייתה שראש הדשא שקיבלתי מוועד העובדים היה תובעני. "את לא משקה אותי מספיק," יום אחד, "את משקה אותי יותר מדי," יום אחר. "יותר מדי שמש," "יותר מדי צל," "חם לי," "קר לי." התלונה הכי נפוצה שלו הייתה "בכלל הסתכלת על הקופסה עם ההוראות מהמשתלה?" אוף, איזה רגיש. אבל אז, הוא התחיל לצמוח, כל יום עוד מילימטר ירקרק. הוא כבר פחות התלונן, והתרכז בצמיחה. אחרי כשבועיים כבר הייתה לו פלומה נעימה למגע. ליטפתי אותו והוא גרגר בהנאה. למחרת בבוקר קצת כאב לי הראש. הקרניים בקעו כמה ימים מאוחר יותר. לזנב לקח כמעט חודש. הקשקשים הגיעו מיד אחריו, וכך גם הזימים. כל אותו הזמן ראש הדשא המשיך לגדול ואני המשכתי ללטף אותו. יום אחד הוא התלונן שמגע הטלפיים שלי גס ולא נעים לו. הוא המשיך להתלונן על הניבים שלי ועל הקול שלי ועל האש שיצאה לי מהפה. תלונות בלי סוף, עד שנמאס לי. אמרתי לו, "תקשיב, זה לא יילך בינינו יותר, אני בטוחה שתהיה מאושר יותר בבית אחר." הלכתי למצוא את האריזה שהוא הגיע בתוכה, כדי להשאיר אותו על ספסל הנתינה הקרוב. משהו באריזה נראה לי חשוד. משהו שלא שמתי לב אליו בהתחלה. נכתב שם "ראש דנא", ולא "ראש דשא". ארזתי את ראש הדנא והנחתי אותו על הספסל. כמה ילדים ניגשו אליו, רק אחרי שהתרחקתי מספיק כמובן. עוד שמעתי אותו אומר, "לא השקו אותי כבר שלושה ימים!"

  • ענבר גרינשטיין

    רגשות

    אני משתהה ליד הדלת הסגורה. "פתוח, תיכנסי," אני שומעת קול מבפנים. אני נכנסת ושואלת את הקשישה שליד הדלפק, "את מוכרת רגשות?" הקשישה מזדקפת למלוא קומתה הקטנה ואומרת, "כן, בוודאי. הרגשות המשובחים ביותר, רק איכות א"א!" היא מצביעה על שורת בקבוקים על הדלפק. "אלה לטעימות, אם את רוצה." היא מוזגת מעט מבקבוק עם תווית אדומה כהה. "זה כעס, בציר 95. תטעמי בזהירות, זה חומר חזק!" אני טועמת לגימה קטנה. הלחיים והמצח שלי מתחממים. אני רוצה לטעום עוד. מה הזקנה הקמצנית הזאת מוזגת לי טיפה אחת? איך אני אמורה לטעום ככה? אני מתקרבת אליה כדי להגיד לה את דעתי עליה. בא לי להחטיף לה, אבל המעצבנת הזאת כבר מוזגת מבקבוק אחר, עם תווית תכלת. "זה רוגע, לא פופולרי כמו כעס, אבל אני תמיד ממליצה לקנות אותם ביחד." אני חוטפת ממנה את הכוסית ושותה. הזקנה החביבה מחייכת אליי. אני מחייכת אליה בחזרה. "זה דווקא לא רע," אני אומרת. "אבל אני כן מעדיפה משהו יותר חזק " אחרי שורה ארוכה של טעימות (אהבתי את רובם, אבל ייאוש ממש לא מומלץ לדעתי), היא מגיעה לבקבוק האחרון על הדלפק. הוא לא נראה בקבוק תקני של רגש, כמו האחרים, אבל אני בטוחה שהוא מכיל רגש אמיתי, ולאו דווקא בגלל שהלגימה הקודמת הייתה של אמונה. "פזרנות," היא אומרת. נו, כן, זה רגש. אני טועמת. "תני לי בקבוק אחד מכל סוג! את יודעת מה? שניים." היא שוב מחייכת. "אעזור לך לסחוב לאוטו."

  • ענבר גרינשטיין

    מים

    באפריל 1962 נשלחתי מטעם משרד החקלאות לפנטחסטן. ברדתי מהמטוס קידמו את פני כארבעים רקדניות ורקדנים - מחציתם לבושים בכחול ולבן ומחציתם בצבעי דגל פנטחסן - סגול וזהב. מזווית העין ראיתי שמאחורי הרקדנים המחוללים ניצבו שומרים עם רובים. ניסיתי להתעלם מהם ככל יכולתי. כשהרקדנים גמרו את הריקוד, מחאתי כפיים בנימוס. איש נמרץ עם זקן וחליפה התקרב אלי ביד מושטת. "ברוך הבא, ברוך הבא! אני שר החקלאות, אלכסנדר פנטימוב." לחצתי את ידו בחמימות והודיתי לו על המחווה המרגשת. נסענו במכוניתו העצומה אל משרדו המפואר, שם שוחחנו שעה ארוכה. פנטימוב שלט בארבע עשרה שפות ואני בשבע עשרה, ולכן מצאנו לא מעט שפות משותפות, תרתי משמע. פנטימוב סקר בפניי את כל בעיות החקלאות בפנטחסטן, שרובן ככולן נבעו מחוסר במים. 90 אחוזים משטחה של פנטחסטן הם מדבר. קפוא בחורף וצחיח בקיץ. 10 האחוזים הנותרים שימשו למגורים ולבנייני ממשלה מפוארים. סיפרתי לו על היכולות של ישראל בתחום ההשקיה החסכונית במים, ועל המצאה חדשה וניסיונית שנקראת "השקייה בטיפטוף". פנטימוב התרשם מאוד מהטכנולוגיה, אבל אז פניו קדרו. "בשביל כל ההמצאות האלה עדיין צריך מים," הוא אמר. "אני צריך שיטה שתאפשר לגדל ירקות בלי מים בכלל. אני בטוח שאתם יכולים לפתור את הבעיה הקטנה הזאת." אז פתרנו, ומאז פנטחסטן ידועה לתהילה ביבולי הכרובים האדו, הפלפלים הכתו, שדות השו שניחוחם נישא למרחוק, ואפילו ארטישוקים ירושל. מוקדש בחיבה ובהערכה לזכרו

  • Ljos

    מים

    אף אחד לא זוכר איך הכל התחיל. יום אחד פשוט התחילה תחרות פנים משרדית על הידיים המצוחצחות ביותר ביציאה מהשירותים. בהתחלה הסטנדרט היה רק 'רחוץ היטב'. אח"כ זה התפתח ל'נקי ברמת ספוג וחומצה'. היום צוחקים על כל אחד שלא יוצא מהשירותים עם שלד מצוחצח בניחוח לימון.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    מים

    היא לא הצליחה להבין למה המזגן מטפטף שוב. הטכנאי כבר תיקן אותו והבטיח שהכל עובד כמו שצריך. בלילה היא שכבה ערה ועצבנית במיטה לצלילי טיף-טיף-טיף בלתי פוסקים, שהדהדו בתוך הדלי למוד הסבל. ובינתיים, למרות שהספרייה והקירות ניסו בכל כוחם לעודד אותו, המזגן לא הצליח להפסיק לבכות. #סיפורנובמבר #מים #רגשות

  • דיתה אוהב ציון

    רגשות

    מאז שהוא נולד שמתי את הלב בצד. בעצם לא בצד כי עטפתי אותו בחומה כדי לא להרגיש ייאוש, לא לחשוב יותר מידי. העתיד נראה שחור לכן לא חשבתי עליו. תמיד אמרתי לעצמי נעבור את היום, ומחר יהיה טוב יותר. אבל רק מחר לא מעבר לזה. לא לחשוב על ימים קדימה, בעוד שבוע בעוד חודש העתיד לא נראה טוב. בעתיד לא יהיה פתרון לבעיה, רק אולי שיפור קל למצב. עצמאות שלעולם לא תגיע. היום אני יודעת שזה היה מה שהחזיק אותי, אבל החומה סביב הלב עדיין קיימת והיא בטח פגעה גם באחרים הקרובים לי, לא רק בי. רגשות שהתעלמתי מהם, כי לא היה להם מקום בחיים שלי כי הייתי במלחמה על איכות החיים של הילד. והיום? הרגשות כלואים אבל מתחילה לבצבץ תחושת הכישלון.

  • Dotan Tsur

    מים

    *עוד צעד ועוד שעל* השמש קפחה על ראשו ללא רחם. *עוד צעד ועוד שעל* מסביב הוא ראה רק גלי ענק של חול צהוב שסנוור אותו. *עוד צעד ועוד שעל* הגרון שלו היה יבש, והשפתיים סדוקות. *עוד צעד ועוד שעל* הוא כבר לא הצליח להחזיק את העיניים פקוחות, אז צעד בחשיכה הצבעונית שמאחורי עפעפיו. *עוד צעד ועוד שעל* אבל הוא ידע שאם הוא יעצור, אף אחד לא יציל אותו. *עוד צעד ועוד שעל* הוא כמעט נפל, אבל בשארית כוחותיו משך את עצמו להתייצב ולהמשיך. *רק עוד צעד אחד ועוד שעל אחד* כשאזלו כוכותיו, הוא נפל. *ספלאש*

  • תמיר בוכשטב

    מים

    חוקר הארצות האבודות המפורסם עמד ליד קברניט הספינה. זה היה קברניט חדש, והם שטו בספינה חדשה. הספינה הקודמת שלו לא שרדה את החזרה מהיבשת האבודה של... הוא אפילו לא זכר איזו יבשת אבודה זו היתה. הוא גילה כל כך הרבה מהן במהלך הקריירה שלו, שזה פשוט נהיה בלתי אפשרי לזכור את כולן. "בכל מקרה," הוא אמר לקברניט, "אנחנו צריכים לעבור דרך המים הטריטוריאליים של אי הדינוזאורים האבוד, אז אתה צריך להזהר בשעות הקרובות. "אני חייב להודות שאני לא בטוח שאני מבין למה צריך להזהר. זה אי הדינוזאורים האבוד. אין עליו שום תרבות, נכון?" "יש כמה שבטים של אנשי מערות, אבל הם כרגע בשלב של לגלות את האש. לא הייתי קורא לזה תרבות." "אז ממה יש לנו להזהר? מים טריטוריאליים זאת מוסכמה של תרבויות מודרניות יחסית. וגם אז, ספינות אזרחיות לא אמורות להתקל בבעיות." "קפטן! אנחנו מותקפים!" הקברניט רץ לכיוון הגשר. "חשבתי שאין פה אנשים שיכולים להתקיף אותנו?" בדיוק באותו רגע, סלע גדול שנזרק מגובה רב פגע בספינה. זה היה הסלע הראשון במטח של מאות, ולספינה לא היה שום סיכוי. החוקר המפורסם מצא את עצמו, פעם נוספת, נאחז בקרש צף, נסחף לאן שהים רצה לקחת אותו. בטח תהיה שם איזה יבשת אבודה, או אי נסתר. "לעזאזל עם זה. מים פטריטוריאליים. לא טריטוריאליים. אני תמיד שוכח שה-פ' לא שקטה בעברית."

  • LateTrain_

    מים

    הוא רצה כלב ואמא אמרה שילדים זה מספיק והיא לא צריכה עוד חיות. סבא לקח אותו הצידה והראה לו טיפת מים מתחת למיקרוסקופ. כמה הרבה יצורים מסתובבים שם. "אלו דובוני מים" סבא סיפר. "הם יכולים אפילו לשרוד בחלל! יום אחד אולי יגיעו לירח". והוא חשב על ההבטחה הזו כשהכניס את הקופסא לבראשית

  • איתי בבניק

    שמיכה

    #סיפורונובמבר #לזכר 6.11.23 - שמיכה. 'לא קר לך, חמוד? אולי שאני מכסה אותך?' 'סבתא ביקהל'ה, אני לא רוצה יותר שמיכה אף פעם.' 'אבל קר, יינגעל'ה. אתה נהיה חולה. הבטחתי לאימא ששומר עליכם'. 'לא רוצה! הנה, גם אילת וגם אני עם מעילים, ונעליים. כמו שהראית לנו. ואנחנו יודעים איפה להתחבא פה.' 'אבל מה עם שמיכה?' 'בשביל מה? היא רק מפריעה לברוח מהמפלצות.'

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    שמיכה

    "מה זאת אומרת, השטיח חולה?" "הוא ביקש שאחליף אותו הערב." "את יודעת כמה זה חשוב?? הלילה הזה קריטי!" "אני יודעת," משכה השמיכה בכתפיה המרופדות, "אבל זה מה יש." אלאדין הניד בראשו בחוסר אמון. "טוב, אם אין ברירה. קדימה, בואי נעוף למרפסת של הנסיכה."

  • מיקי טבקה

    שמיכה

    משה! יש מישהו בחדר! הוא מסתכל עלינו ... ומפצח גרעינים? כן, זה השוטר שהזמנתי. מה?! גבירתי, אם תתני לי. בעלך התלונן על גניבה והתעללות. באתי לראות במו עיני את העבירה. מה?! כן, הוא אומר שכבר שנים את גונבת לו את השמיכה בלילה.

  • תמיר בוכשטב

    שמיכה

    לאחר שסיימו עוד משימה מפרכת בשממות האורקים, שימי הקוסם ודודו הלוחם מאוד מאוד שמחו לחזור לעיר הגדולה ולישון בפונדק שיש בו מיטות אמיתיות. "תגיד, שימי, יש לך איזה קסם נגד פרעושים? זה פונדק די מעפאן, ואני לא סומך על המיטות שלהם." "יש לי משהו יותר טוב מקסם," ענה הקוסם, ושלף שמיכה מהתרמיל שלו. "הנה. יש לי שתיים מהן." "זאת שמיכה," אמר דודו בספקנות. "אני מניח שאין פרעושים על השמיכה שלך, אבל זה לא פותר את הבעיה של המזרן." "זאת לא סתם שמיכה," ענה שימי, וגירד את השמיכה מאחורי האוזן. "למה יש לשמיכה שלך אוזניים? לא, עזוב. למה יש לשמיכה שלך שיניים?" "הכנתי אותה מחקיין." "חקיין? האלה שמתחזים לתיבות אוצר ואז אוכלים אותך כשאתה בא לפתוח אותה?" "בדיוק!" "ואתה רוצה שאני אתכסה בה?" "זה בטוח לגמרי! הכלאתי אותה עם טנרק גדול-אוזן. היא אוכלת רק חרקים." "שימי. אתה לקחת חקיין, הכלאת אותו עם חיה שמעולם אפילו לא שמעתי עליה..." "טנרק גדול-אוזן." "טנרק גדול-אוזן, מה שזה לא יהיה." "זה קרוב משפחה של חדפים. הוא נראה קצת כמו חדף, אבל עם קוצים." "שיהיה. הכלאת את החקיין עם הטנרק הזה, ועשית ממנו שמיכה?" "כן." "ואתה מתכסה בשמיכה הזאת?" "כן! זה נהדר! הוא אוכל את כל החרקים שמתקרבים אלי, והוא גם מחמם בלילה!" "אתה לא שפוי, שימי. טוב. תביא את השמיכה."

  • דולורס דארק

    שמיכה

    מחשבות קשות מקלפות ממני אינטלקט וערכים. אני רוצה להינגע. הוא הולך ונסגר. נכנס מתחת לשמיכה. אני נכנסת אחריו ושולחת יד. הוא מסתובב אלי עם הגב. אני אוספת אותה חזרה, מרימה את השמיכה ומביטה בגוף שלי. רואים את השנים. הציצים שלי עדיין יפים. אף אחד לא יגע בכם היום.

  • אריה

    זמן

    1. "הזמן נגמר!" הכריז הקול נשמעה אנחה וכל היושבים באולם הניחו את העטים. חוץ מאחד. בחור שדווקא עשה עלי רושם נחמד בימים האחרונים, הוא המשיך לכתוב בטירוף, ממלמל לעצמו חרישית ומזיע ללא הפסקה שני הגברים בחליפות הלבנות שעמדו ללא תזוזה במשך שלושת השעות האחרונות בצידי האולם התקדמו בשקט מוחלט והתחילו לאסוף את הטפסים. כשהגיעו אליו, הוציא אחד מהם מצית כסוף מהכיס, ובעודו כותב הצית את הטופס. "לא לא לא לאאא" "אתם לא יכולים לעשות את זה!" הבחור לא יכל לעמוד בזה יותר. הלחץ של הימים האחרונים הכריע אותו והוא התפרק ופרץ בבכי תוך התעלמות מוחלטת המשיכו הגברים בחליפות לאסוף את הטפסים משאר היושבים. "משוחררים" נשמע שוב הקול, "התייצבות בשעה 16:00 באולם 3". עזבנו את האולם במהירות. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את הבחור ההוא.

  • Dotan Tsur

    שמיכה

    "אבא, למה יש לנו חלון על התקרה?" היא שאלה בעודה בוהה מעלה מרצפת הסלון, "כל מה שרואים דרכו זה עננים אפורים ולפעמים גשם או שלג." "את יודעת?" הוא נשכב לצידה, "אמא שלי לימדה אותי שלילות בלי עננים קרים יותר, כי העננים הם כמו שמיכה ששומרת על החום של כדור הארץ." "יותר קר מזה?" היא הצטמררה, "אני לא יכולה לדמיין את זה אפילו!" הוא חיבק אותה. "כשאין עננים ביום, השמש מחממת אותנו, ואז אם יש עננים בלילה, נעים יותר." אבל אבא," היא התפתלה מאחיזתו והתרוממה להשען על מרפק אחד. "לא ענית על השאלה שלי!" הוא חייך אליה. "יום אחד תוכלי לשכב פה, להסתכל מהחלון שעל התקרה, ולראות שמיים זרועי כוכבים." מה זה כוכבים היא שאלה כוכבים הם המוני שמשות רחוקות מאוד שביום לא רואים, אבל בלילה נראות כמו נקודות אור שממלאות את השמיים השחורים, ויום אחד את תראי אותם," הוא נאנח "אנחנו נפתור את זה, אני מבטיח."

  • LateTrain_

    שמיכה

    מתחת לשמיכה, הצוות מתארגן. אני בודק שהבובות מאורגנות להמשך, הפנס מאיר על הספרים והמפות. כולכם מוכנים? אני שואל זמינים לרשותך המפקד! עונה דובי-דב בדיקה חוזרת. ציוד. פנס. נשנוש. דובי-דב. פילה. מוכנים לדרך. נשימה עמוקה, ואני פותח את הספר, אל עבר הלא נודע

  • מיקי טבקה

    שוקולד

    נהנתי מאוד הערב. גם אני. אתה רוצה לעלות לכוס קפה? ברור! אבל לפני שאני עולה, יש לי שאלה קריטית להמשך. והיא? נוטלה או שוקולד השחר?

  • תמיר בוכשטב

    שוקולד

    יום אחרי, הם קבעו מראש להפגש וללכת לבקר אדון שוקו אחר ביחד. שלושה אדונים שוקולדים, על הבוקר. בית כחול, דלת צהובה. גלין גלין, גלין בפעמון. הדלת נפתחה, אבל רק עד כדי חריץ. "בוקר טוב אדון שוקו." "אה... בוקר מצויין, אדון שוקו." "מה נעשה?" "תשמעו, אני... אני קצת עסוק היום." "מה?" "לא הגעתם אלי אתמול, אז יצאתי לטייל לבד. ו... פגשתי מישהי." "פגשת מישהי?" "כן. וקבענו ללכת לטייל ביחד היום. בעצם, הנה היא מגיעה עכשיו." "בוקר טוב, אדון שוקו!" "בוקר טוב, גברת בננה!" "מה נעשה?"

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    שוקולד

    "אני מבין שאדוני מעוניין במשרה?" "כן, יש לי ניסיון רב בפס הייצור." "למה בעצם עזבת את מקום העבודה הקודם? תנאים גרועים?" "לא, להפך. היו מגורים בחינם ואוכל בשפע, יחס מעולה..." "אז מה בכל זאת?" "השירה," השיב מר אומפה-לומפה בעצב, "לא יכולתי יותר לסבול את השירה."

  • אינפימום לוי

    מים

    הוא התחיל לשתות מים. כלומר, רק מים. יותר נכון לומר שהוא הפסיק לשתות כל משקה אחר. לא מיץ תפוזים, לא קפה בבוקר וגם לא יין בארוחות ערב. רק מים. בהתחלה זה היה קשה, אבל עם הזמן הוא באמת התחיל להרגיש יותר טוב, להוריד משקל, וזה הקל עליו להמשיך. אחרי זמן לא רב, הוא כבר לא התאווה לשתות שום דבר אחר. רק המחשבה על מיץ תפוזים העבירה בו בחילה. הוא הסתכל בהתנשאות על אנשים שקנו להם קולה או הכינו לעצמם תה. האם אפשר לקחת את זה הלאה, הוא חשב, האם אפשר להתנתק מכל מותרות העולם? אם התנזרות ממשקאות לא בריאים היא פשוטה כל כך, האם אפשר להתנזר גם ממאכלים לא בריאים באותה קלות? ומה לגבי תרבות לא בריאה? מעשים לא בריאים? הרגלים לא בריאים? לא, הוא אמר לעצמו, זה בלתי אפשרי. הוא הזמין לעצמו פיצה, והתיישב לראות את פרק סיום העונה של האח הגדול.

  • אינפימום לוי

    שמיכה

    נו, ברור איפה היא מתחבאת. היא הרי מתחת לשמיכה. בכל פעם שהיא באה אליך בחיוך קטן והתלהבות גדולה ואומרת לך "אבא, מחבואים", היא רצה ומתחבאת באותו מקום. עוד לא הבינה בדיוק איך המשחק עובד. ואתה כבר ספרת עד עשר בקול, ועשית צעדים כבדים ומרעישים בכל החדרים, והבעת שאט נפש מכך שלא מצאת אותה, והנה, הגעת לחדר השינה שלך. ובאמת יש בליטה מצחקקת מתחת לשמיכה. "המממ… איפה היא יכולה להיות?", אתה שואל את עצמך בקול ומתקרב אל המיטה. אבל היא יוצאת מהארון, "בו!", היא עושה לך, ואתה נבהל, ואז מפחד. מתחת לשמיכה עדיין ישנה בליטה מצחקקת. אתה רוצה להרים אותה, אבל אתה לא יודע מה תמצא שם. אתה לוקח אותה על הידיים, ויוצא מהבית. שאמא תטפל בזה.

  • אינפימום לוי

    שוקולד

    הרגע הזה שבו אתה שם את קוביית השוקולד על הלשון, ונותן לטעם להתבסס בתוך הפה, ולהציף את החושים שלך הוא רגע מאושר. ברגע הזה, אתה שוכח מהכל - כאבים, משימות, לחצים. לרגע אחד אין יותר צרות, אין יותר בעיות - אתה כולך מתבוסס בטעמו העמוק, העשיר, המלטף של השוקולד. אבל רגעים, דרכם כדרך החיים עצמם, לעבור והשאיר מאחוריהם שובל דקיק של זיכרון רפה. והשוקולד משאיר אחריו גם צרה נוספת - השתוקקות לקובייה הבאה.

  • Dotan Tsur

    שוקולד

    "אתה כמו שוקולד!" הוא הרים את הראש מהספר ובהה בה לרגע. "מה? כי אני חום?" היא השליכה לכיוונו את אחת מכריות הספה, "מאוד מצחיק!" הוא סגר את הספר, "אה, כי אני נמס כשחם מדי?" היא חיבקה את הכרית שנותרה לידה, "לא נו..." הוא הזדקף, כאילו מצא פיתרון "רגע, בגלל הפרה? קראת לי שמן?" היא נתנה לו מכה על הברך, "אוף איתך!" הוא הניח את הספר על שולחן הסלון, "אני יודע! כי-" "אוי, סתום כבר" היא אמרה וחיבקה אותו, והוא כמו ברפלקס חיבק אותה בחזרה. אחרי כמה שניות היא נאנחה, והגוף שלה הפך רפוי יותר, עד שזה הרגיש כאילו היא שקעה לתוכו. הוא הבין. והיא ידעה שהוא הבין.

  • מיקי טבקה

    עליה

    ישבתי על המזרן והתנשפתי. נו? הצלחת לעלות את המסלול? כן, פעם ראשונה שאני עושה v6! מברוק! איך היה? קשה מאוד, לקחת לי בערך עשרים נסיונות, ונתקע לי שבב עץ באצבע. אז... עליה וקוץ בה? לא העליה הנכונה. אתה ממש חייב לעבוד על הבדיחות שלך.

  • תמיר בוכשטב

    עליה

    זה לקח ארבעים שנה, דוקטורט בפיסיקה, והרבה יותר מדי מענקי מחקר מפוקפקים, אבל בסוף הוא היה מוכן. הוא נכנס למכונת הזמן שלקח לו שלושים שנה להמציא. הוא חזר אחורה כמעט מאה שנה, לזמן שבו סבא שלו היה ילד. הוא התמקם בין הבית של סבא שלו לבית הספר. הוא הפעיל את מחולל מזג האוויר שלקח לו עשר שנים לבנות וכיוון אותו על "שלג". הוא הפעיל את מחולל הכבידה שהוא ביקש מהפרופסור לידו, "רק בשביל לבדוק את ההשפעות של שינוי הכבידה על מכונת הזמן!" "הנה, סבא. בדיוק כמו שסיפרת לי. היום אתה הולך לבית הספר בשלג ובעלייה. בשני הכיוונים."

  • Bezalel

    שמיכה

    כל הכלים מארוחת הערב נשטפו והונחו לייבוש, השולחן נוגב, ואפילו כריכים לארוחת צהריים של מחר מוכנים. מבט לכיוון החדר, הדלת כמעט סגורה אבל דולק עדיין אור חלש. מציץ פנימה, הילדה קוראת במיטה. "דסי, למה את לא ישנה עדיין?" "אני לא מצליחה להירדם בלי שאבא יבוא לכסות אותי"

  • Bezalel

    שוקולד

    בקצה העיר, סמוך לכביש המהיר, עומד כבר שנים רבות המפעל. מבנה עצום, ריבועי, חסר חלונות, ומוקף גדר. איש לא נראה נכנס או יוצא מהמפעל, אבל הריח המשכר שממלא את האוויר סביבו משך את הילדים כמו את המבוגרים לעמוד צמוד לגדר ולהסניף. מבט זהיר מסביב, קפיצה מעל הגדר, ומשיכה למעלה של התריס ברציף המטען. הוא בפנים. ריח השוקולדה היכה בו בעוצמה וראשו הסתחרר, אך כעבור כמה רגעים ונשימות עמוקות דרכי הנשימה שלו הסתגלו לריח ועיניו לחשיכה. החלל היה ריק לחלוטין, חוץ מתיבה בגודל של קופסת נעליים שהייתה מונחת על הרצפה במרכז, וכל כמה רגעים שיחררה עננה בטעם שוקולד תוך כדי שהיא משמיעה קולות זימזום מספקים.

  • Ljos

    עליה

    - בעצם לחיצה על הלחצן 'אני מאשר' הינך מאשר כי הבנת את התקנון והינך מסכים להעלות את שמך ודיוקנך למאגר החברה ונוכל לעשות בו שימוש כרצוננו למטרות שנבחר בהמשך. - אבל אם אני לא רוצה להסכים לסעיף הזה? - אתה לא בדיוק תחשב 'חלל ישראלי' טוב.

  • ד. אוזוולד

    עליה

    ועברה דקה, עוד דקה, עוד דקה. עד אשר.. ראה חוזה את חברו עולה מן התהום. חואן לקח שיעורי טיפוס.

  • LateTrain_

    שוקולד

    ‏זה היה נראה כמו משולש של טובלרון. קטן ויפה. רק לבן. אפילו קצת מחוספס, כאילו יש שם שקדים. תהיתי אם זה אכיל. בא לי שוקולד. טובלרון. אבל לבן ? יש דבר כזה? אחי הקטן הגיע להסתכל. מה זה? שוקולד. עניתי. רוצה? אז הוא אכל. ועד היום כולם זוכרים לי שגרמתי לו לאכול סבון

  • Dotan Tsur

    עליה

    זה היה יום אביב חם, וטיילנו עם יוסי, המחנך שלנו, בגלבוע. באחת העצירות הוא ליטף את זקנו העבות ושאל "מה לדעתכם יש יותר, עליות או ירידות?" ילדים שונים זרקו תשובות שונות ואני חשבתי על זה לרגע ואמרתי "אותו הדבר". יוסי צעק "בדיוק!" והסביר שכל עלייה היא ירידה, ולהפך, תלוי מאיפה מסתכלים. במוחי ההיגיון היה שאם היה יותר מאחד הצדדים, דברים לא היו מתאזנים בעולם. זה לא מושלם, אבל סביר בהתחשב בעובדה שהייתי בכיתה ב'. אם הייתי אדם רוחני, הייתי משקר לכם שמוסר ההשכל פה הוא שעל כל סיטואציה בחיים אפשר להסתכל מכל כיוון ולמצוא את הצד החיובי, או שבסופו של דבר, דברים מתאזנים - כמו שהמורה והילד אמרו. אבל אני יודע שאתם לא תמימים, ואתם יודעים שהעולם לא עובד ככה. בכל זאת, אפשר תמיד לחפש ולמצוא עליות, ולפעמים אפילו למצוא מישהו שיתן לנו יד ויעזור לנו למשוך את עצמינו מעלה.

  • LateTrain_

    עליה

    אני הרוח של עליית הגג/לא מציקה ולא מפחידה/רוח כזו, של התקופה שהיתה/רק אני וספרי הילדים/רק אני והצעצועים הנשכחים/עם הדובי, שפעם ליווה לכל מקום/עם הבובה שרקדה כל היום/אני פה עם אלבומי התמונות/ועם כל הזכרונות/ הרוח של עליית הגג, של הדברים הישנים/איפה שאתם עדיין מחייכים #סיפורונובמבר

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    עליה

    למעלה, למטה. למעלה, למטה. למעלה, למטה. היא צפתה בבית החזה שלה עולה ויורד, וחשבה על כך שיש ימים שבהם כל מה שאפשר לעשות זה להמשיך לנשום. רק שבית החזה לא ישכח את העלייה הבאה. למעלה, למטה. למעלה, למטה. למעלה - - -

  • מיקי טבקה

    פרח

    פרח? אתה חושב שפרח יפצה על זה שאחרי לילה מדהים אתה נעלם לשבוע בלי לומר שלום? סליחה. חיפשתי איזה פרח אומר: היה לי מדהים ואני רוצה להמשיך להיפגש. ו-...? מצאתי רק אחד, ליד הפסגה של הר קוק בניו זילנד. ושם היית כל הזמן הזה? בעיקר במטוסים ושדות תעופה, אבל כן. איך הפרח?

  • תמיר בוכשטב

    פרח

    -בוקר טוב, ברוך הבא למיתשלה שלנו! -אה... שלום. -איך אני יכולה לעזור לך היום? -אמ. אני, אה... אני צריך את פרח השרך. -אני מצטערת, אבל אין לנו פרח שרך. -את יודעת מתי יהיה? -לא יהיה. אני מצטערת, אבל אנחנו לא מוכרים אותו פה. -מה? למה לא? -כי ישנו לנו את הסיווג, ולא נוכל למכור יותר לבני שבע עשרה ומטה. -אבל יש לך פה צמחים אוכלי אדם על המדף, איפה שכל אחד יכול להתקרב אליהם בטעות! -אתה צודק. אבל פרח השרך ידוע בזה שהוא מגביר פוריות. אז הועדה לא מאשרת אותו. -זה די מטומטם. -אני מצטערת. אפשר אולי לעניין אותך במשהו אחר? יש לנו מבצע על דלעות ערפדיות החודש!

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    פרח

    העבודה בחדר המתים לא הייתה קלה או נעימה, אבל לפחות ליווה אותו מצעד הפזמונים של שנת 1991 שהתנגן ברדיו. הוא נהנה במיוחד ממבטי הזעזוע ששלחו אליו הקולגות כאשר הוא שר בקולי קולות "פרח שלי הו פרח, למה ליבך כמו קרח?" בזמן שאחסן את הגופות במקרר.

  • Dotan Tsur

    פרח

    "קדימה, אני רוצה רעיונות" מספר אחד צעד הלוך ושוב בחדר, "למה הם נותנים אחד לשני אורגניזמים גוססים, ולמה הצד המקבל נראה מרוצה?" "אממ... אולי הם לא באמת מרוצים" ניסה מספר שתיים, "אולי זה איום, והצד המקבל מנסה לפייס את הנותן." "מעניין" מספר אחד ליטף את סנטרו הימני, "עוד רעיונות?" "אולי זו מטאפורה" מספר ארבע ניסה "משהו לגבי הקיום הקצר שלהם והרצון להספיק לחוות דברים לפני שהוא נגמר." "בהחלט יכול להיות" מספר אחד עצר ונעץ עיניו בעוזר השלישי שלו "מה איתך, מספר שלוש? אין לך משהו להציע?" "אהה... אממ..." מספר שלוש העביר את אחד האורגניזמים האלו מיד ליד ליד והסתכל עליו מכיוונים שונים "אולי הם חושבים שזה יפה?" "זה הרעיון הכי מטופש ששמעתי ממך" מספר אחד התחיל להצהיב מרוב זעם "צא מהמשרד שלי!"

