רשימת הסיפורונים של סיפורונובמבר 2021

יעל ד.ש

דלת

כששואלים אותי למה נפרדנו אני אומרת שזה היה בגלל הדלת. "באמת?" הם שואלים בפליאה. ואני לא בטוחה מה לענות, אני רק יודעת שבאותו הרגע הכל נהיה כל כך ברור. שיפצנו את הכניסה ואני הצבעתי בהתלהבות על דלת עץ משולבת בזכוכית מחוסמת חלבית, שלצידה חלונות קטנים. "דני זה יהיה מקסים! ליד החלונות הקטנים אני אוכל לשים את הפסלים שלי וזה יכניס המון אור לבית, החלק הזה חשוך נורא!" "לא." הוא פסק בקרירות "זה מסוכן. מישהו ישבור את זה. " "אבל זה זכו... " נסיתי להגיד "לא. זה התפקיד שלי להגן עליך." הוא אמר, אוחז אותי בזרועתיו בחוזקה, ועלה לקומה השניה . וההבנה שטפה אותי ברגע אחד. אני לא יודעת למה דווקא ברגע הזה, היו כל כך הרבה רגעים אחרים לפניו. הייתי מניחה את הראש שלי על החזה שלו ואומרת לעצמי שאני מוגנת. שהוא שומר עלי מהעולם. אבל פתאום העולם הרגיש רחוק כל כך. והרגשתי שהדבר היחיד שיגן עלי עכשיו, זה אור שיכנס פנימה.

יובל מישורי

דלת

הן היו חייבות לגור בחור הזה באמצע שומקום... לא שווה לעשות משלוחים בנגב, תאמינו לי. מזל שזה לא אוכל, הוא היה מתקלקל מזמן, ולא הייתי מקבל שקל טיפ. בגלל שזה יישוב כזה שאין בו כתובות, אז אני צריך עכשיו לעקוב אחרי הוראות מוזרות. אחרי האוהל יש בית, ולידו קשור גמל גדול. אני דופק בדלת שעליה כתוב בפשטות "הדס + ורד". הדלת נפתחת, וההבדל הוא מדהים. החוץ המאובק, הצהוב, החם והמעיק מגיע עד סף הדלת. מצידה השני יש עולם כחלחל, קריר, נקי ומזמין. על הקיר מול הדלת יש תמונה שמאוד מוכרת לי, אבל אני לא זוכר מאיפה. אחת מהן עומדת בדלת ושואלת אותי משהו, ולוקח לי שניה לנער את עצמי, ואני נותן לה את זר החבצלות. היא מופתעת נורא וצועקת "הדס! בואי תראי!" אני שולף את הדף ואומר "טוב, יופי, אני רק צריך פה חתימה." ורד (אני מניח שזו ורד) מוסרת את הזר להדס המתמוגגת וחותמת לי בשמחה. בזמן הזה אני מגניב עוד מבט אל התמונה ומנסה להיזכר איפה ראיתי אותה. ורד שואלת אותי "אתה רוצה לאכול משהו? זו בטח נסיעה ארוכה חזרה לבאר-שבע." לוקח לי עוד שניה, כנראה בגלל החום של הצהריים. "כן? לא? הלו?" היא מנופפת יד מול העיניים שלי. "אה... לא יודע." "הכנתי עכשיו צלחת של מן ונופת, רוצה?" "במחשבה שניה אני חייב לרוץ", אני אומר כשאני מבין שטיפ אני כבר לא אקבל פה. יאללה למשלוח הבא.

יעל ד.ש

עגור

כשעמדתי על הסף, רגלי מגרדות את האינסוף, ראיתי לפתע עגור נוחת על עוגרן. צחוק התפקע ממני, וניצוץ קטן של קסם נדלק בעולם. ירדתי למטה.

ערן ארבל

דלת

הדלת שם, מאיימת כמו תמיד. אבל, מתישהו, צריך לפתוח אותה. בשביל זה הם פה. לזה הם התכוננו. רוב המאמץ נעשה. רק צריך להמשיך אל הצעד האחרון. לצאת מהחושך אל האור. הם הרגישו את הרעד עובר בכל גופם. יד חמימה, בטוחה, תומכת, לחצה ברכות את ידם. "אמא. אבא. יש לי משהו לספר לכם."

גדי אלכסנדרוביץ'

דלת

מאחורי שלוש הדלתות הסגורות הסתתרו העתידים הפוטנציאליים שלי. בחרתי אחת באקראי, ואז התערב השטן: פתח את אחת הדלתות האחרות, חשף את האסון שמאחוריה ושאל במתיקות אם ברצוני להחליף את הדלת הסגורה שבחרתי. המתמטיקה אמרה לי להחליף; אני, ללא היסוס, רצתי אל מבעד לדלת הפתוחה.

ליאור

דלת

היא שמעה את הקולות מתקרבים ולא העזה להסתובב. היא מיהר לפתח הבית, נכנסה ונעלה את הדלת מאחוריה. היא עוד לא הספיקה לנשום לרווחה, שעונה על הדלת מבפנים, כשהקליע חדר את דלת העץ ושם סוף ללבה הדוהר.

רן ארד

דלת

"מתי דלת - מפסיקה להיות דלת?" הזחל הביט בי בהבעה של חשיבות עצמית, לחיים תפוחות ועיניים מצומצמות, מחכה לתשובה. "כשהיא," ניסיתי, "נעולה?" הזחל כמעט הפיל את פיית הנרגילה, ואחז בה בחזקה בידיו הרביעית והחמישית, חושש שתישמט שוב. "שטות גמורה! כסילות!" הוא זעף. "הרי מטרתה של הדלת להינעל כשם שמטרתה להיפתח. שוטה!" הוסיף, וינק מפיית הנרגילה. חשבתי על אליס, סגורה בחדרה. אליס ניסתה לספר לי על כל מה שעברה, אבל הכל היה כל כך מבולבל וחסר היגיון. לבסוף חדלה לנסות. היא ישבה בחדרה, כותבת ביומנה את אותם דברים שוב ושוב, ממלאת מחברות בכתב מקושקש. היא סירבה לצאת, ואני, אני קיוויתי שזה יעבור, שהילדה הסוערת הזו שבחדר תחלוף, ומתוך העננים תזרח שוב אליס שאהבתי. אבל אליס לא שבה, והילדה שבחדר התרחקה ממני עוד בכל יום. "דלת אינה דלת," לחשתי, "כשאינך מסוגל עוד לעבור בה." הזחל הנהן, ושאף שוב מפיית הנרגילה.

יובל מישורי

דלת

מתכת מתנגחת במתכת בחריקה מכנית צורמת. הכח התוקף הודף את קווי ההגנה, מפלס דרכו בכל שכבה, עד שהוא חודר אל מטרתו בקצה הרחוק, ושם עוצר. כעת, כשהמגנים נכנעו, אפשר להמשיך. העולם מסתובב ב-180 מעלות, ושוב, והעמוד יורד לגומחה שלו ונחבט בתחתית ברעש אדיר. הדלת נעולה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

דלת

בבניינים הישנים של שכונת נווה יעקב אין הרבה דלתות פלדלת. יש שם בעיקר דלתות מתכת לבנות פשוטות, חלקן מרופדות מבפנים, עם כיסוי של שעוונית סובייטית בצבע בורדו, מחוברת בנעצים בתבנית מלבנית. דלתות של זקנים. דלתות שכל אחת מהן היא הדלת האחת שאהבתי, דלת שכבר לא תיפתח בשבילי.

דנה כץ בוכשטב

דלת

עקוד הנער על מזבח אין מפלט או סוף אחר מביט אל תוך עיני רוצח - אל עיני עצמו, בוגר. זמן לגדול, עצמו אומר. הפנטזיה היא בריחה. זמן לקום. הינני ער. החלום ימות איתך. העולם מלא ברוע ודבר אין בלעדיו. לא תוכל בתום לנגוע - ועצמו עוצם עיניו. לב הנער לא יבין זאת. הוא רואה סכין וקץ. סר עצמו משיר ופרוזה והלהב ינעץ. * על אף חרון המאכלת ועיני העצומות שוב כל לב יהיה לדלת, סף לממלכות קסומות.

ענבר גרינשטיין

דלת

"כשדלת אחת נסגרת, כל הדלתות נסגרות," אומר הפתגם. "אם בתחילה לא תצליח, לא תצליח גם בהמשך," אומר פתגם ידוע נוסף. ובכל זאת אני הצלחתי לפתוח דלת אחרת, כשהדלת שלי נסגרה בקול חבטה מהדהד. זה היה לפני שנתיים. באוויר היו דיבורים על מגפה שמגיעה אלינו מאמריקה הנחשלת. לא ייחסתי להם יותר מדי חשיבות, אבל ההנהגה כן. ליתר ביטחון סגרו מראש את כל "השירותים הלא חיוניים" ופיטרו אותי, יחד עם עוד אלפים כמוני. הדלת של המשרד נסגרה מאחורי גבי וחבטה באחוריי המטפוריים. ישבתי בבית בחוסר מעש ומתוך השעמום, נולדה הדלת. זאת הייתה דלת קוונטית שתכננתי כדי להעסיק את עצמי. תכננתי, בניתי, ופתחתי. הגעתי ליקום שלכם. גם אצלכם יש מגפה, אבל אצלכם הפתגם אמר "כשדלת אחת נסגרת, נפתחת דלת אחרת," או בגרסה מעט שונה, "נפתח חלון". אצלכם מאמינים בלנסות. הייתי מראה לכם איפה הדלת שלי, אבל אתם תנסו אותה, כמובן, ואתם עלולים להגיע ליקום שממנו הגעתי. לא אעולל לכם את זה.

דותן צור

דלת

משהו הולם בדלת בעוצמה, *בום* אני יודע שהדלת חזקה, *בום* אבל היא לא תחזיק מעמד לנצח. *בום* רון, גלית וקרן פה, מסתתרים איתי בפינה, *בום* אלתרנו נשקים, אבל אין סיכוי אמיתי שהם יעזרו. *בום* את מיכה הם שיפדו תוך שניות, והראש של שיפרה התפוצץ בזמן שהיא ברחה, *בום* אז ברחתי, אבל את זעקות הכאב של השאר לא אשכח למשך כל הדקות שנותרו לי *קראק*. עצרנו את נשימותינו, בקרוב הם יכנסו ואנחנו נאלץ להילחם עד חורמה בשביל הסיכוי הקלוש לשרוד. *טראח* הדלת נפתחה ונחבטה בקיר. ארבעתנו נעמדנו, מוכנים להגן על עצמינו. "כדור-אש" אחד מהם צעק, והחדר הקטן התמלא באור כתום בוהק.

LiorSchejter

דלת

לאן הוא נעלם? כולה ילד בן 4. אני מסתובב מעבר לפינת המסדרון, מקווה למצוא אותו, אבל הוא חמקמק מתמיד. קיבינימאט, זריז הילד הזה. בשבילו הכל משחק, ולך תסביר לו מה זה עושה ללב של אבא שלו. שלא לדבר על הרגליים. צחוק מוכר, מתגלגל מהחדר ליד, אני ממהר פנימה, אבל החדר ריק. רק שובל של צחוק, חצי נהנה חצי מתגרה. ופתח ממול. רץ דרך הפתח, אבל החדר שוב ריק, רק מסגרת עץ בריצפה, ועליה מונח הארנב שלו. 2 צעדים ואני שם. אין זכר לילד. רק בובת ארנב מונחת על דלת ברצפה, בתוך מסגרת עץ. דלת סתרים. אני פותח את הדלת. וואו, לזה לא ציפיתי.

שלמקו

דלת

"אל תתן לדלת לבעוט בך בדרך החוצה", הוא אמר, וצלע לכיוון מגרש החניה.

שלמקו

עגור

בדיעבד, היה אפשר לתארך את תחילת מלחמות המוטנטים ביום בו את התינוקות התחילו להביא עגורים.

קרן לנדסמן

דלת

‏טוק טוק. מי שם? דייט. איזה דייט? הדייט מהשאול שהביאה לך פרחים ושוקולד. טוק טוק. מי שם? אשתך. איזו אישתי? אישתך האנושית שהביאה את שתי הבנות כי הן רצו לראות מה אמא-של-מטה עושה בעבודה. טוק טוק. זו היתה טעות לאהוב נשמה בת חלוף. אני כל כך מתגעגעת.

איידן סוייר

דלת

פתאום הופיעה לו דלת באמצע המטבח. לא פורטל, לא שער בין-מימדי, אלא פשוט דלת. דלת רגילה של פלדלת עם משקוף וצירים, ניצבת על הרצפה. בהתחלה הוא חשב שאולי זה בכול זאת שער בין-מימדי, אחרי הכול הוא מעולם לא ראה בעבר שער בין-מימדי אמיתי ויכול להיות שבעולם שלנו הם נראים כמו דלתות של פלדלת, והוא פתח את הדלת וניסה לעבור דרכה. הוא מצא את עצמו מול המקרר. כלומר, לא הופיע שם, אלא פשוט הלך לשם כרגיל דרך הדלת, שעדיין לא היה בה שום דבר מיוחד. כלומר, חוץ מהעובדה שהיא פתאום הופיעה לו באמצע המטבח. אחר כך הוא קילל את עצמו, מטומטם אחד, מה אם זה באמת היה שער בין-מימדי והיית מוצא את עצמך במקום איום ונורא, למשל בשבי של חייזרים שיעשו עליך ניסויים מחרידים? והוא ענה לעצמו, ספק כתירוץ ספק כתשובה כנה, שלפחות היה לו שינוי כלשהו בחיים. הוא לא יצא מהבית כבר שבוע, מלבד לעבודה, וגם את זה הוא היה מעדיף שלא. עם מעט החברים שלו הוא לא תקשר, למרות שחשב כמה פעמים להציע לאחד או שניים להיפגש, ובכלל אם כל כך אכפת להם ממנו, שהם ישלחו הודעה. על אהבה או סקס אין בכלל מה לדבר מאז דניאל, והדבר הכי מרגש שקרה לו בשבוע האחרון – לא, בשנה האחרונה – הוא שפתאום הופיעה לו דלת באמצע המטבח. למחרת הוא קבע עם שיפוצניק. הוא ביטל יום עבודה כדי שיגיע בין 8:00 ל-14:00. בסוף הוא בא ב-7:30, והוא עוד היה מוכן לאפשרות שהשיפוצניק יאחר, אבל בחיים לא שמע על אחד שמקדים. אז הוא פתח לו את הדלת (הרגילה, לא זאת שהופיעה לו פתאום באמצע המטבח) בגופיה ותחתונים שהוא זרק על עצמו, ולא הפסיק לפהק כי בדיוק נגמר לו הקפה והוא תכנן לקנות דבר ראשון על הבוקר ועכשיו לא היה לו נעים להשאיר אותו לבד בבית. אחרי שעתיים של עבודה השיפוצניק אמר לו שהוא בחיים לא ראה דבר כזה והדלת הזאת פשוט לא יוצאת מהמקום. אפשר לנסות לפרק את היסודות אבל זה ייקח המון זמן ויעלה לו הרבה יותר ממה שהם סיכמו מראש, אז הוא ויתר. וככה הוא חי מאז, עם דלת באמצע המטבח. בעלת הבית אמרה שמדובר בשימוש בלתי סביר במושכר ושהוא חייב לתקן אותו על חשבונו, אבל לא אכפת לה שיעשה את זה עד סוף החוזה, אז בינתיים הוא כבר חידש אותו פעמיים. מדי פעם הוא עוד מחפש בגוגל על מקרים של דלתות שהופיעו פתאום באמצע המטבח, או לפחות מקווה שיעברו פתאום דרך הדלת חייזרים, אם כי רצוי שיהיו נחמדים ולא כאלה שיעשו עליו ניסויים. אבל זה לא קורה והוא נשאר בלי תשובה, בלי הרבה מקום במטבח, ורק עם דלת באמצע, שתקועה שם כמו השאלה למה הוא לא לוקח חופשה או מה לעזאזל קרה עם דניאל.

תמיר בוכשטב

דלת

אוקי, תשמעו. זה לא באמת כל כך פשוט כמו שאתם חושבים, בסדר? "סך הכל שלושה שלבים!" באוזן שלי שלושה שלבים. אולי השלב הראשון באמת פשוט כמו שאתם חושבים. אולי. לכאלה כמוכם, שיש להם אגודלים. אבל מילא. נניח. אבל השלב השני? אתם תנסו להתפתל ככה שכל הארבע טונות ייכנסו, ועוד בין המדפים. ועוד מספיק כדי שתוכלו לבצע את השלב השלישי. "סך הכל שלושה שלבים". באמת. ואז אתם מתלוננים שיש טביעות רגליים על החמאה? תגידו תודה שזה הכל. או שמראש תוותרו על זה שנכנס. אני עד היום לא מבין בשביל מה זה טוב להכניס פיל למקרר. אנחנו באים מאפריקה והודו, זוכרים? זה לא שמפריע לנו שחם.