  • מיקי טבקה

    שפה

    שלום, שבי בבקשה. תודה. אז... אלה לוין. דוקטור לבלשנות חישובית עם התמחות בתרגום. זות עני! ספרי לנו על ההצעה שלך. אני רוצה לפתח מערכת שתתרגם מגברית לנשית ומנשית לגברית. ... אנחנו לא מבינים, גברית זה לא שפה. זאת הבעיה, כולכם גברים פה.

  • שירה האוזי

    שפה

    10 נובמבר 2023 שפה בימים של מלחמה "מהזה, מאיפה המבטא שלך?" שאל אותי איזה בחור חתיך, כשחיכיתי בתור במקום שנקרא "הכריך" "תנחש..." עניתי במבט סבלני ומסביר פנים, "את מדברת צרפתית? אולי גרמנית?" תהה ואני עניתי- "לא ולא, עברית!" "עברית!" היה אפשר לראות איך את פרצופו מעט מעקם, אולי אפילו קצת מתאכזב, תוהה לעצמו "איך אחת כמוך, שנראת אירופאית, בכלל מישראל", נראה כי את העם שלי- לא בדיוק אוהב. אבל אני, אני כבר רגילה לשלל תגובות שעל הרצף. החל מהערכה, הוקרה, וגם, כמובן - טענות ללא הרף, בתור דיילת אויר, שכל הזמן מנסה להסביר, להנציח, לפעמים גם קצת להתנצל, לקבל לגיטימציה על היותי ישראלית- היום יותר מתמיד, אני גאה לדבר עברית. היום אין לי שום סיבה או צורך לשכנע אחרים בסיפור עמי, ישראל- היא הבית שלי. המקום הקטנטן והמופלא על המפה, מקום של היסטוריה עשירה, עכשיו – נמצא במלחמה. הבית שלי עובר שבר, אובדן אמון וטלטלה קשה ולכן, כה חשוב שנשמור על השפה. שנדבר מילים טובות ונתפלל שנחזק את יקירינו ואותם נהלל שנשמור על סבלנות, כבוד ואהבה שנקום בבוקר ונגיד על כך תודה תודה שאנחנו עוד כאן, ולנצח גם נישאר כי אין לנו, אין לנו מקום אחר.

  • תמיר בוכשטב

    שפה

    האתגר הכי גדול בחייו של דוקטור דוליטל היה הברווזן. לא משנה מה הוא ניסה, הם פשוט לא הצליחו להבין זה את זה. לקח לו חודש של לימודים אינטנסיביים עם ארנבת, שהיתה צאצאית של מהגרים, לפני שהוא הצליח להבין מה הפריע לברווזן, ולטפל בו. מסתבר, שלדבר בשפת החיות זה לא תמיד מספיק. לפעמים צריך לדעת לדבר אותה במבטא אוסטרלי.

  • אינפימום לוי

    עליה

    הכל היה מוכן לקראת העלייה שלו לתורה. הוא כבר הכין טקסט היתולי שמבוסס על ההפטרה שלו, ותכנן לשיר אותה בבית הכנסת מול כולם, במקום את ההפטרה המקורית. גם אח שלו מעורב - הוא אמור לעשות קולות של פלוצים במקומות שסוכמו מראש. הם אפילו התאמנו על זה כמה פעמים, כדי שלא תהיה פאשלה. אף אחד אחר לא ידע מזה, זה היה הסוד שלהם, והדרך שלהם אל התהילה. כולם ידברו על זה בבית הספר במשך שנים, הם יהיו אגדה. אבל באותה השבת הם דווקא לא הלכו לבית הכנסת, אלא לבית החולים, ומשם ללוויה של אחיו. בשבעה הדוד שלו ביקש ממנו שישיר את ההפטרה, אבל הוא לא רצה. הוא עלה לחדר ונעל את הדלת.

  • אינפימום לוי

    פרח

    בדרך חזרה הביתה מבית הספר אתה מסתכל על נורית, ממרחק בטוח של כמה עשרות מטרים. היא הולכת עם יערה ועם רותם, הילקוט שלה מונח על מותניה, והן משוחחות ביניהן וצוחקות, כל כך קלילות וחסרות דאגה. נורית מחייכת, והאושר שמוקרן ממנו מאיר כל הדרך עד אליך. אין באותו הרגע דבר מדהים יותר בכל העולם מאשר החיוך הזה שלה. משהו צד את עיניך. פרח יפהפה קטן וכחול בעל עלי כותרת דקים ארוכים ומשוננים. אתה בודק בגוגל, ורואה שהוא הפרח של צמח האנדיב. מדהים שיש בעולם הזה צמחים שהם גם יפים וגם מועילים, ובאותו הזמן יש כל כך הרבה צמחים שהם אף אחד מהדברים האלה. אתה מרים את הראש שלך. אתה רואה את יערה ואת רותם, אבל נורית לא איתן. איפה היא? היא אמורה לפנות רק עוד שני רחובות. אתה מסתכל עוד קצת מסביב ורואה אותה קרובה, היא נעצרה באמצע הדרך, ועכשיו היא מסתכלת עליך, ומנופפת בידה. אתה מסתכל מאחוריך, אבל אין אף אחד. לך היא מנופפת. היא רצה אליך, ואתה עומד המום, מחכה שהיא תגיע. היא מגיעה. היא מכניסה יד אל הילקוט שלה ומוציאה ממנו משהו. זה סכין. הסכין ננעצת בבטן שלך. היא מוציאה עוד משהו מהתיק. מטפחת. היא מנגבת את הסכין ומחזירה אותו לילקוט, וחוזרת ללכת עם יערה ועם רותם. אתה שוכב על הרצפה. דם נוזל מהפצע שהיא פערה אצלך בלב.

  • Dotan Tsur

    שפה

    "לפי מה שאני רואה כאן, למין הזה היו ריאות מאוד מפותחות" הילה רכנה מעל ערימה של תמונות ושרטוטים מהאתר בזטא-11235. "רגע, הצלחת לפענח משהו?" טלי שאלה בפליאה, "אני שוקדת על הטקסטים האלו כבר שבועות וכלום." "או שאולי היו להם שרירי פנים גמישים במיוחד," הילה המשיכה, כאילו לא שמעה את שאלתה של טלי, "זה כמובן בהנחה שהשפה הכתובה והמדוברת שלהם זהה." "על מה את מדברת?" טלי נכנסה לשדה הראייה של הילה. מההיכרות שלה, זאת הייתה הדרך היחידה להוציא אותה מה'איזור' שלה. "אה, סליחה," הילה פרסה את אחד הדפים על השולחן, כדי שטלי תוכל לראות, "מה את רואה כאן?" "יש את האות הזאת שנראית כמו Y הפוכה," טלי הצביעה על אחת האותיות על הנייר "שחוזרת על עצמה הכי הרבה, אז כנראה שהיא סוג של אות אהו"י או משהו בסגנון, אבל את זה כבר ידעתי אז-" "לא זה," הילה קטעה אותה "מה לגבי הרווחים?" "אילו רווחים?" טלי נראתה מבולבלת, ובצדק. "בדיוק!" "מה?" "יש פה מספיק אותיות לפסקה ממוצעת בעברית" הילה המשיכה, "אבל רק שלושה רווחים, אז או שהיו להם ריאות גדולות מספיק בשביל לבטא את המילים הארוכות האלו בלי הפסקה," בשלב הזה טלי יכלה רק להנהן. "או שהיו להם שרירי פנים גמישים, שאיפשרו להם לדבר במהירות גבוהה במיוחד, או שיש להם שפה כתובה ושפה נפרדת לדיבור." הילה חייכה חיוך מרוצה. "זה מהמם" טלי אמרה אחרי רגע של שתיקה "אבל איך זה עוזר לנו לפצח את הטקסט הזה?" "זה לא," ענתה הילה בנימה מבודחת וחזרה לבהות בתמונות ובדפים, "אבל אולי כשנתחיל להבין משהו מהאותיות, זה יעזור לנו להבין מי הם היו ועל מה היה להם לדבר."

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    שפה

    הוא לא דיבר הרבה, אבל תמיד אמר את הדברים הנכונים. פעם אמר אותם בליטוף, פעם בחביתה מקושקשת, פעם בקשירת שרוך הנעל שלה, שהתרופף וכמעט והכשיל אותה בצעדיה. עכשיו, כשהדממה חנקה אותה, היא ראתה שהוא מתקרב לכיוונה עם כוס תה. הנוזל המהביל דיבר אליה במילים צלולות כבדולח.

  • מיקי טבקה

    פרווה

    מה קנית? שוקלוד פַּרְוָה. אתה מתכוון פַּרְוֶה. לא פַּרְוָה, תראי איזה נעימה. ואם מלטפים אותו הוא מגרגר. רוצה ביס?

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    פרווה

    "מה יש לארוחת ערב?" "יש קציצות עם פרווה, אורז עם פרווה, סלט עם פרווה ונשאר קצת מרק עם פרווה" "יש משהו בלי פרווה למעלה?" "יש פרווה בלי פרווה למעלה" "הארנבון מחליף לפרוות חורף?" "איך ניחשת?"

  • מיקי טבקה

    פתיח

    את מוכנה להרצאה שלך הערב על שימושים מעשיים לקפיצה בזמן? כן, אני רק מסיימת לכתוב את הפתיח. אחלה, היית תקועה עליו הרבה זמן. כן, בסוף קפצתי בזמן לתחילת ההרצאה לראות באיזה פתיח אשתמש. רעיון טוב! ומה הפתיח? השיחה הזאת.

  • אינפימום לוי

    שפה

    "אתה מצליח להבין איזו שפה הם מדברים?", שאלתי את רון. היה לו כישרון מיוחד לשפות. רון כיווץ מעט את עיניו, כנראה כדי להראות לי שהוא מתאמץ לשמוע, ומהר מאוד אמר "לא, אין לי מושג". מדובר בשלושה בחורים משונים למראה, שנכנסו לבסיס בבוקר ונפגשו עם המפקד, ועכשיו ישבו בשולחן לידנו בחדר האוכל. לנו לא סיפרו עליהם שום דבר, חוץ מזה שיש היום ביקור של אורחים חשובים. קורה שמגיעים לבסיס אורחים מצבאות זרים, אבל האנשים האלה לא לבשו מדים, והשפה שבה דיברו לא נשמעה דומה לשום דבר ששמעתי בעבר. אחד מהם היה גבוה ובלונדיני עם עיניים קטנות ופה גדול בעל שפתיים דקות. הייתי מנחש שמדובר בבחור ממוצא סקנדינבי, אלמלא שני האנשים שהיו איתו, שהיו נמוכי קומה ובעלי עור כהה ושיער כהה. כולם דיברו אותה שפה - זריזה, חדה ועם חיתוכי דיבור מפתיעים. "היי, אתה יכול להעביר לי את המלח?", פנה אלי במפתיע הבחור הבלונדיני בעברית ללא מבטא, "אין לנו כזה מאיפה שבאנו". אני העברתי את המלח בלי לומר מילה, אבל רון תמיד היה מעט חצוף. "מאיפה באתם?", הוא שאל. "חה, היית רוצה לדעת אה?", הוא לקח את המלח והסתובב לדבר עם השניים האחרים.

  • אינפימום לוי

    פרווה

    הייתה לו בדיחה קבועה - "אני אלרגי לפרווה". כך הוא היה אומר כל פעם שמישהו הציע לו קינוח פרווה במסעדה כשרה, או בחתונה שהמנה העיקרית בה הייתה בשרית. "אל תקרב אלי את זה, זה פרווה, אני אלרגי", הוא היה אומר, ואנשים היו מחייכים בשעשוע. כשהיינו במסעדה איטלקית, ניסיתי לשדל אותו לאכול את האנטיפסטי. "מה אמרתי לך? אני אלרגי לפרווה", הוא אמר ולא הסכים לאכול. אבל הייתי נחוש שיטעם את הזוקיני, אלוהים יודע למה, אבל זה מה שרציתי. "אי אפשר להיות אלרגי לפרווה, אתה יודע, זה פשוט היעדר של חלב ובשר. אתה לא יכול להיות אלרגי לזוקיני, אבל לא אלרגי לזוקיני ממולא בבשר". "אה, כן?", הוא לקח את הזוקיני ואכל אותו במפגיע, כאילו כדי לעשות לי דווקא. כשהתקשרתי להורים שלו כדי לבשר להם שהוא מת, אמא שלו בדיוק הייתה במקלחת, אז אמרתי לאבא שלו שאני אחזור אליו מאוחר יותר, ולא חזרתי.

  • תמיר בוכשטב

    פרווה

    -לא. -אבל יורםםםם -אני אמרתי לא! -אבל תראה כמה הוא חמווווד! -הכי חמוד. אבל עדיין לא. -אבל למההההה? -כשהבאת זאב בלהות, אני הייתי צריך לנקות את הפרווה שהוא השיר. כשזה היה רוק, אני הייתי צריך לאסוף את הנוצות. כל אחת מהן גדולה ממני פי שתיים. -פלאפי ופולי! הם היו כל כך חמודיייים. -ואז הגריפין. גם פרווה וגם נוצות. -מיציייייי! -מי אסף את הפרווה והנוצות של מיצי? -אתה. -עכשיו אתה מביא לי כימרה? גם פרווה, גם נוצות, וגם קשקשים שהוא משיל? מי ינקה אחריו? -אבל תראה איזה פאפי אייז! כל כך הרבה פאפי אייז! -אל תעשה לי את זה. אתה יודע שאני לא יכול להגיד לא לפאפי אייז! -אז אנחנו מאמצים את שמופי? -אנחנו מאמצים את שמופי.

  • תמיר בוכשטב

    פתיח

    השנה אלפיים וחמש מאות. נסיון טלמעתק... -בוטל ברגע האחרון. -מה אתה עושה? -מבטל את נסיון הטלמעתק. -אתה לא יכול סתם ככה לבטל אותו! -כן אני כן. כל שבוע זה קורה. נסיון טלמעתק שנכשל. דיוויד נזרק לקתוהלו יודע לאן. חשבז מגיע לפה ומנסה לכבוש את כדור הארץ. כל שבוע! -כן, דוקטור שרן. זה הפתיח שלנו, וחוזרים עליו כל שבוע. -אז השבוע לא. השבוע נבטל את הנסיון, וכל הדרעק הזה לא יקרה. -זה לא עובד ככה. הפתיח לא באמת קורה כל שבוע מחדש. הוא רק מזכיר לצופים איך הסידרה התחילה. -לא מעניין אותי. הנסיון בוטל. אין חשבז השבוע. -זה לא יעבוד, דוקטור. חשבז כבר כאן. -באמת? אז איך זה שאנחנו כבר חמש דקות לתוך הפרק, ועדיין אין שום מפלצת הזוייה שמתקיפה אותנו? -הוא יגיע. ממש בכל רגע. -טוב. אני לא יכול להתמודד עם הפסימיות שלך. אני הולך לנסות לראות מה היתה התקלה בטלמעתק שלנו מלכתחילה. תקרא לי אם צריך להלחם במשהו. -דוקטור, אתה לא יכול סתם ללכת למעבדה ככה. אנחנו צריכים להלחם בחשבז! -חשבז, חבל"ז. יש לי עבודה לעשות. -אבל... מה אני אמור לעשות פה אם אין לנו רובוט ענקי לשלוח להלחם? דוקטור? כל מה שאני יודע זה להיות קריין דרמטי. מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו? דוקטור?

  • Dotan Tsur

    פתיח

    "מה זאת אומרת 'אתה לא זוכר'?" דליה עמדה מעל דן שישב שפוף בחדר האמנים הקטן באחורי המועדון "ספר לי מה קרה." "עליתי על הבמה, הקהל הריע," דן טפח על רקתו הימנית, "אמרתי להם, 'מכירים את זה שיש כאלה כפתורים במעברי חציה לעיוורים?'" אחרי עשר שניות של דממה, דליה שאלה "נו, אז מה? שכחת את הפאנץ'? קורה-" "לא זוכר!" דן התפרץ לדבריה "כל מה שאני זוכר זה שישבתי פה ושאלת אותי 'מה זאת אומרת 'אתה לא זוכר'?'"

  • מיקי טבקה

    מזגן

    המלחמה פרצה בתחילת הקיץ והשתוללה במשך ימים רבים. בריתות נכרתו והתפרקו. היו מעשי גבורה והקרבה עצמית לצד בגידות שפלות. בסוף, לאחר התערבות צד שלישי, הושג הסכם ואיתו שלום רעוע. טמפרטורת המגזן תיקבע על 18.5 מעלות לשארית הקיץ.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    שמיכה

    היה נעים מתחת לשמיכת הפוך. חמים, בטוח ושקט. החושך קצת הפריע בהתחלה אבל התרגלנו ומבחינתנו היינו יכולים להישאר כך לנצח. עבור חלקנו זה היה יום עצוב מאוד כשהממשלה הכריזה שמצב החירום עבר ומישהו לחץ על הכפתור שקיפל את השמיכה והארץ נחשפה שוב לשמיים המעוננים

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    שוקולד

    אהבנו לספר שפרויקט החור השחור המיניאטורי בא להיטיב עם האנושות, למשל בפיתוח תרופות והבנת מבנה היקום, אבל בסופו של דבר מכרנו את עצמנו לכל המרבה במחיר וכך הראשון שהשתמש ביכולת הדחיסה המופלאה של החור היה המיליארדר שרצה לאכול שוקולד מריר 200% בשביל להוכיח איזה גבר הוא

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    עליה

    כשהגענו אל הטרמינל אני ויתר העולים התרגשנו מאוד. זה קשה לעזוב בית אבל הרגשנו שאנחנו הולכים לגרסה טובה יותר של המדינה, כזו שנוכל להתגאות בה ולחוש בבית הכפתור נלחץ, 100 שנים חלפו בהניד עפעף, ומצאנו את עצמנו במחנה מעצר כשמולנו חייל אחד מסנן "עוד פאקינג מסתנני זמן"

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    פרח

    הייתי מחוץ לשוק הדייטינג כל כך הרבה זמן שהתעקשתי לומר לעצמי לקבל באהבה את כל מה שקורה ויהי מה. התקנתי אפליקציה שנקראה באמבלבי ולמרות ההפתעה הראשונית זרמתי בלי שיפוט ובלי לפחד מעקיצות. מה ששבר אותי בסוף זו התגלית שלהביא זר פרחים לאשת דבורה נחשב עלבון וולגרי ממש.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    שפה

    כדי לייעל את התקשורת עם הבינה המלאכותית, חשבנו שנזדקק לשפה חדשה. כזו בלי "תודה" ו"בבקשה", רק דרישות ישר ולעניין ועם מידת אכזריות מתאימה בשביל קצת סיפוק עצמי. חשבנו שזה יהיה פרויקט כיפי לקיץ. מבט מהיר ברשת החברתית שלנו הבהיר שהפרויקט מיותר כי השפה ההיא כבר כאן.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    פרווה

    כשתהינו למה הוא מגדל פרווה, הוא הסביר לנו שהיא מיועדת למעיל פרווה חדש עבורו. העניין הוא, כך אמר, שהוא לא רוצה לפגוע בחיות בשביל להיטיב עם עצמו. כשתהינו למה לא פרווה מלאכותית הסביר שאם לא מעורב סבל בהשגת הפרווה זה לא שווה. כששאלנו מאיפה המעיל שיש לו כרגע הוא שתק.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    פתיח

    השיר היה נפלא. נכרכו בו יחד פילוסופיה, מוסר, מתמטיקה ומדע. עושר עצום של ידע שיקדם את האנושות מאות שנים. האנשים על הסיפון לא הקשיבו. אטמו את אוזניהם. צרחו וצעקו והתעלמו. "אני חושבת שהבעיה היא שהפתיח שלנו שמזמין אותם להקשיב אגרסיבי מדי" אמרה סירנה אחת לחברתה.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    מזגן

    כיוונתי את המזגן ל-1923 והתרווחתי לאחור בכורסא, מחכה שהוא ישפיע. החדר התמלא בצלילים עליזים של ג'אז והאוויר עטה ניחוח של אופטימיות שלאחר מלחמה שלימדה את העולם אחת ולתמיד מה ערכו של השלום. אומרים שמזגנים רק מחמירים את המצב שם בחוץ, אבל ממילא אין סיכוי שאצא מהחדר.

  • תמיר בוכשטב

    מזגן

    -הצלחתי! לאחר שנים של מאמץ, מתעתק החומר הרב ממדי שלי מוכן! -זה מדהים, פרופסור! אתה הולך להשתמש בו כדי ליישב עולמות מקבילים ולהקטין את עומס האוכלוסיה על כדור הארץ? -לא. -אז אתה הולך לנוע ממימד ספרותי אחד לאחר ולהלחם בחייזרים ששונאים מתמטיקאים? -מה פתאום. זה מטופש להפליא. -אז אתה הולך לפגוש גרסאות חלופיות של עצמך ולבנות תחנת חלל ענקית שממנה תשלטו בכל הרב יקום? -לשלוט ברב יקום? בשביל מה אני צריך את זה בכלל? -אז מה אתה מתכוון לעשות איתו? -אתה יודע איך משאבת חום עובדת? ואיך ככל שההפרש בין טמפרטורת המאגר החם והמאגר הקר עולה היא נהיית יותר יעילה? -כן. זה חומר של שנה א', פרופסור. -אז אני הולך להשתמש במה-חר"ם בשביל לשים את המדחס של המזגן שלי בניפלהיים, ולהעלות את הניצולת שלו למקסימום! -פרופסור... -אתה יודע כמה מהתקציב שלנו אני אחסוך על זה?

  • מיקי טבקה

    תאבון

    המטיילים הגיעו בצהריים והתיישבו מתחת לעץ התיאבון. ההלך הוצא כריך ואמר - "זה יעזור לי, מה איתכם?" זוג האוהבים חייכו, "יש לנו רעב אחר", ופרשו הצידה. בערב, המטיילים חנו ליד בריכת הצמא. זוג האוהבים הכינו תה. "רוצה גם?" "יש לי צמא אחר", חייך ההלך והחל לקרוא בספר.

  • אינפימום לוי

    פתיח

    "הפתיח הוא החלק הכי חשוב במצגת", פתח דיוויד ה. ג'ונסון את המצגת שלו, "זה החלק שמושך אנשים פנימה אל המצגת, וגורם להם להישאר בתוכה ולא לעבור לטלפון הנייד שלהם". ג'ונסון ידע על מה הוא דיבר, אחרי הכל הוא היה חתן פרס נובל הראשון לספרות שזכה בפרס על מצגת שהכין לבית הספר התיכון במסגרת משימה סתמית על מלחמת האזרחים האמריקאית בשיעור היסטוריה. "הנה, אני אתן לכם דוגמה", הוא המשיך, "לפני כמה שנים הייתי בכנס, והעברתי בו הרצאה. זה היה כנס בינוני, אבל היו בו שני אולמות, ואותי שמו באולם הקטן. היו בו אולי 20 או 30 אנשים. איך שהתחלתי את ההרצאה, נתתי את הפתיח שאני תמיד נותן, ואז הבחור שישב מקדימה הרים את היד. חשבתי שהוא רוצה לשאול אותי משהו, אז עצרתי את ההרצאה ונתתי לו את רשות הדיבור. אבל הוא לא דיבר, הוא פשוט קם, קפץ על השולחן וקרקר כמו תרנגול. איזה שתיים או שלוש דקות הוא קרקר. קו קו דו! קו קו דו! אנחנו כולנו היינו המומים. כמה מהנוכחים כבר יצאו מהאולם כדי לקרוא למישהו. ואז, באותה פתאומיות שבה הוא קפת על השולחן, ההוא קפץ בחזרה לכיסא שלו, והחווה בידו שאני אמשיך עם ההרצאה." הוא עצר, הסתכל עלינו, וחייך. "טוב, אז מלחמת האזרחים…"

  • אינפימום לוי

    מזגן

    "מי תמיד שם את המזגן על 16 מעלות? אפשר להשתגע", הוא צעק למרכז החדר. "הרי קיץ בחוץ, כולם פה עם לבוש קצר, ובמקום לשים מזגן על טמפרטורה נעימה, מקפיאים את החדר כדי לאלץ אנשים להגיע עם סווטשרטים". אף אחד לא ענה, כולם המשיכו להביט על המסכים שלהם ולתקתק על המקלדות. החדר היה קטן יחסית לשאר החדרים במשרד, היו בו רק 6 עמדות עבודה, ולא כולן היו מאויישות. היו בו חלונות גדולים לכל אורכו, אבל אף אחד מהם לא נפתח. הוא לקח את הסווטשרט שתלוי על הכיסא שלו, ולבש אותו במפגיע. הוא הקליד בצורה רועשת על המקלדת שלו, כדי להוציא עצבים. "אכפת לך?", פנה אליו הבחור שעובד לידו, "הרעש הזה נורא מפריע, אני מנסה לעבוד". הזעם עלה לראשו "איך הוא מעז לבקש ממני להיות בשקט? הוא בטח זה שמקפיא את החדר", הוא חשב לעצמו. "ולמה כשאני התלוננתי על הטמפרטורה הוא לא אמר שום דבר? אפילו לא משך בכתפיו מתוך נימוס. אני אצעק עליו, כדי להראות לו מה זה". הוא פער את פיו כדי לצעוק, ואז חשב שוב, "בעצם לא כדאי, ההתנהגות הזאת היא שהביאה אותי לעבוד מחדר השרתים מלכתחילה".

  • תמיר בוכשטב

    תאבון

    -ואתם יודעים מה? נמאס לי. פשוט נמאס. "הזאב הגדול והרע ניסה לאכול את השלושת החזרזירים." "הזאב הגדול והרע ניסה לאכול את סבתא של כיפה אדומה." "הזאב הגדול והרע בא לאכול את הכבשים." די כבר. נמאס. מה עם קצת "הזאב הגדול והרע הריץ מניות בוול סטריט"? להיות רעב זה לא מרושע! אני הזאב הגדול והרע, לא הזאב שעדיין לא אכל ארוחת בוקר! אני יותר מתאבון עם ארבע רגליים ופרווה! אני רשע עם מנעד! אני רוצה לבנות קרן כפור ולהקפיא אנשים אקראיים! אני רוצה... אני רוצה להעלים מס! לחטוף את הנסיכה, אבל לא כדי לאכול אותה, אלא כדי להתחיל מלחמה עם גילדר! לעשות ברית עם צבועים כדי להרוג את האריה! להיות רשע אמיתי! -אמממ. יש לנו בשבילך אפשרות לאכול את הירח. אז אכלתי את הסוכן. כי הוא עיצבן אותי, ובאמת לא אכלתי ארוחת בוקר. הוא יכול להאשים רק את עצמו. זה הגיע לו!

  • מיקי טבקה

    שיר

    שב בבקשה, מה הבעייה? כבר כמה שבועות תקוע לי שיר בראש. ניסית לשמוע אותו כמה פעמים? כן, זה לא עזר. ניסית לשיר אותו? כן, זה רק כאב באוזניים למי ששמע את הזיופים שלי. אני מבינה, אז אין ברירה. אתה מבין את הסיכונים? חתמת על כתב ויתור? כן. אז בוא נתחיל.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    שיר

    היא לא רצתה לפתות גברים אל מותם. היא רצתה להעניק להם שלווה. שירתה ריפאה את פצעי הנפש, ופוגגה את הרצון להילחם ולהרוג. הקברניט, שמילא את אוזניו בצמר גפן מבעוד מועד, לא רצה מלחים רגועים. לכן ירה בה, ושכנע אותם שעשה זאת לטובתם. היא רצתה לפתות אתכם אל מותכם, כך אמר. והם האמינו לו.

  • מיקי טבקה

    מנורת

    זאת מנורת הלילה החדשה שלך, ככה מדליקים וככה מכבים. והיא מבריחה מפלצות? המוכר הבטיח שכן. ואם לא? אז שמתי ליד המנורה קופסה של עוגיות שאפיתי. אף מפלצת לא כועסת אחרי שאכלה עוגיה טעימה.

  • יובל מישורי

    שיר

    אחרי שהתמונה האחרונה בסרטון כהתה והמסך החשיך, כל האורחים מחאו כפיים, ובמקביל נשמעו צליליו הראשונים של השיר. זה היה השיר שלהם, השיר שהתנגן באותה מסיבה שבה הכירו. רז חצה את רחבת הריקודים והושיט יד אל רוני בחיוך מאוהב, והחיוך הזהה על פניה הבהיר עד כמה היא שותפה להרגשתו. הם נעמדו במרכז הרחבה מחובקים, הוא בחליפת החתן הבהירה האלגנטית והיא בשמלת התחרה הלבנה שלקח לה שלושה שבועות לבחור, והחלו לנוע לצלילי השיר. מה שהחל בריקוד סלואו פשוט, התעורר לפתע לחיים אחרים כאשר הם החלו לבצע ריקוד מורכב, שתוכנן בקפידה מראש, כזה שלא היה מבייש רקדני בלט מקצועיים. הקהל הנרגש מחא כפיים ושרק כשהזוג הסתחרר בחן, מבטם נעול האחד לשניה וחיוך מאוהב על פניהם. השניות האחרונות של השיר הביאו אותם שוב לחיבוק אינטימי, ראשה על כתפו, עיניהם עצומות, כאילו הם מוקפים בבועה שמצידה השני כל העולם וצרותיו. הצלילים האחרונים נדמו ושאגות הקהל הרקיעו שחקים. בנקודה זו הדיג'יי הכניס שיר אחר, קצבי הרבה יותר, וכל החברים והקרובים הצטרפו למסיבה. גברת אפלבאום ישבה בצד, לבושה בשמלה כחלחלה נהדרת, והביטה בהתרגשות ברוני, שרוקדת בהתלהבות בלב הקהל. היא רקדה בשמלת הכלה כל כך בחופשיות, כאילו מעולם לא היתה תאונה, כאילו מעולם לא היה סדק בגולגולת, כאילו מעולם לא היתה בתרדמת, כאילו לא היתה צריכה ללמוד מחדש ללכת רק לפני ארבע שנים. היא סיימה את הקוקטייל שלה, קמה מהשולחן בחיוך רחב והצטרפה לרוקדים.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    מנורת

    הסיוט הנורא מכל היה זה שבו היא ניסתה שוב ושוב להתעורר, ולשווא. בשלב מסוים הפכה מודעת לזה שהיא חולמת, ולא הצליחה להיחלץ. הקרב בין מנורת הלילה לסיוט נמשך במלוא עוזו. לבסוף עלה בידי המנורה להביס אותו, והחולמת פקחה עיניים. היא נעצה מבט מנומנם במנורה, נאנחה בהקלה, ונרדמה שוב.

  • מיקי טבקה

    כיתה

    נעמדתי מאחורי שולחן המורה. כשלושים זוגות עיניים הסתכלו עלי במבט משועמם. טרקתי את ספר הלימוד על השולחן. כשלושים זוגות עיניים הסתכלו עלי בבהלה. "היום אנחנו נסטה מהתוכנית ונלמד נושא חשוב לחיים: איך לחשוב באופן עצמאי ולא להיות עדר. כבר שאלה... כן?" "זה יהיה במבחן?"

  • יובל מישורי

    כיתה

    "...וכך, לאחר מספר סבבים של אלימות והפסקות אש, הגיעו הצדדים אל בוקרו של השבעה באוקטובר 2023. ניתן להשוות את ההפתעה וההלם שנחתו על הציבור הישראלי לתדהמה שהיכתה בציבור האמריקאי לאחר המתקפה על מגדלי התאומים, אבל קשה למצוא בסיס להשוואה של אכזריות המתקפה באותו בוקר. "בשיעור הקודם דיברנו על שורשיה של תנועת החמאס, על המאזן הפוליטי בציבור הפלסטיני בין האינתיפאדה הראשונה, דרך הסכמי אוסלו השנויים במחלוקת, ועד השתלטות חמאס על רצועת עזה. היום נדון בתוצאותיה של מלחמת 'חרבות ברזל' ושיקומה של הרצועה." המרצה העבירה שקף במצגת, ובו נראתה תמונה חצויה של בניין בן חמש קומות בלב אזור עירוני צפוף. צידה הימני צולם זמן קצר לאחר המלחמה, ובו נראה נזק רב למבנה. בצידה השמאלי נראה יתר הבניין לאחר הבנייה מחדש, שלם ונקי. "מראיונות שנערכו עם אנשי השלטון האזרחי, שנתפסו ע"י כוחות צה"ל, עלה שאיש לא שיער עד כמה עוצמתית תהיה התגובה הישראלית למתקפת הפתע. לאחר חיסולם של ראשי חמאס בעזה, ומאוחר יותר בחו"ל במבצע 'זיו העלומים', התנועה נותרה במצב קשה מאוד, ולמעשה לא התאוששה עד היום. הציבור העזתי, שספג עשרות אלפי הרוגים, הבין לבסוף שקיצוניות חמאס שברה את גב הגמל, והמיטה על הפלסטינים את האסון הגדול ביותר מאז ומעולם." בשקף הבא נראה ציר הזמן, אשר החל בשבעה באוקטובר 2023 ונגמר בארבעה-עשר באפריל 2030, יום העצמאות העזתי. "שנות הכיבוש הישראלי שבאו אחרי המלחמה, במקביל לתכנית בלינקן לשיקום ופיתוח התשתיות ברצועה, הביאו לשינוי בהלך הרוח המקומי, ופרצו בסופו של דבר את הדרך לסיום הכיבוש והכרזה על מדינה מפורזת ודמוקרטית ברצועה. שאלות עד כאן? כן, את שם בסוף."

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    כיתה

    "אבל למה את עצובה? אני לא מבינה!" הנערה לא השיבה. דמעה יחידה זלגה על לחייה. הילדה הכי יפה בגן, שהפכה לילדה הכי יפה בכיתה, כבר לא טרחה לנסות להסביר.

  • מיקי טבקה

    זהב

    ישבתי והסתכלתי על הפרויקט שלי עולה בלהבות. אתה יודע, נראה לי שיש לי את מגע מִייֶרְדַּאס. מה זה? זה כמו המגע של מידאס, רק שכל מה שאני נוגע בו הופך לחרא. אז וָאמוֹס לפרויקט הבא?

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    זהב

    בתחילה אזל מלאי הזהב. אחר כך הכסף, ואפילו הנחושת. היא נאלצה לאחות את הכד השבור בעזרת בדיל פשוט, והתביישה מאוד. לשברים זה לא היה חשוב. לא עניין אותם איזה חומר נוצץ זורם ביניהם, כל עוד יכלו לברך זה את זה לשלום ולהתחבק חזק-חזק, כמו פעם.

  • אינפימום לוי

    תאבון

    "אתה מבין?", אמר הבחור עם הריח המסריח מהפה שהתיישב לידי בתור לבדיקת דם, "רעב זה קונסטרקט אנושי, ממש כמו כל דבר אחר. הנה, אני לא אכלתי שום דבר יומיים, ואני לא רעב, כי אני מעל זה, אני יודע שזה שטויות. אני קצת צמא, אמנם. צמא זה לא קונסטרקט, זה אמיתי". הנהנתי בשקט וניסיתי לקבור את הראש שלי בתוך הטלפון בצורה הכי אגרסיבית שאפשר. "ולמה, אתה שואל? טוב, זה לא כאילו יש איזו קונספירציה של חברות המזון כדי שתרגיש רעב", הוא צחקק, "הרעב היה קיים הרבה לפניהן. בתור קונסטרקט כמובן. לא, הרעב היה חייב להתפתח חברתית כדי להצדיק את ההימצאות של המפיות שכתוב עליהן "בתיאבון" בכל מקום". הרמתי את הראש מהטלפון. המפיות האלה באמת נמצאות בכל מקום. סוף סוף הוא מדבר בהיגיון.

  • אינפימום לוי

    שיר

    הוא כתב שירים למגירה. שירי אהבה, בעיקר, והגות. שירים עמוקים ורעננים, מלאי רגש ונינוחים. כל כך הרבה שירים הוא כתב למגירה, עד שכבר לא היה בה מספיק מקום כדי להכיל את כל הדפים. הוא היה כותב אותם למגירה אחרת, אבל זאת הייתה המגירה אותה אהב. היא מעולם לא ענתה לו, המגירה, וזאת הייתה תכולתה המקסימלית. זאת תכולתה המקסימלית, והיא לא עונה לי, הוא חשב, והחל לכתוב שירי דיכאון.

  • אינפימום לוי

    מנורת

    תכונה חשובה ביותר של מנורות לילה באופן כללי, היא שהן מרחיקות שדים. גם כשהן כבויות. עצם העובדה שיכול אדם להדליק אותה, ולהפיץ אור, די בה כדי לבסס את ההרתעה שמרחיקה שדים מהמקום. גם רדיוס היעילות של מנורת קריאה יחידה הוא גדול ביותר. למעשה, די במספר קטן ביותר של מנורות קריאה בכל העולם כדי להרחיק ממנו את כל השדים. העולם שלפני מנורות הקריאה היה עולם קשה, ניתן להניח, שורץ שדים. לאורך השנים, כך מספרים, ניסו אנשים רבים להמציא את מנורת הלילה, אבל בהיעדר מנורת לילה, רובם נחטפו ע"י שד, ולא הספיקו לסיים את התהליך. היום רובם נמצאים בגיהנום, ממציאים מכשירים עבור השדים. אם אחד מהם ימציא את מנורת הלילה, הוא יוכל להיפטר מהשדים אחת ולתמיד. אולי זה כבר קרה.

  • אינפימום לוי

    כיתה

    הושיבו את הילד הכי מופרע בכיתה לידי, כי חשבו שאולי תהיה לי השפעה טובה עליו. בכל זאת, היינו חברים בכיתות א' וב', לפני שהוא התחיל להשתגע. את התוכנית המבריקה הזאת הגתה שפרה המורה, אחרי שהוא בא לכיתה עם מסכה של קוף, ועשה קולות של בבון כל פעם שהמורה הסתובבה. הוא דווקא היה מרוצה, הוא אהב אותי משום מה, זכר את החברות שלנו מפעם. "קלוט, אחי, קלוט", הוא אמר לי יום אחד בשיעור היסטוריה, "רגע, חכה שהיא תסתובב". הוא הוציא מהכיס שלו אקדח ורוקן עליה את כל המחסנית. אחר כך הוא שם לי את האקדח בידיים ההמומות, והתפוצץ מצחוק. "הבנת? כשהיא תסתובב היא תחשוב שזה אתה ירית בה"

  • אינפימום לוי

    זהב

    אחרי שנים ארוכות של חקר המערות הסודיות של הג'ונגלים של קונגו, סוף סוף מצאתי את זה - החדר הנסתר עליו מדברות האגדות המקומיות מלפני אלפי שנים. התקרבתי לאט אל הסלע שחסם את החדר, והארתי בפנס מבעד לחריץ, ואז ראיתי את זה. זהב. מלא זהב. הררים והררים של זהב. פוצצתי את הסלע עם דינמיט, ולקחתי איתי כמה זהב שיכולתי לשאת, וקצת יותר. חזרתי למחנה ויצרתי קשר עם החברה. "אה, אתה עדיין מחפש זהב? לא, זה כבר לא רלוונטי. עכשיו כולם בקטע של גוגואים. מצאת במקרה כאלה בקונגו?"

  • תמיר בוכשטב

    זהב

    כשהיא קמה בבוקר, בת הטוחן גילתה שאין שום זהב בחדר. הקש כולו נעלם, אבל החדר נשאר ריק. רק הפלך עדיין עמד בפינה. היא נעמדה בבהלה, בקושי מרגישה שמשהו בשיווי המשקל שלה לא עובד כמו שצריך, ומיהרה לבדוק את כל הפינות. שום זהב לא נראה בחדר. רק, מדי פעם, מזוויות עיניה, משהו זהוב התנפנף. לקח לה זמן להבין שהננס היה כבד שמיעה. לא לזהב הוא טווה את הקש, אלא לזנב. זנב עבה ופרוותי, בצבע זהוב עשיר, שהתנפנף לו מאחוריה. לא היה לה אפילו זמן להכנס לפניקה לפני שהמלך נכנס לראות את הזהב שהובטח לו. החתונה נערכה לפני סוף היום.

  • מיקי טבקה

    המתנה

    עוד מרצה ביטל. מה לעשות, מי הבא ברשימת ההמתנה. זאת! היא? בפעם שעברה חצי מהקהל יצא החוצה באמצע ההרצאה. והחצי השני נעמד ומחה לה כפיים. אתה צודק, אלה ההרצאות הכי טובות. תזמין אותה.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    המתנה

    "אני אחכה לקפה שלי עוד הרבה זמן? מה קרה, נסעתם להביא אותו מקולומביה?" הלקוח זעם. "אה... כמובן שלא. מיד מגיע," אמרתי בנימה מפייסת. מיהרתי לחדר האחורי, שם הופיע הבריסטה יש מאין. "סליחה על האיחור", אמר, "היה תור ארוך לפורטל. אבל זה הכי טרי שיש, הישר מבוגוטה!"

  • יובל מישורי

    המתנה

    שטח הכינוס היה מלא וצפוף. על כל פיסת קרקע פנויה התרכזו חיילים, מחולקים על פי הגדודים והסיירות. סמלי היחידות העסיקו את הלוחמים בניקוי הנשק ושפצור האפוד שוב ושוב. כולם ידעו שגם לאחר הקרב חייבים להישאר ברמת מוכנות גבוהה, כי אין לדעת מאיפה תיפול עליהם צרה חדשה. רס"ן עבאס, סמל ארלי וסמ"ר פרידמן מגדוד 101 הגיעו לשטח והחלו לחפש את החבר'ה שלהם. לקח להם קצת זמן לשוטט בין כל היחידות עד שהבחינו בסמ"ר ניפוסי. "תראו מי כאן... מה קורה ניפוסי?" שאל עבאס לאחר שנפגשו. "איפה כולם?" "המפקד, אין פה הרבה, בינתיים זה אני ועוד חמישה שמחכים פה כבר מהיום הראשון." הוא הצביע לעבר החמישה, שישבו על האדמה בחוסר מעש. החמישה – יענקלוב, בוחניק, אמר, ארביב ומלכה - קמו על רגליהם עם הרובים והציוד כשראו את הקצין והסמלים. "המפקד," פתח סמ"ר ארביב, "מה קורה? אנחנו ממתינים פה כבר שישה שבועות." עבאס הסתכל ימינה ושמאלה ואמר, "ואללה, רק עכשיו הגעתי, אני צריך לברר בעצמי. יש פה מישהו מהמפח"ט?" "יש שם כמה חבר'ה מ-202," ארביב הצביע, "ולידם יש גם כמה מהבא"ח, אבל לא ראיתי פה מישהו מהקודקודים." עבאס ביקש מהם לחכות בזמן שהוא הולך לשאול. הוא פילס את דרכו בין דבוקות החיילים בכיוון קבוצה גדולה של קצינים, רובם רס"נים וסרנים, ובמרכז החבורה היו שני קצינים מבוגרים יותר, אל"מים. הקבוצה ניהלה דיון סביב שולחן מתקפל ועליו מפה. "מה קורה? יש פקודות?" הוא שאל את הקבוצה בכלליות כשהגיע אליה. "חדש פה, הא? הגעת עכשיו?" שאל אחד הקצינים. "לך תארגן את החבר'ה שלך ושבו. הפקודה כרגע היא לחכות." בלית ברירה עבאס חזר לחיילים שלו ומסר להם את המסר. הם התיישבו בחזרה על הקרקע. "מאיפה הגעתם עכשיו?" ארביב שאל. "היה קרב בצפון הרצועה," הסביר ארלי. הוא המשיך ותיאר את השתלשלות העניינים, והראה לאחרים את המקום שבו פגע הקליע. בתגובה, כל אחד מהחיילים סיפר איפה נלחם, כיצד נפצע, ומתי נפטר. המלאך שריחף מלמעלה השתדל לרשום כל אחד שהגיע, וברגע של הפוגה העביר את מבטו על השדה כולו, על מאות הצעירים והצעירות במדי הזית. "יהי זכרכם ברוך," הוא מלמל, "והלוואי שתסתיים כבר ההמתנה לשלום." * לזכר חללי גדוד 101 ויחידות צה"ל השונות, וקורבנות המלחמה 😢

  • מיקי טבקה

    ראשוני

    אתה מתכונן הרבה לראיון העבודה הזה. יש רק הזדמנות אחת לעשות רושם ראשוני. זה לא יהיה נכון כשאסיים לפתח את מכונת הזמן שלי. ומתי זה יהיה? לפי אני העתידי - עוד חמש שנים. עד אז צריך לחיות ממשהו. הוא לא יכל לתת לך מספרים של הלוטו? הוא נתן, אבל שכחתי לרשום.

  • רוקי, סימן קריעה

    עציץ

    ‏הוא לקח מידות, נטל דגימה מהפה וקצץ תלתל מהראש. "תסתובב לימין, לשמאל, ואז עם הפנים למצלמה". את התמונות שמר במחשב בתיקייה של "זנים נכחדים" תוך שהוא שר לעצמו "כי האדם עץ השדה". כשסיים לגם מהקפה, השקה את העציץ והביט מרוצה מחלונו. "בעצם, לא היום" ומחק.

  • תמיר בוכשטב

    ראשוני

    סופם של הרובוטריקים לא התחיל בשדה הקרב. הוא גם לא התחיל במפקדה של השקרניקים. לא. סופם של הרובוטריקים התחיל ישיבת המועצה של הרובוטריקים עצמם. "מה קורה פה?" שאל אופטימוס את פקודיו. "אנחנו מצטערים," ענה פרספטור. "אבל אנחנו נאלצים לקחת ממך את מטריצת המנהיגות." "מה? למה שתעשו דבר כזה?" "בקרב שנגמר לפני שעתיים ראינו אותך. אתה התפצלת לשלושה חלקים." "ו...? תמיד יכולתי לעשות את זה!" "אם אתה מתחלק לשלוש, זה אומר שאתה לא ראשוני. אני מצטער, אופטימוס. אבל אתה לא זכאי לתואר 'פריים', ולכן לא יכול לשאת את המטריצה." "אז מי ינהיג את הרובוטריקים?" "גרימלוק. אין יותר ראשוניים ממנו."

  • יובל מישורי

    ראשוני

    סאם נכנס למשרד שלו לאחר שקיבל את הבשורה המרה, וסגר את הדלת מאחוריו. הוא תמיד ידע שבינו ובין דירקטוריון החברה קיימים חילוקי דעות מהותיים, אבל הניח שהם עדיין סומכים עליו שיעשה את הדבר הנכון לעתיד החברה. ובכן, לא כך הדבר. ועדיין, סאם היה נחוש בצדקתו; קירק הוא סתם קשקשן, ופיקארד לוקח אותו בהליכה. הוא אסף מספר חפצים אישיים לתוך תיקו, רוטן ומקלל ללא קול. איך הם יכולים פשוט לפטר אותו סתם ככה? אין בעיה, הוא ייקח אותם לבית המשפט ויתבע מהם כל גרוש שיש להם. הוא כבר הגיע עם התיק לדלת כאשר רעיון נבזי עבר במוחו. אם הם לא רוצים אותו, שיסתדרו כמה שבועות בלי המערכת היקרה שלהם. "היי ג'יפּי," הוא אמר לאף אחד כדי להפעיל את הממשק של צ'אט ג'יפיטי. "ערב טוב סאם," ענה לו קול נשי מלאכותי. "איך אוכל לעזור לך היום?" "ג'יפי, מה המספר הראשוני הגדול ביותר שאת יכולה לחשב?" "המספר הראשוני הגדול ביותר הידוע חוּשָב בשנת 2018 על ידי פטריק לארוש, ואורכו 24,862,048 ספרות." "חשבי מספר ראשוני גדול יותר בבקשה." תוכנת המחשב השתתקה, והאורות במשרד החלו להתעמעם ולהבזיק. סאם חייך לעצמו ומיהר לכיוון היציאה מהבניין.

  • מיקי טבקה

    בוהק

    תביא לי בבקשה את משקפי השמש מלמטה. הים ממש בוהק. אני לא מוצא אותם. ברור, אתה גבר. את הים פה בחוץ אתה רואה? ממש מצחיק. את זוכרת איפה איפה שמת אותם פעם אחרונה? אה כן, אתמול בשחיה הלילית שמתי אותם על הדולפין. לא משנה.

  • אינפימום לוי

    המתנה

    "אני רעב" צעקתי לחלל החדר הלבן והריק. לא שידעתי מה השעה בדיוק, כי לא שמו לי פה שעונים, אבל לתחושתי היו אמורים כבר להגיש לי אוכל לפני כמה שעות. אני אף פעם לא מגיע למצב שבו אני כל כך רעב. אבל כשרעבים ואין אוכל, אין מה לעשות - עושים דברים אחרים. אלא שהחדר ריק לגמרי. קמתי מהפינה שאני בדרך כלל יושב בה, והסתובבתי קצת במרכז החדר. אחר כך התחלתי לקפוץ, הכי גבוה שאני יכול. ניסיתי להתיש את עצמי, כדי לא לחשוב על הרעב. אחרי כמה דקות נמאס לי מזה, וחזרתי להתיישב בפינה, כשאני מתנשף מהמאמץ והבטן שלי מקרקרת. "אני אצטרך להמתין עוד הרבה?" צעקתי שוב. הלכתי לישון, וידעתי שמחר יהיה יותר גרוע.

  • אינפימום לוי

    ראשוני

    לא עברתי את הראיון. הוא אמר לי שאני מאוד ראשוני. זאת המילה שהוא השתמש בה, ראשוני. אני ראשוני בעיניו. חתיכת חרא. מלמלתי לו כמה מילים בתגובה, בטח הודיתי לו על ההזדמנות כמו האפס שאני. מה לא עשיתי? לא שאלתי אותו למה הוא התכוון. עכשיו זה תקוע לי בראש, ואני לא יכול להיחלץ מזה. מחר יש לי ראיון נוסף בחברה אחרת, ואני צריך להשתפר. אבל איך אני יכול לעשות את זה כשהפידבק שאני מקבל הוא שאני "ראשוני"? ככה המשכתי לרטון לעצמי, למרות שבתוך עצמי אני יודע בדיוק מה הבעיה. עוד לא התגבשתי, לא החלטתי מה אני ומה אני רוצה, אין לי מאפיינים קשיחים. לא אמרתי את זה לעצמי, כמובן, אינטרוספקטיבה כנה היא לא מתכונותי הבולטות. כי אני ראשוני.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    בוהק

    ואולי, תהה רוברט לעצמו בזמן שצפה באור העצום והבלתי נתפס ממרחק ביטחון דרך עדשות כהות, ייסורי המצפון הללו הם עונשה של השמש על כך שהעז לגנוב לעצמו קמצוץ ממנה.

  • תמיר בוכשטב

    בוהק

    "דודו." "מה אתה רוצה, שימי? אמצע הלילה." "החרב שלך בוהקת בכחול." "כן, היא תמיד בוהקת כשיש אורקים בסביבה." "תכבה אותה, באמא ש'ך. אני לא יכול לישון ככה." "היא תפסיק להאיר כשלא יהיו לידנו אורקים, שימי." "אנחנו באמצע הכפר שלהם, דודו! אתה זוכר? הצלנו את הבן של ראש הכפר מתניני אימים, ואנחנו אורחי הכבוד שלו עכשיו." "אז מה אתה רוצה שאני אעשה? זה לא שאני יכול לשלוט בזה. היא פשוט זוהרת כשיש אורקים!" "אוקי. תביא את החרב. נראה מה אפשר לעשות." "מה אתה מתכוון לעשות?" "נוסיף פה רונה. הנה. עכשיו היא זוהרת בנוכחות סנורקים." "אז אני יכול לחזור לישון?" "אתה יכול לחזור לישון, דודו. רק תזכיר לי למחוק את זה אחרי שנצא מפה. הרונה הזאת לא תחזיק מעמד, ואני לא רוצה למצוא את עצמי עם חצי רונה וחרב שזוהרת ליד אנשים שורקים או משהו."

  • מיקי טבקה

    מלכה

    החייל הסתכל על המלכה, והיא החזירה לו מבט. הוא לא פחד, הוא העריץ את הצבע השחום שלה, הגובה שלה והדרך בה היא נעה. השמועות בקרב החיילים אמרו, שאם היד המכוונת טובה, ועם קצת מזל - אפשר להגיע לשורה האחרונה. ואז... אז אפשר להפוך למה שרוצים - גם למלכה.

  • יובל מישורי

    מלכה

    ראשון וחמישי עמדו מול הדלת מודאגים. רביעי התהלך בעצבנות הלוך ושוב במסדרון רחב הידיים. חמישי ישב על הרצפה ושם את ראשו בין ידיו. שישי הצמיד את אוזנו לדלת בנסיון לשמוע משהו. שלישי הגיע עם מגש, הביט באחרים והבין שאין שינוי במצב. הוא ניגש לדלת ונקש בעדינות. "מלכתי, הבאתי לך את ארוחת הערב. האם אוכל להיכנס?" "לא! לא להיכנס!!" נשמעה צעקה צרודה מבפנים. אחרי רגע נשמע קליק במנעול ואחריו "תשאיר את המגש ולך," בקול חלש, ספק מצווה ספק מתחנן. שלישי התכוון למלא את מצוותה של המלכה, אבל ראשון שם יד על כתפו. "תן לי, אני אקח את זה מפה. ואתם..." הוא פנה לכל האחרים וסימן בראשו שיתרחקו. הם עשו כבקשתו. כשנותר לבדו מול הדלת, הוא פתח אותה חרישית ונכנס עם המגש. שבת המלכה, הראשונה לשמה, שליטת כל הארץ ומגינת כל יושביה, אדונית שבעת הימים, שממלכתה החלה עם בריאת העולם ותימשך עד קיצו, ישבה בכתונת מלוכלכת על קצה מיטתה ולבשה ארשת של כאב. שיערה היה פרוע, עיניה כבויות ואדומות מרוב בכי, ושפתיה סדוקות. כשראתה את ראשון נבהלה מעט, אבל אז ניצת בה אותו ניצוץ מלכותי. היא קמה על רגליה. "אמרתי לא להיכנס!" היא ניסתה לצעוק, אבל גרונה הצרוד בגד בה. "מלכתי," ראשון כרע ברך והניח את המגש על הרצפה, "לא הייתי מטריד אותך אם היתה ברירה, אבל האנשים... אין הם יכולים לשאת זאת יותר. הם זקוקים לך עכשיו יותר מתמיד." באר העצב בעיניה היתה עמוקה לאין שיעור. "אני לא יכולה..." היא החלה לומר, "אני הרי כואבת את הכאב שלהם." "הוד מעלתך, עברו כבר כמעט שבעה שבועות. כל יום הם קמים ומחפשים מעט נחת, מעט מרגוע, משהו שיוכלו לתלות בו תקוות. אם רק תראי להם שאת חזקה, שיש עדיין משהו טוב וטהור בעולם הזה, הם יוכלו לחלום שוב על אותה מנוחה אמיתית שרק את איפשרת להם. הם לא יכולים להמשיך להילחם כך לנצח." המלכה הביטה בו רגע ארוך, ואז מבלי שאיבדה קמט אחד של עצב היא הנהנה קלות בהבנה. "עכשיו קום וצא," היא הורתה, ובקולה היה שביב של כוח, קורטוב של סמכות, קמצוץ של עוצמה. ראשון קם, נסוג אחורה אל הדלת ויצא במהרה. בחוץ חיכו לו החמישה האחרים. "מה שלומה?" שאל שישי בחרדה. ראשון עצם את עיניו ונשם עמוק. "זה לא יקרה בן-לילה, אבל אני אופטימי."

  • תמיר בוכשטב

    מלכה

    -יש לך זמן למשחק? -אני לא משחק איתך שח מט מיתולוגי יותר. זה תמיד נגמר בתיקו. -לא שח מט. זה באמת נמאס. -אז מה אנחנו משחקים? -דמקה מיתולוגית. -טוב, יאללה. ננסה. חמש דקות מאוחר יותר. -ואני מגיע לשורה השמינית, ויש לי מלכה. -אוקי. אני מדלג מעל הכלי שלך ואוכל אותו. -המלכה שלי היא למפדו, מלכת האמזונות. היא יורה באבנים שלך מפה ומורידה אותן. -עוד פעם? טוב, יודע מה? האבנים שלי הם טרולים. של פראצ'ט. עשויים מאבן. החיצים שלך לא מזיזים להם. -זה שוב ייגמר בתיקו, נכון?

  • מיקי טבקה

    בירה

    הגענו לחנייה, הוצאתי את התיקים מהאוטו ונתתי לו את שלו. "למה התיק של כבד כל כך?" "כבר מחפש תירוצים? יאללה בוא נתחיל." אחרי כשעתיים של עליה, הגענו לתצפית. הנוף היה מדהים, החום פחות. "איך מתאים לי עכשיו בירה קרה!" "אז תוציא גם לי אחת מהתיק שלך."

  • נועה ב.

    מלכה

    כאשר היא מתהלכת, מתלווה אליה גלימה דמיונית. את שיערה הזהוב מעטר כתר שקוף ומלכותי. מלכה אמיתית. עיניה הכחולות צוחקות בשובבות וחיוכה המתוק שובה גם את קשוחי המורים. רגליה הקלות מנצחות בכל המירוצים והתחרויות. מלכת הכיתה. אני מסתכלת עליה בהערצה, משתאה לנוכח השלימות הזו והמצויינות הבלתי נלאית. אני רוצה להיות בקרבתה, להרגיש את קסמה, להידבק ברסיסי מלכות. הבנות מתחרות ביניהן מי תהיה החברה היותר טובה והבנים נלחמים על ליבה. אבל היא בחרה בו. באהוב ליבי משכבר הימים. הוא, שמסתכל עליי, חולם בהקיץ ובוהה בי. הוא, שהיה מציק ומקניט רק לפני כמה שנים, כי לא ידע איך להתקרב. הוא, המופנם, עם עיניו הגדולות, החומות וחיוכו הביישן. הוא. החבר שלה. כי היא מלכת הכיתה.

  • נועה ב.

    שמיכה

    האצבעות הגרומות שלך נאחזות חזק. הידיים הכחושות, הכחלחלות קמוצות ולא מרפות. אתה לא שקט. נסער, מבולבל ורוגז. רוצה לומר דבר מה אך לא מסוגל. מנסה להתרומם אך מיד נופל, חסר כוחות, מתוסכל. מעיף את השמיכה מעליך בזעם ומגשש בעיניים ריקות אחריה. אני מכסה אותך. מלטפת את פניך שפתאום זוהרות. אתה מוגן, מכורבל בתוך השמיכה. תשכב בשקט, אבא. תנוח, תרפה. אין סיבה לקום. אין לאן ללכת.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    בירה

    "אפשר סיפור לפני השינה?" "בטח, חמודה שלי. הנה סיפור: פלוטו, ארנב מקיבוץ מגידו... " "לא ארנב!" "נכון, רגע. פלוטו, גנב מקיבוץ מגידו..." "לא!!" "פלוטו, עקרב מקיבוץ מגידו?..." "אמאאאאא!!" "מה קרה, חמודה?" "אבא שוב שתה יותר מדי בירה!"

  • תמיר בוכשטב

    בירה

    -אז מה בעצם אני צריך בשביל לקנות פה שריון תוצרת גמדים? -קודם כל, אתה צריך טופס מספר מאה שבעים וארבע ב'. -אוקי. אתה יכול לתת לי אותו? -אני מצטער, אתה צריך ללכת לפאב של זהבי, לשתות כוס בירה עם הפקיד, והוא ייתן לך את הטופס. -סבבה. מה אני עושה אחרי? -אתה צריך להביא את הטופס לנחום שיחתום עליו. -איפה אני מוצא את נחום? -אתה הולך לפאב של זהבה, ושותה איתו כוס בירה. הוא יחתום בלי בעיה. -קודם לפאב של זהבי, ואז לפאב של זהבה? -בדיוק. ואחרי זה אתה מביא את הטופס החתום לסמי, והוא נותן לך אישור לקנות שריון. -תן לי לנחש. אני מוצא את סמי בפאב אחר? -כן, בפאב של כספי. -ואני שותה איתו כוס בירה, ואז הוא נותן לי אישור? -כן. -זה הרבה בירה לשתות על הבוקר. -אין מה לעשות. גמדים חזקים בבירהקרטיה.

  • מיקי טבקה

    דף

    הסתכלתי על הדף הריק, הוא הביט בי בחזרה במבט מתחצף. "אין לי שום רעיון מה לכתוב עליך, איך אתה בדיוק עוזר לי?" הדף המשיך לשתוק בהתגרות. "בעצם יש לי שימוש בשבילך." קיפלתי את הדף ותיקנתי איתו את השולחן המתנדנד. אולי עכשיו תגיע תאילה תואיל לבוא לבקר.

  • תה אצל איידן

    זמן

    חיכיתי לך מאז הפיגוע הארור ההוא. באותו יום הייתי אמורה לפגוש לראשונה את המשפחה שלך, במיוחד את אבא שלך, שיבין שזה לא כל כך נורא שהבת שלו לסבית, ובעינייך הוא בכלל צריך לשמוח שאת לא יוצאת עם איזה גבר שיכניס אותך להריון. אז אחרי בית הספר עלינו יחד על האוטובוס בדרך אלייך. את ירדת ממנו בחיים. אני לא. זה לא שלזמן באמת יש משמעות כאן. נדמה שלא עברו יותר מכמה שניות עד שגם את הגעת. בינתיים הספקתי להכיר את אבא שלך. הוא הספיק בינתיים לקבל אותך כמו שאת, אבל אותי הוא עדיין לא חיבב. חשב שמגיע לך יותר מתיכוניסטית שלובשת שחורים, מקשיבה לווית'ין טמפטיישן וחושבת שהיא יודעת יותר טוב מכולם. לכי תסבירי לו שעבר זמן ואת השתנית ואני לא. כשפגשתי אותך, כבר היית אישה זקנה אחרי חיים שלמים ומלאים. צלקת על צווארך הייתה המזכרת היחידה שנשארה לך ממני, וגם זה מהרגע הכי גרוע שהיה לך (או למישהו אי פעם) עמי. היית עם נשים צעירות, עם נשים מבוגרות, עם נשים שבהתחלה היית כל הזמן משווה אותן אליי וחושבת מה היה אילו, עד שהבנת שאת חייבת להפסיק לעשות לי אידיאליזציה ולזכור שגם אני הייתי בסך הכול בת-אדם, שהייתי צעירה מאוד וכנראה משתנה ומתרחקת – לא באשמתי, כמובן, אלא כי ככה זה. אבל את? את היית כל חיי. זו לא חוכמה, כי לא היה כל כך הרבה מהם, אבל עדיין. כשעשינו אהבה זה היה בדיוק כמו שדמיינתי. לא כי דמיינתי סימני מתיחה ושדיים נפולים, אלא כי דמיינתי אותך, וזו היית את בדיוק כמו שזכרתי עם העיניים המאירות והצחוק המתגלגל בכל הפסקה ולפעמים גם בשיעורים. וזה היה גן העדן שלי, את היית גן העדן הפרטי שלי, עד שאמרת לי שאת לא יכולה להישאר. ברור, השתנית והתרחקת ממני – לא באשמתך, כמובן, אלא כי ככה זה. ואפילו שהבטת לאחור יותר פעמים משהצלחתי לספור, עדיין השארת אותי שם, תוהה מה אני אמורה לעשות עכשיו עם כל הזמן הזה.

  • תה אצל איידן

    סוס

    בוא אליי, סוס-עץ שלי. תמיד רציתי להגשים חלום של יצור כמוך, להפוך אותך לסוס אמיתי. לרוץ במרחבים הפתוחים, לנשום את אוויר המישורים, להיות חופשי ומאושר. זה מה שהיית רוצה, סוס-עץ? הלוואי שיכולתי להבטיח לך את זה. כי בעצם, זה לא כל כך פשוט. איך אפשר להבטיח שתהיה סוס חופשי ומאושר, ולא תהיה חלש וחולה? שלא יטרוף אותך דוב או זאב, או שלא תיתפס בידי אחד מבני האדם, שישימו עליך אוכף ורסן ויכריחו אותך מתי לרוץ ומתי להיכלא? זה בטח לא מה שהיית רוצה. אולי זה לא מאוד משנה, כי גם עכשיו הם עלולים לתפוס אותך. ישימו אותך בחדר הילדים וינדנדו אותך כשהם רוצים. נד-נד, נד-נד, בלי לשאול אותך בכלל. אבל כשאתה סוס-עץ, כנראה לא אכפת לך. העץ שהיית כבר מת מזמן, והסוס שתהיה עוד לא קיים. אין לך חיים, ולכן אין לך רצונות. רק אם תחיה, תרצה להמשיך לחיות. למה? אף אחד לא יודע, אבל גם אם יגרמו לך סבל גדול מאוד, זה לא ישנה. תמיד רציתי להגשים חלום של סוס-עץ כמוך. אבל אם אתה לא חי, אין לך חלומות. אז של מי החלום הזה בעצם? רק שלי, כנראה. רק אחר כך אולי תודה לי שיצרתי אותך. ואולי לא. אולי תקלל אותי שהבאתי אותך לעולם מלא סכנות, שידעתי שהוא מלא סכנות, שלא עשיתי מספיק כדי לשמור עליך, כי הדרך הכי בטוחה לשמור עליך הייתה לא להכריח אותך להתמודד עמן מלכתחילה. אומרים שמי שלא מסתכן לא נהנה. אבל האם מותר לי לבחור בשבילך להסתכן? לעת עתה תישאר בחדר הילדים. מסכנים, הם כבר באו לעולם ומאוחר מדי להציל אותם, צעצוע כמוך יקל עליהם ולו במעט. אולי יום אחד תזכה לרוץ חופשי, כשזה יהיה מסוכן פחות. ואולי גפרור של ילד שובב ישיג אותך קודם.

  • תה אצל איידן

    עציץ

    כשחגגנו שנה יחד, נתת לי במתנה עציץ ואמרת שתאהבי אותי עד שהוא ינבל. העציץ היה מפלסטיק. אבל גם האהבה שלך.