רחלי צורף

דלת

"תמיד כשאחת נסגרת, אחרת נפתחת" היא הייתה אומרת לי. אני לא בטוחה בנוגע לתזמון, אבל כן בנוגע למכניקה. מן תנועה פיזיקלית במרחב, אולי המסה האטומית של האוויר שנעה בין אחת לאחרת. והמשקל השונה בין דלתות חופפות לדלתות מקבילות. לכאן או לכאן, קצת אחרי שהדלת של יסמין נסגרה, הדלת של הגר נפתחה. הדלת של יסמין הייתה דלת מתכת גדולה וכבדה עם סימני חלודה מפוזרים על כל שטחה. מרמזים על מצבה ומזהירים - תיזהרי לא להישרט. בהתחלה, היא נעה היטב קדימה ואחורה. כבדה, אבל בתנועה. הגשמים והרוחות חלחלו למתכת הצבועה בכחול כהה, חדרו למערכת הצירים והפכו כל תנועה שלה לכבדה הרבה יותר, חורקת הרבה יותר, ומעיקה. הרבה יותר. הדלת של יסמין הובילה אותי לאולם של פלאות. פיות עופפו קרוב לתקרה, שדונים העתיקו את עצמם ממקום למקום כבמטה קסם, וחדי קרן צייצו לתשומת לב וליטופים אקראיים. היה משהו ממכר מאחורי הדלת של יסמין. אבל קסם כזה מושך, לא יכול להתקיים בלי צד אפל. כשהייתי נכנסת לאולם הפלאות וסוגרת אחרי את הדלת, האורות היו מתעמעמים, פני השדונים החמודים היו הופכים למרושעים, הפיות החלו להמטיר קללות מלמעלה וציוציהם של חדי הקרן הפכו לצווחות איומות. היה קשה לנעול את הדלת של יסמין. היא איימה להתנתק ממקומה ולשטח אותי על הרצפה, אבל הצלחתי להתחמק. הסתובבתי זמן רב ללא דלת. בהתחלה במקלט סגור ואטום, ואז באוהל, פתוח ונושם. ואז הגיעה הדלת של הגר. דלת עץ, טריקה שקטה, פשטות וקלילות שרק עץ חלול יכול להביא. אבל העניין הוא, שלא היה עניין. כמה כבר אפשר להתלהב מפשטות? מה כבר אפשר לגלות מאחורי דלת צרה שנפתחת בכזאת קלות? אז גם את הדלת הזאת סגרתי. חזרתי אל האוהל. ועכשיו אני מחכה לפיזיקה שתעשה את שלה. שהדלת הבאה תיפתח. בתקווה, שהדלת הבאה תהיה חזקה כמו פלדת, קלה כמו עשויה מפולימרים ונעה קדימה ואחורה, כאילו שום דבר לא מכביד על ציריה.

LateTrain_

דלת

‏כל לילה הוא היה שומע את האנשים הקטנים חוגגים. כל לילה היה מביט בדלת הארון, תוהה לגבי המוסיקה שבפנים ומחזיק את השמיכה. בבוקר תמיד הארון הכיל רק בגדים. "אבל אמרתי לך, אתה לא מחליט לפתוח את הדלת" סבתא רטנה, בעודה מוסיפה תבלין למרקחת הבוקר שלה. "היא צריכה לרצות להפתח" ‎#סיפורונובמבר

סיפור שקרה לי עם דלת

דלת

צריכים להתכונן, דיברתי עם זיו בפעם השלישית בוואטסאפ כשהוא מציע שנלמד יחד עם חבר משותף בדירה ליד המכללה. נעים מאד טדי, נעים מאד נוקה. יושבים ומדברים אנגלית עילגת. שמעתי בדלת חיה כלשהי שורטת את הדלת או נובחת. שאלתי: טדי יש לך כלב? מה זה הרעש הזה? הוא עונה לי: כן, הכלבה של אחותי. תהיתי מי זו והתיישבנו ללמוד אנגלית. לפתע, נפתחת דלת ויוצאת סנדי והכלבה שלה שאנל. סנדי החברה מהמכללה שלומדת יחד איתי. היי סנדי, היי נוקה,מה את עושה פה? מסתבר שלאחיך קוראים טדי. הסוף.

נעם פאר

דלת

יוסף נאנח, משך בידית הכורסה כדי להזדקף לישיבה, ופתח את העיניים. הסימונים המציקים האלו שוב היו שם. "יואבי!" הוא קרא, " אתה יכול לבוא הנה רגע?" "כן סאבוש" יואב הגיח מהמטבח, מנגב את ידיו, "מה קרה?" "זה סימנים כאלה, כל פעם אחרי שאני מתקשר, אתה יכול לסדר לי את זה?" יואב הבליע חיוך. "איזה סימנים, סבא?" "כמו אותיות סיניות כאלה, בשוליים של השדה ראיה. זה כבר כמה ימים ככה, מאז שפתחתי את הדלת לבחור הסיני ההוא." ליואב לקח כמה שניות לעכל את המידע. "פתחת את הדלת לבחור סיני?" הוא הרצין פתאום, "למה שתעשה דבר כזה?" "כי הוא דפק" היתמם יוסף. "לא שהבנתי מילה ממה שהוא אמר, התרגום הזה שוב הפסיק לעבוד לי. למה? זה משנה?" "יכול להיות שהתקינו עליך תוכנת ריגול, תן לי את היד רגע, אני אבדוק את ההגדרות אצלך" "ריגול?" צחק יוסף "מה יש להם לרגל אחרי? מה הם רוצים להשיג, את המתכון של העוגת שזיפים של סבתא שלך?" "סבא, די, זה רציני" אמר יואב בפנים מודאגות, "כבר שלושה ימים שמישהו יכול לראות כל מה שאתה רואה, סיסמאות והכל." "אה, באמת לא הצלחתי להיכנס לבנק אתמול ולא הבנתי למה" נזכר יוסף. "סביר שזה בגלל זה באמת" יואב אמר בהיסח הדעת, "רק שניה, אני מנסה להריץ פה משהו", הוא התרכז לרגע, "זה כנראה ינתק אותך מהרשת לכמה דקות." "בטח, מתוק" השיב יוסף. הוא הסתכל מסביב וראה איך רשימת הקניות המתעדכנת נעלמת מהמקרר, כמו גם הקיר עם כותרות החדשות המתחלפות שחזר להיות לבן פתאום. אחרי חמש דקות הכל חזר. "זהו" אמר יואב בסיפוק, "סידרתי את זה. ועדכנתי גם את הגדרות ההגנה שלך כדי שזה לא יקרה שוב. אבל באמת כדאי שתיזהר קצת יותר סאבוש." "תודה מתוק שלי. אני אזהר" חייך אליו יוסף. " עכשיו אתה יכול גם בבקשה להתקשר בשבילי למנחם?" "בטח סבא" יואב הבליע חיוך נוסף, "אני אקשר אותך". יוסף ראה מולו את הדלת עם תמונתו המוכרת של מנחם. הוא דפק על הדלת. " יוסף!" קרא אליו חברו, "איזה יופי שבאת! בוא תיכנס". יוסף נכנס לסלון המוכר וסגר אחריו את הדלת. בעולם האמיתי גופו שלח יד לידית, השכיב את הכורסא, ועצם את עיניו.

C_Gustav

דלת

אל תנסה את החלון הזכוכית נשברת בקלות וזה מסוכן ואל תכניס את הראש בקיר הגולגלת גם רגישה בסך הכל יש מנעול והוא חלוד והוא עקשן גם עם המפתח תישאר פה עוד קצת זה נוח ונעים ולצאת קשה ויכאב נורא

דותן צור

דלת

(גרסה מתוקנת) *הם* הולמים בדלת בעוצמה, *בום* אני יודע שהדלת חזקה, *בום* אבל היא לא תחזיק מעמד לנצח. *בום* רון, גלית וקרן מסתתרים איתי בפינה, *בום* אלתרנו נשקים, אבל אין סיכוי אמיתי שהם יעזרו. *בום* את מיכה הם שיפדו תוך שניות, והראש של שיפרה התפוצץ בזמן שהיא ברחה, *בום* הצלחנו לברוח, אבל את זעקות הכאב של השאר לא אשכח למשך כל הדקות שנותרו לי. *קראק* אנחנו עוצרים את נשימותינו, בקרוב הם יכנסו ואנחנו נאלץ להילחם עד חורמה בשביל סיכוי קלוש לשרוד. *טראח* הדלת נפתחת ונחבטת בקיר. ארבעתנו נעמדים, מוכנים להגן על עצמינו. "כדור-אש!" אחד מהם צועק, והחדר הקטן מתמלא באור כתום בוהק.

יובל מישורי

עגור

גבי הביט בשלט וגירד את ראשו המיוזע עם היד שאחזה בכובע. בידו האחרת היתה מפת סימון שבילים מנוילנת כהלכה, מקופלת כדי להראות את האזור בו הוא חשב שהוא נמצא. שלט המתכת המחליד אמר בפשטות "מושב עגור, נוסד 1950". חיפוש מדוקדק במפה לא העלה נקודת יישוב כזו, וגבי הביט שוב מתוסכל בשלט הקטן ליד שער היישוב. אור פנס הרחוב שהאיר את השלט ואת המפה צבע את שניהם בצהבהב חולני. הרמזים הובילו אותו ואת אחותו אל פארק בריטניה, ובתוכו אל תל עזקה. כפי הנראה הם איבדו את הסימון של שביל ישראל ותעו בדרך. "גבי, בוא! אני חושבת שאני יודעת את הכיוון!" הוא הלך אחריה אל תוך החשכה. העששית שלה היתה חזקה בצורה מעוררת התפעלות, ועדיין הוא הפעיל גם את הפנס שלו כדי להמשיך ולחפש התאמה למפה שבידו. הם המשיכו בהליכה זהירה במשך עוד מספר שעות. תוואי השטח לא היה מאוד קשה להליכה, אבל הם הקפידו לחפש את סימון השביל, וזה גזל מהם זמן. השמיים הלכו והחווירו, הכוכבים הלכו ודעכו, וכשנשאו עיניהם ראו את קרני השמש הראשונות על פסגת התל. הם עלו אליו בשארית כוחותם, בתקווה שלא יצטרכו לרדת ברגל. קריאה נוספת בכתב החידה המסתורי הפנתה אותם לאחד העצים הבודדים על ראש התל. הם חפרו שלושה מטרים צפונה לעץ, ובעומק של 15 ס"מ מצאו את התיבה. גבי פתח את התיבה ביד רועדת, ואחותו הביטה בו בהתרגשות מופגנת. בפנים היה מוט מתכתי לא גדול, קצת עקום ומחודד בקצהו האחד. גבי פתח את המפה והצביע על מקום מסוים. דבי הוציאה את המקל מהתיבה ונגעה בקצה המחודד במפה, ליד אצבעו של גבי. שניהם נעלמו בהבזק של פעלול זול משנות השבעים.

גדי אלכסנדרוביץ'

עגור

אחרי שהתחילו לבנות את השכונה החדשה, מרוב עגורנים לא ראו את היער. כשקמנו בוקר אחד וראינו שכולם המריאו לשמיים והתעופפו חשבנו שאולי הם לא יכלו לסבול זה את קרבתו של זה; אבל כשרעידת האדמה הכתה הבנו שהם פשוט חשו בה מראש. את הריסות אתרי הבניה לא שיקמו, אבל גם היער לא חזר.

ליאור

עגור

הוא אף פעם לא ראה עגור. הוא ראה חסידות גדולות בנדידתן וקיווה לראות עגורים ולזהות אותם, אבל כל זה היה לפני המעצר. מאז הוא כבר לא מביט מעלה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

עגור

היא שונאת קיץ. בחורף אפשר להסתתר. להחביא את הברכיים הבולטות במכנסי טרנינג. לכסות את הכרס מתחת לסווטשירט. בקיץ הכל בחוץ. בעיקר הרגליים הארוכות, הדקות. היא לא צריכה את הקולות מבחוץ. היא לא עיוורת. עגור, היא מסננת אל המראה. עגור, עונה העולם בחוץ. רק מתי תלמד לעוף.

@theshnekel

דלת

עמדתי מול דלת הכניסה לבית, מחזיק את המפתחות ביד. הכרחתי את עצמי לספור אחורה בקול, עשר, תשע… ואמרתי לעצמי בלב שבאפס אני פותח את הדלת. ‏באפס אני אגלה איך ישתנו החיים שלי לנצח. באפס אני אגלה מי מת לי.

@theshnekel

עגור

הלכנו ביחד בשקט, אחד ליד השני. שנינו מעדיפים להסתכל על החול למטה מאשר על הים או השקיעה. לפתע נעצרת, הרמת את מבטך וראית את העגורים חולפים מעלינו. תמיד אהבת להסתכל על ציפורים עפות. נתת לי יד וחייכת. חייכתי בחזרה. עכשיו גם אני אוהב לראות ציפורים עפות.

תמיר בוכשטב

עגור

כולם נודדים דרומה בחורף. זה קל להם. דורות על גבי דורות הם נדדו דרומה בחורף. כל האינסטינקטים שלהם קוראים להם לנדוד. לי זה פחות קל. דורות על גבי דורות לפני נשארו באותו מקום מאז שהם נבטו. גם אני נשארתי באותו מקום במשך שנים. בלי שום צורך או רצון לנדוד. ואז באו המסור, והתנור, והמברשת. ואז באו הידיים, ונתנו לי כנפיים, ועכשיו אני משהו אחר. ואין לי את האינסטינקט הזה לנדוד. לא הייתי צריך אותו בתור עץ. אבל כולם נודדים, אז גם אני נודד. אפילו שזה קשה.

Avish

עגור

She folds him like a paper crane: One sharp corner on another, Straighten out the crease. Unfold, flip over, fold again: Perfect origami lover. Hands swift, mind at ease. She puts him on the windowpane Carefully, beside the others Nodding in the breeze.

ערן ארבל

עגור

אמרו לו שהוא לא יכול, שזה לא בשבילו. מישהו כמוהו בכלל מסוגל לעמוד בדרישות? זה מעולם לא נעשה. חייבים לחשוב על המסורת. מה ההורים שלו יחשבו? זה לא מתאים בחברה מנומסת. אבל הוא לא הקשיב להם. הוא עשה את המשלוח. הוא פרש כנפיים שוב רק כשהזוג אסף את התינוק החדש לחיכם.

דנה כץ בוכשטב

עגור

"אז זה שלוש מאות שח"י עבור שלושה כרטיסים לדסקיות מדרך, מגדיר ציפורים ומשקפת," אמרה הפקידה בדלפק. "עד שעתיים המתנה לדיסקיות, וצריך להחזיר אותן תוך חצי שעה." עמרי הביט אל תוך הסורק וחיכה שהאשראי יעבור. בחזרה בלובי, כבר מרחוק עמרי שמע את אגם מבקש'ת, "יהיה אפשר גלידה?" "נראה," איתי אמר. התכנית הייתה לשמור את הגלידה כפרס ניחומים למקרה שלא יראו ציפורים היום. בסוף הןם חיכו לדיסקיות המדרך רק חמישים דקות. "תעצומי עיניים," עמרי אמר לאגם, "וחכה שניתן לך את המשקפת." קריאות הפליאה של אגם כשהביט'ה במשקפת היו שוות בהחלט את מחיר הכרטיס, וגם את יום החופש שלקחו. זה אפילו היה שווה את השעה של לעמוד באמצע חלקת אדמה יבשה ולחכות שלאגם ימאס להסתכל עשרים שנים אחורה על הציפורים שהיו פה פעם.

נעם פאר

עגור

העגורים היו גאוות הגנים הקיסריים. עשרות עגורים לבנים הסתובבו בגנים, נהנים מטיפול מסור של עובדי הארמון. זה לא היה נדיר לכן לראות מדי פעם גם עגור טועה שנכנס לתוך הארמון פנימה, אבל נראה שהעגור הזה היה מבולבל במיוחד כי הוא הצליח להגיע עד לחדר השינה הקיסרי לפני שהמשרתות מצאו אותו. זה דרש בסוף שלושה שומרים, ארבעה יועצים קיסריים ושתי משרתות לחוצות עד שהצליחו להוציא אותו משם, נזהרים כמובן לא לפגוע באף נוצה מנוצות העגור הקדוש. בזמן שצבא של משרתות התחיל להחזיר את החדר ההפוך לקדמותו, שלושת השומרים צפו בעגור המבוהל בעודו מעופף אל מעבר לחומות הגן, מוודאים שאין בכוונתו לחזור. העגור עף בכבדות מעבר לחומת הגן, מעבר לחומת הארמון ומעל לגבול היער הקיסרי. אחרי מספר דקות הוא נחת לפני בקתה ישנה, שם חיכה לו אדונו הישיש. "נו, הצלחת?" שאל הזקן את העגור התשוש. בתשובה, העגור פתח מקורו והטיל לאדמה מספר שרשראות זהב מעוטרות וטבעת אחת משובצת אזמרגד. "יפה מאוד" התפעל האדון. הוא התחיל לבחון את התכשיטים אבל העגור הכניס את צווארו הארוך בינו לבין הזהב. "קרעעע" הוא צווח על הזקן. "מה קרה? דווקא יפה לך ככה" הוא הקניט אותו. "קרעעעע!" "בסדר, בסדר, אני מחזיר אותך" התרצה האדון. הוא מלמל את הלחש, נגע בראש העגור, והשוליה שלו שב והופיע בפניו. "בלעכס" הוא התלונן לאחר שווידא שכל חלקי גופו נמצאים במקומם, "איזה חיה מגעילה, עכשיו שבועיים יהיה לי טעם של נוצות בפה. בפעם הבאה אני הופך לחתול"

יובל מישורי

עגור

הירו טייל לצידה של טומומי בשבילי הגן. ליבו יצא אליה, אבל הוא חשש לעשות מעשה שיתפרש כחוצפה. "ראה!" היא חייכה והצביעה על הבריכה, שם נחת עגור אפור יפהפה. גם הירו חייך, והחליט שסימן זה ניתן לו משמיים. הוא התקרב אליה ולקח את ידה העדינה בידו. לשמחתו, היא לא משכה את ידה.