  • תה אצל איידן

    רגשות

    היא אף פעם לא התנשקה. זה לא שהיא לא רצתה, וזה בטח לא שאף אחד לא רצה לנשק אותה. אבל היא חיכתה לאיזה רגע מסוים, או לאיזה אדם מסוים, שאף פעם לא הגיע. או שהגיע וזה עדיין לא קרה. היה למשל את יובל, בחור בשכבה מתחתיה שעשה לה פרפרים בבטן, אבל היא לא הצליחה להוציא מהראש מה יגידו אם היא תהיה עם בחור צעיר ממנה. ואז היה את המפקד שלה בטירונות, שבפעם הראשונה שהוא צעק עליה זה היה הלם מוחלט, אבל היא דיי בטוחה שזו לא הסיבה היחידה שהרגליים שלה רעדו. היא גם הייתה דיי בטוחה שאבא שלה גורם לה להרגיש דברים שהיא לא אמורה להרגיש. ודווקא בגלל זה זה לעולם לא יקרה. עד שהיא סיימה את הצבא כבר היו בתוכה לפחות 237 רגשות שלא היה לה מושג מה לעשות אתם. הייתה לה כל כך הרבה אהבה לתת, כל כך הרבה חיבה ותשוקה, ולא היה לה למי. ומצד שני היה כעס על כל מי שבגללו זה לא התאפשר, על החוקים המטופשים של החברה שבגללם פספסה את יובל ואת שחר. ופחד. המון המון פחד שזה לא ישתנה לעולם. ובסוף, כשזה כבר נהיה יותר מדי, היא קנתה קופסת תכשיטים קטנה ויפה ושמה בה את כל הרגשות העודפים (אלה בכל זאת היו הרגשות שלה ולא הרגיש לה מתאים לשים אותם בסתם קופסת קרטון). היא נסעה שעתיים למדבר וקברה אותם באמצע שום-מקום, אבל סימנה לעצמה נקודה במפה, למקרה שתרצה פעם להוציא אותם שוב. למחרת בבוקר היה לה פתאום המון מקום לרגשות חדשים. קצת אחרי שפקחה את העיניים היא שמה לב שהיא בכלל לא במיטה שלה. לא היה לה מושג מתי ואיך היא הגיעה לשם, היא רק ידעה שזה קשור איכשהו לחלל העצום שמילאו הרגשות החסרים כעת. היא הביטה בו ולא נראה שמשהו בחלל הזה השתנה – שום רגש חדש לא צץ.

  • תה אצל איידן

    מים

    יום אחד הם הכריזו על שביתת נשק. "שלום" הייתה מילה חזקה מדי, אז התפשרו על שביתת נשק. העובדה שידעו בכלל להתפשר הייתה חשובה מספיק כדי שזה יצליח. שונרא היה קצת רעב בהתחלה, אבל שוק התחליפים הטבעוניים עם טאורין מסונתז כבר היה מתקדם מספיק. תורא היה קצת יותר מאתגר, כי לשתות מים היה הצורך החיוני ביותר של כל יצור חי, אז בסוף הוא הסכים להסתפק באכילת קרח במקום. השאר הסכימו שלא הייתה להם באמת סיבה לפגוע באף אחד, אבל הכי בעייתי היה הקדוש ברוך הוא, שהתעקש להמשיך לשחוט את מלאך המוות כי אף אחד לא עשה לו שום דבר בתגובה. בסוף השוחט (שגם ככה כבר לא היה לו את מי לשחוט) עשה הסבה מקצועית למורה והתחיל ללמד על דרווין ושפינוזה וניטשה, ולאט לאט הוא התחיל לאבד מכוחו. נשאר רק אחד לסגור אתו חשבון. זה שמלכתחילה קנה את גדיא בתרי זוזי כאילו הוא חפץ בשוק, כאילו הוא לא התכוון לאכול אותו בסוף בכל מקרה. הוא תמיד נראה הכי תמים בסיפור ואף אחד לא רצה להיות זה שיטפל בו, עד שבסוף מלאך המוות התנדב. הוא חזר אחרי שעתיים, אף אחד לא שאל כלום והוא לא סיפר כלום. מאותו רגע נראה שכלום לא עצר אותם מלהמשיך לחיות יחד ולהיות מאושרים. לפחות ככה חלקם חשבו. אבל זה כנראה היה בטבע שלהם.

  • תה אצל איידן

    שמיכה

    בוקר אחד, השעון המעורר של דנה לא רצה לקום. כשדנה התעוררה, היא הביטה בשעון וראתה שהשעה 9. "אוף, אני מאחרת! שעון, למה לא הערת אותי?" "רק תלונות!" אמר השעון של דנה, "גם אני עייף. כל בוקר אני צריך לקום מוקדם להעיר אותך, ואת בקושי טורחת להטעין אותי כשאני כבר מת מעייפות". "למה לא אמרת כלום? עכשיו בגללך לא אגיע בזמן!" "את רוצה לקום או לחפש אשמים?" דנה נאנחה והתכוונה לקום מהמיטה. אבל השמיכה של דנה לא רצתה לקום. "עוד חמש דקות", היא מלמלה מתוך שינה, "אין לי כוח לזוז". "אני חייבת לקום", אמרה דנה, "אני גם ככה מאחרת". "אבל כל כך נעים להמשיך להתכרבל..." "בשביל להתכרבל איתי את צריכה את ההסכמה שלי, אז תכבדי את ה'לא' שלי". השמיכה של דנה התהפכה בחוסר רצון לצד השני של המיטה. דנה התכוונה לקום, אבל הרגל הימנית של דנה לא שיתפה פעולה. "שוב אני צריכה לקום על רגל שמאל?" "מה אני אשמה?" מחתה הרגל השמאלית של דנה. "בואי למיטה", פיהקה הרגל הימנית של דנה. "רעיון טוב", הסכימה הרגל השמאלית של דנה וחזרה למיטה. "בגללכן אני לא אגיע בכלל לעבודה, ואז יפטרו אותי ואני אהיה כל היום בבית!" "יופי", אמרה הכרית של דנה, "אני כל כך לבד". "את ישנה כל היום!" התעצבנה דנה, "מי יארח לי לחברה אם כולכם ישנים כל היום?" ואז נשמע קול מעל לראשה: "אני דווקא מרגישה ערנית מאוד". דנה הרימה את מבטה וראתה את הטלוויזיה של דנה. היא לא הייתה עייפה ולא התלוננה, ונראה שהיא מוכנה לעוד יום ארוך ומלא עבודה. "טוב, כנראה שאלה שוב רק את ואני".

  • תה אצל איידן

    שוקולד

    - מה אתה עושה?! אסור לתת שוקולד לכלבים! - באמת? לא ידעתי. - כמה שוקולד נתת לה? - שתי קוביות... - אוקיי. - ליום... - מה? - כל החודש. - כל החודש סטארבק אכלה שתי קוביות שוקולד ליום?! - אמרתי לך, לא ידעתי, ובדיוק התחלתי ללמוד למבחן ואת יודעת ששוקולד משפר את הריכוז... "וגם את מצב הרוח". - בדיוק! רגע, מה? "זה בגלל הטריפטופן. הוא באופן כללי מגביר יכולות שכליות. בואו נשחק!" - אני לא יכול, יש לי מבחן עוד יומיים. "ואתה מעדיף ללמוד למבחן מאשר לשחק איתי?" - זה לא עניין של העדפה, אני חייב לסיים את התואר הזה ואין לי זמן לצאת לטיול. "אז לא חייבים לצאת. גם שחמט זה בסדר. העיקר שנשחק!" - אתה בטוח שנתת לה רק שתי קוביות ליום? "קודם כל, את לא חייבת לדבר כאילו אני לא נמצאת כאן. חוץ מזה, כן, הוא לא נתן לי יותר מזה. העניין הוא שלי, בניגוד אליכם, מעולם לא היה חסר סרוטונין במוח, כי אני עושה מה שאני אוהבת במקום לקבור את עצמי במבחנים ותארים ועבודות שאני שונאת". - אז לתת לכלבים שוקולד לא באמת מסוכן להם? "לא. זה מסוכן לכם".

  • תה אצל איידן

    עליה

    מערכת היחסים הזאת כבר לא סוחבת בעליה. בירידה, אין בעיה. כשהוא מרגיש חוסר ביטחון וצריך עידוד, כשהיה לה יום רע וצריכה חיבוק ואוכל מנחם, כשהן רבות ואז שוכבות ומשלימות – בירידות הן דוהרות קדימה (ובהחלט לא חסרות ירידות). אבל בעליות? לפעמים הן כבר לא מבינות למה הן עדיין יחד.

  • תה אצל איידן

    פרח

    - בני, הגיע הזמן לשוחח אתך על הציפורים והדבורים. - יש! אני אוהב ציפורים ודבורים! - כולנו אוהבים. הדבורים שמתעופפות בינינו אוספות צוף מהפרחים. יש פרחים בנות ופרחים בנים, ולפעמים הדבורה מעבירה אבקנים של פרחים בנים אל פרחים בנות. ככה הפרח מתפתח לפרי. - אני אוהב פירות! - גם ציפורים אוהבות פירות. הציפורים אוכלות את הפירות ועפות רחוק-רחוק, ואז מחרבנות על האדמה את הזרעים, שיגדלו ויהפכו לעצים חדשים. - לא הבנתי. אם הציפורים עפות רחוק-רחוק, איך זה שאנחנו צומחים כל כך קרוב? - כי הציפור שאכלה את הפירות שלי כנראה הייתה עצלנית ולא רצתה לעוף רחוק, ועכשיו אני תקועה אתך כל החיים. בדיוק על זה רציתי לדבר אתך. השורשים שהצמחתי סביבך, הם בשביל למנוע ממך לקבל עוד נוטריינטים, כי אתה מונע ממני להתפתח בחיים ונמאס לי ממך. - זה לא חיבוק של אימא?! - לא, זאת אימא חונקת אותך. לילה טוב.

  • תה אצל איידן

    שפה

    האורקים האלה, רק כוח הם מבינים! במשך שנים הם טבחו באנשים שלנו, שרפו את הכפרים שלנו ובזזו את היבולים שלנו, ושום ניסיון הידברות לא הועיל, גם כשמשמר עיר הבירה השיב להם מלחמה שערה. כבר חשבנו שככה נגזר עלינו לחיות, עד שהגיע השרירן מהמלין. הוא אמר שהוא יודע לדבר עם האורקים בשפה שלהם, ואנחנו חשבנו איזו שפה כבר יש לאורקים מלבד שאגות ונהמות – כאמור, הם מבינים רק כוח. אבל השרירן מהמלין קבע עמם פגישה במקום ניטרלי, מחוץ לשערי העיר על גבול שטחי השבטים שלהם. מן המוני האורקים שהגיעו למקום יצא אורק אחד גדול במיוחד, והשאר התגודדו סביבם במעגל. גם אנחנו צפינו ממרחק בטוח על חומות העיר בשניים מתגוששים ונאבקים, עד שצנחו מותשים על האדמה. כעבור כמה דקות הם קמו על רגליהם מותשים ומתנשפים, והתחבקו. מאז אותו יום, גם אנחנו הבנו איך לדבר בשפת האורקים. כל שנה שלחנו את האדם החזק ביותר למשא ומתן עם האורקים, וסגרנו עמם הסכמים באמצעות תחרויות הרמת משקולות, הטלת גרזנים וריצה למרחקים קצרים. העיר מעולם לא הייתה שלווה יותר. פתרנו את בעיית האורקים, והבעיה היחידה שנותרה הייתה לגלות באיזו שפה מדברים כל הרוצחים והגנבים בתוך הכפרים שלנו.

  • תה אצל איידן

    פרווה

    יעל נולדה מכוסה בפרווה אדומה וסמיכה. הרופאה אמרה שהיא מעולם לא ראתה דבר כזה, אבל להרבה תינוקות יש שיער שנושר לפני שצומח השיער הקבוע, וזה בטח יעבור עם הגיל. זה לא עבר. אימא של יעל בעצמה הייתה פמיניסטית שמעולם לא גילחה שום חלק בגוף, ומגיל צעיר עודדה את הבת שלה לאהוב את עצמה כמו שהיא. כמובן, זה לא עזר כשיעל התחילה ללכת לגן והילדים צחקו עליה. עד שהגיעה לבית הספר, התקבעה הבדיחה שאימא של יעל הזדיינה עם שועל. ויעל באמת ניסתה לאהוב את עצמה כמו שהיא, אבל זה לא היה קל כמו שאימא שלה גרמה לזה להישמע. בגיל 7 היא ניסתה לגנוב סכין גילוח מהסופר פארם. תפסו אותה מייד, כי היא לא הצליחה שלא למשוך תשומת לב. במקום זה היא נתנה לאדם לראות אותה עירומה בשירותים, ובתמורה הוא גנב בשבילה את סכין הגילוח של אבא שלו. הניסיון הראשון שלה להיפטר מהפרווה הסתיים בחדר מיון ובשבוע של ניקיונות של אימא שלה להיפטר מהדם בחדר האמבטיה. הניסיון השני הגיע בגיל 12, כשיעל לקחה את הכסף מבת המצווה והלכה לקוסמטיקאית מקצועית. היא דווקא הייתה מאוד נחמדה, הבינה מייד את הבעיה והסכימה לטפל בה כמעט בחינם. כשיעל הביטה במראה, הביטה בה בחזרה נערה זרה. היא כל כך רצתה להיות כמו כולם, אבל תוך כמה דקות (במהלכן לא הצליחה לנתק את העיניים מבבואתה) עלה במוחה רעיון אחר. היא עשתה את עצמה חולה ולא יצאה מהבית שבוע, עד שהפרווה צמחה בחזרה, ואף אחד לא שם לב שהיא בכלל עשתה משהו. אף אחד מעולם לא ראה בעבר את הנערה המסתורית שהתחילה לפקוד את המועדונים בחופש הגדול הבא. אף אחד גם לא קישר שמאז שהיא הופיעה, יעל נעלמה. כנראה שלא היו שמים לב אליה גם לולא היו מתחילים לנתק קשר עוד נערים בגילה, שרותקו לבתיהם עם כאבי בטן משונים. אבל זה לא הפריע לאלה שנותרו בריאים לבלות ולשתות עם הנערה החדשה והיפה (אפילו נערים בוגרים יותר שהזמינו אותה לשתות בירה ולא רק קולה). רק כשאדם הובהל לטיפול נמרץ בעקבות התדרדרות פתאומית במצבו, הרופאים גילו את מקור המחלה המסתורית שפוקדת את ילדי האיזור: מגיפה משונה של טריכופאגיה, בליעת שיער, שאיכשהו היה תמיד אדום וסמיך.

  • תה אצל איידן

    פתיח

    ויצמן שנא להקשיב לחדשות. לא בגלל החדשות עצמן, שכשלעצמן כמעט אף פעם לא היו נחמדות, אלא בגלל הפתיח. יותר גרוע מלשמוע על מלחמות ופשע היה לשמוע את הצפצופים המונוטוניים האלה, קצר, קצר, קצר, ארוך. את הארוך הוא שנא במיוחד. למכונית שלו הוא קנה טייפ עוד לפני שזה נהיה פופולרי, העיקר שיהיה לו למה להקשיב בנסיעות חוץ מרדיו. יום אחד, כשנסע עם החברה שלו לחופשה באילת, הטייפ שבק חיים באמצע הדרך. הוא הבטיח לה שיקנה טייפ חדש באילת, שם זה גם ככה יותר זול, אבל היא עדיין לא הבינה למה כל כך מפריע לו לפתוח רדיו פעם אחת. ואז הוא סיפר לה. הפתיח של החדשות היה בעיניו הסמל האולטימטיבי לזמן החולף. הצפצוף הארוך בישר על התחלפות השעה, ולכן זה היה הרבה יותר גרוע מסתם שעון מתקתק, אלא שחלפה עוד שעה בלי ששום דבר ישתנה – העולם עדיין מלא במלחמות, בפוליטיקה מושחתת, באנשים רעים באופן כללי. וככל שעובר הזמן, גם הזמן שלו בעולם הזה אוזל, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לעזור לעצמו או לאחרים, רק להמתין למוות הקרב, הבלתי נמנע. כשהם חזרו מאילת היא נפרדה ממנו. ויצמן לא היה בטוח אם זה היה בגלל זה או כי לבלות כל כך הרבה זמן ביחד היה יותר מדי בשבילה, אבל לא חשוב מה הייתה הסיבה, הוא מעולם לא סיפר שוב לאף אחד למה הוא כל כך שונא את החדשות. אחרי שנים הוא נתקל בשם שלה בעיתון, בין מודעות האבל, אחרי חיים ארוכים עם גבר יותר נורמלי ממנו כנראה. הוא קיווה שהיא לא סיפרה לאף אחד ושעכשיו יוכל לקחת את הסוד שלו לקבר. הוא עצמו כבר היה דיי קרוב לשם, מאושפז במחלקה הגריאטרית, היכן שכולם סופרים את הימים ורק הוא סופר את הצפצופים שמלווים אותו ברגעיו האחרונים: קצר, קצר, קצר, קצר...

  • תה אצל איידן

    מזגן

    - היי לילית. יש חדשות מלוציפר? - בהחלט, אשמדאי. אתה יודע שהוא לא היה קורא לך סתם. - מה הוא זומם הפעם? - יש לו תוכנית, והוא רוצה ספציפית אותך למשימה. הוא רוצה שתתגנב לגן-עדן ותקלקל את המזגן של אלוהים. - להתגנב לגן-עדן?! - ולקלקל את המזגן של אלוהים. - ואיך לכדור הארץ אני אמור לעשות את זה? - אתה טוב בהתחזות, לא? העמדת פנים שאתה שלמה המלך במשך חודשים רבים. אל תדאג, אני זו שקיבלתי את המשימה הקשה באמת. - מה המשימה הקשה באמת? - לעלות אל בני האדם ולשכנע אותם שהמזגן של אלוהים בכלל לא מקולקל ושקיץ בנובמבר זה נורמלי לגמרי. - ולוציפר באמת חושב שהם יאמינו לזה? - למה לא? שכנענו אותם שזה נורמלי לחתוך תינוקות בגיל שבוע, אתה שוכח עם מי יש לנו עסק?

  • תה אצל איידן

    תאבון

    בשבילם כולנו אותו דבר: יצורים אפלים ומרושעים ששואבים את שמחת החיים. סוהרסנים, הם קוראים לנו, מצמצמים אותנו לתפקיד שהם הטילו עלינו – להיות סוהרים לאסירים הכי מסוכנים שלהם, כשאנחנו בעצמנו כלואים ומורעבים. והם מדברים כל כך יפה על שוויון ביניהם, בין קוסמים לחסרי-קסם, אבל כשזה מגיע אלינו, כולנו מקשה אחת. ואני דווקא לא רציתי את זה. בסך הכול רציתי שיאהבו אותי, שיהיו לי חברים, עוד שני דברים שהם יודעים לדבר עליהם כל כך יפה. אבל כל מי שאני מתקרב אליו מתרחק ממני. הם אומרים שאנחנו שואבים את כל שמחת החיים, ומה לעשות שזה מה שאנחנו צריכים כדי לחיות? הם יכולים לחיות בלי שמחת חיים, ועדיין לא היו מוותרים עליה, בצדק. ואנחנו, גזע עם תאבון בריא כמו כולם שנאלץ להסתפק בתת-תזונה של רגשות של אסירים, מורחקים מכל מקום שבו אנחנו יכולים לחיות ולא רק לשרוד. כמה מאיתנו (כמובן, מבחינתם אלה כולנו) הצטרפו אל אדון האופל. הוא הציע לנו לחיות כמו שצריך בשירותו. אבל אני והרבה מחבריי לא הסכמנו. אנחנו רוצים שהעולם ימשיך להיות יפה, ומה הטעם בעולם שבו כולם עצובים ופוחדים? אבל גם בכלא לא רציתי להישאר. אז ניצלנו את ההזדמנות וברחנו, אני ושניים מחבריי, למצוא מקום טוב יותר לחיות בו. נדדנו בריחוף מעל לאוקיינוס, ניזונים מדולפינים קופצים מעל פני הים הנוצצים בשמש. זו הייתה הכי הרבה שמחה שטעמתי מזה שנים ארוכות. חבר מספר 1 החליט להישאר שם, להסתפק בחיים בחברת הדולפינים ולא לטרוח עוד לחפש בני אדם. בסופו של דבר הגענו אל היבשת, אבל גם שם אף אחד לא רצה אותנו. אחד מהם הטיל עלינו פטרונוס וחבר מספר 2 נהרג. אני החלטתי לנדוד דרומה, בתקווה שהקור שלי יתקבל בברכה בארצות החמות. זה לא עזר, הסיפורים עלינו כבר הגיעו לאוזניהם והם לא רצו שום קשר אליי. בסוף השתקעתי בעיר של חסרי-קסם. הם לא יכולים לראות אותי, אבל מהר מאוד למדו לא להתקרב למקום שאני נמצא בו. קבעתי את ביתי באתר בבנייה שעכשיו לא נראה שמישהו מתכוון לסיים אותו אי פעם. ילדים קטנים עושים לפעמים תחרויות אומץ להיכנס פנימה, וזה מצוין, שמחת חיים של ילדים היא הכי טעימה. בתמורה, בימים חמים במיוחד, אני יוצא החוצה ומפזר להם קצת קור. לא בשביל שמחת החיים שלהם, אלא כי אני באמת מקווה שיום אחד הם יבינו שאנחנו בסך הכול רוצים לחיות בשלום.

  • תה אצל איידן

    שיר

    כשהיינו בתיכון כתבתי שיר לחברה שלי. היא נפרדה ממני באותו יום שהתכוונתי לתת לה אותו. באותה תקופה חשבתי שזה רומנטי ולא הבנתי שחושבים שאני סתם פתטי, שלאף אחד לא אכפת מהנפש המיוסרת שלי ושרוב הנערות רק רוצות מישהו לא מתוסבך שיגן על המשפחה שלהם (ועד היום זה נכון להרבה מהן). כמובן, היו כאלה שאמרו שאני ממש חמוד ושכולן ירצו בחור כמוני. איכשהו, הן עצמן אף פעם לא נכללו בהגדרה הזאת של "כולן". כשהיינו בתיכון הגעתי יום אחד עם הרובה שאחותי הגדולה הביאה מהצבא. תמיד אנחנו בישראל מחפשים להיות כמו האמריקאים, אז ייבאתי אלינו עוד מסורת משם. לאורך השנים צברתי הרבה חשבונות עם כל אלה שצחקו עליי, החרימו אותי, נטפלו לי לחיים בלי להבין שהם אלה שאין להם משהו יותר טוב לעשות חוץ מלהתעסק בחיים שלי. אז בטח לא הפסד גדול לאבד חיים כאלה. ורק כשפוצצתי את הראשים של כמה תלמידים מהשכבה מעליי, שגם אליהם כבר הגיעה השמועה שאני מושא לבדיחה בבית הספר הזה, חשבתי לאן בעצם אני ממשיך מכאן. זה לא שעכשיו כולם יודו שהראיתי להם שהם לא שווים כלום והחיים שלי יהיו מושלמים. הייתי יורה גם בעצמי, אבל זה היה אומר שאף אחד לא תפס אותי עדיין ואני מפספס הזדמנות לפטור את העולם מעוד כמה בריונים. כשהיינו בתיכון שכבתי בפעם הראשונה עם החברה שלי. טכנית היא כבר לא הייתה החברה שלי, אבל היא כבר הייתה מתה אז זה לא שבאמת היה לה אכפת. ידעתי שבית הספר כבר מוקף ואין לי הרבה זמן, אבל לא הרגשתי שזה בזבוז זמן, להפך. ובאמת לא היה ממש לאן להמשיך מכאן, אבל בסופו של דבר שמחתי שלא יריתי בעצמי, כי אלה החיים היחידים שיש לי ועם זה צריך לעבוד.

  • תה אצל איידן

    מנורת

    שברתי את מנורת הלבה בחדר של רלי. אחרי שבוע שלם שהיא לא הפסיקה להציק לי, היה יום אחד שחזרתי מבית הספר מוקדם יותר מכולם, ושברתי את מנורת הלבה שלה. היא סיפרה לי שיש שם לבה אמיתית ורציתי שכל מה שיש לה יישרף. בסוף, כשגיליתי שזה היה שקר ושזו סתם מנורת לילה רגילה, הרגשתי אידיוטית מוחלטת. ונראה לי שלא באמת היה אכפת לה מהמנורה, לא כי אימא קנתה לה חדשה, אלא כי זה בדיוק מה שהיא רצתה.

  • תה אצל איידן

    כיתה

    "סבאח אלח'יר יא תלאמיד. הבוקר יש לנו אורחת מיוחדת בכיתה, כתבת של החדשות מאורובה! אני מצפה מכולכם לשתף פעולה ולספר לה על כל מה שלמדנו פה שעושים לנו היאהוד". תודה רבה, אדוני המורה. ילדה, איך קוראים לך? נעים להכיר אותך, נור. ומה את יכולה לספר לי על החוויה שלך כתלמידה פה בעזה? הציונים מפציצים אתכם כל שבוע? מעניין, כי בכלל לא נראה שהרוס כאן. החמאס בונה מחדש? זה בגלל שהם מסתירים פה טילים? ורוב הפעמים הם בכלל אלה שהטילים שלהם מתפוצצים פה, אבל הם מאשימים את הציונים ואמרו לכם לא לספר? אין בעיה, אני כבר מוחקת. תודה רבה. ואתה, ילד? שלום, סמיר. אתה אומר שהציונים משתמשים נגדכם בדרקונים? יורקים עליכם אש מן השמיים תוך כדי שיורים קליעי קסם? טוב, קליע קסם זה לחש דרגה ראשונה... הם גם מביאים רעידות אדמה ומונעים מהגשם לרדת? זה ממש לא בסדר מצדם! תהיה בטוח שהעולם ישמע! ילדה, למה את יושבת בצד? את מתגעגעת לאימא שלך? היא עובדת בפלסטין הכבושה, והציונים חטפו אותה לפני שבוע? זה חמור מאוד, רשמתי... רגע, היא בכלל לא נחטפה אלא לא חזרה הביתה כי יותר טוב לה שם כי אף אחד לא מאיים עליה שם בגלל חילול כבוד המשפחה או דעות כמו לא להשתמש בבתי חולים כמחסן נשק? השתגעת, אני לא יכולה לפרסם כאלה אמירות גזעניות! יסגרו לנו את הערוץ! צאי מהכיתה ותחשבי טוב טוב על מה שאמרת! טוב, תודה, אני חושבת שיש לי מספיק חומר. אפשר כבר להוריד את החיג'אב? פשוט אנסו אותי בדרך לפה, אז אני לא חושבת שזה מה שיעזור בדרך חזרה. מה זאת אומרת לא לדאוג בקשר לדרך חזרה? אין בעיה, אני לא דואגת, תודה רבה. אני סומכת עליכם כי אתם צודקים והעולם ישמע את קולכם!

  • תה אצל איידן

    זהב

    מסופר על ניקולס פלאמל כי הוא האדם היחיד שהצליח ליצור את אבן החכמים, ההופכת מתכות פשוטות לזהב, אי-שם במאה ה-14. איש מעולם לא הצליח לגלות כיצד עשה זאת. במשך מאות השנים הבאות אנשים טענו כי ראו את פלאמל, ומשם צמחה האמונה שאבן החכמים לא רק יוצרת זהב, אלא גם מעניקה חיי-נצח. לילך, שחקרה את הנושא מאז שנתקלה לראשונה בשמו של פלאמל, האמינה שאבן החכמים מעולם לא הייתה אמורה ליצור זהב, אלא שהזהב תמיד היה מטאפורה לדבר היקר ביותר לאדם, שהוא חייו. עם זאת, קצת קשה לבסס את קיומם של חיי-נצח על פי עדויות ראיה של אנשים שחיו עוד לפני המצאת המצלמה. בניסיון להגיע אל האמת, היא הצליבה מאות כתבי מחקר שונים שאספה במשך עשרות שנים, עד שהבינה. יש סיבה שלאבן החכמים קוראים אבן החכמים: זהב הוא אכן מטאפורה, אבל הדבר היקר ביותר לאלכימאים (שהיו אנשים דתיים כמו כל המשכילים בני זמנם והאמינו בעולם הבא) לא היה חייהם, אלא חוכמתם, שישאירו בעולם הזה אחריהם. אבן החכמים העניקה ידע בלתי מוגבל, והדרך היחידה ליצור אותה היה בעזרת אותו ידע שניתן לקבל ממנה. זה היה פרדוקס, ואולי השם המקורי Philosopher's Stone הסביר את זה טוב יותר, אבל לילך הפכה להיות האדם השני בהיסטוריה שיצר את אבן החכמים. כמובן, המחקר שלה גזל ממנה זמן רב, והיא עדיין לא סיימה את התואר. בהתחלה היא השתמשה בידע האינסופי שלה להשתפר בלימודים, לקבל 100 בכל המבחנים, לפעמים קצת פחות כי היא ידעה שאחרת יחשדו בה. כשהיא הבינה שהיא יכולה לנצל את אבן החכמים למטרות טובות יותר, היא מילאה לוטו והפכה למיליונרית, אבל לא מילאה שוב כדי לא להתפרסם. אבל זה עדיין לא היה שיא היכולות שלה, והיא הבינה שהיא יודעת בדיוק היכן ממוקמים כל הבסיסים הצבאיים של ארגוני הטרור בעולם וכל בני הערובה שלהם. היא רצתה להודיע למישהו, אבל היא ידעה שאף אחד לא יאמין לה, והיא גם ידעה שאין לה סיכוי לפרוץ לשם בעצמה ולצאת בחיים. כי זו, כנראה, הייתה הקללה של אבן החכמים: לדעת הכול אומר גם לדעת מה אין ביכולתך לעשות. כשלילך הבינה את זה, היא החליטה להפסיק לנסות לעשות דברים ברומו של עולם ולהמשיך בחייה. היא ניסתה לצאת עם גברים, אבל לא הגיעה אפילו לדייטים הראשונים כשידעה מראש מי ישבור לה את הלב, מי ייאלץ אותה לשבור לו את הלב, מי יכניס אותה להריון לא רצוי ומי ימות בטרם עת. היא גם ידעה כעת שהיא 6.16% ביסקסואלית, אחוז שהיא לא שמה לב אליו בכלל עד עכשיו, אבל אולי הגיע הזמן להתחיל לנצל אותו. לרוע המזל, כל הנשים שהיה לה פוטנציאל זוגי עמן היו בזוגיות שלא תסתיים בקרוב, לא יהיו טובות עבורה כבנות זוג, או חיו במקומות רחוקים מדי שברובן היו כנראה רוצחים את שתיהן אילו היו מנסות בכלל. בסופו של דבר לילך השמידה את האבן; הידע שהיא העניקה פשוט לא היה שווה את התסכול שבא עמו. אבל את כל הדברים שהיא כבר ידעה היא לא יכלה לשכוח. לילך זכרה שקיימת גירסא הפוכה של אבן החכמים, אבן החכמים-בלילה, שמשכיחה ידע במקום להעניק אותו – אך לרוע המזל כבר לא היה לה את הידע ליצור אותה. הפתרון היחיד שהיא ראתה למצב שלה היה לעשות משהו שהיא מעולם לא חשבה עליו ולכן לא ידעה את ההסתברות שיצליח. היא תרמה את כל הכסף שלה לצדקה ועברה לגור במונגוליה, שם כל האפשרויות עדיין פתוחות לפניה. ואכן, היא לא ידעה שכעבור כמעט 20 שנה, כשכבר תיחשב מתה, מישהו יראה אותה שם במקרה ושמה ייקשר באגדה הבאה על סגולותיה של אבן החכמים.

  • תה אצל איידן

    המתנה

    כשאימא מתה היה ברור לה שמעכשיו זה יהיה יותר גרוע. לא רק כי היא תצטרך להסתדר בלי אימא, אלא בעיקר בגלל שעכשיו הסיפוק של אבא יהיה באחריותה הבלעדית. הוא גם לא יצטרך יותר להיות נינג'ה בקשר לזה, לוודא שוב ושוב שאימא נרדמה לפני שיוכל להתגנב אליה לחדר ולהרגיש אותה מתחת לשמיכה. עכשיו הבית רק שלו, והגוף שלה הוא הלונה פארק הפרטי שלו. ככה לפחות היא חשבה, אבל המציאות הייתה שונה. בלי אימא הם היו צריכים לחיות על משכורת אחת, שתשלם את שכר הדירה שלא הצטמצם ואת כל החשבונות שבקושי הצטמצמו. אבא לקח עוד משמרות בעבודה, והיו ימים ולילות שלמים שהיא לא ראתה אותו בכלל. רוב הזמן הבית לא היה רק שלו, אלא רק שלה. היא יכלה לעשות מה שהיא רוצה ולהזמין את מי שהיא רוצה. אבל לא היה אף אחד שהיא רצתה במיוחד להזמין. בבית הספר היא תמיד הייתה ילדה שקטה ומרוחקת, היחס כלפיה נע בין התעלמות במקרה הטוב להצקות במקרה הרע. זה היה בגללו, אין ספק, אבל ההיעדרות שלו מהבית לא שינתה אותה ולא שיפרה את המצב. אז היא מצאה את עצמה כל יום חוזרת הביתה בצהריים, אוכלת מנה חמה וצופה בטלוויזיה עד שהייתה נרדמת בסלון. ולפעמים הוא היה חוזר הביתה ולא היה מותש לחלוטין, ומישהו היה סוף סוף מתייחס אליה אחרי יום שלם של המתנה.