עגור

דניאל סיים במהירות את הקורנפלקס ורץ לפארק השעשועים. הוא ניגש קודם כל אל האיקס-עיגול, נעמד מול הגלילים הצהובים. "איקס" אמר, וסובב גליל בידו הימנית. "עיגול" אמר, וסובב אחר בידו השמאלית. לאחר כמה דקות כאלו, ניגש אל ספינת הפיראטים, נעמד עליה בסנדליו, וניסה שלא ליפול. "איזון טוב" לחש לעצמו, ומיד נפל אל החול, ועלה שוב. "נו, דיי, אתה הורס!" צעקו לו הילדים, אבל דניאל המשיך לנסות, עושה את המיטב שיכל כדי לא לבכות אחרי כל נפילה. הוא החל להשתפר, אבל כבר היה מאוחר מידי. יוני נכנס לפארק עם החברים שלו וצעק אליו, "דניאל! בוא, בוא, יא זבל!" דניאל היה בן שש, בשנה גדול מיוני, וגבוה יותר, אבל יוני היה מוצק וחזק ממנו. הוא התקרב לעשר פסיעות מיוני וחבריו, ליבו הולם בחזקה, הניף את שתי ידיו לצדדים כמו כנפיים, והרים את ברך שמאל גבוה ככל שיכל. יוני רץ אליו, צורח, ודניאל בתנופה הוריד את רגלו השמאלית ובעט בימנית. עקב הסנדל פגע ישירות באפו של יוני, והוא עף לחולות כמו אבן, דם יורד מאפו. דניאל הביט ביוני השוכב, ובדם שהמשיך לזלוג מאפו. לא היה דם בסרט, או בשום סרט אחר שהרשו לו לראות. החברים של יוני נעלמו, והעיגול הרטוב בחול נעשה גדול ואדום יותר ויותר. דניאל התכופף לראות, האף של יוני נראה כאילו הוא לא במקום הנכון, מקופל פנימה, ולפני שדניאל יכל לעצור את עצמו, הוא הקיא על יוני שאריות קורנפלקס חצי מעוכלות.

הראל ודותן

דלת

הדלת של חדר שתים \ מיומנו של ילד כאפות הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. הראל, עמד ליד הדלת הסגורה והבהה בספרה שתים מרוססת על הדלת בספריי שחור. הוא יכל לשמוע את הצחקוקים מעברה השני של הדלת. הוא לא צחק. הוא עמד בצד השני של הדלת לבד. הוא יכל רק להריח את ריחות המטעמים שהתבשלו שם, אבל לא לטעום. כמו בפעם ההיא שפנימייה ד' התמלאה בריח של פנקייקים, אבל מי שהיה מעברה השני של דלת חדר שתים לא היה יכול לטעום. זה מאוד כאב להראל, לעמוד כך ליד הדלת הסגורה. לבדו. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. יובל עמד ליד הדלת הסגורה ווידה שהדלת לגמרי סגורה ושאף אחד לא יפתח אותה. הוא בדיוק נכנס מהחלון עם קופסא מלאה בשוקולדים והוא רוצה להיות בטוח שכשהוא יאכל אותם אף אחד לא יכנס פתאום והוא יצטרך לחלוק איתו. כמו בפעם ההיא שהם הכינו פנקייקים ואביאל הגיע והכריח אותם להביא לו. אז הפעם יובל וידה שהדלת סגורה לגמרי ושאף אחד לא יכול להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. דניאל ישב במיטה שלו וראה סרט במחשב שהוא הגניב לפנימייה. כשיובל נכנס מהחלון עם קופסת השוקולדים דניאל אמר לו לדאוג שהדלת סגורה לגמרי, כדי שאף אחד לא יכנס באמצע ויפריע להם לראות את הסרט. וגם, כמובן, כדי שהם לא יצטרכו לחלוק את השוקולד עם עוד אנשים וככה יישאר להם יותר. אחרי הכל, לא כל כך פשוט לגנוב שוקולדים מהמטבח ועד שהם הצליחו הם לא ששו במיוחד לחלוק אותם. ואותו דבר לגבי המחשב. אז דניאל ביקש מיובל לדאוג שהדלת לגמרי סגורה ושאף אחד לא יוכל להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. זה היה מאוד חשוב לעומר שהדלת תהיה סגורה, כי עומר תמיד היה מתעסק בכל מיני דברים סודיים שבוודאי היה אסור להתעסק איתם. כל מיני אבקות ונוזלים, חלקי מציתות וכדורים. אז עומר פשוט דאג שהדלת תהיה סגורה היטב ואם הוא היה צריך משהו מבחוץ הוא יוצא ונכנס חזרה לחדר מהחלון. באותה הפעם עומר הביא מברגה כדי לתקן את הארון שלו ושל יחיאל, וכדי להיות בטוח ממש שאף אחד לא נכנס הוא דאג שהדלת סגורה היטב. גם אחרי שיובל ודניאל אמרו לו שהם כבר ווידאו שהדלת סגורה היטב ושאף אחד לא יכול להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. יחיאל ישב ליד דניאל וראה איתו את הסרט, אבל בכל פעם שהיה חשד שמישהו עומד לפתוח את הדלת דניאל מיד סגר את המחשב והחביא אותו בארון. לא היה בכלל כיף לראות ככה סרט, אז ליחיאל היה מאוד נוח שהדלת של החדר תמיד סגורה. הוא בסך הכל היה צריך להיכנס ולצאת מהחלון והוא היה נהנה מכל ההטבות שחדר שתים יכול להציע לדיריו. מטעמים גנובים מהמטבח, סרט טוב מידי פעם בערבים, ואם משהו היה נשבר ואב-הבית היה מתעכב, אז ל עומר היה תמיד את כל הציוד לערוך כל תיקון בעצמו. דניאל ויחיאל צפו בסרט במחשב וצחקו בזמן שעומר בדיוק ניסה לסגור את הדלת היטב ולוודא, למרות שהדלת כבר הייתה סגורה היטב, שבוודאות בוודאות אף אחד לא יכול להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. אבל לאביאל, הילד החזק והחסון ביותר מהפנימייה השכנה, זה לא הפריע. שום דלת סגורה לא תעצור אותו מלהיכנס לחדר שתים. מה גם שזאת לא הייתה ההטבה היחידה שהשרירים של אביאל סיפקו לו, רק חזותם האימתנית הייתה מספקת כדי שגם לאחר שאביאל יכנס לחדר שתים שבפנימייה ד' הוא יזכה להנות מההטבות השונות שדיירי החדר יכלו להציע. סרט טוב, אוכל טעים, ואם הוא היה רוצה להדליק איזה סגריה אז לעומר היה את כל המציתות בעולם. בנוסף, אביאל תמיד יכל להציע את אבטחתו במידה ומשהו ישתבש. אם מישהו אפילו ינסה לפתוח את הדלת, אז עכשיו אתם יכולים להיות בטוחים שהוא לא יצליח להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. אבל לאיתן, הילד המקובל ביותר בשכבה, זה לא מפריע כלל. כדי להיכנס כל מה שהוא צריך זה להגיד את שמו בקול רם ומיד הדלת הייתה נפתחת בפניו יחד עם פניהם המזמינות של יושבי החדר וכל מטעמיהם מונחים לפניו. כמובן שגם מושב טוב מול המחשב היה מיד מתפנה עבורו, ואם הוא היה צריך איזה שהוא ציוד מעומר, הוא תמיד היה יכול להיות בטוח שעומר ייתן לו. זה היה מאוד נוח לאיתן, שככה כל דלת נפתחת בפניו. גם אם זו דלת שסגורה היטב היטב כדי שאף אחד לא יוכל להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. הראל, עמד ליד הדלת הסגורה והבהה בספרה שתים מרוססת על הדלת בספריי שחור. זאת לא הייתה הדלת הסגורה הראשונה שנעלה את הראל לבד בחוץ. היה גם את הדלת של חדר שלוש הסמוך. וגם את הדלת של חדר ארבע, הממד. וגם את הדלת של פנימייה ג' השכנה. וגם את הדלת של כיתה ט'1. וגם של כיתה ט'3. וגם של כיתה ט'2. הכיתה שלו. וגם הדלת של הסניף. וגם הדלת חדר המוזיקה. והדלת של הזולה. והדלת של החדר מורים. זה מאוד כאב להראל, לעמוד כך ליד כל הדלתות הסגורות. לבדו. למרות שבפעם האחת כשהדלת כן נפתחה, ובטון מלא רחמים הוזמן הראל להיכנס פנימה, הוא לא נכנס. כנראה שאחרי שאתה עומד אפילו בפני הדלת של הבית שלך סגורה לפניך, הראש, גם עם כל הלוגיקה ההגיונית שבעולם, לא יצליח לשכנע את הלב שהוא רצוי.

הראל ודותן

דלת

הדלת של חדר שתים \ מיומנו של ילד כאפות. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. הראל, עמד ליד הדלת הסגורה והבהה בספרה שתים מרוססת על הדלת בספריי שחור. הוא יכל לשמוע את הצחקוקים מעברה השני של הדלת. הוא לא צחק. הוא עמד בצד השני של הדלת לבד. הוא יכל רק להריח את ריחות המטעמים שהתבשלו שם, אבל לא לטעום. כמו בפעם ההיא שפנימייה ד' התמלאה בריח של פנקייקים, אבל מי שהיה מעברה השני של דלת חדר שתים לא היה יכול לטעום. זה מאוד כאב להראל, לעמוד כך ליד הדלת הסגורה. לבדו. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. יובל עמד ליד הדלת הסגורה ווידה שהדלת לגמרי סגורה ושאף אחד לא יפתח אותה. הוא בדיוק נכנס מהחלון עם קופסא מלאה בשוקולדים והוא רוצה להיות בטוח שכשהוא יאכל אותם אף אחד לא יכנס פתאום והוא יצטרך לחלוק איתו. כמו בפעם ההיא שהם הכינו פנקייקים ואביאל הגיע והכריח אותם להביא לו. אז הפעם יובל וידה שהדלת סגורה לגמרי ושאף אחד לא יכול להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. דניאל ישב במיטה שלו וראה סרט במחשב שהוא הגניב לפנימייה. כשיובל נכנס מהחלון עם קופסת השוקולדים דניאל אמר לו לדאוג שהדלת סגורה לגמרי, כדי שאף אחד לא יכנס באמצע ויפריע להם לראות את הסרט. וגם, כמובן, כדי שהם לא יצטרכו לחלוק את השוקולד עם עוד אנשים וככה יישאר להם יותר. אחרי הכל, לא כל כך פשוט לגנוב שוקולדים מהמטבח ועד שהם הצליחו הם לא ששו במיוחד לחלוק אותם. ואותו דבר לגבי המחשב. אז דניאל ביקש מיובל לדאוג שהדלת לגמרי סגורה ושאף אחד לא יוכל להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. זה היה מאוד חשוב לעומר שהדלת תהיה סגורה, כי עומר תמיד היה מתעסק בכל מיני דברים סודיים שבוודאי היה אסור להתעסק איתם. כל מיני אבקות ונוזלים, חלקי מציתות וכדורים. אז עומר פשוט דאג שהדלת תהיה סגורה היטב ואם הוא היה צריך משהו מבחוץ הוא יוצא ונכנס חזרה לחדר מהחלון. באותה הפעם עומר הביא מברגה כדי לתקן את הארון שלו ושל יחיאל, וכדי להיות בטוח ממש שאף אחד לא נכנס הוא דאג שהדלת סגורה היטב. גם אחרי שיובל ודניאל אמרו לו שהם כבר ווידאו שהדלת סגורה היטב ושאף אחד לא יכול להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. יחיאל ישב ליד דניאל וראה איתו את הסרט, אבל בכל פעם שהיה חשד שמישהו עומד לפתוח את הדלת דניאל מיד סגר את המחשב והחביא אותו בארון. לא היה בכלל כיף לראות ככה סרט, אז ליחיאל היה מאוד נוח שהדלת של החדר תמיד סגורה. הוא בסך הכל היה צריך להיכנס ולצאת מהחלון והוא היה נהנה מכל ההטבות שחדר שתים יכול להציע לדיריו. מטעמים גנובים מהמטבח, סרט טוב מידי פעם בערבים, ואם משהו היה נשבר ואב-הבית היה מתעכב, אז ל עומר היה תמיד את כל הציוד לערוך כל תיקון בעצמו. דניאל ויחיאל צפו בסרט במחשב וצחקו בזמן שעומר בדיוק ניסה לסגור את הדלת היטב ולוודא, למרות שהדלת כבר הייתה סגורה היטב, שבוודאות בוודאות אף אחד לא יכול להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. אבל לאביאל, הילד החזק והחסון ביותר מהפנימייה השכנה, זה לא הפריע. שום דלת סגורה לא תעצור אותו מלהיכנס לחדר שתים. מה גם שזאת לא הייתה ההטבה היחידה שהשרירים של אביאל סיפקו לו, רק חזותם האימתנית הייתה מספקת כדי שגם לאחר שאביאל יכנס לחדר שתים שבפנימייה ד' הוא יזכה להנות מההטבות השונות שדיירי החדר יכלו להציע. סרט טוב, אוכל טעים, ואם הוא היה רוצה להדליק איזה סגריה אז לעומר היה את כל המציתות בעולם. בנוסף, אביאל תמיד יכל להציע את אבטחתו במידה ומשהו ישתבש. אם מישהו אפילו ינסה לפתוח את הדלת, אז עכשיו אתם יכולים להיות בטוחים שהוא לא יצליח להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. אבל לאיתן, הילד המקובל ביותר בשכבה, זה לא מפריע כלל. כדי להיכנס כל מה שהוא צריך זה להגיד את שמו בקול רם ומיד הדלת הייתה נפתחת בפניו יחד עם פניהם המזמינות של יושבי החדר וכל מטעמיהם מונחים לפניו. כמובן שגם מושב טוב מול המחשב היה מיד מתפנה עבורו, ואם הוא היה צריך איזה שהוא ציוד מעומר, הוא תמיד היה יכול להיות בטוח שעומר ייתן לו. זה היה מאוד נוח לאיתן, שככה כל דלת נפתחת בפניו. גם אם זו דלת שסגורה היטב היטב כדי שאף אחד לא יוכל להיכנס. הדלת של חדר שתים שבפנימייה ד' הייתה תמיד סגורה. הראל, עמד ליד הדלת הסגורה והבהה בספרה שתים מרוססת על הדלת בספריי שחור. זאת לא הייתה הדלת הסגורה הראשונה שנעלה את הראל לבד בחוץ. היה גם את הדלת של חדר שלוש הסמוך. וגם את הדלת של חדר ארבע, הממד. וגם את הדלת של פנימייה ג' השכנה. וגם את הדלת של כיתה ט'1. וגם של כיתה ט'3. וגם של כיתה ט'2. הכיתה שלו. וגם הדלת של הסניף. וגם הדלת חדר המוזיקה. והדלת של הזולה. והדלת של החדר מורים. זה מאוד כאב להראל, לעמוד כך ליד כל הדלתות הסגורות. לבדו. למרות שבפעם האחת כשהדלת כן נפתחה, ובטון מלא רחמים הוזמן הראל להיכנס פנימה, הוא לא נכנס. כנראה שאחרי שאתה עומד אפילו בפני הדלת של הבית שלך סגורה לפניך, הראש, גם עם כל הלוגיקה ההגיונית שבעולם, לא יצליח לשכנע את הלב שהוא רצוי.

איידן סוייר

עגור

"אימא, הכנתי לך עגור!" חן הגישה לי נייר סגול מקופל לשתי כנפיים מעוינות, ששתיים מצלעותיו בולטות לזנב וצוואר עם מקור שהתקפל מתוכו. "איזה יופי, מתוקה", ונישקתי אותה על המצח כשהתיישבתי לידה ועצרתי את הדמעות בכוח. כבר היו לי לפחות חמישה עגורים, וגם הם רק מהשבוע האחרון, אבל לא נראה שהיא מודעת לכך. העיקר הכוונה, הזכרתי לעצמי. "באת לקחת אותי הביתה?" "הלוואי. אני מקווה שבימים הקרובים". "נמאס לי להיות כאן". "זהו? כבר התחלת לרחם על עצמך?" שאלתי בחיוך, "לא עוד הרבה זמן. אני מבטיחה". כשהסתיימו שעות הביקור הבחנתי בד"ר גרוס, מנמנמת על כיסא בחדר קטן שנראה כמו מטבחון, כנראה נחה בין המטופלים במשמרת האינסופית. ניגשתי אליה בעדינות. "סליחה?" לחשתי. היא התעוררה בבהלה קלה וניערה את ראשה. "מצטערת! הכול בסדר?" "רציתי רק לשאול אם יש התקדמות, כי האחיות לא אמרו לי..." "כן", נראה שהיא מארגנת את המידע בראשה ושולפת אותו בן רגע, "אתמול הצלחנו לנהל שיחה מלאה על המצב הרפואי שלה. אני לא יודעת אם היא זוכרת על מה דיברנו, אבל אז היא הצליחה להשתמש בהרבה מילים מקצועיות, כמו אישה בגילה ולא כמו ילדה בת 6. את יכולה לומר שהמשכת לראות התקדמות גם היום?" הנדתי בראשי. "היא שוב קראה לי אימא". "כן... בקשר לזה, התייעצתי עם הפסיכיאטרית שלנו, אבל היא עדיין לא חזרה אליי. חן בבירור מזהה אותך כאדם קרוב, ואת בגיל מתאים יחסית למה שהיא חושבת שהיא, אז זו ההשלמה שהמוח שלה עושה. הבנתי שהאימא האמיתית שלה היא הסיבה שבגללה היא כאן?" הנהנתי. "באותו יום רבנו בגלל... לא חשוב, היא נסעה בחזרה לבית של ההורים שלה, למרות שהיא הייתה אומרת שהיא מעדיפה למות ולא לחזור לשם. כנראה היא לא ראתה אפשרות אחרת. לא הייתי יודעת את זה לולא השכנים הזעיקו משטרה, אבל כבר היה מאוחר מדי". לאחר מחשבה ארוכה, ד"ר גרוס אמרה, "בדרך כלל לא הייתי מציעה להסתיר ממנה מה אתן באמת, אבל נשמע שהמוח שלה מתמודד עם כל כך הרבה, ואני לא יודעת איך היא תעמוד בזה. בינתיים אני חושבת שהכי טוב שפשוט תהיי כאן איתה". "זה ברור", אמרתי, "אני אחזור מחר". כבר פניתי להמשיך אל המעלית, כשהבחנתי בציפור הנייר הכחולה מונחת על בר המים. "אני רואה שגם את קיבלת עגור", הראיתי לה את הציפור הסגולה שלי. "היא תמיד אהבה אוריגמי?" "מאז שהכרתי אותה", עניתי, "כנראה לפחות מאז שהייתה ילדה". "זה טוב. זה מגרה את המוח שלה וגם משהו מהחיים שלה. אם כי אני מאמינה שנראה התקדמות גדולה יותר אם היא לא תכין את אותו הדבר כל הזמן". "כן, ככה הנחתי, עגור זה הקיפול הכי בסיסי". וכשחזרתי למחרת, מצאתי אותה יושבת על המיטה, מקפלת נייר ורוד על השידה. "אימא!" היא קראה בפנים מוארות, "רק התחלתי, מה את רוצה שאני יקפל היום?" התיישבתי על המיטה שלה וליטפתי את שיערה. "אני חושבת שהיום אני רוצה עגור".

רבקה צוראל

דלת

היא הייתה בטוחה שהיו אמורים להיות לשמלה כיסים. ככה קראו לה באתר "כיס קז'ואל כחול" או שאולי היא מתבלבלת וזו " צדפה כחולה יומיום" לא משנה היא תחליף. טוב היא תלבש מכנסיים, למה יש רק תפר שמדמה כיס? טוב, היא כבר מאחרת היא תקח את המעיל וכבר תשים בו את הדברים זאת רק קפיצה קטנה לבר השכונתי עם חברות. גם לו נעלמו הכיסים היא הייתה בטוחה שיש לו, יש לה זכרון מעומעם מתחילת העונה שמצאה בו 10 ₪ ומסכה ממגפה שנכחדה ושניהם שמחו אותה. זאת בטח העייפות. אבל היא לא תוותר כל כך הרבה זמן הן מנסות להפגש ותמיד יש משהו. אין ברירה היא תקח את התיק. הן כולן עם תיק, זה הדבר הראשון שהיא ראתה שנכנסה בדלת של הבר השכונתי. #סיפור_אימה

סופי טני

דלת

האגדה מספרת על איש זקן שהיה מהלך ברחובותיה של עיירה ולגבו קשורה דלת עץ ישנה. שנים רבות היה הזקן מהלך ולגבו הדלת, ואיש מעולם לא שאלו לשמו. פעמים רבות שאלו למעשיו, מן החשש שמא מתנכל הוא לאנשי העיירה או לבתיה, אולם האיש מעולם לא הזיק לנפש חיה. לעיתים היה מדבר בקול אל עצמו, מנאץ אל עבר השמיים או נובח לכלבים ברחוב. נערי העיירה היו מקניטים אותו בעוברו, לעיתים השליכו אבנים, לפרקים ביקשו שיוריד את הדלת. והאיש תמיד המשיך בדרכו, כאילו לא פנה אליו איש בדבר מעולם. בוקר אחד מצאוהו העוברים והשבים, והוא קפוא כאבן בשלג. הביאוהו אל הרופא, שם הושכב על צידו ונעטף בשמיכה חמה. יצא הרופא לטפל באחר שביקש אותו, ולחדר השקט נכנסה ילדה קטנה. איש לא הבחין בה כשנכנסה, וגם הזקן לא נתן דעתו עליה. עמדה הילדה במשך דקות ארוכות והתבוננה בזקן, ולאחריהן הלכה סביבו, נתנה ידה בידית הדלת שבגבו ומשכה. מתוך הדלת הפתוחה בקע אור קטן ומראה של ילד פעוט, היושב ופניו בין ברכיו, והוא בוכה ובוכה.

Z4Zima

דלת

הוא שומע גניחות מעבר לדלת, וכל הדם גועש לו בגוף, אי אפשר לטעות באנחות העונג שלה. ההתנשפויות המקוטעות, הקול שמתחדד ונעצר, הרווחה שמתפשטת במיתרי הקול שלה עם כל מהלומה. כן, גם את הדי הגוף הזר שפוגש בגופה המזמין של אשתו הוא שומע מבעד לדלת, שמוגפת בפניו.

Z4Zima

עגור

״מה את צווחת כמו כרוכיה?״ הדהדו מילות הרעל של אמא שלה, כשהיא טרקה אחריה את הדלת ופרצה בריצה ארוכה, בין העצים אל השדות, ועד למאגר הגדול שמחכה לגשם. הדמעות שלה יבשו. היא נשכבה ארצה ונתנה לסרעפת להתמלא אוויר. שולחת יד עדינה להרגיע את הכאב בדרך הכי מהירה שהיא מכירה. מבעד למכנסיים והתחתונים, היא פגשה את המאגר הפרטי שלה, שנענה בפכפוך למגעה המלטף, הנעים, המרפרף. כשהשיא הכה בה בקע מגופה המתפתל קול עמוק וגרוני. היא פקחה את עיניה וראתה להקת עגורים חולפת מעליה בv מלכותי. לו יכלה גם היא לעזוב את העמק ולעוף איתם.

LiorSchejter

עגור

מזרון. במרכז אולם התעמלות, ואני מציץ דרך הדלת, מהתקרה. אור שוטף את האולם דרך חלון גדול בצד. אני מחליט לקפוץ פנימה, מעריך שנפילה מ 3 מטרים על מזרון לא תהרוג אותי. האולם ריק, אבל האורות דולקים וקולות נשמעים דרך דלת בצד. על הקירות אפשר לראות הרבה פוסטרים של אומנויות לחימה, מעליהם בגדול White Crane Dojo. הדלת נפתחת והקולות עכשיו יותר ברורים. ילד צעיר, כבן 8 נכנס וקורא לחברו באנגלית עם מבטא ישראלי ברור - gimme a second. אני מביט בו, לרגע לא מזהה, הוא נעצר, מופתע, מסתכל עליי, לא מבין. ומיד בורח חזרה דרך הדלת שנטרקת בכוח. ואז אני מזהה אותו.

C_Gustav

עגור

ערפל מסביב וקריאה בודדה ואם אין מי שישמע? האין הציפור בכל זאת לבד?

ג'ני פילצ'ין גלעד

משקפת

זוג כוסות רידל. ז'קט עור ישן. תריסר קלסיקות מד"ב. הכל ארוז בארגזים - חוץ מהמשקפת של אבא. אותה יקח איתו בתרמיל הגב. ישים אותה על השידה ליד המיטה האלמונית הבאה. כמו בכל יום מאז אבא הראה לו איך להסתכל דרכה הפוך, לעשות את הצרות קטנות-קטנות ולהכניס אותן לקופסת גפרורים.

דותן צור

עגור

עמדנו בתור לעלות לעגלות שיובילו אותנו לתוך השמורה. גמענו בשקיקה כל פיסת מידע שהמדריכה זרקה עלינו. ורד, אחותי, אמרה שבטח נשכח את רוב מה שנשמע. רציתי להאמין שזה לא נכון, אבל בדיעבד היא צדקה. ראינו שקנאים, חסידות, אנפות, כמה עיטים, וגם שלדג קטנטן. גשם קל החל לרדת ממש לפני שנגמר את הסיור בשמורה. ורד ואני הלכנו להביא את הרכבים שחנו רחוק מהכניסה. עגור בודד עף מעלינו, כאילו מבקש שנחזור בהקדם.

יעל כנען

דלת

הוא פתח את הדלת ורק תחתונים לגופו. למרות המבוכה הברורה שהייתה אמורה לעלות בה כל מה שעלה היה כאב למראה גופו שאיבד מעוצמתו, ותחתוניו עם ההדפס שהזכירו לה תחתונים של ילד. היא הביטה בו הולך ונעשה כחוש יותר ויותר בכל ביקור בעודו מגרד את עצמו למוות, ידיו עוברות שוב ושוב בשערות ראשו שהלבינו זה מכבר. "רוצה לשתות משהו? אולי קפה" "לא תודה, בדיוק שתיתי" השיבה. לא רוצה לפגוע בו, אבל בדידותו מנקרת בה. "את אף פעם לא רוצה לשתות" אמר בחיוך. "נכון, כי אז אני צריכה לשירותים, ולך תחפש שירותים כשאתה בדרכים…" השיבה לו בחיוך נבוך ובכנות שאפשרית לפעמים רק בין שני אנשים שיודעים שבקרוב לא ייפגשו שוב לעולם. #סיפורונובמבר #דלת

LateTrain_

עגור

‏כל ערב, לפני השינה, הם היו מתכרבלים. עוד יום עבר, עוד יום ביחד, והזמן יחדיו הולך ופוחת. "איך אדע שאתה תהיה בסדר?" היא בכתה "את תדעי. אני אשלח סימן, ואת תדעי שהכאב נגמר" הוא אמר. שבוע אחרי ההלוויה, היא הרימה מבט וראתה את העגור. גדול, לבן, פורס כנפיים. וחייכה.

ליאור

משקפת

המשקפת הייתה חזית הטכנולוגיה - בשום מקום בעולם לא הגיעו קרוב לפיתוח דומה. בכל זאת הורה שר הביטחון לגנוז אותה, כי משקפת שמאפשרת צפייה בעבר תפגע בהסברה.

תמיר בוכשטב

משקפת

הים הכחול השתרע ללא הפרעה לכל הכיוונים ועד לאופק, רגוע ושליו. הספינה שעליה עמד רב החובל בהקה באור השמש, מצוחצחת וגאה. המעיל והכובע שהכריזו על דרגתו עבור כל מי שהסתכל היו חדשים ונטולי רבב. הוא היה רב חובל חדש, על ספינה חדשה, והוא היה נחוש בדעתו להגיע ליעד בשלום. הוא לא נתן לים השליו להרגיע אותו. האזור הזה של הים היה ידוע בריבוי מפלצות ופיראטים, והוא לא התכוון לתת להם לתפוס אותו לא מוכן. המשקפת בידו היתה ההפך המוחלט לספינה ולרב החובל. היא היתה ישנה וחבוטה, וגוף הארד שלה היה סרוט ומלוכלך. רק העדשות היו חדשות ונקיות. היא עלתה לו יותר ממה שמשקפת חדשה היתה עולה, ועדיין היתה זולה ביחס למה שהמוכר הבטיח לו. "עם המשקפת הזאת, אתה תמיד תראה את האוייב מתקרב" קסם חזק, שאמור לאתר את הזיז על רקע ענני הסופה, למצוא מפלצות ים גם כשהן צוללות עמוק מתחת לפני השטח, ואפילו לחדור דרך אשליות של קוסמי הפיראטים. רב החובל הרים את המשקפת לעינו, והביט על הים השליו. *** הים הכחול השתרע ללא הפרעה לכל הכיוונים ועד לאופק, רגוע ושליו. הספינה שעליה עמד רב החובל בהקה באור השמש, מפרשיה המרוטים מתנופפים ברוח. המעיל והכובע שהכריזו על דרגתו עבור כל מי שהסתכל ניתלו עליו ללא צורה, ספוגים במי ים. הזיז היה הרחק מאחוריהם, והנזק שהתקפתו גרמה הסתכם, בסופו של דבר, בשבוע של מנוסה חסרת שינה וקרעים במפרשים, שתוקנו מאז. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אם המשקפת לא היתה מראה לו את המתאר של הציפור הענקית בתוך העננים. אם הוא לא היה מאיץ במלחים שלו ומתחיל לברוח הרבה לפני שהיא היתה מוכנה לתקוף. הקסם של המשקפת עבד, בדיוק כמו שהובטח לו. "עם המשקפת הזאת אתה תמיד תראה את האוייב מתקרב". רב החובל הרים את המשקפת לעינו, והביט על הים השליו. *** הים הכחול השתרע ללא הפרעה לכל הכיוונים ועד לאופק, רגוע ושליו. הספינה שעליה עמד רב החובל התנודדה מצד לצד, החור שנפער בצידה מכוסה בקרשים חדשים.. המעיל שהכריז על דרגתו עבור כל מי שהסתכל נתלה עליו ללא צורה, ספוג במי ים. הכובע אבד מתישהו במהלך השבוע. הקראקן הצליח להתקרב הרבה יותר מדי לפני שהמשקפת מצאה אותו, וזרועות הציד שלו פגעו בספינה, ולקחו איתן חלק מהמלחים. אבל הספינה שרדה את המתקפה, ורב החובל עדיין היה נחוש בדעתו להגיע ליעד. הוא לא ייתן לעוד אוייב להתגנב אליו. בשביל זה היתה לו את המשקפת. ועד עכשיו, עם המשקפת הזאת הוא תמיד ראה את האוייב מתקרב. הוא הרים את שהמקפת לעינו, והביט על הים השליו. *** מבט מקרוב היה מזהה את שאריות המעיל המפואר בקרעים שעדיין ניתלו ממנו. גם את פניו של רב החובל עדיין אפשר היה לזהות מעבר לזקן העבות. והמשקפת שבידו נשארה ללא שינוי במשך השנים שהוא בילה על האי הבודד עליו שודדי הים נטשו אותו. זה לא היה אי רע להיות נטוש עליו. מי מתוקים היו זמינים מהאגם, ובין אגוזי הקוקוס והציפורים, תמיד היה לו מה לאכול. אבל לאחר שנים על האי, הוא רצה שינוי יותר מכל דבר אחר. הוא לא ידע איזה אוייב יגיע, ומה יקרה לו בהמשך, אבל הוא ידע שבלי שום ספק הוא כבר לא יהיה לבד על האי. הוא הרים את המשקפת לעינו, והביט על הים השליו. אחרי הכל, עם המשקפת הזאת, הוא תמיד ראה את האוייב מתקרב.

ערן ארבל

משקפת

הוא היה שופט גבוה בארץ למשך זמן רב. יותר מרובם. אנשים פחדו ממנו, פחדו מהיכולת שלו להגיע לאמת. נטו להגיד שהוא יכול לבחון לב וכליות. כל פעם שנכנס מקרה חדש להיכלו הוא חשב על המשקפת המיוחדת במשרדו והתחלחל. הוא עשה זאת פעם אחת ולא עוד, לא אוהב דם, מעדיף להשתמש במילים.

סופי טני

עגור

"כל המוסיף – גורע", ככה תמיד היתה אומרת לי סימה המורה לאמנות, כשעבדתי על הציורים שלי. אני לא ידעתי אף פעם מתי לגמור ציור. תמיד הוספתי עוד קו, עוד שכבה של צבע, עוד אלמנט עם עוד סימבול ליצירה עמוסה כל כך שהיא גורמת לעיניים שלך לדמוע. עד היום אני ככה. כל הזמן אני מוסיף ואני יודע שאני צייר גרוע. אני גם אבא גרוע, כי אני לא יודע להגיד "לא" לילדות שלי. אז בארוחת הערב הן מקבלות גם סלט וחביתה וגם פנקייק וגם קורנפלקס וגם טוסט פרצוף שהן ביקשו עוד קודם וגם גבינה צהובה וגם קוטג' ובסוף הרוב נזרק לפח. כי כל המוסיף גורע. אבל אני לא מתרגש מזה. גרושתי אומרת שזו הבעיה שלי, שאצלי תמיד הכל ברגוע. מה אני אעשה? ככה אני. לא יכול בלחץ. הילדה נכשלה במבחן? בעיה שלה שלא התכוננה. אני רגוע. רבה עם חברה? זו לא בעיה שלי. אני רגוע. היא קוראת לזה "אדיש" אבל איך אפשר לקרוא לי אדיש כשאני כל הזמן מוסיף ואז גורע? אני יודע שאני גרוע, אז אני רגוע. האמת, לא תמיד הייתי כזה רגוע. בצעירותי הייתי לא שקט. ככה קראו לזה. בגלל זה אמרה לי המורה סימה שכל המוסיף גורע, כי הייתי לא שקט. היום אני יודע שפשוט כל הזמן ערגתי למשהו שלא היה, כי כשאתה עורג אתה לא שקט ולא רגוע. הערגה הזו יכולה להרוס את הנפש של הבנאדם אם הוא כל הזמן מחפש ולא מוצא. בגלל זה הלכתי מתישהו למישהו שלימד אותי איך להפוך את העורג שבי לרגוע. עשינו נשימות, תרגלנו מדיטציה. בסוף מה שהרגיע אותי הכי היה לצייר עגורים עפים וערוגות פרחים. לפעמים העגורים שלי עפים מהערוגות ולפעמים הם נוחתים בתוכן. תמיד יש המון צבעים אצלי בערוגות, הרבה יותר מדי. ותמיד העגורים ממלאים את כל השמים. אני מדמיין את החרא שלהם נופל בערוגות ומטנף את כל הפרחים אבל אם אני אתחיל לצייר את זה, אז החרא יסתיר את כל הצבעים של הפרחים ואת זה אני לא רוצה. הייתי רוצה יום אחד לצייר עגור אחד ודי. אבל אני לא יכול, וזה בסדר. אני רגוע כי אני יודע שאני גרוע.