  • תה אצל איידן

    ראשוני

    בסוף כל שנה, האורקים של קלאנג בן-דראגול היו סופרים כמה ילדים נולדו בשבט. אם המספר היה אי-זוגי, הם היו מקריבים אחד מהם לגרואומש – לא הייתה משמעות למספר שווה של בנים ובנות, כי לשנות מין של אורק היה הרבה יותר קל מליצור אורק חדש לגמרי. כעבור כמה שנים, אחרי ששני זוגות הורים צעירים כמעט הרגו את קלאנג ולקחו את מקומו כראש השבט, הוא הכריז שמעכשיו השבט יקריב ילד רק אם מספר הילדים הוא ראשוני. מספר ראשוני הוא הרבה יותר נדיר מסתם מספר אי-זוגי, ואם זה מה שגרואומש נתן להם, כנראה שהוא באמת צריך את הקורבן השנה. השבט הגיב בהתלהבות והפגישה המשיכה מייד אל טקס הירוגמי פראי בהשתתפות כל הזוגות הצעירים וקלאנג עצמו כמובן. למזלו של קלאנג בן-דראגול, אף אחד מהאורקים לא ידע לספור.

  • תה אצל איידן

    בוהק

    "יקירתי, עורך כה בוהק!" היא הסמיקה, ובראשה צפו ועלו הזכרונות מליל אמש הקסום, כשכל גופה התפרק שוב ושוב בזרועותיו. כעת כבר היה בוקר, אפילו כמעט צהריים, אבל גופה עוד זכר אותו היטב. "יקירתי, עורך כה בוהק!" היא החניקה צווחה, פכרה את פניה בידיה ורצה אל חדר האמבט. היא הביטה בראי וגייסה את כל כוחה לא לפרוץ בבכי למראה הנגעים הלבנים. הנגע כבר התפשט אל ראשה ומתחת לשיערותיה, אבל זה לא היה מדבק או נורא מספיק כדי לא ללכת לעבודה, ואיך היא אמורה לצאת כך מהבית ולהראות את פניה לעיני כל? https://he.wikipedia.org/wiki/בוהק

  • תמיר בוכשטב

    דף

    -היי, בוס? -כן? -אממ... יש לנו בעיה. -זה לא נשמע טוב, מאיר. -זה באמת לא טוב, בוס. -מה הבעיה בדיוק? -אז... אתה זוכר את הספר ההוא שמצאנו באחוזה של המיליונר המטורף? -אתה צריך להיות קצת יותר ספציפי, מאיר. -זה שכרוך בעור, עם תפסני מתכת עליו. -יש לנו לפחות שלושה כאלה בספרייה, מאיר. -נו, אתה יודע. הנקרונומיקון? -מה בקשר לנקרונומיקון? -נפל ממנו דף, ואני... -מה עשית, מאיר? -עשיתי ממנו אוריגמי. של עגור. -עשית עגור אוריגמי מדף של הנקרונומיקון? -כן. -תן לי לנחש. הוא קם לתחייה? -כן. ואיכשהו עכשיו יש מאות מהם. והם מקיפים את המלון. אני חושב שהם רוצים להתקיף אותנו. -מאיר. -מה בוס? -מה החוק הראשון שלנו? -לא לקרוא ספרים עתיקים מאחוזות של מיליונרים מטורפים? -לא. זה החוק השני. מה החוק הראשון? -אה... אה! לא לערבב סופרי אימה! -נכון. אז למה, מאיר. למה אתה מערבב לי לאבקראפט עם דה מוריאה? -אני מצטער בוס. לא חשבתי. -זה תמיד משהו איתך, מאיר. אני מתחיל לחשוב שאתה לא מתאים לעבודה הזאת. -אני מתאים, בוס! תן לי עוד הזדמנות! -טוב. תביא את הלהביור. אם נשרוד את זה, נראה מה הלאה.

  • תה אצל איידן

    מלכה

    הגופה הייתה כל כך קטנה, ולולא ידעה למי היא שייכת, יכלה טרייסי לחשוב שזו בובת חרסינה קטנה של אישה מהתקופה הקלאסית. רק הצוואר המשוסף העיד שמדובר כאן במשהו אחר, במיוחד שהחתך היה מזוהם ושחור מהרחוב המלוכלך שבו נזרקה. "מה את אומרת?" שאל אותה הארי. "שמי שלא עשה את זה, רצה לרמוז לנו משהו". הוא הרים גבה, ובתגובה טרייסי החוותה על משהו בין כפות ידיה של הילדה. זה היה קלף של מלכה תלתן. הוא בבירור הונח כך אחרי הרצח, והושאר כך כדי שלא יעוף ברוח. "מה אנחנו אמורים להבין מזה?" "זה יכול להיות כל כך הרבה דברים. בינתיים רק דבר אחד ברור". "מה?" "שהמלכה היא חלק מרמז גדול יותר, וזה אומר שיהיו עוד רציחות". נחושים למנוע את הרצח הבא, הארי וטרייסי נשארו ערים כל הלילה ודלו כל פרט מידע אפשרי על הקורבן. שמה היה אלנה לורטה קסלוטי, בת 4 ו-3 חודשים, בתם של ברט וקייסי, שני אזרחים למופת ללא רישום פלילי. השניים הלכו לבקר אותם למחרת בצהריים, והשתדלו כמה שיותר להיראות כאילו זו לא חקירה. "אף פעם לא ראינו אותה כל כך שמחה", ייבב ברט, "היא הייתה אמורה להשתתף בתחרות נסיכת היופי, אתם יודעים. כל היום היא רקדה ושרה כאילו היא על הבמה. רוצים לראות?" ובלי לחכות לתשובה, הוא לקח את הטלפון הנייד שלו מהשולחן והפעיל את אחד הסרטונים של אלנה, קופצת וצועקת במה שרק ההורים שלה יכולים להחשיב ככישרון. "הבגדים והאיפור שלה, ככה היא הייתה אמורה להיראות בתחרות?" שאל הארי. "כן". "של מי היה הרעיון לשלוח אותה לשם?" "שלי", ענתה טרייסי, "ניסיתי להיות דוגמנית כשהייתי צעירה, אבל לא המשכתי עם זה. כמה מפיקים הטרידו אותי מינית". אז חשבת לתת לבת שלך לעבור את זה במקומך, חשבה טרייסי, אבל לא העזה לומר זאת בקול. הדבר האחרון שהורים שאיבדו ילדה רוצים לשמוע זה האשמות. "מה היו סיכויי הזכיה של אלנה?" שאלה במקום זאת. "אני באמת לא רואה למה זה..." "אם היא הייתה מתמודדת מובילה, אולי מישהו רצה להכשיל אותה בכל מחיר? אתם יכולים לחשוב על מישהו כזה?" "תמיד ציינו אותה ואת פמלה ריבון בתור שתי המתמודדות המובילות, אבל לא היינו חושבים..." "תנו לי להבין", קטע אותה ברט, "אתם חושבים שזה קשור לנסיכת היופי?" "היא לא התלבשה ככה כשהלכה לגן, נכון? אם מצאו אותה בבגדי התחרות, זה מניע מתקבל על הדעת". קייסי נשענה לאחור והחלה לנשום נשימות קצרות ומהירות. אין צורך להאשים אותה בשום דבר, הבינה טרייסי, היא בעצמה מרגישה אשמה ששלחה את הבת שלה לתחרות שבגללה ככל הנראה נרצחה. אפילו לפלוט התנצלות חלושה לא נראה לה מועיל כרגע. זמן לא רב לאחר מכן, הארי וטרייסי היו במכונית, בדרכם לקצה השני של העיר. "אתה יודע בכלל איך קוראים בכלל להורים של פמלה הזאת?" שאלה טרייסי. "אני בודק עכשיו", אמר הארי. הוא לא הוריד את מבטו מהטלפון בזמן שטרייסי נהגה, "לא שאני מצפה למצוא משהו מיוחד, אבל לפחות את השמות שלהם כדאי שנדע אם אנחנו באים לחקור אותם". "זה נראה לי מיותר. מי שכל כך רוצה לנצח לא ישאיר אחריו רמזים". "גם לי זה נראה מיותר. אבל זה הכיוון היחיד שיש לנו". הם המשיכו לנסוע עוד כדקה, עד שהגיעו למחסום משטרתי. טרייסי יצאה מהמכונית והראתה לשוטר המקומי את התג שלה. "מה קורה כאן?" שאלה. "את בטוחה שאת רוצה לדעת? זה דיי מכוער". דבר לא נראה באופק, וטרייסי הבינה שהמשטרה חסמה את הרחוב כולו, למנוע ממישהו לראות את זירת הפשע אפילו מרחוק. הם כבר היו קרובים מאוד לבית משפחת ריבון, ומזה בדיוק היא חששה. היא קראה להארי לבוא עמה ויחד הם נכנסו אל זירת הפשע. היא לא טעתה – זו הייתה גופה של ילדה נוספת, גם היא לבושה בשמלה צהובה מצועצעת ומאופרת בכבדות, צווארה משוסף בדיוק כמו זה של אלנה. טרייסי הביטה בכפות הידיים. היא לא החזיקה כלום, אך מייד טרייסי הבינה למה: העיניים שלה התמקדו כל כך מהר בכפות הידיים, שפספסו את הרמז הברור שהשאיר הרוצח הפעם – שבעה גמדים משוקולד מסודרים במעגל סביב גופתה של פמלה ריבון. (המשך יבוא)

  • תה אצל איידן

    בירה

    (המשך מהשבוע שעכשיו) "ראי, ראי שעל הקיר, מי הכי חתיך בעיר?" דקלם הארי אל מול המראה החד-כיוונית, בחדר החקירות בו נשארו לבד אחרי ששחררו את לוסיל. "זה לא מצחיק", נזפה בו טרייסי, "שתי ילדות נרצחו". "ונראה שזה הספיק לרוצחת שלנו". זה כנראה היה נכון – שתי הקורבנות, אלנה קסלוטי ופמלה ריבון, נרצחו בהפרש של יום זו מזו, וכעת כבר עבר שבוע בלי רצח נוסף של אף ילדה, עם או בלי שמלה מצועצעת. זה כנראה היה קשור לעובדה שחצי מההורים שרשמו את בנותיהם לתחרות נסיכת היופי מיהרו לבטל את השתתפותן, והשאר כנראה היו עושים זאת לולא התחרות בוטלה ממילא בעקבות כך. במקום מסוים, טרייסי קצת הצטערה שהרוצח נעלם, כשלא השאיר קצה-חוט מלבד קלף של מלכה ושבעה גמדי שוקולד. היא מיהרה לגרש את המחשבה הזאת בכל פעם שהופיעה, אבל היא עדיין הייתה שם, מנקרת במוחה. "את מאמינה ללוסיל?" הארי עזר לה הפעם לגרש את המחשבה. "זה משנה? יש לה אליבי מוצק. זו לא הייתה היא". לוסיל לה-ורן הייתה החשודה העיקרית. היא הייתה השופטת הראשית בתחרות נסיכת היופי, סוכנת דוגמנות מצליחה ודוגמנית-עבר בעצמה. הארי וטרייסי הסכימו מהר מאוד שהרוצח שלהם, או כנראה הרוצחת, אובססיבית לסיפור "שלגיה ושבעת הגמדים", וכמו המלכה הרעה היא כנראה מוכנה לרצוח כל ילדה שתאיים על תהילת העבר שלה כאישה היפה ביותר. רק לצוות התחרות הייתה גישה למידע על המשתתפות, ולכן החשד נפל מייד על השופטות, שכולן היו דוגמניות בעבר. בשבוע האחרון הם חקרו את כל ארבע השופטות – מלבדן היה בצוות השופטות עוד גבר אחד, והוא לא זומן לחקירה. בהיעדר קצה חוט, זימנו את לוסיל לחקירה נוספת, אך זה לא שינה את העובדה ששלוש מלכות סאדו ממועדון "גן החטאים" היו מוכנות לוותר על פרטיותן כדי לספק לה אליבי. בחזרה במשרד, טרייסי פתחה בקבוק בירה וגמרה אותו במהירות, עוד לפני שהארי סיים לשתות את הקפה שלו. רוב השוטרים נהגו לשתות קפה כדי להתרכז בעבודה, אבל טרייסי תמיד העדיפה בירה. אלכוהול בכמות מתונה הביא עמו שחרור למחשבות שלה, וכל עוד זה עבד, מנהל התחנה העלים עין. אבל הפעם נראה שהם חזרו לאותו מבוי סתום – שניהם קראו שוב ושוב את הראיות ולא מצאו שום כיוון שלא ניסו. אבל כעבור כחצי שעה, נראה שהבירה מתחילה להשפיע. "הארי", הפרה טרייסי את הדממה, "איך קוראים לשופט שעוד לא חקרנו?" "מורוני אולסן. למה?" "אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר אתו". "סיכמנו שהוא לא מתאים לפרופיל שבנינו". "ומי אמר שהפרופיל נכון? אנחנו מניחים שהרוצח הוא אישה אובססיבית שהשאירה לנו רמזים כדי שנתפוס אותה, אבל מה אם זה בכלל לא המקרה? מה אם הגבר האחד רצה שנחשוד באחת מארבע הנשים, וכיוון אותנו אליהן בכוונה?" "אבל למה? למה שירצח ילדות קטנות ויגרום לתחרות שלו להתבטל?" "אני לא בטוחה, אבל יש לי ניחוש. אתה חושב שמאוחר מדי לשיחת טלפון?" בבית שביקרו בו לפני שבוע, קייסי קסלוטי ענתה לטלפון. "ערב טוב", אמרה טרייסי, "זאת המפקחת טרייסי, הייתי אצלך לפני שבוע. מקווה שאני לא מפריעה". "בכלל לא", ענתה קייסי, "איך אני יכולה לעזור?" "רציתי לשאול, מה אומר לך השם מורוני אולסן?" נשמע שקייסי מהרהרת. היא ענתה כמעט מייד, אבל טרייסי חשה שזה היה 'כמעט' משמעותי. "נדמה לי שהוא היה אחד השופטים בנסיכת היופי. ברט ואני פגשנו אותו יחד עם אלנה". "וזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלת בשמו?" "כמובן שלא. הוא סוכן דוגמנות ידוע, כל מי שחי כאן ב-20 שנה האחרונות נתקל בשמו". "אני מתכוונת, באופן אישי. האם פגשת את מורוני בעבר?" הפעם זו הייתה, ללא ספק, שתיקה שנמשכה יותר מדי זמן. טרייסי קיללה את עצמה שלא התכוננה לזה יותר טוב, אבל ידעה שעליה להכות בברזל. "קייסי, אני באמת רוצה לעזור לך. אני מבינה שקשה לך לדבר על זה, ואני לא יכולה להחזיר לך את הבת שלך, אבל תחשבי על כל שאר הילדות שתוכלי להציל". "בבקשה..." מלמלה קייסי. "אז רק תעני לי כן או לא", אמרה טרייסי, "סיפרת לנו שניסיתי להיות דוגמנית בעבר, אבל פרשת כי כמה מפיקים הטרידו אותך מינית. קייסי, האם מורוני אולסן היה אחד המפיקים האלה?" (המשך יבוא)

  • מיקי טבקה

    ברווז

    "אהלן וסהלן!" אמר יוסף. "אנחנו מחפשים את הברווז", אמר סהלן, "הוא חייב לנו בדיחה. ראית אותו?" "לא. ניסיתם ב'הוד העמק'?" "כרגע היינו שם.", אמר אהלן וחיטט בשיניו. "אם תראה אותו, תגיד לו שאנחנו מחפשים אותו." "טוב." אמר יוסף וחייך אל ברווז הגומי שישב על צג המחשב.

  • תה אצל איידן

    דף

    (המשך מהשבוע שעכשיו) מורוני אולסן היה גבר גבוה כבן 50, שיערו וזקנו מאפירים, והוא התיישב כמו מלך בכיסא של חדר החקירות. אפילו האור הצהוב היחיד לא יכול היה לקחת את הבעת החשיבות מפניו. "זה לא חוקי", אמר, "אתם חייבים ליידע אותי במה אני מואשם". "אתה לא מואשם, אתה חשוד, בינתיים", טרייסי גלגלה עיניים, "ואמרנו לך, אתה חשוד ברצח הילדות אלנה לורטה קסלוטי ופמלה ריבון. את ההאשמות נשאיר לבית המשפט". "זה מגוחך. את יודעת בדיוק כמוני שלא עשיתי את זה". "אז אתה רומז שזימנתי אותך בגלל משהו אחר?" מורוני חייך. "ניסיון יפה", אמר, "נחכה לעורכת הדין שלי ונראה מי כאן יואשם בבית המשפט ועל מה". כחצי שעה מאוחר יותר, כשמורוני התייעץ ביחידות עם עורכת הדין (שהתגלתה כאחותו), טרייסי התפנתה לדבר עם הארי שנשאר מחוץ לחדר. "אנחנו יודעים שהוא חלאה. עכשיו אנחנו אנחנו צריכים רק להוציא ממנו את זה. יש לך רעיונות?" "מה עם העדות של אימא של אלנה?" "הטרדה מינית לפני למעלה מעשור? אנחנו לא יכולים להפיל אותו על דבר כזה. אפילו אם יקרה נס והוא יקבל על זה את מלוא העונש שיכול היה לקבל אז, אין לו סיבה להודות גם ברצח של שתי ילדות קטנות". הארי גירד בזקנו. "מכירה את דילמת האסיר?" "ברור, למדתי על זה בדיוק כמוך. אבל דילמת האסיר רלוונטית רק כשיש שני אסירים לפחות". "מה אם לא?" שאל הארי, "מה אם נגיד לו שיש בידינו ראיות שקושרות אותו לרציחות, ונבטיח להקל לו בעונש אם הוא יודה בפשע?" טרייסי הנהנה. "זה יכול לעבוד..." התחילה לומר, אבל קולה כמו דהה באמצע המשפט. "את עדיין לא נשמעת מרוצה". "כי אני לא מרוצה", אמרה, "בצורה מעוותת כלשהי, אני מאמינה לו. אני מאמינה שהוא לא האיש שלנו, אבל מצד שני, אני מאמינה שהוא כן עשה משהו". "טוב, אנחנו יודעים ש..." "לא הטרדה מינית שהתיישנה. משהו שהוא יכול באמת לשבת עליו, והרבה מאוד שנים". "טוב", משך הארי בכתפיו, "אם זה המקרה, עדיין אפשר לנסות את השיטה שלי, לא?" אדריאנה אולסן, עורכת הדין של מורוני, יצאה מחדר החקירות בצעד יהיר ממש כמו של אחיה. "כולו שלך", אמרה לטרייסי. "אל תדאגי, אני אסיים אתו מהר". היא חזרה אל חדר החקירות, בידה דף מונח על תיקיה, שלסירוגין קראה ממנו והביטה במורוני. אם זה היה אפשרי, מורוני נראה זחוח ובטוח בעצמו אף יותר מקודם. "נו, על מה דיברתם? איך אתה יוצא ממה שאתה חשוד שעשית, או איך אתה יוצא ממה שבאמת עשית?" "דיברנו על כל מיני דברים. בין היתר כמה רע נגרום לכם להיראות בסוף כל הסיפור". "חבל, כי אתה בבוץ עמוק יותר משאתה כנראה חושב, ובאמת כדאי לך להתרכז עכשיו בהגנה על עצמך". "אני יודע שאין לכם כלום עליי". "באמת?" שאלה טרייסי, "ומה אומר לך השם קייסי קסלוטי?" "אימא של אחת הילדות. אני באמת מרחם עליה, אבל זה לא אומר שאקפוץ בשבילה מתחת למשאית". "לא, אבל ידעת שהיא התלוננה נגדך על הטרדה מינית לפני 11 שנים?" "כמו כל דוגמנית כושלת שמחפשת את אור הזרקורים בדלת האחורית". "אתה טוען שלא עשית את זה?" "בזה את מאשימה אותי? במשהו שבין אם עשיתי ובין אם לא, כבר התיישן מזמן?" "לא. רק רציתי לענות מראש על השאלה הבאה שלך". "ומה השאלה הבאה שלי?" "מאיפה יש לנו דגימת דנ"א שלך", ענתה טרייסי, "דגימה שבאופן לא מפתיע תואמת לדגימה מהזרע שמצאנו על גופת בתה של קייסי, אלנה קסלוטי". זה היה הרגע המכריע, ידעה, הרגע שבו גורם ההפתעה יעבוד והוא יישבר, גם אם כעבור שניה הוא יתעשת ויחזור לעטות את מסכת הזחיחות. וטרייסי קלטה הכול, את הרעד שחלף בכף ידו שעל השולחן, את אגל הזיעה הבודד שהופיע על המצח, את הפה שנפער במידה כל כך מועטה שכמעט אין להבחין בה. "את משקרת", אמר, "מעולם לא..." "תתפלא איזו כמות קטנה דרושה", אמרה טרייסי, "הכול נשאר בדיוק איפה שהשארת אותו, במיוחד על גופה שאין לה חילוף חומרים. אתה בטוח שאתה רוצה להאשים אותי בשקר?" מורוני פתח את פיו לענות, אבל טרייסי קטעה אותו. "אתה יודע, אנחנו באמת נקל בעונש שלך אם תתוודה. אונס קטינה עלול בהחלט להגיע למאסר עולם, ועם ילדה בגיל הזה, ועוד אחת שרצחת אחר כך... או לפני..." "לא נגעתי בה!" התפרץ מורוני. אבל ההתפרצות הזאת היא בדיוק מה שטרייסי רצתה לשמוע. "אז נתת לה לגעת בך?" שאלה טרייסי ברוגע, "אתה חושב שזה יעניין מישהו? נניח שלא רצחת אותה. כל עוד הרוצח האמיתי מסתובב חופשי, אתה תואשם בכול, כולל עדות שקר אם לא תתוודה. אני מציעה לך הזדמנות לצאת מזה עכשיו, וזו הזדמנות שלא תחזור. מה אתה אומר?" זו הייתה נקודת השבירה. היא התיישבה מול מורוני כשדמעות נקוו בעיניו. "הקריירה שלי..." ייבב חלושות, "גם אם אצא זכאי..." "להפך, מר אולסן. גם אם תצא אשם, הקריירה שלך תחזור לעצמה כמו קסם. כמה סוכני דוגמנות אתה מכיר שפגעו בנשים, או אפילו בילדות? לכמה מהם נהרסה הקריירה, וכמה חזרו לעבוד מייד עם סיום הפרשה, אפילו במהלכה? אפילו עם אונס ילדה בת 4..." "לא אנסתי אותה!" הוא ספק צעק ספק בכה, "נגעתי בה, אבל לא אנסתי, בטח שלא רצחתי!" "אז מה כן? ספר לי הכול, מורוני, כל מה שעשית לאלנה קסלוטי. ככל שתדבר יותר, יש לך יותר סיכוי לצאת מזה". הגבר שנראה כל כך מרשים ובטוח בעצמו כשנכנס לתחנת המשטרה, נראה כעת כל כך עלוב, מייבב בכיסא שלו כמו ילד שנתפס גונב ממתקים. טרייסי התיקה סופית את מבטה מהדף הריק שבידה, והפנתה את כל תשומת לבה למורוני אולסן. "היא אפילו לא הבינה איך היא נראית כשהיא רוקדת..." (המשך יבוא)

  • תמיר בוכשטב

    ברווז

    "ברווז!" "ארנב!" "ארנב!" "ברווז!" שני תלמידי המחקר התווכחו שעות על הסיווג הנכון לבעל החיים המוזר. "הוא עף!" "מה פתאום. הוא קופץ!" "נו?" שאלה אותם המנחה שלהם. "יש לכם סיווג טקסונומי בשבילי?" "יש לו בבירור פרווה. הוא יונק." "יש לו מקור, אלי. הוא ציפור." "יש לו בלוטות חלב, אריק." "אבל הוא מטיל ביצים!" "אני אתן לכם רמז," אמרה המנחה שלהם בעייפות. "הוא בא מאוסטרליה."

  • מיקי טבקה

    גביש

    בואו ילדים, נכנס למערה. רואים את הגבישים שדיברנו עליהם? הנה אחד שהשתחרר, תעבירו אותו ביניכם. יואב! לא! לא ללקק את הגביש! ... טוב, התעלף - תקראו בבקשה לפסיכולוגית. ילדים, למה לא מלקקים את הגבישים? כי הם מראים לנו את איך נראה בעוד שלושים וחמש שנים מהיום? בדיוק!

  • יובל מישורי

    גביש

    העשן שעלה מקצה הסיגריה היה אמור לעלות כמו עמוד, אבל הרעד הבלתי-נשלט בידו של נוני הפכה אותו לענן. האפר התפזר וכיסה את הרצפה בשכבה דקה ואפורה. עיניו הקטנות של נוני התרוצצו לכל הכיוונים בעוד מוחו מנסה להירגע, אבל אפילו הניקוטין לא עזר לו. האזיקים על ידיו הצמודות קרקשו. רגלו האחת אחזה ברגל הכיסא כמו טובע שנאחז במצוף, בעוד רגלו השניה תופפה על הרצפה במקצב אחיד של כ-120 נקישות לדקה. דלת חדר החקירות נפתחה. אסולין זרקה את הניירת על השולחן ואת עצמה על הכיסא בפינה. היא לא טרחה להוריד את משקפי השמש, והביטה בתקרה בייאוש. קרני התיישב בכיסא שלו ואסף את הניירת שהתפזרה על השולחן. הוא הניח את מכשיר ההקלטה והפעיל אותו. "יום ראשון, עשרים ושש בנובמבר אלפיים עשרים ושלוש, שעה שמונה וארבע עשרה דקות. בחדר נמצאים הבלשים רונן קרני וכרמית אסולין, והחשוד ארנון תמיר. נוני, אתה רוצה לספר לנו מה קרה שם במחסן?" "אני... אני לא... " נוני התחיל להגיד, והתקשה להסתכל בעיניו של הבלש. "איפה היית כשהתחילו היריות?" קרני שאל. אסולין העיפה בו מבט עייף מבעד למשקפי השמש. "קרני, אתה לא רואה שהוא בקריז? יאללה, בוא נעזוב אותו, חבל על הזמן שלנו, לא נצליח להוציא ממנו כלום ככה." היא חזרה להסתכל על התקרה. נוני עצם עיניים בחוזקה, מנסה בכח להרגיע את גופו המיוסר. פיו היה קפוץ סביב הסיגריה ושני אגרופיו נענעו זה את זה. "רגע, שווה לנסות," אמר קרני. "נוני, אם תשתף איתנו פעולה, אני יכול לסדר לך מקום בתכנית גמילה. רוצה?" נוני הרים והוריד את ראשו כמה פעמים. הסיגריה, שגם כך עמדה להיגמר, עפה מפיו ובחרה להתחבא ליד רגל השולחן. "הם רבו... על הקריסטל," נוני אמר, כשעיניו עדיין עצומות. "זיקרי הביא כסף, אבל... הבחור של אבו-אלקיעאן התחיל להתווכח איתו... אמר שזה לא מספיק בשביל ה... כמות שהוא הביא..." "מי ירה ראשון?" קרני שאל. "לא יודע, ברגע שהתחילו לירות אני... אני ברחתי." "אתה יכול לזהות את הבחור הבדואי?" קרני שאל, ונוני נענע בראשו ימינה ושמאלה כל כך חזק עד שקרני חשש שהראש יעוף מהצוואר. "קרני, זה בזבוז זמן," אסולין רטנה. היא קמה והלכה לדלת, "אין מצב שהוא יעיד, וגם אם כן, כל סנגור סוג ז' יקרע לו את הצורה." קרני סיים לרשום, הביט בניירת, בנוני ובאסולין, ובלית ברירה הנהן. "נוני, אנחנו נדבר שוב כשתהיה יותר בפוקוס." הוא עצר את ההקלטה ולקח הכל. נוני פתח את העיניים, הרים את הראש ושאל בתחינה "ומה עם הגמילה?" למרות הרעידות וחוסר יכולתו של נוני להתמקד, דמעות עמדו בעיניו. קרני אמר "נראה מה אפשר לעשות". הוא הוציא סיגריה חדשה מהקופסה שלו, שם אותה בפה של נוני והצית אותה. נוני חייך אליו, וקרני יצא.

  • תמיר בוכשטב

    גביש

    "הבעיה שלכם," אמרה המוכרת, "היא הקריסטלים." לוק לא באמת התכוון להכנס לחנות הזאת. היא היתה תערובת של חנות מכשפות ניו אייג'ית עם מלכודת תיירים קלאסית. היו נרות ריחניים בכל פינה, חבילות טארוט ביותר סגנונות משהיו כוכבי לכת באמפריה, וערמות בגודל לא סביר של גבישים שונים. אבל רדפו עכשיו לוחמי סער, והוא מצא את עצמו בלי יד ובלי נשק, והחנות היתה זמינה להתחבא בה "הקריסטל שאתם משתמשים בו הוא פשוט לא טוב. אתה צריך להחליף אותו במשהו עם תכונות ריפוי. אובסידיאן, למשל, יעזור לכם לעבד את הרגשות שלכם יותר טוב." לוק, שהיה במצב נפשי לא כל כך מוצלח אחרי שהוא גילה שדארת' ויידר הוא בעצם אבא שלו, החליט שאין לו הרבה מה להפסיד. הוא בכל מקרה היה צריך לבנות חרב אור חדשה, ולקנות חתיכת אובסידיאן מהמוכרת המוזרה כנראה שיהיה יותר פשוט מלחפש עכשיו גביש קיבר חדש. בסופו של דבר, זה היה שווה כל רגע, רק כדי לראות את הפרצוף של פלפטין כשהתקווה האחרונה של הג'דיי הופיעה מולו עם חרב אור שחורה לחלוטין. והאובסידיאן כנראה גם עזר לו להתמודד עם זה שליה התחתנה עם האן סולו בסוף.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    ברווז

    "אני פשוט מושלם!" התרברב הברווז. "אני יכול ללכת, לשחות, וגם לעוף! אני שולט ביבשה, בים ובאוויר!" "ובכל זאת אתה לא מושלם לגמרי", אמרתי. "איך זה יכול להיות? מה לא מושלם בי?" נרעש הברווז. "הגעת ביום הלא נכון ל#סיפורונובמבר", השבתי לו. #ברווז

  • מיקי טבקה

    אוזן

    עגיל חדש? כן, יפה ששמת לב. זה העגיל החמישי על אותה האוזן. כל אחד תורם רגש אחר. ומה תורם העגיל האדום האחרון? תשוקה. בא לך לעשות משהו בנידון?

  • יובל מישורי

    אוזן

    וינסנט התעורר במיטת בית החולים, מבולבל ואבוד. הוא ניסה להתרומם, אבל כאב חד פילח את את ראשו, והוא צנח בחזרה לכרית. הוא שלח את ידו למשש ומצא שהצד השמאלי של ראשו חבוש בתחבושת עבה. "בוקר טוב אדוני," אמר קול צעיר, שהשתייך לבחור בחלוק לבן, בעל זקן מחודד ושפם מטופח. "אני דוקטור ריי. תוכל לומר לי מה שמך?" וינסנט הביט בו לרגע בחשד, אבל אמר לו את שמו. "ובכן, וינסנט, השוטרים הביאו אותך הנה במהלך הלילה במצב קשה, אחרי שאיבדת הרבה דם ואת ההכרה. איך זה קרה?" "זה פול," וינסנט נזעם לפתע, "הוא רוצה לעזוב אותי, לברוח בחזרה לפאריז או לטהיטי, הוא יהרוס את כל מה שבנינו פה!" "פול... הוא זה שחתך אותך?" "לא," וינסנט אמר וניסה להעלות בעיני רוחו את זכרונות ליל אמש. "הרוחות, כן, הרוחות אמרו לי שאני צריך להקריב קורבן, כדי שאהיה ראוי לגדוּלה." הרופא הביט לעבר השולחן שלו, שם נח צרור קטן עטוף בד כהה. הוא נתן בווינסנט מבט של זעזוע מהול ברחמים. "אני מבין. ולמה הבאת את התנוך לגבּריאל בבית הבושת?" "אם אתה מתכוון לנערה שמנקה שם, היא הדבר הטהור היחיד בכל העולם המסריח הזה. היא היחידה שבאמת ראויה לקורבן שלי. איפה פול?? תביאו לכאן את פול! פול, אני מצטער, לא התכוונתי!" וינסנט זעק בתחינה לחלל האולם, "רק תחזור ונבלה את חג המולד ביחד, ואחר כך נהיה מלכי הציור של צרפת!!" דוקטור ריי רשם בגיליון "מאניה חמורה עם הזיות כלליות." הוא הניח יד על כתפו של וינסנט ואמר "נעשה כמיטב יכולתנו להביא את פול, בינתיים אתה צריך לנוח. חג מולד שמח, מר ואן גוך." אבל וינסנט לא שמע אותו. הקולות בראשו דיברו איתו על צבעים ומכחולים.