יובל מישורי

משקפת

אני מת כבר לחזור למיטה שלי. אני אכין לי שם תה בטעם תפוח ואקרא עוד כמה עמודים בספר של המינגוויי. לעזאזל, איך שהבן-זונה הזה ידע לכתוב, אני בחיים לא אגיע לקרסוליים שלו. בינתיים אני תקוע כאן עם החגור והנשק, על מגדל שמירה באמצע שומקום, מסתכל על כלום, מקשיב לשירים בטרנזיסטור וסופר את השניות עד שיבואו להחליף אותי. ללא ספק, ניצול אופטימלי של הזמן שלי. לא שיש לי הרבה ברירות בעניין. "תחנות שמשון מקודקוד, תחנות שמשון מקודקוד. קבלו תנועות חשודות בגזרה ב', אפשרות פרש טורקי. אני חוזר, אפשרות פרש טורקי, עבור." רק זה חסר לי עכשיו. חדירה של חוליה זה יכול להימשך כל הלילה, ובסוף מגלים שזה היה איזה שועל שנגע בגדר וברח. אבל יש נוהל, אז אני סורק את האזור ההוא עם המשקפת. יופי, עכשיו אני רואה את החושך הרבה יותר טוב. מצד שני לא הכל חשוך. שם למעלה בשמיים תלוי הירח, חצי מלא. אני מגניב מבטים דרך המשקפת, ומטייל בדמיון בין הכתמים האפורים על פניו. אם ניל ארמסטרונג יכול ללכת על הירח, אולי גם אני יכול. אני מטייל בין הכוכבים המנצנצים לדיונות הכהות, והמחשבות נודדות שוב לאוהל ולאפטר שהמפקד הבטיח לי. פתאום אני שומע רעשים מלמטה וקול קורא "מאיר, באתי להחליף אותך. יאללה, רד!". עוד לילה נגמר. https://www.youtube.com/watch?v=2lioz_0ZAWs

רן ארד

משקפת

“אני רוצה משקפת זמן" אמרתי לג'יני. "מה זה?" הג'יני שאל, החיוך לא עוזב את פניו לרגע. "כמו שמשקפת מקרבת דברים רחוקים, אבל על זמן." הג'יני חשב לרגע, "שום בעיה," אמר, והוציא מאחורי גבו משקפת שנראתה רגילה לגמרי. "קאזם" הוסיף, בגיחוך קל. הגשתי את המשקפת לעיני, ויכולתי לראות איך הזמן גדל, מתרחב. יכולתי לראות איך טיפת טל נופלת מעל עלה, מתרסקת על העלה שתחתיו, יהלומי מים עפים באוויר, שוברים את קרני האור לקשתות קטנטנות. ראיתי שפירית מנפנפת בכנפיה השקופות, ראיתי איך ברקים מנתרים בין העננים. "זה לא מה שרציתי!" קראתי. "נכון," ציחקק הג'יני, "אבל זה מה שביקשת!" ואז עלה בי רעיון. הפכתי את המשקפת, והסתכלתי דרכה הפוך. יכולתי לראות את הכוכבים זזים בשמיים, פרחים נובטים, פורחים, מרימים ראשם אל השמש רק לרגע, ונובלים. ראיתי את עלי העצים מצהיבים, נושרים, וצומחים מחדש במחזור אינסופי. הסרתי את המשקפת מעיני, חסר נשימה. "זה, זה, חרטא!" "בדיוק!" הג'יני צחק בקול. "אני יכול לצלם את זה עם הטלפון," התעצבנתי, "או לראות ביוטיוב." הג'יני פרץ בגעיית צחוק נוספת, "יוטיוב!" "לא, זה ממש זבל." סיכמתי. "אפשר להחליף?" הג'יני נפל על גבו, אחז בבטנו ובעט ברגליו. "להחליף!" שאג, "הוא הורג אותי, להחליף!"

שממית

השממית, תלויה מרגליה, חצתה את התקרה כמעט בקו ישר, מוסחת רק מהסדקים בטיח. כשהגיעה לקיר שמנגד , החלה לטפס למטה לכיוון הרצפה. היא חצתה לקיר השני של החדר, טיפסה על משקוף החלון, ויצאה דרך החרך הפתוח, נעלמת בחושך שבחוץ. שלושה מישורים מאונכים, אבל עבורה נראה שהכל היה מישור אחד רציף. האיבר הווסטיבולרי שלה בכלל לא הרגיש את השינוי בכבידה, בזווית בין התקרה והקיר. אולי ככה זה גם עם חלק מהאנשים. לא מרגישים את השינוי. הכל עבורם מישור אחד. תלויים הפוך, תלויים על הצד. דבוקים לקיר, עם ידיים שמורכבות ממליארדי שלוחות מיקרוסקופיות שיוצרות קשרי ואן-דר-ולס עם העולם. ויש אנשים שהאיבר הווסטיבולרי שלהם מזדעזע מכל שינוי, שהכבידה מושכת אותם למטה, גם כשהם נאחזים בכל הכח.

גדי אלכסנדרוביץ'

משקפת

כאשר שודד הים דוגן האיום מצא את משקפת הקסמים והתבונן בה מזרחה מחופי ברבדוס, הוא נדהם לראות דרכה את חופי אפריקה. זה הוביל את המדענים למסקנה שהעולם שטוח אחרי ככלות הכל. מה רבה היתה תדהמתם כאשר דוגן השקיף מבעד אליה מפסגת הקילימנג'רו וראה את הגב שלו עצמו.

יובל מישורי

משקפת

גם ממרחק 1900 מטר המטרה נראתה בבירור דרך המשקפת. "רוח דרומית, מטר וחצי לשניה" אמר הצופה. הצלף כיוון בזהירות את הקנה, נשף בעדינות וסחט את ההדק. הקליע טס יותר מ-2 שניות שלמות מרגע שיצא לדרכו ועד שפגש בשכבת בד דקה, מתחתיה שכבת עור עבה, ומתחתיה לב אנושי. הצמד הסתלק חיש.

Z4Zima

משקפת

׳היא שוב מסתובבת שם בלי בגדים׳ התנשף לעצמו תוך מאמץ לקרב את חזהו למוט שתלוי על המשקוף. על השולחן עמדה המשקפת שקיבל במתנה מכל החבר׳ה לקראת הגיוס. אחרי כל ימי הסיירות שהטרטר בניהם ״תצפיתן ביחידה מובחרת״ היה כל מה שיכל לומר, והם כדחקה קנו לו את המשוכללת הזאת. ‏הוא זוכר איך היא הגישה לו אותה בחיוך שנדמה כמבוייש, וכמה שהתאמץ להסתכל לה בעיניים ולא על החזה שלה זקור, קופצני ומהפנט. ועכשיו מעבר לרחוב שוב חלון פתוח, והוילון שמתנפנף חושף אליו את לובן עורה המטושטש, את השדיים ההם המתוקים העגולים שקוראים לו מרחוק. ‏המשקפת על השולחן. אבל הוא ירים את עצמו לעוד סט, ולא אותה. ביציאה הבאה יבצבץ מחלונה טלסקופ.

Avish

משקפת

The ornate spyglass shows no sign of land Nor storm, nor any sign of living things. You grip it tightly in a trembling hand To breath deep of the clairvoyance it brings. Inside the spyglass there is only blue, Profound and vast, as far as eyes can see. The faintest, almost-unsensed shift of hue Where empty skies give way to endless sea. And silence. The soft whispers of the waves, The wind's low moaning, like a lover's song. The calmness of a haven, or a grave. (One mustn't use the spyglass for too long.) You twist it closed, and sigh, and put it down As sights and sounds come gushing all around.

יעל ד.ש

משקפת

הוא ראה אותה יוצאת מגבולות המחנה. היא הייתה כל כך רחוקה שהיא נראתה כמו מקבץ של נקודות. נקודות אדומות שהרכיבו את השמלה שלה, נקודות שחורות שהרכיבו את השיער הארוך. הוא החזיק את עצמו מלהסתכל עליה דרך המשקפת. אם הוא יראה אותה הם יראו אותה. הוא הסתקרן לדעת מה היא עושה שם. ואיך נראים הפנים שלה. האם יש נקודת חן קטנה מעל השפה שלה כמו שהוא דמיין? הוא ישב במגדל השמירה, המשקפת כבדה בידו. גם הלילה הוא יסתכל למקום אחר.

סופי טני

משקפת

"יש פה ארבע זכוכיות, את רואה?" הוא מסביר לי, מצביע על השתיים הקטנות ואז על השתיים הגדולות יותר, בצד השני. "את מקרבת לעיניים את הצד עם הזכוכיות הקטנות ואז רואה את כל הדברים הרחוקים כאילו שהם כאן קרוב אלייך". המדריך מקרב את המשקפת אל פני ואני נרתעת לאחור. האצבעות שלו כמעט נוגעות בי. הציפורניים שלו שבורות ומלוכלכות במשהו שמנוני, שגם מכתים את האצבעות. נודף מהן ריח משונה. אני שמה לב למקומות שבהן העור על היד שלו התייבש והתקשה ליבלת, עקיצת יתוש מאתמול או משלשום שהשאירה נקודה קטנה וכהה. הזרת שלו בולטת הצידה מהיד בצורה לא טבעית. כנראה נשברה פעם ולא קובעה היטב בחזרה. אני לא מעיזה להסתכל הלאה, אל פניו. אני לוקחת את המשקפת מידו, מקרבת אותה אל עיני ועוצמת אותן אל עבר השמיים הריקים.

הילה בניוביץ'-הופמן

דלת

"קיבלתי מכה מהדלת", הוא אמר למורה בפנים מושפלות. ממש נעלבתי. הרי לא עשיתי כלום, לא נגעתי בו, ובטח שלא הכיתי אותו. את המכה הזו הוא חטף מאבא שלו, לא ממני. אז למה הוא מאשים אותי? ובשבוע שעבר הוא האשים את המדרגות. גם הן לא עשו כלום. אנחנו חפות מפשע!

הילה בניוביץ'-הופמן

עגור

"הילד שלך עדיין לא מדבר. משהו לא בסדר איתו." "בטח שהוא מדבר, תראי מה יש לו ביד!" "מה, קיפולי נייר?" "כן, רק אתמול הוא נתן לי עגור ורוד." "שזה אומר?..." "שהוא אומר לי: 'אמא, אני אוהב אותך'"

הילה בניוביץ'-הופמן

משקפת

"זה כל כך יפה!" היא צווחה באושר, "אני לא מאמינה שנגור פה מעתה והלאה! תראה את כל הצבעים מסביב, המקום הזה כל כך ססגוני ומקסים!" הסתכלתי בעצב על הנוף האפור והמדכא שלא הייתה בו טיפה של צבע. לא רציתי לצער גם אותה, לכן נתתי לה קליידוסקופ במקום משקפת.

שלמקו

משקפת

ההמצאה של משקפת הטלפורטציה הייתה די גאונית, בעצם. אתם מסתכלים להיכן שאתם רוצים להגיע ו-פוף- אתם במקום שראיתם דרך העדשות. אבל , כמה חודשים אחרי היציאה לשוק, המשקפות התחילו לצאת מפוקוס.

נעם פאר

משקפת

מצאתי את המשקפת במגירה של אבא והוא אמר שהוא לא משתמש בה ושאני יכולה אותה. מאז היא בחדר שלי, וכל יום אחרי הבית ספר אני מנסה לראות איתה ציפורים. בדרך כלל אני לא מצליחה כי אין הרבה ציפורים בשכונה שלנו, אבל כמה פעמים ראיתי יונים מעניינות, ופעם אחת עורב, ופעם אחת ראיתי שלעידו מהכיתה שלי יש כנפיים והוא עף איתם מעל השכונה. זה היה ממש מגניב, והוא אמר שהוא תמיד עף ככה אבל לא יודעים על זה כי אף אחד אף פעם לא מסתכל.

דותן צור

משקפת

פעמון קטן צלצל מעל הדלת כשסתיו נכנס לחנות הצפופה. המוכר המבוגר חצה את החנות בזריזות שלא נראתה אופיינית לגילו ונשען על ברכיו כדי להצליח לדבר קרוב יותר לגובה העיניים של הילד, "במה אוכל לעזור לך, איש קטן?" סתיו לא אהב את הכינוי, וגם לא את העובדה שהאיש התכופף אליו, אבל הוא בחר שלא להעיר על כך, "אממ... קוראים לי סתיו וקיבלתי את המשקפת הזו ליומולדת שלי, אבל היא לא עובדת טוב. הנה פתק ההחלפה" סתיו הרים את הפתק והמשקפת לעיניו של המוכר. "תן לי לראות" המוכר לקח את המשקפת הכסופה והציץ דרכה, מתעלם לחלוטין מהפתק "אני לא רואה מה הבעיה, הנה אני מסתכל עליך ורואה שאתה בן 12 ויומיים ושאתה חובב צפרות, להורים שלך קוראים גלית ודורון." "זה... נכון, אבל…" סתיו היסס. "אה, אתה רוצה משקפת אחרת?" המוכר הזדקף והניח את המשקפת על אחד המדפים, "מה לגבי משקפת שרואה מה האדם אכל בצהריים?" המוכר הציג משקפת אדומה בוהקת. סתיו הסיט את משקלו מצד לצד. "לא? ומשקפת שרואה הילות?" המשקפת שאחז בה עכשיו הייתה סגולה, עם אבן ירוקה מוטבעת מעל הגשר. "אממ…" "פחות הסגנון שלך, אני רואה," המוכר סידר את שפמו "מה לגבי אחת שמכניסים ת'יד יוצא צורה של היד שלך בצד שני, גבר?" "מה?" סתיו כבר היה מבולבל לגמרי. "אה, סליחה! זה מחנות אחרת." המוכר שלף משקפת מוזהבת "מה דעתך על משקפת שרואה את מי שאתה רוצה לראות?" סתיו התחיל לאבד סבלנות. "עוד לא הגיל? טוב אז אולי-" "דיי!" סתיו התפרץ "אני בסך הכל רוצה משקפת שרואים איתה למרחק." "מה זאת אומרת?" המוכר נראה מוטרד. "אתה יודע, משקפת שמסתכלים דרכה ורואים משהו רחוק אבל מקרוב" סתיו עשה תנועה של הסתכלות דרך משקפת בידיו. "אין לנו דברים כאלו, איש קטן." אמר המוכר בקול רם משהתכוון והוביל את סתיו לכיוון הדלת, מגיש לו את המשקפת שבא איתה "אתה קורא יותר מדי סיפורים." הפעמון הקטן צלצל שוב רגע לפני שהדלת נטרקה מאחורי סתיו.

LateTrain_

משקפת

‏הוא השקיף על העיירה המנומנמת. הבתים הלבנים המשתתפים במורד ההר אל הים, העצים הנותנים צל של רוגע, החופים הקוראים לזוגות הצעירים ללכת שלובים יד ביד. היה יכול לדמיין את עצמו, פורש עם אהובתו וחי בעיירה כזו, חיים של נחת. הוא הוריד את המשקפת ופנה אל הצוות "יאללה. לתקוף!"

שלמקו

טיפול

-תגיד לי, מה זה החיוב הזה? - עשיתי טיפול לרכב - אבל כבר עשית לפני חודשיים! - נו, אתה יודע שהיה חודש עמוס. הגעתי להנחייה לטיפול - שתהיה לי בריא. זה טיפול כל שלוש שנים, לא טיפול כל שלוש שנות אור!

ענבר גרינשטיין

עגור

אנוצ'קה ישבה על האדמה הבוצית ובכתה. היא ידעה בוודאות שנכשלה, שלעולם לא תמצא את המכשפה ושנגזר עליה למות בקרחת היער הזאת. לרוב ראתה ביער את ביתה, אבל היום כולו היה אפל ומאיים וקר. הקור חדר לעצמותיה והיא חיבקה את ברכיה כדי לשמור על מעט החום שנותר בה. מרחוק שמעה נהמות דובים, ואולי גם יללות זאבים. ענף נשבר לא רחוק מהמקום שישבה בו, והיא התכרבלה עוד יותר בתוך עצמה וחיכתה למותה. לקפוא או להיות לטרף, היא לא ידעה מה עדיף, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה לחזור כעת למעבה היער. "מה שמך, ילדה?" נשמע קול צרוד וזקן. אוויר חמים, בניחוח מרק שורשים ובית, עטף את אנוצ'קה וחימם אותה מכף רגל ועד ראש. היא נשאה את ראשה וראתה מולה אישה זקנה, שעיניה נראו עתיקות כמו היער עצמו. "אנה ז'ורבלוב, גברתי," אמרה אנוצ'קה. "לכי הביתה, אנה ז'ורבלוב," אמרה הזקנה. "זה לא מקום בשבילך." "גם הבית הוא לא מקום בשבילי," אמרה אנוצ'קה בשקט. "באתי להציע את עצמי לשירותך." המכשפה צחקקה. "מה ילדה כמוך יכולה לעשות למעני?" אנוצ'קה כבשה את פניה באדמה הכהה ואמרה, "סדר, ניקיון, בישול, דברים כאלה." המכשפה הביטה בה והמשיכה לצחקק. "אני גם יודעת לעשות עגורים," הוסיפה אנוצ'קה. זה לא היה דבר שהיא התכוונה להגיד. עיניה הקשישות של המכשפה הבריקו. "תראי לי," היא דרשה. אנוצ'קה קילפה פיסה מקליפת העץ הסמוך אליה. ידיה עבדו במהירות מסחררת וכעבור כמה שניות ניצב על כף ידה עגור עץ קטן ומושלם. המכשפה התקרבה ובחנה את העגור. העגור נרעד, פרש כנפיים ועף לדרכו. "אני לא יודעת לאן הם עפים," אמרה אנוצ'קה. "הם עפים אל ארצות החום," אמרה המכשפה. "תעשי עוד אחד!" אנוצ'קה עיצבה עגור עץ נוסף. לפני שהספיק לעוף, המכשפה הניפה את ידיה ומלמלמה משהו. העגור נשמט מידה של אנוצ'קה וגדל, לגודל של ארנבת, ואז לגודל של זאב, ואז לגודל של חזיר בר. המכשפה חייכה, "עלי עליו. כשתחזרי מארצות החום, ספרי לי מה ראית. אל תחסירי דבר." אנוצ'קה עלתה על העגור וחיבקה אותו. העגור השיק בכנפיו והמריא. לראשונה בחייה אנוצ'קה חשה ציפייה לבאות.

ענבר גרינשטיין

משקפת

"רוני, בחמישה בינואר אנחנו טסים ללונדון." רוני לא ענה כמובן, אבל הוא הניע את אצבעותיו ואבא ידע שהוא סופר. עוד 61 ימים. אבא קיווה שזה מספיק זמן להתכונן. בשישים הימים הבאים, רוני המשיך להניע את האצבעות. אמא שאלה, "למה אנחנו מתעקשים לקחת אותו איתנו לחו"ל? הוא לא נהנה מזה, וגם אנחנו לא. כשהיינו בפריז הוא נדבק למשקפת בתצפית על האייפל ובזבז לנו את כל מטבעות האירו. להזכירך - הוא משך אותנו לשם כל יום! באוטרכט- אותו דבר. משך אותנו כל יום למגדל התצפית. בוורונה, בפראג, בברצלונה - אותו סיפור." אבא רק משך בכתפיים ואמר, "אז ניקח איתנו הרבה מטבעות של פאונד." אמא נאנחה. היום הראשון בלונדון נראה דווקא יום עם פוטנציאל. היה קר ומאוד גשום. היה ברור שמשקפות תצפית לא באות בחשבון. רוני היה חמוד מאוד במעיל הפוך העבה והנוח שלו והם יצאו לטייל ברחובות הגשומים. הטיול לאורך התמזה היה נפלא. הגשם הגביל את הראות, אבל הצליל את האוויר והצהיל את האווירה. כשהגיעו לגשר לונדון, רוני משך בשרוולה של אמא. "רוני, חמוד, אתה רעב?" הוא המשיך למשוך. "נראה לי שהוא רעב," אמרה אמא לאבא. "בוא ניכנס ל'פְּרֶט' הזה. נראה חמים ונעים." מיד כשנכנסו למסעדה רוני הטיל את עצמו על הרצפה והתחיל לצעוק. אבא ואמא מלמלו "סורי, סורי," ומיהרו לצאת. רוני משך בשרוולים של שניהם הפעם, והוביל אותם בנחישות לכיוון תחנת מונומנט. הוא הצביע על האנדרטה שניצבה אפורה ולא מזמינה בגשם, שכעת התחזק. "רוני, אתה לא תראה כלום בגשם," אמר אבא. רוני משך. "טוב, בוא נעלה," אמרה אמא. "שיראה שאין לו מה לחפש שם." הם עלו את שלוש מאות ואחת עשרה המדרגות עד לראש האנדרטה. רוני ספר על האצבעות. בראש המגדל, רוני מיהר למצוא את משקפת התצפית והושיט את ידו. אבא נאנח ונתן לו מטבע של פאונד, ועוד אחד, ועוד אחד. רוני נצמד למשקפת. האנשים שבפנים חייכו אליו ונופפו בידם. הם דיברו איתו בשפה המיוחדת שלהם, והוא סיפר להם את כל מה שקרה לו מאז שנפגשו לאחרונה בפריז.

דנה כץ בוכשטב

טיפול

"ברוכים הבאים למנטא, איך אני יכולה לעזור?" הפקידה הפנתה אלי חיוך רחב. עלון ההסבר המקומט התעוות באחיזתי. "אני רוצה את הענת," אמרתי. אף שריר לא זע בהבעתה של הפקידה. "זה אחד המודלים הכי פופולריים שלנו," היא אמרה. "מאד אופנתי. תרצי הסבר עליו?" הנדתי בראשי. "טוב, אני מחוייבת על פי חוק להגיד לך שהענת הוא טיפול יסודי ברמות העמוקות של הנפש, ויתכנו תופעות לוואי כגון הפרעות-אכילה-התקפים-פסיכוטיים-פריחה-ומוות-של-העצמי." היא תלשה שני דפים מהגיליון לפניה. "תחתמי כאן, כאן, וכאן. אפשר לשלם בכרטיס אשראי או העברה בנקאית." חתמתי. "את לא תתחרטי," הפקידה אמרה. "גם אני עשיתי, זה נפלא." אני לא אוכל להתחרט. זו הנקודה. אם מישהי תתחרט, היא כבר לא תהיה אני.

ליאור

טיפול

היא הבינה אותו ואת סיבותיו לסרב לטיפול, אבל כאב לה לראות אותו מצטמק מול עיניה. היא היטיבה את הכריות במיטתו ודאגה לו לכוס מים טרייה. מאהר הביט בה והיא מיהרה לצאת מחדרו, אינה מסוגלת להישיר מבט.

ערן ארבל

טיפול

האוטונומיים. מתהלכים כמו אנשים, מתלבשים, קונים. צריך 'לטפל' בהם, לטובת כולם. הם עקבו אחריו בסמטה. הוא עצר באמצעה. הוא שוחרר משירות לפני חודש. הם הבינו זאת רק כשהשיל את הפונצ'ו וחשף את הנשקים שהיו חלק ממנו. לא קטלניים, עדיין יעילים. הוא היה מוכן 'לטפל' בבעית הגזענים.

רן ארד

טיפול

הנדון: המשך טיפול בפנייתך לניתוק משירותי אינטרנט בטלפתיה קיבלנו את בקשתך לניתוק, שנשלחה על ידי פרש רשמי של דואר ישראל וחתומה על ידי שלושה נשיאים מכהנים של מדינת ישראל, על פי הקבוע בתקנון. עם זאת, אמך ז"ל התחברה לשירותי "אינטרנט בטלפתיה" במחיר קבוע של 269 שקלים בחודש למאה השנים הראשונות, ללא אפשרות ניתוק. השירות שלנו כולל טלפתים שקולטים שאלות שעולות בראש הלקוח בזמן המקלחת או בנהיגה ומחפשים עבורו את התשובה בגוגל; שרות זיהוי פנים שמעביר בטלפתיה אל הלקוח את השם של המכר בו נתקל ברחוב; ושרות סינון תכנים פוגעניים שמפריע ללקוח למצוא תשובות לשאלות שהוא לא באמת מעוניין בהן. למרות שרבים מהלקוחות שלנו מתים, ומעולם לא קיבלנו מהם תלונות, אנחנו שמחים להודיע לך שבעקבות פנייתך העברנו את אמך למסלול אינטרנט בסיאנס, במחיר קבוע של 666 שקלים לאלף השנים הראשונות. בברכה אינטר-צמר "עושים מעל ומעבר"

גדי אלכסנדרוביץ'

טיפול

"לא, אידיוט! ימינה, י-מ-י-נ-ה!" הגמד צעק עלי. רציתי לבכות. "למה לך אוזניים מחודדות אם אתה לא שומע כלום? אלף טיפש" המשיך הגמד בעמדת הטיפולים להתלונן. הבטתי בעצב באוטומטון שלי. ניסיתי להחוות לו את התנועה הנכונה אבל ראשו זז רק שמאלה. פעם אחרונה שאני קונה אצל הגנומים.

יובל מישורי

טיפול

משהו במבנה של הבריכה עשה טוב לשחיינים. היו בה ארבעה מסלולים ארוכים מהמים הרדודים לעמוקים, ועוד ארבעה לרוחב בעמוקים, כך שהבריכה נראתה כמו T. יכול להיות שהאפקט היה פסיכולוגי. אתה הולך לשחות, אבל אומר לאנשים שאתה הולך לטי-פּוּל.

יובל מישורי

טיפול

רוני נאבקה להרים את הרגל. כולה היתה ממוקדת במטרה הפשוטה הזו, אבל השריר פשוט סרב לשתף פעולה. היא נשענה על הקביים ונחה, מתנשמת ומזיעה. "קדימה, רוני, את יודעת שאת יכולה, קדימה," אמרה אירנה. רוני הסתכלה בה ואילצה את עצמה לזכור שהפיזיותרפיסטית הזו מולה היא לא בת-גילה, אלא משמעותית צעירה ממנה. רוני הרגישה את עצמה בת 25, אבל בפועל היא איבדה שבע שנים מחייה בגלל התאונה והתרדמת. עכשיו, אחרי שקרה הבלתי יאומן, מתחילה העבודה הקשה עבורה. היא נשמה עמוק, הזדקפה, התרכזה עד לרמה שהרגל היתה הדבר היחיד בעולם מבחינתה, והתאמצה שוב. הרגל התרוממה קצת וזזה קדימה כמה ס"מ בטרם נחתה שוב על המזרן כאבן שאין לה הופכין. "יופי, עוד אחד!" אירנה מחאה כפיים. רוני נדה בראשה לשלילה. ארבעת הצעדים שהצליחה לצעוד בעצמה התישו אותה. אירנה הבינה שהן סיימו להיום והביאה לה את כסא הגלגלים. רוני התיישבה באנחת רווחה. גברת אפלבאום נכנסה לחדר הטיפולים, הודתה לאירנה, ודחפה את רוני אל היציאה. היא ידעה שרוני זקוקה למנוחה, ולכן לא דיברה איתה, לפחות לא עד שהגיעו לרכב. "כל הכבוד, רונצ'וק, אני כל כך גאה בך על המאמץ שאת עושה." "אמא, תעזבי אותי בבקשה, אני נורא עייפה." "בסדר, ניסע הביתה ותלכי לישון קצת. את רוצה שנעצור לקנות גביניות בדרך?" גברת אפלבאום חיכתה לתשובה, אבל אחרי כמה שניות היא הציצה במראה וראתה שרוני נרדמה במושב האחורי. לפחות הפעם זו שינה רגילה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

טיפול

היא קילפה את הגלד, שכבה אחרי שכבה של פירורים חומים-אדמדמים. ציפורניה הקצרות חפרו בבשר, לא הפסיקו גם כשקצותיהן נצבעו אדום. לבסוף הפצע נפער מולה, כמו ביום הראשון, כשרק קיבלה אותו. רטוב וחי וזועק בכאב. עכשיו, ורק עכשיו, אפשר להתחיל בטיפול.

יובל

טיפול

הליטוף אותו ליטוף. השתיקה אותה שתיקה. המבט המופתע בעיניים הוא אותו מבט מופתע. רק החיתולים השתנו. לפני 45 שנה, כשזה היה התור שלה לחתל אותי, לא היו חיתולים חד פעמיים.

איידן סוייר

משקפת

הים הכחול נמתח מאופק עד אופק. אף אחד מעשרות השודדים לא חשד בחבית העץ הקטנה שהעמיסו יחד עם שאר הציוד ביום שהפליגו, שלושה ימים קודם לכן, אבל כשסטארקי לא מצא את הרום וחשב שאולי הוא בחבית, הוא מצא אותו. השודד הגדול הרים אותו ביד אחת ולקח אותו היישר אל הסיפון, אל האיש הנורא שצפה אל האינסוף. "תראה מה מצאתי, קפטן", אמר. "נוסע סמוי, מה?" הוא סלסל את שפמו בעזרת קרס הברזל, "תן לי לנחש, פיטר שלח אותך". "הוא אמר שלא חשוב איזה מין דבר נורא אתה מחפש, אם ניתן לך לחזור עם זה לשומקום..." השודד גיחך. "אופייני", אמר, "ילד, יש לי חדשות בשבילך. הפעם אנחנו לא חוזרים לשומקום. הייתי אומר לך למסור לפיטר שהוא ניצח, אבל גם אתה כבר לא תחזור. אלא אם אתה חושב שתוכל לשחות לשם". הילד פתח את פיו, סגר אותו, ורק כשפתח אותו שוב הצליח לומר, "זהו זה? אחרי כל השנים האלה, קפטן הוק פשוט נכנע?" "כן, אתה יכול לקרוא לזה ככה. אני גם בטוח שהחמפקד השחצן שלך יסתובב ויכריז שהוא הבריח סוף סוף את יריבו המושבע מן האי, עד שהוא ישכח אותי כמו שהוא בטח כבר שכח אותך. האמת היא שיש לי דברים יותר טובים לעשות חוץ מלרדוף אחרי הפרחח הזה". "אבל הוא כרת את היד שלך! הוא השליך אותה לתנין!" "אז מה!" קריאתו של הוק נשמעה בכול הספינה, שהשודדים הפסיקו את מלאכתם והתקהלו סביבו לצפות במחזה. בבירור היה ילד אבוד על הספינה, ואף אחד לא חשב לשלוף כלפיו אפילו סכין. "אילו הייתי אימא, הייתי מעדיף שהילדים שלי יוולדו עם זה, ולא עם זה", והוא העביר את מבטו מקרס הברזל אל ידו הרגילה, "והתנין? עוד סיבה לא להישאר באי המקולל ההוא! מה יש לי לחפש שם? הילד הזה יכול לקבל אותו. עכשיו, כשהוא השיג שלום עם אדומי העור, הנקמה הטובה ביותר תהיה לקחת ממנו את המשחק האחרון שנותר לו, ולהמשיך בחיי". "ולוותר על שומקום? על ההרפתקאות והקרבות ו..." "ילד, תסתכל במשקפת". הוק הושיט לו את המשקפת האישית שלו, כבוד שמעט מאוד נוכחים על הספינה זכו לו עד כה, והילד השקיף בה אל הכחול הגדול שנפרש אל מולו. "אני לא רואה כלום". "אתה יודע למה?" שאל הוק, "כי העולם גדול כל כך, הרחק מעבר לאופק. מה כבר יש לי לחפש באי העלוב ההוא? הרפתקאות וקרבות נגד ילדים ופראים? אוצרות שאת כולם כבר בזזתי מזמן? וכן, לפעמים נחמד לקבל מציצה מאיזו בתולת ים, אבל עם חלק תחתון של..." "קפטן!" הזדעזע סמי, "הוא ילד!" "אז הוא ילד! אפשר לשלוח אותו לשחוט דובים ולרצוח שודדים ואינדיאנים, אבל אוי ואבוי אם אני אגיד משהו על איך הוא בא לעולם!" ואז הוא השתתק ועצם את עיניו, דומם כמו גוויה. ברגעים האלה הוא היה מאיים יותר מתמיד, וכלביו החלו להתפזר ולחזור לעבודותיהם, כאילו ידעו שמי מהם שעוד יהיה כאן כשיפקח את עיניו, ימצא את עצמו תלוי מתורן הספינה. רק הילד עוד נותר לצדו. "אני אגיד לך מה", אמר לבסוף בדרמטיות האופיינית לו מבלי לפקוח את עיניו, "אם אתה רוצה, אני אתן לך את אחת מסירות ההצלה שלנו. בלי התחכמויות, מילה של קפטן, תוכל לשוב אל החברים הקטנים שלך בשומקום ולשחק בילדים אבודים. או שתבחר להצטרף אלינו להרפתקה גדולה יותר, גדולה יותר מכול מה שפיטר פן יוכל אי פעם לתת לך". "ומה היא?" שאל הילד. הקפטן פקח את עיניו והישיר אליו את מבטו. "לגדול".