  • אינפימום לוי

    בוהק

    תחילה האצבע שלו התחילה לזהור במין בוהק מעומעם. אחרי כמה ימים זאת כבר הייתה כל כף היד. הרופאים לא ידעו מה לומר - דבר כזה לא נשמע בעולם הרפואה - ושלחו אותו לבדיקות מיוחדות אצל מומחה בעל שם בחו"ל. כבר אז הייתה לסיפור שלו התעניינות תקשורתית, אבל היא הייתה מקומית. כשהוא הגיע לארה"ב הוא כבר היה כוכב, הכפפה שאיתה הוא הסתובב כדי להסתיר את בוהק ידו המיסתורי הפכה לסמל. במשך שהותו בארה"ב הבוהק התפשט וכבר כמעט שהגיע אל הראש. המומחה בעל השם שלח אותו לכל בדיקה אפשרית, וגם הזמין מומחים בעלי שם אחרים להתייעצויות. בסוך הם הגיעו למסקנה - מדובר במחלת עור לא מוכרת, שניתן לטפל בה באנטיביוטיקה. הוא סרב לטיפול, הוא אהב את הפרסום. כשהבוהק הגיע לראש שלו הוא התעוור, אבל הוא עשה מלא כסף מתוכניות ריאליטי.

  • תמיר

    אוזן

    את רוב המקרים של מסעות בזמן הפדרציה הצליחה להסתיר. אף אחד בעבר לא ידע שאיזשהו גזע חייזרי כזה או אחר הגיע לכדור הארץ, מצא דרך להגיע לעבר, והובס ברגע האחרון על ידי צוות מקרי של צי הכוכבים. אבל היה מקרה אחד שבו הם הגיעו מאוחר מדי. לא נגרם שום אסון, לשמחתנו. אבל במשך מאות שנים אחרי, העם היהודי חגג את הנס שנגרם לו באכילת מאכל שכשמסתכלים עליו מנקודת מבט יותר מאוחרת, בבירור היה מבוסס על צורת האוזן של הרומולאנים.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    אוזן

    הארנבון שכב ונמנם ליד צלחת הירקות שהכינו לו ההולכים-על-שתיים. היצורים הגדולים והגמלוניים שוחחו ביניהם, והכל נשמע לו כמו אוסף של חרחורים וצקצוקים בשפתם הרועשת והבלתי מובנת. הוא פיהק. לפתע קלט מילה אחת בתוך בליל הקשקושים, שהייתה מובנת לחלוטין: "וטרינר". אוזנו הזדקפה באחת.

  • מיקי טבקה

    רוח

    התנשמתי בעלייה, הכובע שמצאתי למטה סופג את הזיעה. "אני מקווה שההפתעה שהבטחת שווה את זה." הוא חייך והמשיך לעלות. הגענו לאוכף, רוח חזקה הכתה בנו. הכובע עף לי מהראש ועשה דרכו למטה חזרה לאיפה שהרמתי אותו. "הפתעה!".

  • יובל מישורי

    רוח

    הכבישים הכפריים של אוקלהומה לא נותנים לך להירדם על ההגה. כל כמה דקות יש בור בכביש שאתה חייב להתחמק ממנו, אחרת הצמיגים שלך בסכנה. נוצה-שחורה נהג במרכז הכביש כמו תמיד, וסטה בחזרה לנתיב שלו רק כשהבחין בבור או במכונית מגיעה מהכיוון הנגדי. כשהגיע לשמורה הוא פנה לדרך העפר וחנה במרחק מה ממעגל האוהלים. כשיצא מהרכב והביט סביב, זכרונות ילדותו הציפו אותו ונשאו אותו בחזרה לחיים שהיו לו פעם, לפני שנהיה מכונאי רכב, לפני שפגש את לורטה, לפני שהפך לג'ו. הוא ניגש לאוהל הגדול ונכנס ביראת כבוד. זאב-לבן ישב על המחצלת בעיניים עצומות, כאילו לא זז מאז שנוצה-שחורה עזב לפני שנים. נוצה-שחורה תהה האם הזמן עצר עבור הישיש, או שמא בילדותו טעה לחשוב שזקן השבט בן מאתיים. הוא התיישב על המחצלת מול זאב-לבן ללא מילה והמתין בסבלנות. עיניו של זאב-לבן נפקחו לאט כשחש בנוכחותו של מישהו לפניו. הוא בחן את האורח וחיוך של הכרה התפשט על פניו. "זאב-לבן, תודה שהסכמת לפגוש אותי. יש לי הזדמנות להרחיב את המוסך שלי, אבל אשתי מתעקשת שנשתמש בכסף לקנות בית גדול יותר. תוכל לשאול את הרוח הגדולה מה עדיף לי לעשות?" זאב-לבן הנהן, קם על רגליו ויצא מהאוהל, ונוצה-שחורה הלך אחריו. השניים חצו את מעגל האוהלים והמשיכו הלאה, לתוך המישור האינסופי של המערב התיכון. לאחר כחצי שעה של הליכה שקטה הם הגיעו לבקתה קטנה בשולי השמורה, וזאב-לבן נכנס פנימה. בפנים היה שולחן עגול גדול ושני כסאות. על השולחן היו כל מיני חפצים, וזאב-לבן התיישב על אחד הכסאות. נוצה-שחורה ישב מולו, מצפה לאיזשהו טקס, אבל זאב-לבן החל לנבור בין החפצים עד שמצא עותק של מגזין. הוא דפדף עד שמצא את מבוקשו ואז החליק את המגזין לעבר נוצה-שחורה. "אתה רואה את זה, ילד?" הוא שאל והצביע על כותרת הכתבה. "אנחנו בדרך למיתון. אין טעם להשקיע עכשיו בנדל"ן, בטח לא בחור הזה שאתה גר בו, ובטוח שזה לא הזמן להתרחבות עסקית. חכה עם זה שנתיים-שלוש. בינתיים תחזור לאשתך ותגיד לה שהרוח הגדולה מייעצת לך לשים את הכסף באגרות חוב ממשלתיות."

  • תמיר בוכשטב

    רוח

    -אוטו. -מה את רוצה, נינסון? -גילגמש הולך להלחם בחומבבה. -מה זה קשור אלי? -גילגמש הוא הבן שלי! -אני יודע, אבל מה זה קשור אלי? -אני רוצה שתעזור לו. -יש לו את אנקידו. -אוטו, אני רוצה שתעזור לו. -טוב, בסדר. מה את רוצה שאני אעשה? -תשלח את הרוחות כשהוא יצטרך אותן. -את רוצה שאני אארוז פה את כל שלוש עשרה הרוחות כדי שהן יהיו מוכנות לעזור לגילגמש? מה אם מישהו יצטרך אותן בינתיים? -אל תהיה כבר, אוטו. מה כבר יכול לקרות? *** קצת אחר כך, במקום אחר... -בוס, יש לנו בעיה. -מה עכשיו? -אין סחורה. -מה זאת אומרת אין סחורה? -אין סחורה. כבר שבוע שאין אפילו משב רוח אחד, וכל הספינות מושבתות. -זה לא טוב. יש לי לקוחות, אתה יודע! -אני יודע, בוס. אבל אין סחורה. -אז נצטרך למצוא סחורה. תכין את הגמלים. אנחנו מוציאים קרוון לדילמון. -בוס, אתה בטוח? היו לנו בעיות עם הסחורה שלהם בעבר. -אל תתווכח. אני אומר לך כאן ועכשיו. אני לא אהיה זה שמפר את ההבטחות שלו. רוחות או לא רוחות, העולם יזכור שאא-נסיר מספק את הסחורה!

  • נמרוד איזנברג

    שמיכה

    הוא בדק את החדר היטב: מאחורי הארון, מאחורי הדלת, מאחורי השידה, מתחת לשולחן הכתיבה ומתחת למיטה. הוא חיפש וחיפש, עד שלבסוף נשם לרווחה, נכנס למיטה ונרדם. ואז השמיכה נעצה בו את שיניה.

  • נמרוד איזנברג

    שוקולד

    "אימא..." "כן, מתוקה?" "אני רוצה שוקולד." "כשנחזור הביתה, מתוקה. תקבלי כל מה שתרצי כשנחזור הביתה." עוד הפגזה נשמעה מעל הקרקע, והאור במנהרה התעמעם.

  • נמרוד איזנברג

    עליה

    "הצפיפות עדיין נמוכה מדי. גם הטמפרטורה." "אתה בטוח...? זה הכי גבוה שהיה עד עכשיו." "אין מה לדאוג, תעלו את זה עוד." "אבל..." "עזוב, זה עליי. תגבירו. יופי. עוד. עוד קצת." "רגע, זה מתחיל לאבד יציבות... שיט!" לאור מסקנות הועדה לחקירת ארועי המפץ הגדול, הוחלף אלוהים לאלתר.

  • נמרוד איזנברג

    פרח

    הליוטרופיזם: נטייתו הביולוגית של צמח לפנות לכיוון אור השמש לצורך ספיגת אור אפקטיבית ויעילה. מקובל להניח כי זה היה נשקה העיקרי של החמנייה בתקופה שקדמה לאסון הגדול. (מתוך "לקסיקון המונחים השלם לטרום החשיכה הגלובאלית", שנת 2078, עמ' 91)

  • נמרוד איזנברג

    שפה

    "בוס, יש באג בממשק התקשורת החדש. הקצוות לא מבינים אחד את השני." "זין. יודע מה? תעשה מה שעשינו במבול. תקרא לזה 'פיצ'ר' ותמצא איזו סיבה דבילית." "אוף. חבל, דווקא אהבתי את המגדל הזה שלהם."

  • נמרוד איזנברג

    פרווה

    "אני לא מבין את זה," מלמל משה, "בשר של חיה מותר עם שמנת?" "לא, כי שמנת זה חלב." "ומה עם הפרווה של החיה?" "גם לא." "אבל פרווה זה לא בדיוק בשר." "למה אתה מתחכם?" "אני חושב שעלינו פה על מקרה שלישי." "תקרא לזה איך שבא לך ותעוף מפה כבר. חבל שלא בחרתי באסקימוסים."

  • נמרוד איזנברג

    פתיח

    "הממצא העיקרי שלנו, בניגוד להנחה המסורתית, היא כי השיר המדובר הינו אקספוזיציה המאפשרת למאזין לחוות את היצירה כך שיוכל להרגיש חלק בלתי נפרד ממנה. העובדה כי מעולם לא נמצא שיר סיום משלים היא טרגדיה תרבותית." להיסטוריונים של פוסט האפוקליפסה הייתה פרשנות מעניינת ל"התקווה".

  • נמרוד איזנברג

    מזגן

    "פרופסור, גיליתי משהו מעניין במתקן הקירור שתכננתי לבעיית צינור הדם לאילת." "לא הבנת," גיחך המרצה, "זהו תרחיש היפותטי לבחינת מוסר והומאניות." "אבל המתקן שלי מגיע לנצילות אופטימלית אם הוא מתודלק בפלזמה." חברת "קירור המטולוגי בע"מ" נסגרה לאחר הפסד בתביעה של אגודת האנמים.

  • נמרוד איזנברג

    תאבון

    "מה יש היום?" "כבד." "אוף. ומחר?" "כבד." "ומחרתיים?" "כבד. וגם בעוד שבוע ובעוד חודש. אתה יודע כבר את כל זה, למה אתה עדיין שואל?" "אתה חושב שרק בשבילך זה עונש?" "באמת...?" אחרי 30 שנה על הצוק, מצא פרומתיאוס נפש תאומה.

  • נמרוד איזנברג

    שיר

    מעשה בפיזיקאי משורר שחקר לו מימד אחר הוא פרסם תיאורמה שחרז כפואמה ופתאום לפורטל הסתחרר

  • נמרוד איזנברג

    מנורת

    למכירה: מנורה משומשת, שמורה כחדשה, בצבע לבן. קומפקטית. עיצוב מינימליסטי. נורת 10 וואט. חסכונית + אישור חשמלאי מוסמך. משמיעה רעש קל של קרינת רקע קוסמית. לא כולל אישור הסרת דיבוק. ייתכנו נדודי שינה ו/או מזל רע. מחשיכה את החדר באופן מוחלט גם באמצע היום.

  • נמרוד איזנברג

    כיתה

    "בוקר טוב, ילדים, ועכשיו כולם ביחד: ש-ל-ו-ם כיתה אלף! היום נתחיל את האלפבית, מחר נלמד קצת על חיבור ו... כן?" "מחר לא אוכל להגיע, אני בלשכת גיוס." ההחלטה לאתחל את מסלול לימודי החובה בעקבות נזקי הקורונה והמלחמה היתה בלתי נמנעת, אך שנויה במחלוקת.

  • נמרוד איזנברג

    זהב

    "איך מתקדם מנגנון המיחזור הנסיוני?" "ובכן... גילינו תופעה מענינת." "כלומר?" שוק ההון קרס בעקבות התגלית כי כל פולימר הוא וריאציה של זהב.

  • נמרוד איזנברג

    המתנה

    "היי, הכל בסדר?" "כן. חגגו לי מקודם יומולדת 50. הייתה עוגה, מתנות..." "מזל טוב! אז... למה אתה יושב פה לבד עכשיו?" "אני מחכה." "למה?" "ליומולדת 49." משבר אמצע החיים של בנג'מין באטן היה מורכב מזה של השאר.

  • נמרוד איזנברג

    ראשוני

    "מה שאלתך?" "מה המס' הראשוני הגדול הבא שעדיין לא גילינו?" "שבע עשרה." "סליחה?" "הראשוני הגדול ביותר הוא 17 ואחריו אין עוד." "אבל..." "אמרתי 17." "נראה לי שנפלה טעות ב..." "ישנה בהחלט טעות על הפלנטה הזו." מלחה"ע 3 פרצה בעקבות שנאתו של "מחשבה עמוקה 5000" לתורת המספרים.

  • נמרוד איזנברג

    בוהק

    "התקדמי לעבר האור," הרעים הקול. "רגע," אמרה התושבת החדשה, "לא ראיתי הסכם שירות." "אה... מה?" "איזה מסלולים יש? מהו זמן התגובה של המוקד? מהו דוא"ל מחלקת ניתוקים? אם נראה לך שאני הולכת לפקסס אתה חי בסרט. וחוץ מזה..." תאגיד "גן עדן בעמ" כשל בהבנת כללי השוק החופשי ונסגר.

  • נמרוד איזנברג

    מלכה

    "יש פלט לבעיה שהוצגה לו." "מעולה, תקריא לי." "הציבו את 8 המלכות על לוח השחמט לפי שרטוט 1." "אחלה." "אחר כך תציבו את 8 מליון האנשים הקרובים לפי שרטוט 2." "רגע מה?" "המשיכו באותו אופן בכל יבשת ופלנטה לפי שרטוט 3. סירוב יענה במוות." ל"מחשבה עמוקה 5000" היתה פרשנות מענינת ל"כוח גס".

  • נמרוד איזנברג

    בירה

    "מצאתי לך מיקום מעולה במישור החוף: אתה במרכז הארץ, מרים שם אחלה טיילת, חוף רחצה, פארקים, מסחר..." "מה פתאום, אני רוצה את הכפר הנידח על ההר בשומקום בלי מים איפה שהיבוסים מחרבנים לבור ספיגה." דוד המלך לא הבין בנדל"ן.

  • נמרוד איזנברג

    דף

    האפוקליפסה האמיתית התרחשה לאחר שהתגלה כי הגירסה החדשה של מחברות המוות חשופה להזרקת SQL.

  • נמרוד איזנברג

    ברווז

    "רגע, שכחתם את המכנסים שלי!" "לא עדכנו אותך?" מלמל וולט, "החלטנו בסוף על כיוון אחר לגמרי." הוא לחץ על הזמזם ואמר "תכניסי בבקשה את הדוקטור." גם היום, הניתוח של דונלד דאק הוא עדיין טאבו באולפני דיסני.

  • נמרוד איזנברג

    גביש

    הפורטל הזוהר פלט אותו למעבדה ונסגר בחטף. "הצלחתי!" אמר הפרופ', "חזרתי מהמימד המקביל! תראי," הוא שפך ערימת יהלומים על הרצפה, "יש להם את זה בשפע, נהיה עשירים!" "נסעת ליקום מקביל..." ענתה השותפה, "והבאת חצץ?" פרופ' ציוני גילה בדרך הקשה כי יש יותר משני יקומים, וכולם דומים אחושרמוטה.

  • נמרוד איזנברג

    אוזן

    "יש התראות מהציוד הקוואנטי החדש שקיבלנו ממכון וייצמן..." מלמלה הסמב"צית בפנים קודרות. "זה שקולט תשדורות עתידיות?" "כן. הוא לא מפסיק להשמיע קריאות מצוקה שמקורן ב-7 לאוקטובר. כדאי שנקפיץ את..." "לא צריך להקפיץ אף אחד," אמר האוגדונר, "את היסטרית."

  • נמרוד איזנברג

    רוח

    "יש רשימה?" "כן. אתה בשתיים עד שש." "זיבי אני עולה. תמיד אני במשמרת הכי חרא." "ככה יצא." "זין ככה יצא. ככה תמיד יוצא. למה אני לא ראשון?" "כי אתה הרוח של העתיד, אתה אמור לבקר אותם אחרון." "תיכף גם תגיד ש..." "לביקור שלך הכי מצפים." "לך תזדיין."

  • נמרוד איזנברג

    כביסה

    מכל ארבעת ילדי פבנסי, הייתה זו לוסי שידעה כי למקומות המופלאים באמת בנרניה ניתן להגיע רק דרך מכונת הכביסה.

  • מיקי טבקה

    כביסה

    היעלמותו של דר. שנץ זעזעה את הפקולטה לטופולוגיה קוונטית. למרות האזהרות, הוא המשיך במחקר "לאן נעלמות הגרביים בכביסה?". הוא השאיר אחריו מחברת רטובה מעט, שהכילה משוואות מסובכות ואת המילה "מצאתי!" ליד כתם בלי מזוהה ולידה ערימת גרביים לא תואמות שנראו כועסות משום מה.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    רוח

    היא הרגישה את החום עולה מגופה כמו אדים מאספלט רותח. הסובבים אותה לא הבינו מדוע האדימו לחייה, מדוע מצחה מיוזע, מדוע היא נעה וזעה באי נוחות. "מנופאוזה", מלמלה במבוכה. היא לא ידעה איך להסביר שברגעים אלה ממש, ביקום מקביל, מעלים אותה על המוקד כמכשפה, והרוח מלבה את הלהבות.

  • תמיר בוכשטב

    כביסה

    -מה קרה לך, דודו? אתה נראה כאילו נלחמת בנחיל של סטירג'ים. והפסדת. -יום כביסה. -יום מה? -כביסה, שימי. אתה יודע? הקטע הזה שאתה שוטף את הבגדים והמצעים שלך במים וסבון כדי שהם יפסיקו להריח כמו גואנו? -אני יודע מה זה כביסה, דודו. מה שאני לא מבין זה איך לעשות כביסה גרם לך להראות כמו כרית סיכות. -זאת השמיכה הארורה שלך! -איזה שמיכה? -נו, זאת מהטנרק. שאוכלת פרעושים? -אה, השמיכה הזאת. רגע, אתה רוצה להגיד לי שניסית לכבס את הטנרק-חקיין שלי? לא פלא שהוא חורר אותך! -אז מה הייתי אמור לעשות? היה נורא חם השבוע, והוא ספוג בזיעה. אני לא יכול לישון ככה! -אתה לא יכול לכבס אותו, דודו. היית רוצה שיכבסו אותך? -אז איך אתה מנקה את שלך? -אני מבקש ממנו להתקלח. כמו בן אדם נורמלי. -אין שום דבר נורמלי בשיחה הזאת, שימי. אפילו לא קצת.

  • טוביה

    עוגיות

    "קודם כל תירגע. בוא שב, שתה כוס מים." הוא הכריח את הגבר שלפניו לשבת והגיש לפניו מים קרים בכוס גבוהה. "עוגיה?" הוא שאל. "תודה," ענה אלעד בשפה רפה. האיש בחליפה המתין עד שאלעד יסיים לכרסם את העוגיה הכהה, הגדולה, המלאה בנטיפי שוקולד לבן, ואז, עדיין חביב ונחמד, הביא לשולחן עוד צלחת עוגיות זהות. "נו?" הוא שאל, "מה העניין, אלעד?" המילים כבר היו מוכנות בפיו, והן רק חיכו לשטוף החוצה. "אני והצוות..." אבל אז הן עצרו. אלעד בלע רוק. טעם השוקולד עדיין היה שם, והוא תמה אם הוא צריך לבקש רשות כדי לקחת עוד עוגיה. "אנחנו..." הוא תיכנן לשפוך את כל הכעס שלו, לירות הכל על האיש בחליפה המחויטת שניצב שם מחויך, אבל עכשיו זה פשוט נראה... לא נכון. אחרי הכל, מה לא מנומס בלקחת עוגיה מצלחת שהגישו לך בדיוק בשביל המטרה הזו? מה רע? "כבר דיברנו איתך על ה..." אלעד העיף מבט באיש. הוא עדיין ישב שם, בכיסא המנהלים הרחב שלו, סבלני ומחויך, פיו נוגע-לא-נוגע בידיו שניצבות על השולחן בתנוחה סקרנית. על השולחן שכב קלסר פתוח, שניכר היה שהאיש קרא בו קודם, ואחריו - צלחת העוגיות השחומות, המנוקדות בלבן, עם הטעם המשגע. עשר הדקות הבאות עברו על אלעד במלמול דברים בחצי מוח, כשרוב תשומת הלב שלו מוקדשת למחשבה איך להשיג עוד מהדבר הטעים הזה. הוא ניצל הזדמנות שבה האיש הסתובב כדי לקחת משהו מהקיר שמאחוריו כדי לקרב את הצלחת אליו. וזה כל מה שהוא השיג. "טוב, תודה שבאת לדון איתי בזה." אמר האיש לבסוף, כשהמשפטים המגומגמים של אלעד, שספק אם היה אכפת לו שהם לא לגמרי התחברו אחד לשני, הפסיקו לזלוג מפיו. "עוגיה לדרך?" אלעד לקח שתים, והאיש ליווה אותו אל הדלת. "ולכל דבר נוסף, תזכור שאני פה תמיד." אלעד הנהן בעצבנות והמשיך, מחכה להתנפל על השלל שלו. הדלת נטרקה, מותירה בחוץ יצור שכבר לא היה אכפת לו שהוא לא חושב בהיגיון. ובצד השני של הדלת, עמד, מרוצה, המנהל. לא היו סודות בחברה. באמת, הוא חשף כל דבר, טוב או רע, ונתן לאנשים הזדמנות לשפוט אותו. הוא הזמין בשמחה את כל מי שיש לו טענות לבוא ולדון איתו בהן, להתלונן ולרגוז כראות עיניו. רק דבר אחד הוא לא גילה לאף אחד. את המתכון.

  • מיקי טבקה

    עוגיות

    הפסקנו את הויכוח. העוגייה האחרונה הסתכלה עלינו. "אני צריך לאכול אותה" אמר יוסי "אני הכי רזה ועושה לכם טובה - שמנים." "אני הכי זקן", אמר דני, "והכי קרוב למוות." שניהם הסתכלו עלי - "למה אתה שותק?" חייכתי, "אני מחכה." כמה שניות אחרי - "אבא! אני יכולה עוד עוגייה?"

  • נמרוד איזנברג

    עוגיות

    לאחר מאבק ארוך שנים, מצאו התאגידים הגדולים מענה לחוקי הגנת הפרטיות: הם מיקמו את הקוקיז בעוגיות אמיתיות.

  • ענבר גרינשטיין

    שמיכה

    אני שומע את מני מתנשף במדרגות הרבה לפני שהוא מצלצל בדלת. למה הוא לא משתמש במפתח? אני פותח, והוא נכנס עם חבילה, כמעט כורע תחת העומס. אני ממהר לעזור לו. "מה זה?" "קניתי שמיכת כובד. היא עוזרת להירדם." אני סקפטי, אבל עוזר לו לפרוש אותה על המיטה. בלילה אנחנו נרדמים וישנים מתחת לשמיכת הכובד. היא אכן כבדה, יש בה חרוזים שעשויים מכל צער היקום, וכשאנחנו קמים בבוקר המשא באמת יותר קל על שנינו. בלילה השני עם השמיכה, אני אומר שנדמה לי שהיא קצת יותר כבדה מבלילה הקודם. מני צוחק ואומר שזה לא הגיוני, אבל ככל שהלילות חולפים, מתברר מעל לכל ספק - היא נעשית יותר ויותר כבדה. אנחנו מתעוררים יותר ויותר קלים. בוקר אחד אני קם ראשון ויורד מהמיטה, אבל הרגליים שלי לא נוגעות ברצפה, אלא מרחפות מילימטר מעליה. אני מעיר את מני. גם הוא לא נוגע ברצפה. יד ביד אנחנו מרחפים אל המטבח.

  • ענבר גרינשטיין

    שוקולד

    "איכס! שוקולד לבן הוא לא באמת שוקולד," אמר דקל בזלזול. "אה, באמת?" שאלתי. נקשתי באצבעות והפכתי את השוקולד הלבן לשוקולד חום. ממש נהניתי לראות את מבע הפליאה וההיקסמות שלו. אם הצלחתי להדהים טיפוס מעצבן כמו דקל, עשיתי את שלי. אחרי כמה שניות של היסוס, נאנחתי ונקשתי שוב באצבעות. קסם ההשכחה. הוא חרוט לנו עמוק בגנים, מאז לידתנו משננים לנו אותו יום ולילה, שריד לימי שריפת המכשפות. זה מצער אותי, אבל זה חזק ממני. אי אפשר להפר את הקוד בשביל הנאה רגעית ממבט של פליאה. הפליאה אכן נעלמה. דקל הושיט יד לשוקולד הלבן, שכלפי חוץ נראה עכשיו חום. "טעים," הוא אמר.

  • ענבר גרינשטיין

    עליה

    סיזיפוס מטפס, הסלע מתגלגל לפניו. הוא כבר לא יודע אם רגליו כואבות יותר מזרועותיו, או שלהיפך. ישנם רק העליה, הכובד והכאב, והוא ממשיך לטפס, לנצח. הוא מתעורר במיטתו הרכה. גם הבוקר לא יילך לחדר הכושר.

  • ענבר גרינשטיין

    פרח

    בתשיעי בכל נובמבר הוא היה מביא לה זר פרחים. זר סיגליות קשור בסרט. במרכז כל זר סגול, היה נעוץ תמיד עוד פרח סגול אחד - קיפודן. היא מעולם לא הבינה למה הוא שם, הפרח הקוצני הזה בין כל הרוך הקטיפתי שסביבו, אבל היא אהבה אותו יותר מאת כל הסיגליות גם יחד. מוקדש לזכרו של אסף דקל

  • ענבר גרינשטיין

    שפה

    כשעשיתי תואר בקסנולינגוויסטיקה כולם הזהירו אותי שלא תהיה לי תעסוקה, שצ׳אטבוט מתרגם כל שפה חייזרית באופן מושלם, מבין את כל הדקויות ומאפשר לחדקרן מנוחשת מאלפא סנטאורי לנהל שיחה עם מלפפונואיד חד זווית מאפסילון אינדי כאילו אכל איתה מאותו מסטינג. עמוק בלב ידעתי שהם צודקים, אבל התעקשתי ללמוד קסנולינגוויסטיקה בכל זאת, כי המרצים היו חתיכים ונטו לתת ציונים טובים. בהחלט לא ציפיתי שתהיה לי כל כך הרבה עבודה בתחום, אבל התקריות הלכו והתרבו - הביצניםות שהזמינו את השגרירה הארצנית לבראנץ׳ אבל לא אמרו לה שהיא המנה העיקרית, השטוחלדי.ת שנתל.ת.ה על קיר בבית הלבן במסגרת מהודרת, הנספח הצבאי מרקליה-5, שהתווך הנוזלי ששימר אותו נשתה לחייו במסיבה ההיא על ספינת הטילים. את כל התקריות המצערות האלה, ועוד רבות אחרות, שלחו אותי לחקור. בהתחלה זה באמת נראה כמו פערי שפה שנגרמו מחוסר הבנה תרבותית של צ׳אטבוט, אבל ככל שהתרבו התקריות, וככל שצברתי יותר שעות שיחה עם צ׳אטבוט, נעשה ברור יותר שהוא לגמרי מבין מה הוא עושה. חוש הומור אינפנטילי זה משהו שעובר עם הזמן?

  • ענבר גרינשטיין

    פרווה

    שלום לכל המתנדבים וברוכים הבאים לבית המחסה שלנו לפנדות אדומות. הטיפול די פשוט: להאכיל אותם בעלי במבוק ככל שירצו, לפנק בפירות ככל שירצו, ללטף ככל שירצו, ואם הם מתכרבלים בזנב - תנו להם לישון בשקט. יש רק דבר אחד שחשוב לזכור: אם פנדה עומדת על הרגליים האחוריות ומנופפת בידיים, אל תגידו, 'יוווווו, איזה חמודה!' אל אף שתתפתו לעשות את זה. לא - במקום זה תגידו 'אהההה, איזה פחד!' ותברחו משם. אחרת הם נורא נעלבים.

  • ענבר גרינשטיין

    פתיח

    "אהמ, אהמ.." "אזרחי ישראל," לא, נפוח מדי. "חברים יקרים," לא, פמיליארי מדי. "גבירותיי ורבותי," לא, בינארי מדי. "שלום לכולם," לא, אין שלום. נו, טוב. "יאללה חתולים, בואו לאכול!" מוקדש לזכרו של סבא חיים, שהיה מזמין את החתולים לאכול בקריאה "Cats! כל בשר!"

  • ענבר גרינשטיין

    מזגן

    אני מחזיקה את הפרחים חזק ביד, למרות שהיא מזיעה. כמה אני מתרגשת! היום אני בת חמש ולוקחים אותי אל המקדש. אני יודעת שלקחו אותי גם בימי ההולדת הקודמים, אבל הייתי ממש קטנה ואני לא זוכרת טוב מה קרה שם. אני כן זוכרת שאני מאוד רוצה לראות את הצדיק. יש לו פנים טובות, שמציצות בי מהתמונה שעל הקיר במין חצי חיוך. הוא לובש בגד מצחיק, מאוד שונה ממגיני הקרינה שאנחנו לובשים. אני ניגשת אל המזבח, וקצת רועדת. אני מניחה את מנחת הפרחים, ומדקלמת את המילים שלימדו אותי: "הו, הצדיק ויליס קרייר, שפע עליי מטובך." אני נזכרת עכשיו שבשנה שעברה התבלבלתי במילים ובכל זאת נתנו לי להיכנס. מכניסים אותי לחדר ענק, יחד עם עוד מאות אנשים. בהתחלה אני בטוחה שהצדיק הקדוש בכבודו ובעצמו נכנס לחדר, אבל אז אני מזכירה לעצמי שמתים לא יכולים להיכנס לחדרים. זה מישהו אחר, חי, מחופש בבגדים המוזרים האלה. ביד יש לו מטה קסמים שחור ושטוח. הוא מסתכל בכל החדר ובסוף מצביע עליי. כולם מסתכלים עליי. הוא נותן לי את מטה הקסמים, ואומר "קדימה, קטנטונת." מרוב התרגשות אני כמעט מתבלבלת ולוחצת על הכפתור הלא-נכון, אבל יש רק כפתור אחד שהוא אדום וגדול, אז בכל זאת אני לוחצת עליו והוא הנכון. קודם מתחיל ה"ווש" - קול האלוהים. אחרי ה"ווש" מגיעה רוח הקודש. היא ממלאת את החדר. מסך התצוגה שעל המזגן הקדוש מראה מספרים. אני לא יודעת איך אומרים את המספרים האלה, אבל בהתחלה כתוב שלוש ושלוש, והמספרים משתנים עד שהם מגיעים לשתיים ושתיים. אני נושמת עמוק. כדי להשאיר כמה שיותר מהאוויר הזה בריאות גם לאחר כך.

  • ענבר גרינשטיין

    תאבון

    הוא בכלל לא היה זחל ובכלל לא היה רעב. הוא היה חלק מכוח החלוץ שהכין את הפלישה לכדור הארץ. הוא דגם את חומרי ההזנה על הפלנטה. ככל שהתקדם נעשה יעיל יותר ודגם יותר חומרים אפשריים. הוא התכוון להשלים את הדו"ח ולשלוח אותו למפקדה - כיבוש הפלנטה ישים! להפוך לפרפר ממש לא היה חלק מהתוכנית.