איידן סוייר

טיפול

כשהיא אמרה שהיא רוצה קרנף, הוא קילל את ההבטחה שלו להיות לצדה לאורך כל הדרך, בעיקר כי הוא ידע עד כמה היא רצינית. באותו לילה הוא עוד ניסה לשכנע אותה לבחור משהו אחר, כמו דוב או אייל, אבל זה היה חסר סיכוי, ובסופו של דבר ההחלטה הייתה שלה. למחרת הם כבר התייצבו לטיפול הראשון. הוא תמיד ידע שהיא רוצה להביא ילדים לעולם. אולי "ילדים" זו לא המילה המתאימה, אחרי הכול האוכלוסיה עדיין עלתה על גדותיה ועיקור היה הכרחי. יותר מדי אנשים הפרו את החוק למרות העונשים הכבדים, ואפילו ההקלות בחוקי האימוץ לא הועילו, הביולוגיה גברה על כל מוסר או שכל ישר. אילו חיו בתקופה ההיא, גם היא הייתה כנראה עוברת על החוק ומסתכנת בעונש. לא שמה שמחכה לה עכשיו גרוע פחות. הטיפול הראשון לא באמת היה טיפול, אלא רק שיחת ייעוץ והסבר על התהליך, שעדיין כולל חומר גנטי שלה ושלו ורק עוד תוספת קטנה. כשהרופאה שמעה שהיא רוצה קרנף, גם היא ניסתה לשכנע אותה לשקול אפשרויות נוספות, שוב ללא הועיל. התפתחות בטכנולוגיית ההנדסה הגנטית פתרה שתי בעיות במכה: מצד אחד, פתרון לאנשים שרוצים להיות הורים; מצד שני, פתרון להכחדה ההמונית, שנגרמה בגלל שיותר מדי אנשים רצו להיות הורים. האפשרות ללדת בעלי חיים ממינים אחרים הצילה לא מעט מינים, אפילו כאלה שכבר נכחדו. כמובן, עדיין היו הגבלות. בינתיים הייתה אפשרות רק ליונקים, ואת הפילים והלוויתנים כבר לא הייתה דרך להציל, אף גוף אנושי לא היה עומד בזה. קרנף זה גבולי מאוד. את ההריון חייבים להפסיק באמצע, בניתוח קיסרי מסובך במיוחד, ולהמשיך אותו באינקובטור בסיכון גבוה. אבל זה מה שהיא רצתה. כשהייתה צעירה יותר, היא הייתה פורצת למעבדות ניסויים כדי לשחרר משם עכברים. ברור שהיו לה דברים חשובים יותר מחייה. תשעת החודשים הראשונים היו דומים מאוד להריון אנושי רגיל. לא שזה היה כיף גדול. בחילות וכאבים בכול איבר אפשרי, מצבי רוח משתנים, דכאונות. הוא עדיין חשב שזו טעות, אבל לא הרגיש שיש לו זכות לומר כלום מלבד כמה מדהימה היא שהיא עושה את זה. זה לא היה חסר תקדים. הקרנפים כבר נכחדו מהעולם פעם אחת וחזרו בזכות נשים אמיצות כמוה, אחת מהן אפילו נשארה בחיים. הגילוי הזה נתן לו קצת תקווה, למרות שהסטטיסטיקה עדיין לרעתם. אולי גם במקרה שלהם המזל יאיר לה פנים. הוא חייב. היא עשתה הכול בשביל העולם הזה ולא מגיע לה שזה יתנקם בה. כשהגיע הזמן לניתוח, נראה היה לו שהם חותכים את הבטן הענקית שלה כמו קצבים. משהו שנראה כמו סוס מיניאטורי שמנמן הוצא ממנה והועבר ישר למכונה מלאה צינורות, בלי שתהיה לה הזדמנות אפילו לחבק אותו. היא נשמה בכבדות, היא דיממה בכבדות, הם ניסו לתפור אותה במהירות האפשרית אבל יכלו באותה מידה לנסות לתפור בלון שהתפוצץ. הוא חיבק אותה חזק והתייפח כשליטף את שיערה. הוא שנא את היצור המכוער במכונה שלקח אותה ממנו ולא היה דומה לה כלל, למרות שידע שייאלץ ללמוד לאהוב אותו, לפחות בשבילה. רק כשהביט בה בפעם האחרונה ראה את החיוך המאומץ שקפא על פניה. את לא נורמלית, הניד בראשו. לא נורמלית.

ענבר גרינשטיין

טיפול

#סיפורונובמבר בנושא טיפול "תנו לי את הכוח, אני כבר אטפל בהם," אמר האיש המזוקן עם העיניים המטורפות בטלוויזיה. הם נתנו לו את הכוח, אבל הוא לא טיפל באף אחד. התחילו שמועות ולחשושים. היו שאמרו שמי שנכנס אליו לטיפול, לא יוצא לעולם. אנשים שהכירו אנשים שטופלו אצלו אמרו שהקשר איתם נותק. היו שפחדו, היו שהזהירו. אבל האיש עם הזקן אמר: "אני מעביר אותם ליקום טוב יותר", והם המשיכו לבוא לטיפול. ביקום הטוב יותר חיכו לבואם. בנו להם בתים, מילאו את הבתים בכל טוב, שתלו ירקות ופירות, פרחים ועצים, קישטו את העצים בשרשראות צבעוניות. אולי יום אחד הם עוד יגיעו.

תמיר בוכשטב

טיפול

כשמצאתי אודרי בגינת העשבונאות, הלכתי ישר לאב הבית. "הוא אמנם עדיין קטן, אבל הדברים האלה גדלים כמו קודזו. תוך שבועיים הוא יהיה מספיק גדול לאכול את התלמידים היותר צעירים שלנו". "תודה שהבאת את זה לתשומת ליבי. הדבר יטופל" יום אחרי, יצאה הודעה לכל הסגל והתלמידים להתרחק מהגינה. שבוע אחרי, האודרי היה גדול מספיק לאכול חתול ממוצע. אב הבית לא נראה מודאג. "אנחנו מודעים לבעיה. זה בטיפול." שבוע אחרי זה, כבר הלכתי ישר למנהל. "האודרי שם כבר שבועיים, והוא מספיק גדול עכשיו לאכול כלב. אם לא נפטר ממנו, זה יכול להיות מסוכן!" "אני מבין את הדאגה שלך, אבל אין לי איך להאיץ את זה. זה בטיפול." בחדר המורים לא קיבלתי יותר תמיכה. "אתה לא יכול להזמין לוכדי מפלצות בעצמך," אמרה לי המורה ליסודנות אש. "אסור להם להכנס לשטח בית הספר בלי אישור מהמנהל." "ומה אם נסלק אותו בעצמנו?" שאלתי. "בין הדוקטורט שלי בקסמים הגנתיים והאש שלך, אודרי אחד לא צריך להיות שום בעיה." "השתגעת? יש לי קביעות, והביטוח לא מכסה את זה!" שבוע אחרי זה אחד מהתלמידים החליט שהוא צריך מרווה שחורה בשביל מתיחה כזאת או אחרת, וקבוצה שלהם נכנסה לגינה למרות האזהרה. האודרי הצליח לאכול אחד מהם ולנשוך את כל שלושת האחרים לפני שהם הצליחו לשרוף אותו. המנהל לא התרגש יותר מדי. "אתה רואה? זה טופל!"

Z4Zima

טיפול

‏‏כל פסיכיאטר שטיפל בה, היא רצתה להשכיב. במיוחד את ההוא שלבש תמיד שחורים, כאילו קם כל בוקר לדרסקוד של מסיבת בדס״מ ולא למרפאה אפרורית לטפל בפסיכים. להיות כמו איילת זורר ואסי דיין בסדרה ההיא, לפשק רגליים ולרכב לו על הזין בספת המטפל, אולי זה יכניס היגיון בשיגעון שלה. ‏אבל היא הייתה היא, ולא שחקנית הוליוודית בסדרה שתכבוש את העולם. אז פשוט ישבה על הספה ודיברה, על אמא והשחור הפנימי, והחיים המזוינים שלה.

כליל שחר

משקפת

טלטלה חזקה מעירה אותו. אפילו דרך החלון המאובק הוא יכול לראות שהם נמצאים בכביש לא מוכר. כמה זמן הוא ישן? אולי מרוב עייפות הוא עלה על הקו הלא נכון? אבל לא, הוא טייל די הרבה בארץ ואף פעם לא ראה מקום דומה. יותר מדי עצים. הוא אפילו לא בטוח שיש שם כביש. מערכת הכריזה איבדה סנכרון עם המציאות וטוענת שהם עדיין בעכו, אבל עדיין מזכירה להם שאין מקום לנגיף הקורונה באוטובוס זה. הנוסעים האחרים מתחילים לרטון והנהג צועק משהו על תקלה. הרטינות מתגברות. מישהי צועקת שאין קליטה, כאילו הנהג תכנן בעצמו את פריסת האנטנות בצפון הארץ. הנהג פותח את הדלתות, אולי מקווה שחלקם יצאו למתוח את הרגליים ויעזבו אותו בשקט. כמה נקודות כהות חגות מעל הגבעה. הוא לוקח את המשקפת ויוצא, מנסה לצפות למשהו מעניין יותר מדיות שחורות. הציפורים גדולות מדי בשביל דיות. עיטים? לא, נשרים. עשרות מהם. כל האוכלוסיה בארץ כמה עשרות. רק כשהצוואר שלו מתחיל לכאוב הוא מביט למטה ורואה שאין שם אפילו משהו שדומה לכביש.

שירא

טיפול

היא תיכננה להגיד שהכל בסדר, פשוט, מאז שהתהפכה הקערה היקום נשפך ועכשיו הוא נוזל מהשולחן אל הרצפה. היא התקדמה עם הדימוי שהלך והסתעף כשקול הפריע לחוט המחשבה שלה ‏-מה מביא אותך אלינו? מול ועדה של מטפלים כל מה שעלה בידה היה לבכות, לא היה לו סוף לבכי הזה. בראשה היא עדיין שם, על כסא כתר, בוכה. -לאן את צריכה? קח אותי לראש השנה שעברה, אולי הפעם נצליח לעצור את התאונה.

דותן צור

טיפול

פרופסור כהן בהה במטופל שלו, ששכב על הבטן על ספת המטופלים, לחיו מעוכה על המושב. זה לא הדבר הכי מוזר שמטופל שלו עשה, בעצם, זה אפילו לא הדבר הכי מוזר שהמטופל הזה עשה, אבל הפרופסור שרבט כמה הערות במחברת שלו, לתיעוד. "בארי, יש משהו מסוים שאתה רוצה שנדבר עליו?" הוא שאל בטון רגוע. "למען האמת, כן." בארי לא הרים את הראש מהספה, מה שגרם למילים שלו להישמע משונות, "לאחרונה אני נוטה לבלבל סיטואציות." "מה זאת אומרת?" שאל כהן לאחר עוד שרבוט במחברת. "נגיד, שלשום הייתי בחתונה," בארי התחיל "אבל הרגשתי שאני במועדון, והתחלתי עם מישהי". "נשמע לי סביר לגמרי גם לחתונה." הפרופסור המשיך לשרבט. "זאת הייתה הכלה." "אני מבין," אמר הפרופסור, "אתה חושב שזה קשור ליחסים הרומנטיים שלך?" "כמעט שם," אמר בארי במה שעלול היה להתפרש כגניחה, "יותר גבוה." "אולי ליחסים שלך עם ההורים שלך?" הפרופסור כחכך בגרונו, "זכור לי משהו כזה." הוא דפדף במחברת. "בדיוק שם," בארי אמר, הפעם זו הייתה גניחה בוודאות, "עמוק יותר." "מצאתי!" כהן צהל, מתעלם מהגניחה, "אמא שלך החליפה עבודות תכופות, זה בוודאי היה מבלבל לילד מתפתח." "כן! נהדר!" בארי דחף את פלג גופו העליון למעלה, "אני מרגיש הרבה יותר טוב." בארי קם, התמתח, ולחץ את ידו של הפרופסור שנראה מבולבל, "תודה רבה, היה תענוג."

סופי טני

טיפול

טראח! ביל חבט על זרועו בפעם העשירית בדקות האחרונות. "לעזאזל עם הזבובים האלה", הוא חשב. זרועו כבר היתה אדומה מהעקיצות ומהחבטות הבלתי פוסקות. "ג'ני!" הוא צעק לכיוון הדלת המוליכה לחצר, "הזבובים האלה הורגים אותי! יש עוד מהמשחה שלך?". ג'ני נכנסה הביתה, הסירה את כפפות הגינון שלה והלכה להביא לו את משחת ההרגעה. ביל הניח את התשבץ ולקח ממנה את המשחה. "שאמרח לך?" שאלה ג'ני. "עזבי", הוא משך את זרועו והתחיל להתמרח. "אמרת שאת מטפלת בעניין הזבובים. כבר חודשים יש זבובים, מה את עושה איתם?" הוא מלמל בעצבנות. היא עמדה מעליו, והסתכלה עליו מורח משחה. "אני מטפלת", היא ענתה. "אם אתה רוצה לקחת את זה לידיים שלך – בבקשה". הוא הסתכל אליה במבט עויין. היא לא התרגשה, כבר מזמן זה המבט הקבוע שלו כשהוא מסתכל עליה. "פשוט – תטפלי בזה. אי אפשר ככה". ג'ני הסתובבה ויצאה שוב לגינה. מתוך הקומפוסטר הפתוח, דור חדש של רימות החל לזחול החוצה. זבובים עפו וחזרו, נרגשים מהריח המתוק שעלה מתוך הבית, מושך אפילו יותר מריחו של הקומפוסטר. היא עמדה שם, ידיה על מותניה, והסתכלה בסיפוק על תוצאות עבודתה. בקרוב ביל יהיה מוכן והטיפול יושלם.

סופי טני

פוני

כל מה שדלית רצתה ליום ההולדת העשירי שלה היה פוני. היא לא הפסיקה לדבר על זה במשך חודשים. בכל הזדמנות שהיתה לה, היא הראתה להורים שלה תמונות של פוני, ציירה ציורים של פוני ותכננה איך הפוני יגור אצלה בחדר. ההורים של דלית אהבו אותה מאוד. היא היתה בת יחידה והם היו מוכנים לעשות בשבילה הכל. אבל פוני? דלית התעקשה. כל שיחה שלה עם כל אחד נפתחה במשפט "כשאני אהיה בת עשר יהיה לי פוני". ככל שיום ההולדת התקרב, כך הלכה ונעכרה האווירה בבית. ההורים של דלית לא הצליחו לשכנע אותה לוותר על הפוני, ודלית הלכה והתבצרה בעמדתה. היא הפסיקה להקשיב בשיעורים ומילאה את כל המחברות בשרבוטים של פוני. לחברות שלה נמאס כבר מנושא השיחה הזה, והן הפסיקו לשחק איתה. אבא ישב דומם בארוחות הערב, עיניו נעוצות בחלל החדר, בלי לפגוש אף אחת במבטו. אימא התחילה לסבול מביעותי לילה. בבוקר יום הולדתה העשירי, דלית התעוררה כבר בשש בבוקר. היא היתה נרגשת – היום היא בת עשר והיום יגיע הפוני! אימא ואבא, טרוטי עיניים מלילה ללא שינה, ישבו בסלון. ביניהם, על הספה, היתה בובת פוני ענקית. הבובה היתה גדולה מספיק שדלית תוכל לשבת עליה, ולצווארה היה קשור סרט ורוד מבריק. דלית הסתכלה בפוני. ההורים הסתכלו בדלית ואז זה בזו. אחרי כמה שניות של שתיקה, אימא אמרה "יום הולדת שמח, מתוקה!" וקולה נשנק. דלית משכה בכתפיה. "כשאהיה בת אחת עשרה", היא אמרה, "תהיה לי להקת זאבים".

רן ארד

פוני

- תרשום אבא: הנסיכה פוני פונפונינה שלטה בממלכת הפונים. אביה ואמה של נסיכת הפונים פונפונינה נעלמו זה מכבר ביער הנסיבות הנוחות. פונפונינה שלטה בממלכה במקומם, אך מעולם לא לקחה לעצמה את תואר המלכה. היה זה כאילו כל עוד נשארה נסיכה, הייתה תקווה לשובם. - אבל אז באה שיר ז' הנוראית, היא עשתה בלאגן והתחצפה! יום אחד, הגיעה אל הנסיכה בשורה איומה: מלודי פאלוס מפיצה כאוס בממלכתה. יתרה מזאת, היא ניאצה את הטיטאנים אבות-הזמן, ועוררה את חמתם על כל הממלכה. - אז פונפונינה הלכה אליה ואמרה לה נו נו נו, לכי לפינה! הנסיכה פונפונינה דהרה למקום, זיעה מבהיקה על פרוותה. היא עמדה מול מלודי והרימה את פרסתה, מניעה אותה מצד לצד ולוחשת את המילים שזימנו את קסם המטרונום העתיק, כדי לכלוא את מלודי במערה אפלה במדבר הנידחים. - אז שיר ז בכתה ואמרה בואי נהייה חברות. מלודי פאלוס נאחזה אימה. "לא!" קראה, "רחמי עלי פונפונינה, הלא תדעי שתמיד אהבתי אותך?" היא הושיטה את פרסתה אל פונפונינה, מנסה להגיע, נאבקת בקסם העוצמתי שכבל אותה. - ופונפונינה אמרה לה לא! ושמה אותה בפינה. ברגע שהחל, לא ניתן היה עוד לעצור את הקסם העתיק. דמעות עלו בעיניה של פונפונינה, עת קסם המטרונום קרע את מלודי ממנה. "לא!" היא זעקה, "לא נועד הדבר להיות!" ומלודי גורשה אל תחתית מערת האופל, ומאז נקרא שמה רקוויאם, והיא רדפה את שנתם של פוניי הממלכה לנצח. - זהו. עזרתי לך אבא? עם הזה, סיפורון? - עם סיפורונובמבר. עזרת מאוד מאוד מותק 😘

ג'ני פילצ'ין גלעד

פוני

היא לא הייתה ילדה יפה. לחיים שתמיד היו ורודות מדי, עיניים מצומצמות תמיד מאחורי זגוגיות משקפיים עבות - משקפיים שגלשו כל הזמן אל קצה האף וגרמו לה להסתכל בזווית משונה למעלה. פרצוף דודתי כזה. כל זה הסתתר מאחורי פוני עצום שקפץ לכל הצדדים. רעמה פרועה שסירבה לציית לתחינות ולסיכות. ואולי דווקא מזל שהיה שם, שהסתיר מה שהסתיר. אחרי הכל, היא לא הייתה ילדה יפה.