  • ענבר גרינשטיין

    שיר

    בְּחֹדֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר כּוֹתְבִים סִפּוּרִים זֶה שָׁרִיר וּבָרִיר וְיָדוּעַ שִׁירִים נִשְׁאָרִים לְיָמִים אֲחֵרִים וְאֵין טַעַם לַחֲקֹר בָּ"מַדּוּעַ" אַךְ קוֹרֶה וּבֵין שְׁלַל סִפּוּרִים מִתְגַּנֵּב בַּחֲטָף, חֲמַקְמַק וְצָנוּעַ שִׁיר בּוֹדֵד, בְּעֶשְׂרוֹת סִפּוּרִים מְזַנֵּב רַק בִּזְכוּת אָמָּנוּת הַשִּׁכְנוּעַ אֵיךְ שִׁכְנֵעַ אוֹתִי זֶה הַשִּׁיר הַתָּמִים לַחֲרֹז חֲרוּזִים בִּמְקוֹם פְּרוֹזָה? אֵין כָּאן סוֹד, אֵין קְסָמִים, אֵין שִׁמּוּשׁ בְּסַמִּים וְאֵין שֶׁמֶץ שִׁמְצָה שֶׁל הִיפְּנוֹזָה כָּל אֲשֶׁר הִתְרַחֵשׁ - לֹא קִלְקוּל, לֹא שִׁפּוּר רַק חִלּוּף שֶׁל הַסֵּדֶר וְזֶהוּ לֹא סִפֹּרֶת עַל שִׁיר, אֶלָּא שִׁיר עַל סִפּוּר וְלַמְרוֹת שֶׁנּוֹבֶמְבֶּר - כָּזֶה הוּא

  • ענבר גרינשטיין

    מנורת

    מאז שראתה את הפרסומת, דריה לא הפסיקה לבקש שיקנו לה את "המנוית-לילה מהפיסומת". "היא יקרה מדי, חמודה," אמר אבא. 350 שקל למנורת לילה, ואפילו "חכמה ועם טכנולוגיית AI מתקדמת," כמו שאמרה הפרסומת, זה באמת יותר מדי, אבל דריה נידנדה ונידנדה, וברגע של חולשה אבא חשב לעצמו שאולי בכל זאת מנורת לילה ש"מחליפה צבעים שתואמים את מצב ההירדמות של הפעוט וגם מחברת שירי ערש מרגיעים ללילה טוב לפעוט ולילה שקט להורים" שווה את ההשקעה. המנורה הגיעה כעבור כמה ימים, לשמחתה הגלויה של דריה, שחיבקה אותה וקראה לה "לולי", מי יודע למה. באותו הלילה דריה הלכה לישון מוקדם מהרגיל ולמרבה ההפתעה אכן ישנה כל הלילה. דריה אהבה את המנורה, ונראה היה שהמנורה אהבה אותה. היא חיברה לה שירים חדשים כל לילה. עד שערב אחד, דריה התחילה לבכות ותבעה מהמנורה "לשי את השי הקודם!" כל היה כל לילה מאותו היום ואילך, והמנורה שרה את אותו השיר בכל לילה. לאבא לא היה אכפת, העיקר שדריה נרגעת וישנה בשלווה. הוא לא העמיק במילים. והמנורה שרה, "לילה לילה אחד היה טרף, לילה לילה שני מת בחרב, לילה לילה וזה שנותר, נומי נומי, את שמך לא זכר."

  • ענבר גרינשטיין

    כיתה

    "שלום תלמידים, אני דרך, המורה להשתגרות. בחמשת החודשים הראשונים נלמד את התיאוריה, וחמשת החודשים הבאים יוקדשו לתרגול מעשי. חל איסור חמור להשתגר לפני סיום הקורס התיאורטי, זה ברור?" התלמידים הנהנו, אבל דרך ידע שהם לא יעמדו בפיתוי, וכבר דמיין לעצמו איך יחלץ את הילד הזה מתוך עץ בצרפת ואת הילדה הזאת מראש גג בניו זילנד. הוא קיווה שהשנה אף אחד לא ישתגר לקרקעית הים או לחלל. לא משלמים לו מספיק בשביל העבודה הזאת.

  • ענבר גרינשטיין

    זהב

    מודעת הדרושים הדהויה לא הייתה מבטיחה במיוחד. נראה היה שהיא תלויה במסבאה ההיא כבר הרבה זמן, אבל הזמנים נואשים, אז התקשרתי. "הלו," הקול בצד השני של הקו נשמע מופתע. "שלום, אתם פרסמתם מודעת דרושים ללפרקון?" "כן…" הקול נשמע עוד יותר מופתע עכשיו. "וזה עוד רלוונטי?" "כן!" "אפשר פרטים?" הקול היה רגוע ומדוד יותר עכשיו, "אנחנו חבורה של אלף-קשת, גמדה-לוחמת וזוטון-קוסם. כרגע הזוטון מחלטר גם כגנב, וזה לא עובד. אנחנו לא מצליחים להשיג מספיק זהב לקניית אוכל, שלא לדבר עם כל הנשקים והשיקויים שדרושים לנו. מטבע הדברים, העבודה כרוכה בסיכונים רבים, כולל סיכון החיים. נבקש שתחתמי על טופס ויתור תביעות, כמובן. לאישה… כלומר ללפרקונית בעלת כישורי הגניבה הנדרשים נשלם ביד רחבה. מאוד." "זה בסדר," אמרתי. "אקח את העבודה. אתם לא צריכים לשלם לי, כבר אגנוב מכם את כל הזהב שיידרש לי."

  • ענבר גרינשטיין

    המתנה

    האיש האחרון בעולם ישב שעות וחיכה שמשיח יבוא. לפתע נשמע צלצול טלפון.

  • ענבר גרינשטיין

    ראשוני

    ערב טוב מזירת האירוע. כאן כתבתנו עם דיווח ראשוני: 2, 3, 5, 7, 11, 13, 17, 19, 23, 29, 31, 37, 41, 43, 47, 53, 59, 61, 67, 71, 73, 79, 83, 89, 97… תודה. בינתיים נסתפק בדברים האלה, ובחזרה לאולפן.

  • ענבר גרינשטיין

    בוהק

    "שימי עוד מהחומר," אמרתי לשיננית. "שיבריקו, בעיקר הניבים. זה נימוס אלמנטרי לפני שנושכים מישהו." השיננית צחקקה. "למה יש לך שיניים גדולות כל כך?" נדרש הרבה איפוק, אבל לא טרפתי אותה. היא טובה בעבודה שלה, וניבים בוהקים זה באמת חשוב.

  • ענבר גרינשטיין

    מלכה

    "קחי, נפל לך." הוא אומר, ומחווה תנועת קידה בלווית הנפת יד מסולסלת באוויר. "מה?" היא מסתכלת בידו הריקה, ואז מחפשת על המדרכה לראות מה נפל לה. "נו, הכתר. נפל לך הכתר," הוא מחייך. "אבל לא נפל לי שום דבר," הבלבול שלה גובר. היא ממששת את השן בקצה הלשון ומוודאת שהכתר לא נפל. "את לא מבינה, זה… ביטוי כזה בכדור הארץ. זה אומר שאת מלכה." "מלכה, אה?" היא שואלת. "אצלנו בפלנטה למלכות אין כתר." "אז איך יודעים שהן מלכות?" "הן אוכלות את הזכרים."

  • ענבר גרינשטיין

    בירה

    "שקט, שקט כולם! אני מתכבד לפתוח את האספה השבועית של מועצת אלי האולימפוס." האלים המשיכו לדבר ביניהם, וזאוס ירה לעברם ברקים קטנים עד שהשתתקו. "ונתחיל בנושא הכי חשוב על סדר היום - הכיבוד! דמטר הביאה ירקות," זאוס עיקם את אפו והמשיך, "וארטמיס הביאה בשר," לא היה ספק את מי מהשתיים הוא מעדיף. "דיוניסוס, איפה השתייה?" "כן, אז בקשר לזה…" אמר דיוניסוס. "מישהו פרץ למרתף היינות וגנב את כולם." הוא תקע בהרמס מבט מאשים, אבל הרמס גילה עניין פתאומי ועמוק בקצות ציפורניו. "אבל הכנתי משהו מהיר, משעורה. המצאה חדשה שלי," אמר בגאווה. הוא מזג לכולם נוזל צהבהב ועז ריח, עם בועות קטנות בתוכו וקצף בראשו. אפרודיטה טעמה ראשונה ואחריה כולם. "מה זה?" אפרודיטה גם הייתה הראשונה לעקם את האף. אף אחד לא אהב את ההמצאה החדשה. ארס שפך את תכולת הכוס שלו על דיוניסוס, ארטמיס שפכה את תכולת הכוס שלה על אפולו, שהחזיר לה כגמולה. זאוס ירה עוד ברקים וציווה על דיוניסוס למצוא יין תיכף ומיד. דיוניסוס בעט בהרמס. דמטר זרקה עליהם קישוא. רק האורקל הסתכלה בהם מרחוק ומילמלה, "כנראה שאתם עוד לא מוכנים לזה, אבל הילדים שלכם ימותו עליה."

  • ענבר גרינשטיין

    דף

    "אי אפשר, מתמטית, לקפל דף A4 יותר משבע פעמים," אמרה המורה חיה. היא קיפלה את הנייר פעם אחת, פעמיים, שלוש. היא הפסיקה והתחילה לכתוב את נוסחאות גאליוון על הלוח. "רואים?" היא המשיכה. "המבנה שנוצר הוא כל כך חזק, שפשוט אי אפשר להמשיך ולקפל אותו." היא קיפלה אותו בפעם הרביעית, החמישית, השישית. "נייר גדול יותר, או דק יותר, אפשר היה לקפל קצת יותר," היא המשיכה, "אבל את הנייר הזה - לא יותר מ-7." היא התאמצה מאוד, וקיפלה אותו פעם שביעית, ואז התאמצה עוד יותר, קיפלה אותו פעם שמינית ובו במקום התפוגגה בעננת היגיון.

  • ענבר גרינשטיין

    ברווז

    הוא היה ברווזון מכוער, לא היה בזה כל ספק. לא אחד כזה שיהפוך לברבור. פשוט מכוער. הוא בקע מהביצה מכוער, התבגר מכוער, הזדקן מכוער. לאף אחד מהברווזים זה לא היה אכפת.

  • ענבר גרינשטיין

    גביש

    מועצת המלחמה של עולםבית נשאה עיניים מצפות אל המדענית הראשית. "נו, הנשק מוכן?" המדענית לא ציפתה לכל כך הרבה כשלים בדרך לפיתוח הנשק האולטימטיבי. כל הדגמים הסטנדרטיים היו פשוטים ועבדו מיד. הדגם הזה… לא התפתח. אם זה היה תלוי בה היא הייתה מחכה עוד כמה שנים, אבל הלחץ מהמועצה היה מעל לכוחותיה. "כן, מוכן." היא הכריזה. הן השתגרו לעולםשם ועמדו מסביב לנשק במעגל הדוק. "תנו לה קצת אוויר," אמרה המדענית. "היא לא קצת… קטנה?" שאלה אחת מהן. "קטנה ורבת עוצמה," הכריזה המדענית בביטחון שלא חשה. הנשק האולטימטיבי פקחה את עיניה. "מי רוצה לשחק איתי?" הפרוייקט נגנז.

  • ענבר גרינשטיין

    אוזן

    "אולי פעם אחת תקשיבי לי?" הוא אמר. "הכל נכנס באוזן אחת ויוצא דרך האוזן השנייה!" היא הקשיבה, אבל שטף המילים שיצאו מהאוזן השנייה דיגדגו אותה והיא שוב שכחה מה הוא אמר.

  • ענבר גרינשטיין

    רוח

    "כל הלילה חיפשתי ילדה בשם רוח" מרב זקס-פורטל ביום הראשון של חטיבת הביניים לא רציתי ללכת. כיתה ו הייתה סיוט אחד מתמשך, ובעצם הייתה המשך של הסיוט שהייתה כיתה ה, שהייתה בתורה המשך של מה שקדם לה. הלכתי. הייתה לי ברירה? התיישבתי לבד בפינה, וקיוויתי שאף אחד לא יישב לידי - בטח שלא אף אחד מהכיתה הקודמת ועדיף שאף אחד בכלל. ואז היא באה בסערה. נכנסה לכיתה בסחרור והתיישבה לידי בתנופה שכמעט הפילה את הכסא. "אהלן חברה חדשה! איך קוראים לך?" הסתכלתי סביב, כדי לוודא שהיא מדברת אליי. "לי?" שאלתי. היא משכה בכתפיים, "אלא למי?" "מיקה," אמרתי. ואחרי רגע הוספתי "ולך?" "קוראים לי רוח," היא אמרה. רוח הייתה נמרצת ובלתי נלאית. היא הכריחה אותי לבוא איתה לכל מסיבות הכיתה ששנאתי, להשתתף בתחרויות ספורט שתיעבתי, להתנדב לוועד הכיתה שמילא אותי באימה. איתה הכל היה קל יותר ונעים יותר. היא נשארה החברה הכי טובה שלי כל החטיבה. בתיכון היא עזבה למקום אחר. איכשהו אני היחידה שזוכרת אותה. לפעמים היא עוד מגיעה לי לחלומות.

  • ענבר גרינשטיין

    כביסה

    לסבא רבא היו אצבעות מקומטות. "אצבעות כובסת," הוא קרא להן. אף אחד לא ידע מה זה כובסת, וכולם ניסו לשכנע אותו לעשות טיפול הצערה סטנדרטי לאצבעות, אבל סבא רבא היה עקשן והתנגד לטיפול. "קשיש תמהוני, כמו כל דור הזומרים," אמרה אמא. רק לי סבא רבא גילה שהוא אוהב להסתכל על האצבעות שלו, כי הן מזכירות לו את האצבעות של סבתא רבתא שלו, שהיו #סיפורונובמבר 29 - כביסה לסבא רבא היו אצבעות מקומטות. "אצבעות כובסת," הוא קרא להן. אף אחד לא ידע מה זה כובסת, וכולם ניסו לשכנע אותו לעשות טיפול הצערה סטנדרטי לאצבעות, אבל סבא רבא היה עקשן והתנגד לטיפול. "קשיש תמהוני, כמו כל דור הזומרים," אמרה אמא. רק לי סבא רבא גילה שהוא אוהב להסתכל על האצבעות שלו, כי הן מזכירות לו את האצבעות של סבתא רבתא שלו, שהיו מקומטות. אז עוד לא המציאו טיפולי הצערה, או לפחות הם לא היו הסטנדרט. שאלתי אותו אם היא הייתה כובסת, אבל גם הוא לא ידע בדיוק מה זה. . שאלתי אותו אם היא הייתה כובסת, אבל הוא לא בדיוק ידע מה זה.

  • ענבר גרינשטיין

    כביסה

    לסבא רבא היו אצבעות מקומטות. "אצבעות כובסת," הוא קרא להן. אף אחד לא ידע מה זה כובסת, וכולם ניסו לשכנע אותו לעשות טיפול הצערה סטנדרטי לאצבעות, אבל סבא רבא היה עקשן והתנגד לטיפול. "קשיש תמהוני, כמו כל דור הזומרים," אמרה אמא. רק לי סבא רבא גילה שהוא אוהב להסתכל על האצבעות שלו, כי הן מזכירות לו את האצבעות של סבתא רבתא שלו, שהיו מקומטות. אז עוד לא המציאו טיפולי הצערה, או לפחות הם לא היו הסטנדרט. שאלתי אותו אם היא הייתה כובסת, אבל גם הוא לא ידע בדיוק מה זה. .

  • אינפימום לוי

    מלכה

    המלכה יצאה החוצה אל המרפסת ונופפה בידה לעבר ההמון הצוהל. בעיתות משבר, ברגעים קשים, די היה בפרצופה העוצמתי של המלכה כדי להקרין לאנשים כוח, לשדר להם שהכל יהיה בסדר. החיוך הכן והטהור שלה לא היה קליל או שמח, אלא כזה שאומר שיש תקווה ושאסור להתייאש, חיוך שמאמין ביכולת שלנו לעצב לעצמנו עתיד טוב יותר. כל אדם ששביב ייאוש בנפשו, הגיע לפתי הארמון כדי לחזות בזיו פניה ולהתעודד. באותו הזמן המלכה האמיתית הסתתרה בחדרה מתחת לשמיכה. היא התעוררה לפני שעתיים, אבל עוד לא כינסה בעצמה את המוטיבציה כדי לצאת מהמיטה. בלאו הכי השחקנית שהם שכרו תטפל בזה.

  • אינפימום לוי

    בירה

    המדריך במבשלת הבירה הוביל אותנו אל החדר האחרון בסיור. "וכאן", הוא אמר, "כאן מוסיפים את הרכיב הסודי". הוא חייך. "אתם יודעים מה הוא?", הוא שאל. "אהבה?", שאלה הליצנית בחבורה של שלוש בנות שהגיעו לסיור הזה ביחד. "דווקא לא. הרכיב הסודי הוא מיונז", הוא הסיט את הוילון שכיסה את החלון, ואכן ראינו את עובדי המבשלת שופכים צנצנות ענקיות של מיונז לתוך המיכלים. "מדהים", אמרתי לעצמי, ופתחתי פחית של חרדל דיז'ון. הייתי צמא.

  • אינפימום לוי

    דף

    "זה דף מאוד מיוחד", אמר רוכל הדפים שנכנס אלי הביתה בלי רשות, "ברגע שאתה מנסה לכתוב בו הוא נקרע". "מה טוב בזה?", שאלתי. "הו, זה לא רק טוב, זה מעולה. ברגע שאתה כותב בו, הוא נקרע, לכן אין שום צורך לכתוב בו בכלל. במקום לכתוב, אתה יכול פשוט להמשיך לעשות דברים אחרים. אם, חלילה, יעלה בך הרצון לכתוב, מיד תיזכר שהדף יקרע ברגע שתכתוב עליו, ותימלך בדעתך.". היססתי לרגע. "אבל אז אני יכול פשוט להסתובב בלי דפים בכלל", הקשיתי עליו. "טוב, אם אתה לא אוהב, יש לי גם נעלי ריצה שנהרסות ברגע שנועלים אותן"

  • אינפימום לוי

    ברווז

    אתה שומע שלושה געגועים רמים מחוץ לדלת שלך ופותח את הדלת. יש שם ברווז לבן. אבל הוא גדול, בגודל של בן אדם, מעט יותר גדול ממך אפילו. "נו, יפה מאוד, באמת תהיתי מתי תגיע, אני מחכה לך כבר מהבוקר". "אני באמת מתנצל", הוא אומר בקולו הצייצני, "היה לי איזה עניין בבית". "אז מודיעים!". "טוב, אין לי טלפון. אני ברווז, אתה מבין.". אתה מתעצבן מכך שהוא לא מוכן לקחת אחריות. אתה מתלבט אם לטרוק לו את הדלת, אבל אומר לעצמך שהוא כבר פה וחבל. "טוב, לא משנה, אני אראה לך איפה הנזילה". אתה מכוון אותו לאסלה ומסביר לו מה הבעיה. "הממ, אני מבין. טוב, תראה, נראה שיש לך פה איזו סתימה, אבל אני לא כל כך יכול לטפל בה. אני ברווז, אתה מבין? אני לא כל כך יכול לאחוז בכלי עבודה עם הכנפיים האלה שלי, חחח. בכל מקרה, זה יהיה 300 שקלים עבור הביקור".

  • אינפימום לוי

    גביש

    "בתוך הגביש הקטן הזה יש יותר אנרגייה מאשר בכל כדור הארץ", כך היה כתוב על השלט במוזיאון. כמובן שהמוזיאון בכדור הארץ, אז השלט שגוי. הכוונה היא שיש בו יותר אנרגיה מאשר בכל כדור הארץ ללא הגביש הזה. בכל אופן, השלט הזה היה שגוי כשהוא נכתב. מאז שהגביש נגנב ע"י חייזרים מהכוכב זורגולקס השלט הזה דווקא די מדויק. מהסיבה הזאת בדיוק משטרת לוס אנג'לס עצרה וחקרה את דוקטור ביילי, האוצר של המוזיאון, והאיש שניסח את השלט. כולם הופתעו כשגילו שגם הוא בעצם חייזר מהכוכב זורגולקס, והופתעו עוד יותר כשהתברר שגם החוקרים הם חייזרים מהכוכב זורגולקס. ממתי יש כל כך הרבה חייזרים מהכוכב זורגולקס בכדור הארץ? טוב, לא משנה, הגיע הזמן לחזור הביתה, לכוכב זורגולקס.

  • אינפימום לוי

    אוזן

    "מה אמרת? לא שמעתי", הוא היטה אליך את האוזן שלו, מסמן לך לחזור שנית על מה שאמרת. אין בכך טעם, הוא חירש לגמרי. אתה לא מבין למה הוא ממשיך לשחק את המשחק הזה. "אמרתי שאני שונא אותך, ומאחל לך רק דברים רעים. לך לעזאזל יא חתיכת חרא. יום מותך יהיה יום קסום מבחינתי, יום חג. אני ארקוד הורה ברחובות ביום שבו זה יקרה, אמן שיבוא כמה שיותר מהר.". הוא נרתע לאחור והעיקם את פניו בזעזוע. "למה לדבר ככה? לא יפה". מפרש רש"י - באותו הרגע השיב הקב"ה לחירש את שמיעתו על מנת שלא יחטא הצדיק בעבירת לא תקלל חירש, ומיד אחר כך השיב הקב"ה לחירש את חירשותו. מפרש הרמב"ן - צודק המקלל, הוא באמת היה חתיכה חרא.

  • אינפימום לוי

    רוח

    אני ורוחו של בן גוריון אוהבים לטייל בנגב. תמיד כשאני הולך מעט מהר, רוחו של בן גוריון צועק עלי שאאט מעט - הוא כבר לא עלם צעיר, והוא מתעייף בקלות. אתם הצעירים של היום לא עוצרים אפילו להסתכל על הנוף, רק רצים קדימה כמה שיותר מהר, ובשביל מה? האם אתם יודעים בכלל מה המטרה שלשמה אתם פועלים? אז אני מתיישב ומוציא את ערכת הקפה, ומכין לשנינו כוס קפה שחור. אני טובל בו בפלה בטעם שוקולד, ורוחו של בן גוריון דוחה את הקפה בשאט נפש ומוציאה מהתרמיל שלה קוץ' מוץ'.

  • אינפימום לוי

    כביסה

    מכונת הכביסה שלנו עובדת מצויין. אפילו יותר טוב מבעבר - היא עושה יותר רעש, מטרטרת בלי הפסקה, ואפילו משפריצה מים על הרצפה. הבגדים, כמובן, יוצאים מלוכלכים יותר משהיו כשהכנסנו אותם, אבל אין לכך שום קשר למכונה - היא עושה את המיטב, וברור שכל מכונה אחרת הייתה עושה עבודה גרועה בהרבה. כשהיא מסיימת את הפעולה שלה והבגדים מוכנים לייבוש, היא מכנסת מסיבת עיתונאים וטוענת שהיא השמידה את הלכלוך, ושאם בכל זאת נדמה שמשהו לא לגמרי נקי, זה כנראה בגלל שהכניסו אליה חומרים לא איכותיים. אין ספק שמדובר במכונה חזקה.

  • אינפימום לוי

    עוגיות

    עוגיות החמאה שמכינה סבתא שלי מפוצצות בחמאה. אחרי שהיא נפטרה, היא השאירה לנו צנצנת מלאה בעוגיות חמאה, שאמא שלי דאגה לשמור שנים רבות. הן עוגיות יבשות, הן לא מתקלקלות, היא הייתה אומרת, תוך שהיא דואגת שלא נאכל מהן, שלא יגמרו חלילה. אחרי שגם היא נפטרה, הוצאתי לראשונה מזה שנים עוגייה מהצנצנת. הריח היה חם וחריף. המכון הגיאולוגי אישר את מה שחשדתי בו. הנפט שהפקנו מהעוגיות של סבתא מפרנס את המשפחה שלנו עד היום.

  • תה אצל איידן

    בירה

    (המשך מהשבוע שעכשיו) "ראי, ראי שעל הקיר, מי הכי חתיך בעיר?" דקלם הארי אל מול המראה החד-כיוונית, בחדר החקירות בו נשארו לבד אחרי ששחררו את לוסיל. "זה לא מצחיק", נזפה בו טרייסי, "שתי ילדות נרצחו". "ונראה שזה הספיק לרוצחת שלנו". זה כנראה היה נכון – שתי הקורבנות, אלנה קסלוטי ופמלה ריבון, נרצחו בהפרש של יום זו מזו, וכעת כבר עבר שבוע בלי רצח נוסף של אף ילדה, עם או בלי שמלה מצועצעת. זה כנראה היה קשור לעובדה שחצי מההורים שרשמו את בנותיהם לתחרות נסיכת היופי מיהרו לבטל את השתתפותן, והשאר כנראה היו עושים זאת לולא התחרות בוטלה ממילא בעקבות כך. במקום מסוים, טרייסי קצת הצטערה שהרוצח נעלם, כשלא השאיר קצה-חוט מלבד קלף של מלכה ושבעה גמדי שוקולד. היא מיהרה לגרש את המחשבה הזאת בכל פעם שהופיעה, אבל היא עדיין הייתה שם, מנקרת במוחה. "את מאמינה ללוסיל?" הארי עזר לה הפעם לגרש את המחשבה. "זה משנה? יש לה אליבי מוצק. זו לא הייתה היא". לוסיל לה-ורן הייתה החשודה העיקרית. היא הייתה השופטת הראשית בתחרות נסיכת היופי, סוכנת דוגמנות מצליחה ודוגמנית-עבר בעצמה. הארי וטרייסי הסכימו מהר מאוד שהרוצח שלהם, או כנראה הרוצחת, אובססיבית לסיפור "שלגיה ושבעת הגמדים", וכמו המלכה הרעה היא כנראה מוכנה לרצוח כל ילדה שתאיים על תהילת העבר שלה כאישה היפה ביותר. רק לצוות התחרות הייתה גישה למידע על המשתתפות, ולכן החשד נפל מייד על השופטות, שכולן היו דוגמניות בעבר. בשבוע האחרון הם חקרו את כל ארבע השופטות – מלבדן היה בצוות השופטות עוד גבר אחד, והוא לא זומן לחקירה. בהיעדר קצה חוט, זימנו את לוסיל לחקירה נוספת, אך זה לא שינה את העובדה ששלוש מלכות סאדו ממועדון "גן החטאים" היו מוכנות לוותר על פרטיותן כדי לספק לה אליבי. בחזרה במשרד, טרייסי פתחה בקבוק בירה וגמרה אותו במהירות, עוד לפני שהארי סיים לשתות את הקפה שלו. רוב השוטרים נהגו לשתות קפה כדי להתרכז בעבודה, אבל טרייסי תמיד העדיפה בירה. אלכוהול בכמות מתונה הביא עמו שחרור למחשבות שלה, וכל עוד זה עבד, מנהל התחנה העלים עין. אבל הפעם נראה שהם חזרו לאותו מבוי סתום – שניהם קראו שוב ושוב את הראיות ולא מצאו שום כיוון שלא ניסו. אבל כעבור כחצי שעה, נראה שהבירה מתחילה להשפיע. "הארי", הפרה טרייסי את הדממה, "איך קוראים לשופט שעוד לא חקרנו?" "מורוני אולסן. למה?" "אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר אתו". "סיכמנו שהוא לא מתאים לפרופיל שבנינו". "ומי אמר שהפרופיל נכון? אנחנו מניחים שהרוצח הוא אישה אובססיבית שהשאירה לנו רמזים כדי שנתפוס אותה, אבל מה אם זה בכלל לא המקרה? מה אם הגבר האחד רצה שנחשוד באחת מארבע הנשים, וכיוון אותנו אליהן בכוונה?" "אבל למה? למה שירצח ילדות קטנות ויגרום לתחרות שלו להתבטל?" "אני לא בטוחה, אבל יש לי ניחוש. אתה חושב שמאוחר מדי לשיחת טלפון?" בבית שביקרו בו לפני שבוע, קייסי קסלוטי ענתה לטלפון. "ערב טוב", אמרה טרייסי, "זאת המפקחת טרייסי, הייתי אצלך לפני שבוע. מקווה שאני לא מפריעה". "בכלל לא", ענתה קייסי, "איך אני יכולה לעזור?" "רציתי לשאול, מה אומר לך השם מורוני אולסן?" נשמע שקייסי מהרהרת. היא ענתה כמעט מייד, אבל טרייסי חשה שזה היה 'כמעט' משמעותי. "נדמה לי שהוא היה אחד השופטים בנסיכת היופי. ברט ואני פגשנו אותו יחד עם אלנה". "וזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלת בשמו?" "כמובן שלא. הוא סוכן דוגמנות ידוע, כל מי שחי כאן ב-20 שנה האחרונות נתקל בשמו". "אני מתכוונת, באופן אישי. האם פגשת את מורוני בעבר?" הפעם זו הייתה, ללא ספק, שתיקה שנמשכה יותר מדי זמן. טרייסי קיללה את עצמה שלא התכוננה לזה יותר טוב, אבל ידעה שעליה להכות בברזל. "קייסי, אני באמת רוצה לעזור לך. אני מבינה שקשה לך לדבר על זה, ואני לא יכולה להחזיר לך את הבת שלך, אבל תחשבי על כל שאר הילדות שתוכלי להציל". "בבקשה..." מלמלה קייסי. "אז רק תעני לי כן או לא", אמרה טרייסי, "סיפרת לנו שניסיתי להיות דוגמנית בעבר, אבל פרשת כי כמה מפיקים הטרידו אותך מינית. קייסי, האם מורוני אולסן היה אחד המפיקים האלה?" (המשך יבוא)

  • תה אצל איידן

    דף

    (המשך מהשבוע שעכשיו) מורוני אולסן היה גבר גבוה כבן 50, שיערו וזקנו מאפירים, והוא התיישב כמו מלך בכיסא של חדר החקירות. אפילו האור הצהוב היחיד לא יכול היה לקחת את הבעת החשיבות מפניו. "זה לא חוקי", אמר, "אתם חייבים ליידע אותי במה אני מואשם". "אתה לא מואשם, אתה חשוד, בינתיים", טרייסי גלגלה עיניים, "ואמרנו לך, אתה חשוד ברצח הילדות אלנה לורטה קסלוטי ופמלה ריבון. את ההאשמות נשאיר לבית המשפט". "זה מגוחך. את יודעת בדיוק כמוני שלא עשיתי את זה". "אז אתה רומז שזימנתי אותך בגלל משהו אחר?" מורוני חייך. "ניסיון יפה", אמר, "נחכה לעורכת הדין שלי ונראה מי כאן יואשם בבית המשפט ועל מה". כחצי שעה מאוחר יותר, כשמורוני התייעץ ביחידות עם עורכת הדין (שהתגלתה כאחותו), טרייסי התפנתה לדבר עם הארי שנשאר מחוץ לחדר. "אנחנו יודעים שהוא חלאה. עכשיו אנחנו אנחנו צריכים רק להוציא ממנו את זה. יש לך רעיונות?" "מה עם העדות של אימא של אלנה?" "הטרדה מינית לפני למעלה מעשור? אנחנו לא יכולים להפיל אותו על דבר כזה. אפילו אם יקרה נס והוא יקבל על זה את מלוא העונש שיכול היה לקבל אז, אין לו סיבה להודות גם ברצח של שתי ילדות קטנות". הארי גירד בזקנו. "מכירה את דילמת האסיר?" "ברור, למדתי על זה בדיוק כמוך. אבל דילמת האסיר רלוונטית רק כשיש שני אסירים לפחות". "מה אם לא?" שאל הארי, "מה אם נגיד לו שיש בידינו ראיות שקושרות אותו לרציחות, ונבטיח להקל לו בעונש אם הוא יודה בפשע?" טרייסי הנהנה. "זה יכול לעבוד..." התחילה לומר, אבל קולה כמו דהה באמצע המשפט. "את עדיין לא נשמעת מרוצה". "כי אני לא מרוצה", אמרה, "בצורה מעוותת כלשהי, אני מאמינה לו. אני מאמינה שהוא לא האיש שלנו, אבל מצד שני, אני מאמינה שהוא כן עשה משהו". "טוב, אנחנו יודעים ש..." "לא הטרדה מינית שהתיישנה. משהו שהוא יכול באמת לשבת עליו, והרבה מאוד שנים". "טוב", משך הארי בכתפיו, "אם זה המקרה, עדיין אפשר לנסות את השיטה שלי, לא?" אדריאנה אולסן, עורכת הדין של מורוני, יצאה מחדר החקירות בצעד יהיר ממש כמו של אחיה. "כולו שלך", אמרה לטרייסי. "אל תדאגי, אני אסיים אתו מהר". היא חזרה אל חדר החקירות, בידה דף מונח על תיקיה, שלסירוגין קראה ממנו והביטה במורוני. אם זה היה אפשרי, מורוני נראה זחוח ובטוח בעצמו אף יותר מקודם. "נו, על מה דיברתם? איך אתה יוצא ממה שאתה חשוד שעשית, או איך אתה יוצא ממה שבאמת עשית?" "דיברנו על כל מיני דברים. בין היתר כמה רע נגרום לכם להיראות בסוף כל הסיפור". "חבל, כי אתה בבוץ עמוק יותר משאתה כנראה חושב, ובאמת כדאי לך להתרכז עכשיו בהגנה על עצמך". "אני יודע שאין לכם כלום עליי". "באמת?" שאלה טרייסי, "ומה אומר לך השם קייסי קסלוטי?" "אימא של אחת הילדות. אני באמת מרחם עליה, אבל זה לא אומר שאקפוץ בשבילה מתחת למשאית". "לא, אבל ידעת שהיא התלוננה נגדך על הטרדה מינית לפני 11 שנים?" "כמו כל דוגמנית כושלת שמחפשת את אור הזרקורים בדלת האחורית". "אתה טוען שלא עשית את זה?" "בזה את מאשימה אותי? במשהו שבין אם עשיתי ובין אם לא, כבר התיישן מזמן?" "לא. רק רציתי לענות מראש על השאלה הבאה שלך". "ומה השאלה הבאה שלי?" "מאיפה יש לנו דגימת דנ"א שלך", ענתה טרייסי, "דגימה שבאופן לא מפתיע תואמת לדגימה מהזרע שמצאנו על גופת בתה של קייסי, אלנה קסלוטי". זה היה הרגע המכריע, ידעה, הרגע שבו גורם ההפתעה יעבוד והוא יישבר, גם אם כעבור שניה הוא יתעשת ויחזור לעטות את מסכת הזחיחות. וטרייסי קלטה הכול, את הרעד שחלף בכף ידו שעל השולחן, את אגל הזיעה הבודד שהופיע על המצח, את הפה שנפער במידה כל כך מועטה שכמעט אין להבחין בה. "את משקרת", אמר, "מעולם לא..." "תתפלא איזו כמות קטנה דרושה", אמרה טרייסי, "הכול נשאר בדיוק איפה שהשארת אותו, במיוחד על גופה שאין לה חילוף חומרים. אתה בטוח שאתה רוצה להאשים אותי בשקר?" מורוני פתח את פיו לענות, אבל טרייסי קטעה אותו. "אתה יודע, אנחנו באמת נקל בעונש שלך אם תתוודה. אונס קטינה עלול בהחלט להגיע למאסר עולם, ועם ילדה בגיל הזה, ועוד אחת שרצחת אחר כך... או לפני..." "לא נגעתי בה!" התפרץ מורוני. אבל ההתפרצות הזאת היא בדיוק מה שטרייסי רצתה לשמוע. "אז נתת לה לגעת בך?" שאלה טרייסי ברוגע, "אתה חושב שזה יעניין מישהו? נניח שלא רצחת אותה. כל עוד הרוצח האמיתי מסתובב חופשי, אתה תואשם בכול, כולל עדות שקר אם לא תתוודה. אני מציעה לך הזדמנות לצאת מזה עכשיו, וזו הזדמנות שלא תחזור. מה אתה אומר?" זו הייתה נקודת השבירה. היא התיישבה מול מורוני כשדמעות נקוו בעיניו. "הקריירה שלי..." ייבב חלושות, "גם אם אצא זכאי..." "להפך, מר אולסן. גם אם תצא אשם, הקריירה שלך תחזור לעצמה כמו קסם. כמה סוכני דוגמנות אתה מכיר שפגעו בנשים, או אפילו בילדות? לכמה מהם נהרסה הקריירה, וכמה חזרו לעבוד מייד עם סיום הפרשה, אפילו במהלכה? אפילו עם אונס ילדה בת 4..." "לא אנסתי אותה!" הוא ספק צעק ספק בכה, "נגעתי בה, אבל לא אנסתי, בטח שלא רצחתי!" "אז מה כן? ספר לי הכול, מורוני, כל מה שעשית לאלנה קסלוטי. ככל שתדבר יותר, יש לך יותר סיכוי לצאת מזה". הגבר שנראה כל כך מרשים ובטוח בעצמו כשנכנס לתחנת המשטרה, נראה כעת כל כך עלוב, מייבב בכיסא שלו כמו ילד שנתפס גונב ממתקים. טרייסי התיקה סופית את מבטה מהדף הריק שבידה, והפנתה את כל תשומת לבה למורוני אולסן. "היא אפילו לא הבינה איך היא נראית כשהיא רוקדת..." (המשך יבוא)

  • תה אצל איידן

    ברווז

    (המשך מהשבוע שעכשיו) שני ברווזים יצא מהאגם הקטן לעבר גרגרי התירס שפיזרה טרייסי. היא שלחה יד ללטף ברווז אחד, אבל הוא נסוג מייד בחזרה אל האגם. עדיף ככה, חשבה טרייסי, אל תתקרב לבני אדם, אנחנו לא שווים את הצרות שאנחנו גורמים. כמו כתשובה, היא הבחינה בהארי מתקרב אליה בשבילי הפארק בדרך חזרה מבית המשפט, בידו חבילה מגולגלת. "נו? סיימנו את הסיפור?" שאלה אותו. "אפשר לומר. עורכת הדין של מורוני סגרה לו עסקת טיעון, שנת מאסר בפועל". "זה הכול?" "זה יותר ממה שהרוב מקבלים. תראי בעצמך". הוא הושיט לה את החבילה, שהייתה בעצם מהדורה מיוחדת של העיתון המקומי שעטפה בקבוק בירה. מלבד שנת המאסר בפועל נגזר על מורוני אולסן גם מאסר על תנאי, אבל טרייסי ידעה שזה כל כך חסר משמעות עד שהארי אפילו לא טרח לציין זאת, וכמובן שמהמאסר האמיתי ינוכה גם שליש על התנהגות טובה. "לפעמים אני תוהה למה אנחנו טורחים בכלל". היא פתחה את הבירה וגמעה את כולה מהר מאוד, ואז שניהם סיימו את הפסקת הצהריים וחזרו לתחנת המשטרה למלא ניירת. היום עבר בעצלתיים, ובסופו יצאו הארי וטרייסי מהמשרד בלי התקדמות משמעותית – הם היו בדיוק היכן שהתחילו. פקידת הקבלה קראה להם בדרך החוצה. "יש לי משהו בשבילכם". "בשבילנו?" שאל הארי בהתרגשות מעושה. "זה הגיע אליכם קצת יותר מוקדם". היא הגישה להם זר פרחים סגול עם אבקנים צהובים, ופתק מצורף לו. 'תודה שפתרתם את זה', חתמה קייסי קסלוטי בכתב היד של המוכר בחנות הפרחים. "נחמד מצדה", אמר הארי, "לשאלתך, בשביל זה אנחנו טורחים". משהו הציק לה. השפעת הבירה התחילה להתפוגג כבר מזמן, אבל טרייסי התאמצה שלא לתת לה לברוח. למרות הפרחים, משהו כאן מסריח. "טרייסי? הכל בסדר?" לא, חשבה, משהו כאן ממש לא בסדר. אחרי שעות העבודה, טרייסי מצאה את עצמה דופקת בדלת של בית הזוג קסלוטי. ברט פתח את הדלת. "שלום, ברט. קייסי בבית?" "קרה משהו?" "אני מעדיפה לדבר איתה באופן אישי. אתה יכול לקרוא לה בבקשה?" קייסי הופתעה לראות את טרייסי, אבל לפני שהספיקה לפצות את פיה, טרייסי הקדימה אותה. "למה שלחת לנו פרחים? זה נראה לך הגיוני?" "למה לא? תפסתם את מורוני, לא?" "הוא נשפט לשנת מאסר אחת, והרוצח של הבת שלכם עדיין מסתובב חופשי. זה נשמע לך כמו משהו להודות עליו למשטרה?" "לפעמים צריך להסתפק במה שיש. מי כמונו יודעות". "נכון", הנהנה טרייסי, "אבל למזלנו הפעם זה לא המקרה. אני מבקשת שתתלווי אליי, גברת קסלוטי". "רגע אחד", התפרץ ברט, "מה זה צריך להיות? את עוצרת את אשתי?" "אתה תופש מהר. קייסי קסלוטי, יש לך את הזכות לשמור על שתיקה, כל מה שתגידי עלול..." "תשמרי את על שתיקה!" צעק ברט, "לא מספיק שאיבדנו ילדה, את עוצרת את אימא שלה?!" "למה באמת עשית את זה, קייסי? לפחות לבעלך את חייבת את האמת, את לא חושבת?" "אין לך אפילו הוכחות?!" "הוכחות בהחלט יש, וגם מניע", אמרה טרייסי, "ואני מודה, שלגיה ושבעת הגמדים היה רמז מקורי, ובהחלט הוביל למה שרצית שיוביל, נכון? ביטול תחרות נסיכת היופי?" ברט הסב את ראשו לאחור לעבר אשתו, לא מאמין למשמע אוזניו. החלק הכי נורא היה שלמרות עיניה הדומעות, למרות נשימותיה הכבדות, שום הכחשה לא נשמעה מפיה. "מתוקה, זה נכון?" שאל בתקווה למוצא אחרון. לטרייסי אמנם לא היו שום הוכחות, אבל התיאוריה של הארי על דילמת האסיר הוכיחה את עצמה שוב – קייסי הנהנה. "אבל הבת שלנו... למה?" "כי זו הייתה הדרך היחידה לעצור את מורוני אולסן", קולה של קייסי חזר אליה. "מה הוא קשור?" "אתה יודע מה הוא עשה לאלנה?" קולה נשבר, "בטח שלא, כי היית עסוק להראות לכולם את הסרטונים המטופשים שצילמת. בכלל לא שמת לב שהיא חזרה לעשות פיפי במיטה, שהיא פוחדת מכל המבוגרים סביבה, שהילדה שלנו מתה כבר לפחות חודש לפני שהפסיקה סופית לסבול". "אז סיימת את הסבל שלה לטובתה?" שאלה טרייסי. "עם כמה שזה נורא", הנהנה קייסי, "כשמורוני והאחרים פגעו בי כבר הייתי כמעט בוגרת, יכולתי להתמודד עם זה. אלנה לא הייתה מסוגלת. ראיתי אותה מתה מבפנים, וראיתי הזדמנות להציל עוד הרבה נשים וילדות שהוא היה פוגע בהן". "למה לא התלוננת?" "אתה כל כך תמים, ברט! ראית איך זה נגמר, נכון? אבל טרייסי לא שואלת, כי שתינו ידענו מראש איך זה ייגמר. הייתי חייבת להרים קול צעקה, לא לתת לאף הורה לתת לילדה שלו להשתתף בתחרות כמו נסיכת היופי, לשים את העיניים של כל המדינה על הפרשה הזאת כדי שמורוני יישא בכל האשמה. קיוויתי שאלנה תעביר את המסר, אבל לצערי התחרות המשיכה להתנהל באין מפריע ו..." קולה קפא. "ובגלל זה רצחת את פמלה ריבון", השלימה טרייסי. "כל כך קיוויתי שלא אאלץ לרצוח שוב. למרבה המזל, שתי ילדות מתות הספיקו". "למרבה המזל?!" ברט הניד בראשו, "קייסי, הבת שלנו... אלנה שלנו..." "לפעמים צריך להסתפק במה שיש", אמרה בעיניים דומעות. היא לא התנגדה כשטרייסי ניגשה אליה לאט, והושיטה את ידיה שתוכל לאזוק אותן. "קייסי קסלוטי, את עצורה בחשד לרצח אלנה לורטה קסלוטי ופמלה ריבון. שתפי פעולה, ואני מבטיחה לך שהמשפט שלך ייערך בדלתיים סגורות".

  • תה אצל איידן

    גביש

    בקצה המבוך הייתה תיבה גדולה. הלוחם התעקש שהתיבה עלולה להיות חקיין וכדאי להיזהר, הנוכלת לא הסכימה והייתה להוטה לפתוח את התיבה, ומהר מאוד לברברית נמאס והיא שברה את התיבה לשניים כדי שכולם יהיו מרוצים. מלבד מטבעות זהב, נשפכו משם גם כמה שברים של מה שנראה כמו אבן יקרה, שכנראה נשברה ממכת הגרזן. הקוסם כעס שהיא אולי הרסה חפץ חשוב, אבל הנוכלת דווקא הייתה מרוצה, עכשיו כל אחד יכול לקחת חתיכת גביש וכולם יהיו מרוצים. אף אחד לא שם לב שבעצם היו חמש חתיכות והיא לקחה לעצמה אחת נוספת. מאז הם ניסו לברר את מקור הגביש, אם זה באמת משהו חשוב שנשבר או סתם. הקוסם בדק בכל הספריות ואפילו ניסה לזמן ישות חוצנית שאולי תדע. הנוכלת שאלה בשווקים המפוקפקים, אבל גם היא לא קיבלה תשובה. במבוכים הבאים הם למדו את הלקח, עצרו מול כל דלת לשאול האם כדאי לפתוח אותה או ישר לשבור, בחנו כל גובלין פשוט האם הוא נושא אוצר שעלול להיהרס. והאמת היא שהגביש הזה בכלל לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד, אבל ממש נהניתי לראות אותם שוברים את הראש על כל דבר.

  • תה אצל איידן

    אוזן

    הם הבטיחו שכולם יחזרו בריאים ושלמים. המלך אמר שהוא יתפוס אותם על זה במילה: כולם, יחזרו, בריאים, ושלמים. אז הם הסכימו על הפסקת אש, וכל השבויים חזרו לביתם, בלי פעימות ובלי אפליות אלא פשוט הועברו אחד-אחד דרך הגבול. אחת מהן, אישה עם שיער שחור ארוך, לא הסיטה אותו גם כשכיסה את פניה. רק כשאחד הצלמים המשיך במקרה לצלם אותה נכנסת למכונית של זוגתה בדרך הביתה, היא אספה את שיערה. אוזן אחת שלה הייתה חסרה. וזה בדיוק מה שהמלך קיווה לו.

  • תה אצל איידן

    רוח

    הרוח של מתיו פרי בא לבקר אותי הלילה. הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב. שכוכבי-עבר הם אנשים שימי התהילה שלהם הרחק מאחור, לפני שנולדנו, בטח לפני שצפינו בהם בטלוויזיה בזמן אמת משחקים את צ'נדלר בינג. אבל הלילה, הרוח של מתיו פרי בא לבקר אותי. שאלתי את הרוח של מתיו פרי אם יש לו עניין לא גמור בעולם הזה שהוא צריך שאעזור לו להשלים. הוא ענה שזה לא באמת עובד ככה, שרוחות המתים לא נשארות בעולם בגלל עניינים לא גמורים, אלא כי החיים עדיין זוכרים אותן. בגלל זה יש כל כך הרבה רוחות של כוכבי קולנוע ומוזיקה שמסתובבות בעליות-גג ישנות, כי הרבה מאוד אנשים זוכרים אותן, לפעמים אפילו כאלה שבכלל לא חיו בתקופתם. מוקדם מדי לומר בשבילו, אבל יש לא מעט אנשים שמתו עוד הרבה לפני שמישהו שחי היום נולד, והם תקועים כאן וכנראה יהיו תקועים לנצח, או לפחות עד קץ האנושות. שאלתי את הרוח של מתיו פרי למה הוא בא דווקא אליי. הוא ענה שאם הוא כבר תקוע בעולם הזה, עדיף שיהיה בחברה טובה. מישהו שלא שכח אותו והתחיל בינג' של חברים מההתחלה ביום שהוא מת, למרות כל המצב במדינה שלו. מישהו שמבין אותו כי משתמש כמוהו בהומור ככלי להתמודד עם טראומה. שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא לא מתבלבל בין עצמו לבין הדמות ששיחק. אחרי כל כך הרבה, הסביר, זה כבר לא משנה. בתור שחקן בעצמי אני צריך להבין את זה, אבל אם כבר מדברים, זה הזמן להזהיר אותי לא לנסות להיות מפורסם אם אני לא רוצה לגמור כמוהו. להוליווד אני כנראה לא אגיע בכל מקרה, אבל גם בנישה של ישראל זה עדיין לא שווה את הסיכון. אחר כך, הרוח של מתיו פרי שכב עם פה פתוח דרך בקבוק ויסקי, בתקווה שזה ישפיע. זה לא השפיע. הוא עדיין יכול היה לדבר ככה, אז התכוונתי לשאול אותו עוד משהו, אבל כבר לא התחשק לו לענות והוא רצה שנדבר עליי. שנדבר על החיים שיכלו להיות לו לולא היה בוחר בקריירה של פרסום. עניתי לו שבשביל להתמודד עם החיים שלי כנראה צריך הרבה פחות סמים, אבל זה בגלל שיש דרכים אחרות לברוח מדברים, למשל אנשים כמוהו שמופיעים בטלוויזיה. ואז הוא אמר שמהרגע שהוא הגיע למדינה הזאת הוא שמע את כולם מדברים על שוויון בנטל, ועכשיו סוף סוף נראה לו שהוא הבין, אבל זה עדיין לא נראה לו שוויוני.

  • תה אצל איידן

    כביסה

    כל מה שיש לי בעולם נמצא בתוך מכונת כביסה בטורינו. זה לא מדויק. יש לי גם שמלה שאני לובשת כרגע, שמן הסתם לא יכולתי לזרוק לכביסה עם כל השאר, אפילו בלי תחתונים. יש לי את הטלפון הנייד שדרכו אני עושה את כל הסידורים, כמו לשלם באפליקציות ולמצוא איפה לישון, ויש לי קצת כסף בחשבון, שאני לא יודעת אם זה נחשב רכוש כי זה בסך הכול ביטים במחשב. אבל חוץ מזה, כל מה שיש לי בעולם נמצא במכונת כביסה. בחור שנראה כמו שיכור מקומי נכנס למכבסה עם ערימת בגדים שתמלא שלוש מכונות לפחות, וערימה גדולה לא פחות של בקבוקי בירה. הוא מציע לי בקבוק, ועכשיו כל מה שיש לי בעולם הוא בגדים במכונת הכביסה, שמלה, טלפון נייד ובקבוק בירה שהולך ומתרוקן. הטלפון שלי נשאר בדירה של החתול שאני שומרת עליו – ידעתי שלא יהיה לי כאן חיבור לרשת, ואין לי כל כך מה לעשות אתו בלי זה, אז שיחה עם הבחור שהרגע נתן לי בירה במתנה נראית כמו הדרך הכי טובה להעביר את הזמן. קוראים לו ולדימיר, הוא הגיע לאיטליה כדי ללמוד והכיר פה את אשתו, שהיום יש להם שתי בנות. חוץ משתי הבנות, ולדימיר חי את החלום שלי, להכיר מישהו להשתקע אתו ולהתחיל לבנות חיים יחד מההתחלה, אחרי שאת כל החיים הקודמים שלי השארתי מאחור בלי להסתכל אחורה. את השמלה שאני לובשת כעת קנה לי מאיר, והלוואי שיכולתי לומר שהמתנות שלו היו קרובות לפצות על כל שאר הדברים שקיבלתי ממנו. דברים שאי אפשר לראות אבל אני לא יכולה להשאיר מאחור, לא חשוב כמה ארצה. מכונת הכביסה משמיעה צפצוף חזק. אני מוציאה ממנה את תיק הגב, שבעצמו היה צריך כביסה, ומתחילה למלא אותו בשאר הבגדים. הכיס של המכנסיים מרגיש מוזר וקשה, וכשאני בודקת מה יש בפנים, הלב שלי צונח לתחתונים שאין לי: הטלפון שלי לא נשאר בדירה כמו שחשבתי.

  • תה אצל איידן

    עוגיות

    לא דמיינתי שזה יקרה, שאפגוש אותו פנים אל פנים, גם כשמעבורת החלל נשאה את שלושתנו היישר אליו. אבל כעבר מה שנדמה כמו לא יותר מ-5 פארסק, הגענו אל הטירה השחורה מוקפת הלבה הרותחת, ומצאנו את עצמנו ניצבים מול האדם הנורא ביותר בגלקסיה כולה: דארת' ויידר בכבודו ובעצמו. "ברוכים הבאים", אמר מבעד למסכה השחורה, "אם הגעתם לכאן, כולכם עברתם את המבחנים הראשונים. רק עוד שלוש משימות נותרו, והן יקבעו מי מכם ראוי לשלוט לצדי בגלקסיה". הוא התקרב אלינו, מתנשא לפחות בראש מעל כל אחד מאיתנו, ובחן אותנו מקרוב. "ראשית, ענו לי, מדוע אתם רוצים להיות לצדי?" האישה השמאלית ביותר צעדה קדימה וענתה: "מה זאת אומרת? לשלוט באימפריה לצד לורד ויידר בכבודו ובעצמו, מי לא ירצה את הכוח הזה?" הגבר שעמד בינינו גיחך. "לזה את קוראת סיבה? אני רוצה לנקום בג'דיי. אני יודע שכמה מהם הצליחו לחמוק מפקודה 66, ויחד נוכל לפטור את הגלקסיה מאויבי האימפריה אחת ולתמיד". דארת' ויידר הנהן באיטיות. "ואת?" פנה אליי. "אני כאן בשביל העוגיות", עניתי. "מה?" "בואו לצד האפל, יש לנו עוגיות. זה לא מה שהבטחת?" "אכן הבטחתי, אבל אני לא סבור שזו סיבה..." "אני אעשה כל מה שתרצה, לורד ויידר, כל עוד אקבל עוגיות". "אנחנו נראה", אמר, "אם כן, המבחן השני שלכם. הקיסר פלפטין היה אמור להצטרף אלינו, אבל הוא מתעכב. בספינה שהגעתם עמה ישנו מכשיר קשר. צרו עמו קשר ואמרו לו את מה שאמרתם לי". ראיתי שהוא מביט ישר בי, מחכה שאעשה טעות, אבל לא זזתי מהמקום, וכך גם הגבר שלצדי. האישה הראשונה, לעומת זאת, פתחה מייד בריצה לעבר הספינה, לא עצרה אפילו כשראתה שהיא היחידה שעושה זאת, ומבעד לדלת ראינו אותה מרימה את מכשיר הקשר שפוצץ את הספינה לחתיכות. "טיפשה!" גיחך שוב הגבר, "כולם יודעים שרק שני סית' יכולים להתקיים, מורה ושוליה! הקיסר פלפטין לא אמור לדעת שאנחנו כאן, זה בהכרח אומר שאנחנו מנסים לחסל אותו!" "יפה מאוד", אמר דארת' ויידר, "וזו המשימה השלישית והאחרונה: השמידו את הקיסר. לא אכפת לי איך. מי שיביא לי את ראשו, יזכה לשלוט לצדי בגלקסיה כשולייתי". "בקשר לזה", אמרתי, "האמת היא שכבר ידעתי שזה מה שעומד לקרות". "כולנו ידענו! אנחנו מכירים את חוק השניים!" "לא, אני מתכוונת, ידעתי ובאתי מוכנה". ומקפלי גלימתי שלפתי את ראשו הכרות, המצומק והמצולק של הקיסר פלפטין. למרות ששום הבעה לא נראתה מבעד למסכה השחורה, ידעתי שדארת' ויידר בוהה בי כלא מאמין. "נו? מתי אני מקבלת את העוגיות שלי?" "יש לך חוצפה, לבוא בדרישות לדארת' ויידר, לורד הסית' וכעת המאסטר! אין לי עניין בשוליה שכל חפצה הוא עוגיות!" "אני חוששת שאין לך ברירה". ובתנועה מהירה שלפתי את להב האור האדום שלי. דארת' ויידר היה מוכן לזה, כמובן, והושיט את ידו להדוף את המהלומה שלי ממנו בכוח רצונו בלבד. אבל אני ידעתי שכוחי לא משתווה לכוחו ושאין לי סיכוי נגדו בדו-קרב. את המכה שלי לא כיוונתי אליו, אלא לגבר שלצדי. הוא נפל במכת חרב אחת. "זהו זה", אמרתי, "עכשיו אין אף מועמד אחר שיכול לקחת את מקומו כשוליה שלך. כמובן, אתה יכול להסתכן ולהרוג גם אותי, אבל עלול לקחת לך זמן למצוא שוליה חדשה. לבדך אולי תמות בינתיים, וזה יהיה סופו של מסדר הסית' המפואר. אתה מוכן לקחת את הסיכון הזה?" נשימה כבדה במיוחד ושונה מקודמותיה נפלטה מבעד למסכה. "שוקולד צ'יפס או שיבולת שועל?" "האמת שתמיד חיבבתי ערגליות תות".

  • ענבר גרינשטיין

    עוגיות

    "הוא שוב דופק את הראש בקיר, תעשי משהו!" אמרה ליבי. "תעשי את משהו!" החזירה לה אלונה. שתיהן לא ידעו מה לעשות. היא כבר ניסתה חיבוקים, צעקות, הבטחות, איומים, ליטופים, שום דבר לא מנע את החבטות המתסכלות האלה. לעיתים רחוקות, הסחות דעת עזרו. "רוני, חמוד, רוצה לבשל עם אמא ואמא?" שאלה ליבי. רוני לא הגיב, אבל הדפיקות נחלשו. "את חושבת שהוא הבין?" לחשה אלונה. "אני לא יודעת," נאנחה ליבי. היא לא טרחה ללחוש. רוני הפסיק לדפוק ורץ למטבח. נראה שהבין. הוא ניגש למגירה והוציא תבניות עוגיות בצורת אותיות. "חמודי, אנחנו מבשלים עכשיו, לא אופים." אמרה ליבי, אבל רוני המשיך לחפש בין האותיות. "אני אופה איתו עוגיות," אמרה אלונה וחיממה את התנור. רוני הוציא שתי אותיות - א, ו-ב. אלונה ניסתה לעזור והוציאה ג, אבל רוני זרק את ה-ג על הרצפה והוציא במקומה ה. "זה לא…" אלונה התחילה לומר, אבל התחרטה ושתקה. בשביל רוני אלה רק צורות בכל מקרה. היא הכינה בצק. רוני ערבב בכף. 33 סיבובים בכל כיוון, ואז שוב, 3 פעמים. היא רידדה את הבצק במערוך. רוני לקח את התבניות והטביע אותן בבצק. א ואחריה ה ואחריה ב. הוא הפריד את אותיות הבצק והניח אותן בתבנית. ואז הוא הטביע עוד ה אחת, והוסיף אותה משמאל לשלוש העוגיות שכבר הניח בסדר מופתי זו לצד זו. אחר כך הוא המשיך וכתב את אותה מילה עוד פעמיים והכניס את התבנית לתנור.

  • הילה בניוביץ'-הופמן

    עוגיות

    היא חיפשה עוד ועוד מתכונים של עוגיות. בכל פעם שהוא בא הביתה ליום או יומיים מהצבא, היא הכינה קופסה גדולה של עוגיות ושלחה אותה איתו בחזרה לחזית. כעת, היא לא שמעה ממנו כבר 24 שעות, ומאוד מאוד רצתה שישוב כבר הביתה. גם אם רק כדי לאסוף חבילה חדשה של עוגיות.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    תאבון

    הם היו אמורים להיות התשובה החיובית לארבעת המזוויעים הללו. אבל משהו התקלקל בדרך. בשנים האחרונות תאבון ספג רק עלבונות מחיים, בריאות ושלום: אמרו שהוא גורם להשמנה; מעודד אורח חיים לא טבעוני; פוגע בצניעות ובסגפנות. בסוף נשבר לו והוא פרש, ואז התחילו הצרות.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    שיר

    אלוהים רצה לברוא את העולם בשיר, אבל התקשה להחליט על סולם, כלי נגינה, מקצב; בלי חובבי מוזיקה בסביבה הוא לא ידע מה הם יעדיפו, ולנסות לצפות קדימה לתוך המערכת הכאוטית היה כאב ראש. אז הוא אילתר מהר יקום מצ'וקמק וישב לחכות שתהיה לדור הצעיר מוזיקה טובה. הוא עדיין מחכה.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    מנורת

    מתחת לשמשות היוקדות הוא הלך, ולכל אשר פנה אפף אותו כדור סמיך של אפלה ממנורת הלילה שלו. חושך שכמוהו פני השטח לא ראו מעולם. ממערותיהם עקבו כולם בהתרגשות אחרי שידור מסעו של הרובוט. הניסוי הצליח. אפשר לעבור לייצור בקנה מידה נרחב. בקרוב גם פני השטח יהיו שלהם.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    כיתה

    הטיול הרגלי הוביל אותי אל בית הספר היסודי הישן שלי, שכעת עמד שומם. להפתעתי הדלת הייתה פתוחה, ולא התאפקתי, עליתי במדרגות ונכנסתי לכיתה הישנה. התמונות על הקיר, רשימת שמות הילדים - הכל היה שונה, כמובן, אז כפתרון נשכבתי על הרצפה מתחת לשולחן והתבוננתי במסטיקים המוכרים.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    זהב

    כשעבר לבית, קנה שני מטילי זהב יקרי ערך כדי שיהיה מה למכור בשעת החירום שידע שתבוא. עם השנים נולדו הילדים, והמטילים שלא הוחבאו היטב הפכו לחבריהם הטובים למשחקים והם היו מלבישים ומדברים איתם. כשהגיעה השעה להימלט הוא לקח את הילדים על כתפיו ואת המטילים בתרמיל שעל גבו.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    המתנה

    בכל שנה ב-21 בדצמבר, כאשר השמש נטתה לשקוע, הוא הצטייד ביתד עץ ופטיש ושם פעמיו אל בית הקברות. בפעם היחידה שבה באנו לבקרו שם מצאנו אותו יושב בנוחות מול הקבר ומחכה לאור השחר. כשהבהרנו לו שאין טעם ולא קורה כלום, אמר רק "אני אמתין".

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    ראשוני

    כשנבחר לשלטון והעביר חוק שקובע ש-57 הוא מספר ראשוני, לרוב האנשים לא היה אכפת ואילו המתמטיקאים צחקו עליו שזה לא עובד ככה ומדוע שלא יקבע גם שפאי שווה 3. כשגילו שכל ספר שלהם שמדבר על ראשוניים מוחרם ומצאו את עצמם בכלא על הרצאותיהם, הם צחקו פחות. זה כן עבד ככה.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    בוהק

    כשהגענו לבסוף לכוך שבו נשמר גביש האמת, גילינו שהוא מבהיק בעוצמה העולה פי עשרות מונים על העששית הקטנה שלנו. לקחנו אותו איתנו ופסענו חזרה בשביליו של המבוך, אבל כשהגענו לחדר הגדול נעצרנו - באור הגביש ראינו את כל המפלצות בו שעל פניהן חלפנו קודם, ולא היה בנו אומץ להיכנס

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    מלכה

    על השולחן ניצב לוח שחמט ועליו שמונה מלכות, בצורה שבה אף אחת אינה יכולה להכות את חברתה. לקח לו זמן למצוא דרך להציב אותן כך והוא היה גאה מאוד. כשקם למחרת גילה שהמלכות חיסלו זו את זו במהלך הלילה. התברר שחוקי השחמט אינם תקפים בעולם האמיתי.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    בירה

    זהו סיפורם של שני בני דודים: עכבר הבירה ועכבר הבירה. האחד, חי לו בלב הכרך התוסס ומאמין שהוא נמצא בלב ההתרחשות שתצעיד את העולם לעבר עתיד טוב יותר של קדמה ושגשוג. השני כבר עבר את השלב הזה קודם, למד את הלקח וכעת חי לו בלב הפאב השכונתי.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    דף

    הדף היה מכוסה כולו בנוסחאות מקושקשות, עד אפס מקום. עבר זמנו. "זה לא יעבוד ככה, זה פשוט לא יעבוד" היא נאנחה ופתחה את החלון. רוח נעימה נכנסה לחדר. היא נתנה לה לנשוב על פניה ובהיסח הדעת ידיה נעו. כשהמטוס הושלך מהחלון, הוא התעופף באצילות, נישא על ידי הרוח אל המרחקים.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    ברווז

    הסיפורים בעיתון תיארו עד כמה השתנה. "התברברתי", אמר. כתבות דיוקן הסבירו לנו כמה הוא יפה עכשיו. באולפנים הסבירו הפרשנים עד כמה שגינו כאשר דיברנו על תפיסת "יופי" מלכתחילה. בדיעבד כשהתברר לנו שמדובר בברווז עיתונאי היה מאוחר מדי: השלט כבר הוחלף לעונת ציד הארנבים.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    גביש

    הילדה קיבלה ליום הולדתה "ערכת גידול גבישים". ההנחיות היו פשוטות יחסית: 1. יש לשפוך את האבקה המצורפת לקערה 2. יש להוסיף מים חמים מאוד אך לא רותחים 3. יש לצוד דרקון ולהוסיף את נשמתו בת האלמוות הילדה גילתה שהיא מתקשה עם ההנחיות כי "חם מאוד אך לא רותח" זה לא מדעי.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    אוזן

    מבנה האוזן המוזר של הלמור מטונגסטה הוביל את החוקרים לנסות לשחזר אותה במעבדה, וכשהבינו שהוא מקשיב לרוח העמידו את הבינה המלאכותית המתקדמת ביותר על מלאכת הפיענוח. לבסוף הופיע על המסך המסר שהרוח לוחשת ליצור המפוחד תמידית, והכל התברר: כדור הארץ התלונן עלינו נונסטופ.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    רוח

    אחרי שהעבודה על גלאי הרוחות הושלמה והתחלנו לחקור את הסביבה שיטתית באמצעותו, גילינו עד מהרה שיש ריכוז רוחות גדול במיוחד בבית החולים. זה נראה לנו ברור; רוחות אלו שמתו מצטברות שם לפני שימשיכו הלאה. אבל התברר שטעינו: אלו לא היו הרוחות שיוצאות אלא אלו שחיכו להיכנס.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    כביסה

    דלת הארון נפתחה בחריקה מצמררת. השלד ידע שבעלי הבית נתקעו בחו"ל והייתה לו הזדמנות פז. הוא מיהר אל סל הכביסה המלוכלת שעלה על גדותיו, נטל אותו ויצא החוצה לרחוב, שם התחיל לכבס אותה בשלווה. לעוברים והשבים לא היה אכפת מהמחזה. היו להם בעיות גדולות יותר.

  • גדי אלכסנדרוביץ'

    עוגיות

    זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא הכין עוגיות והוא היה מודאג מאוד מכך שלא היה בטוח כמה זמן עליהן לשהות בתנור. חמש דקות מההתחלה, המהומה פרצה והוא נאלץ להימלט. רק בערב יכל לחזור. החשמל כבר חזר, אבל במהלך ההתרחשות הוא נותק. העוגיות היו בתנור. הוא טעם. הן היו מושלמות.