תמיר בוכשטב

פוני

אוקי, תשמעו. פעם אחת ולתמיד, זאת לא אשמתי! כל מה שאני עשיתי היה לנצל שוק פוטנציאלי שאף אחד לא ניצל לפני. זה היה אמור להיות ברור מאליו. אני אפילו לא הראשון שניצל את זה! אחרי הכל, מה זה קורגי אם לא כלב פוני? והוא לוקח את החמידות של כלבים, ומגדיל אותה פי מאה. שלא לדבר על פרות מיניאטוריות, שהתחילו להיות נפוצות בתור חיות מחמד הרבה לפני. אז עם סוס פוני עובד, וכלב פוני עובד, ופרת פוני עובדת, למה לא חיות אחרות? אז כן, אני מודה שהנדסה גנטית איפשרה לי לעשות את זה הרבה יותר מהר מהרבעה סלקטיבית לאורך אלפי שנים. אבל אתם חייבים להודות שהקרנפונים היו להיט. וההיפוהיפו? רק על השם מגיע לי פרס! אבל אני הקפדתי להשאר עם חיות אוכלות עשב. אפילו היפופוטמים מפסיקים להיות מסוכנים כשמקטינים אותם לגובה של עשרים סנטימטר! אז כן. היה לנו נתח שוק נאה שם, והמתחרים היו צריכים למצוא גימיק חדש בשביל להתחרות. סבבה. אבל מי לעזאזל חשב שהפוניזאורוס רקס היה רעיון טוב? זה בטח שלא הייתי אני.

ליאור

פוני

אחרי שהאריכה שיער במשך שנתיים וספגה את כל ההערות וההצקות מחבריה לכיתה, היא גזרה לעצמה פוני ארוך עד הגבות המסודרות והביטה במראה. בבית הספר החדש כבר לא יגידו לה שיש לה תספורת של בנות.

גלי כהן

שממית

הוא ואני עומדים במטבח. ריח כבד של כעס וכורכום באוויר. אני מרגישה שבורה בדיוק כמו הצנצנת שהתנפצה והתיזה את הקרביים שלה על הריצוף. כמוה, המילים שיצאו לי מהפה ניתזו על הארונות ובטח ישאירו כתמים שלא ניתן יהיה לקרצף כבר לעולם. אני מתכופפת בדממה עם היעה לאסוף את הזכוכיות ושולחת יד אל מתחת לשולחן. "אמאל'ה"! אני קופצת לאחור כשמשהו לא מוכר נוגע לי באצבע. אני שונאת ג'וקים ועכבישים וכל מיני כאלו. הוא מביט בי ואומר ביובש "תרגעי, זו רק שממית". אני מתכופפת ורואה שם את הזנב שלה. הזנב שהשאירה מאחור שעדיין מתפתל. כשאני מרימה את הראש הוא כבר לא שם. אני שומעת אותו מוריד את המזוודה. הוא בטח יארוז את עצמו תכף וילך. אולי לתמיד הפעם. אני חושבת על השממית, על הזנב הזה שהיא יכולה להשאיר מאחור בכל פעם שמישהו מנסה לפגוע בה. היא תגדל אחד חדש. פתאום אני מתכווצת כשאני חושבת על המילים שיצאו לי מהפה. הלוואי שיכולנו כמו שממיות להשיר את הכאב ולגדול מחדש בלי צלקות. אני יודעת שהנשמה שלו תמשיך לפרפר על רצפת המטבח הצהובה עוד הרבה מאד זמן. #שממית #סיפורנובמבר

Z4Zima

פוני

הוא הכניס לה לפה מקל מחובר לרסן ורתם אותה ברתמה, הוא כיסה לה את העיניים בכיסוי שתוכל להביט רק ישר, הוא מרח לה את הרקטום במשחה קרירה, והחדיר אליה בעדינות את פלאג הזנב הארוך. ועתה עמד מאחוריה עם זין עומד ושוט שלוף. והוא היה אדון והיא הייתה פוני.

LateTrain_

פוני

‏- אני אומר לך, זה להיט, 10 ימים להעביר הודעה מחוף לחוף - אה... - מחליפים סוסים והחבילה כל הזמן בתנועה ! - נכון אבל... - 10 שנים ורק פעם אחת שהפוני אקספרס לא הביא חבילה! אז למה נראה לך שלא כדאי לנו? - כי אנחנו מאלפי פילים

איידן סוייר

פוני

החיים שלה בעצם לא היו עד כדי כך גרועים. לפעמים היא חלמה לסיים כבר את התואר בהנדסה, אבל באופן רשמי היא לא פרשה, אלא רק הייתה בהפסקה. ולפעמים היא רצתה לעבור לתל-אביב, אבל אחרי כל השנים שאימא שלה טיפלה בה, יהיה אנוכי מצדה לא להשיב לה טובה, עכשיו כשהיא צריכה אותה. ועדיין, הדייט הזה היה חשוב לה יותר מכול. היא לא באמת הכירה את דין, היא לא זכרה שהם אי פעם דיברו על משהו שלא קשור ללימודים. אימא מאוד התפלאה מה פתאום הוא נזכר פתאום לשלוח לה הודעה, בטח נגמרו הבחורות הזמינות באוניברסיטה והוא מנסה לחפש זיון בנרות. ואולי זה נכון, אבל אם זה כל מה שיש לה להציע, היא תשתמש בזה. גם אם הוא לא יתאהב בה בהמשך, זה עדיין יותר טוב מכלום. אז כשהם ננעלו יחד בתא הכלא היא לא מיהרה לחפש את המפתח. לכאורה סורקת את שאר החדר בחיפוש רמזים שיועילו להם בהמשך, אבל בעצם רק נחה קצת, עוצמת עיניים כשהיא חושבת שהוא לא שם לב. אולי בגלל זה הם לא סיימו את החדר בזמן, אבל המפעילה הייתה נחמדה ונתנה להם עוד כמה דקות למצוא את האוצר האבוד. כשהיא הדליקה את הטלפון היא גילתה 13 שיחות שלא נענו, ומייד נכנסה עוד אחת. למרות שהיא ניסתה להסביר שוב ושוב שאי אפשר להיכנס עם הטלפון לחדר בריחה, אימא התנצלה על שהיא לא בוחרת לחוות התקף בדיוק בזמן שנוח לה, ואז היא התנצלה בפני דין ונסעה הביתה, למרות שהם עוד התכוונו לשבת לדבר אחרי שלא ממש זכו לזה בשעה הראשונה. ובכלל, מי יוצא לדייט בחדר בריחה, אם הוא באמת היה מעוניין להכיר אותה הוא היה מזמין אותה מראש למסעדה או משהו. כשחזרה הביתה, היא לא יכלה להביט לאימא בעיניים. אימא צדקה והיא טעתה, שוב. היא חיממה להן ארוחת ערב, אכלה בביסים גדולים ומהירים, ונעלה את עצמה בחדר עם נטשה בדינגפילד. "סוסי פרא, אני רוצה להיות כמוכם / לזרוק את הזהירות ברוח, ארוץ חופשי גם כן". כל מי שהיא סיפרה לו על השיר הזה היה בטוח שהיא מתכוונת לשיר אחר של הרולינג סטונס. אבל לסוסי הפרא של נטשה לא היה תחליף. לרגע אחד היא יכלה לשכוח את הילדה הטובה שהיא, לדמיין שהיא אגואיסטית פרועה ולרוץ עם סוסי הפרא. לא כל כך גדולה, לא כל כך אצילית, אבל אולי היא תוכל להיות לפחות פוני-פרא.

ערן ארבל

פוני

"זוכרת שכשהיית קטנה ביקשת פוני ליום ההולדת?" "אבא... הייתי בת 8. אני בת 12 עכשיו." "ואת זוכרת מה אבא עושה למחייתו?" "כן. אה, אבא... סוס מכווץ לא נחשב פוני." "לכן החלטתי לעשות הפוך. טא-דה!" "אבא! זה סוס ים! ענק!" "הנה הפוני שלך. רק תיזהרי איתו. הוא עדיין חלק מהמחקר."

ערן ארבל

לייזר

כמו כל מהנדסת טובה שעובדת עם פוטנציאל הרסני, גם היא הכניסה דלת אחורית לפרויקט. היא ידעה שההחלטה הייתה הנכונה כשהלייזר העוצמתי ביותר שנבנה נגנב מידי הממשלה. כולם הבינו זאת כשהנבל השבועי הופיע. הוא הספיק להגיד "מאה מיל--" לפני שהפיצוץ אייד אותו ואת האי הסודי שלו.

תמיר בוכשטב

לייזר

אנשי היחידה למציאת, טיפול ואחסון טכנולוגיה אתרית ישבו בחדר התדרוך. "לפני שלושה ימים," פתח סרן איתי, מפקד היחידה, "שלישיית הרועמים פשטה על הבסיס הסודי של דוקטור נחיליק. הדוקטור הובס ונלקח למעצר, אבל שאריות מהנחיל שלו מפוזרות על חצי מהנגב. אנחנו צריכים להגיע לאזור הקרב ולטפל בנחיל. "אני יודע שיש לנו פה כמה חיילים חדשים, שלא יצא להם להתמודד עם נפולת של נחיליק, אז אני אזכיר שהדוקטור מתמחה בחרקים קיברנטיים. יש לנו דיווחים על צרעות עם עוקץ לייזר, חיפושיות נפץ, והעכבישים המשוריינים שנחיליק תמיד מייצר. "אני גם יודע שעוד לא עבר שבוע מהקרב, ואנחנו מסתכנים בנפולת אתרית, אבל אם נחכה יותר מדי זמן, אחד מהמקרים עלול לעבור מטמורפוזה למלכה ולהוביל את הנחיל להתקיף אזרחים. "אזור השלווה שלי יהיה פעיל במשך כל המשימה, ואתם תנוחו בתוכו במשך עשר דקות מכל שעה, כדי למנוע הצטברות אתר. אל תנסו בשום פנים ואופן לצבור אתר. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה עוד סופרים. "אם אין שאלות נוספות, אנחנו עולים על המסוק בעוד חצי שעה. "בהצלחה לכולם. מ.ט.א.ט.א., נקה!"

סופי טני

לייזר

החנות הזו בלטה לעין כמו תפוח רקוב בתוך סל של תפוחים טריים. שם החנות, "מתנות לכל", התנוסס על שלט ישן בעיצוב מיושן עוד יותר. על המדפים המאובקים היתה תערובת של מתנות בעיצוב אישי – קוביות עץ שעליהן מודפסת תמונת בר מצווה של איזה ילד, כריות ועליהן "התינשאי לי רויטל" בוורוד מהוה, ספלים עם "חטיבת עצבני מחזור '87". על החלון בכניסה התקלפו האותיות "מתנות בחיתוך לייזר". מלי עמדה מול דלפק המכירה והתלבטה. "זו מתנה בשבילי", אמרה והסמיקה, כאילו התוודתה עכשיו על איזה חטא. המוכרת הציעה לה ספלים ומצעים, , טישרטים בגזרה חובקת ופאזלים מדיקט, שאפשר להדפיס עליהם הכל. מלי פסלה את כל ההצעות, אחת אחרי השניה. הסומק על פניה התחלף בהדרגה לחיוורון, והעצב שהשתדלה כל כך להסוות חזר לבצבץ בזוויות עיניה. המוכרת שתקה לכמה רגעים, ואז אמרה בקול שקט: "יש לנו כמובן גם את הלייזר". "חשבתי שהראית לי כבר הכל", אמרה מלי. "זו הצעה רק ללקוחות מיוחדים, שממש צריכים את זה", המוכרת הישירה מבט לעיניה של מלי. "אנחנו נחתוך בלייזר החוצה את החלק של הלב. זה החלק שאת צריכה להסיר, נכון?" היא הצביעה לעבר ליבה של מלי, כמעט נוגעת בחולצה. מלי הנהנה והוציאה את כרטיס האשראי.

דנה כץ בוכשטב

לייזר

#העדשה לא נראתה כמו עדשה. היא נראתה כמו שבב מחשב, שזה, למעשה, מה שהיא הייתה. הפכתי אותה בכף ידי, ספקנית. "וזה ימקד את המחשבות שלי?" "אם תבחרי," רון אמר'ה. "זה עובד על גלי מוח - ממקד אותם וגורם להם להסתנכרן, כמו שעדשה יכולה ליצור לייזר מאור רגיל." הרמתי גבה. "ככה גלי מוח עובדים?" הי'וא משכ'ה בכתפיו'ה. "ככה הסבירו לי. אולי זו מטאפורה. מה אני יודע." "ומה תופעות הלוואי?" הו'יא היסס'ה. "לא ברור במאה אחוז," אמר'ה בחוסר רצון. "אבל זה שווה את הסיכון, בשבילי." יכולתי להזדהות. שנינו לא הגבנו טוב לממריצים, והפרעת קשב היא לא משהו שהתקבל בהבנה בתחומי העיסוק שלנו. ועם זאת, "את בטוח שזה שווה את זה?" הי'וא הסתכלה הצידה, וחשבתי על מעבורת הנוסעים מארקטורוס שכמעט התנגשה באסטרואיד ההוא כשרון נרדמ'ה בעמדת הפיקוח. "כן," הו'יא אמר'ה. לא יכולתי להתווכח עם זה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

לייזר

היא מתגנבת לאורך המסדרון האפל, בין תמונות מגודרות בחבלים היא לא צריכה לראות את שלטי "נא לא לגעת" שמעטרים כל חבל. או את התמונות עצמן. הכל חקוק בזיכרונה. עוד אולם, תמונות גדולות יותר מלבנים שחורים עם הבזקים קטנים במקומות שבהם אורות החירום המהומהמים פוגעים במשיכת מכחול. כל אלה לא מעניינים אותה. היא פונה בחדות ימינה, לחדר תצוגה צדדי. על הקירות מרקדות נקודות אדומות. היא נותנת למוחנ לחבר אותן ונעה בזהירות בין הקווים, כמו במשחק סבתא סורגת דמיוני. היא חוזרת לנשום רק ליד הכן, כשהמנורה העתיקה בידיה. שפשוף אחד. שפשוף שני. כלום. שפשוף שלישי. החדר מתמלא עשן. הקווים האדומים בוהקים בחושך. "תני לי לנחש," לוחש הקול. "לכבות את הלייזרים?" היא חושבת רגע. "פשוט תעביר אותנו לאיביזה." היא תמיד הייתה יצור פרקטי.

רן ארד

לייזר

הוא הסיר בלייזר את הקעקוע שעשה, לב עם השם שלה ו"לנצח" למטה. זה היה טיפשי וצ'יזי גם כשהוא עשה אותו, אבל ככה הוא הרגיש אז, טיפשי וצ'יזי. הוא נגע בעור הורדרד של הכתף, שהרגיש חלק ובתולי פתאום בלי השם שלה ובלי הלב. אז הוא קם והסיר גם את מברשת השיניים שלה, את החולצות שלה בארון, את התמונות שלה מהטלפון. הוא הסיר את כל הטיול לתאילנד, רק ליתר ביטחון. חזר למכון הלייזר והסיר גם את הקעקוע שעשה בצבא, היא פנתה אליו במסיבה ושאלה אותו מה מצויר שם והוא התבייש לומר לה מה זה אז הוא אמר לה שזה כובע. הוא הסיר את השערות בחזה שהיא אהבה לשים עליהן את הראש ולנמנם כמו חתולה, הוא הסיר את כל השערות בכלל. הוא הסיר את כתם הלידה על הירך שהיא אמרה שנראה כמו כבשה וקראה לה מה-מה וניסתה להאכיל אותה בעשב שתלשה אפילו שהיא לא אוכלת עשב. הוא היה חלק עכשיו, חלק ובתולי כמו לפני שפגש אותה, לפני שחלם עליה, לפני שנוצר בשבילה.

יובל מישורי

לייזר

קרן הלייזר הירוקה נראתה כאילו היא חוצה אלפי שנות אור במרחבי החלל, אבל למעשה האירה שביל של חלקיקי אבק בגובה של קילומטרים ספורים. "...ושם נמצאת ערפילית אוריון המפורסמת, בית גידול לכוכבים" הסביר נדב לקבוצה שעל המחצלת. השקט והקור של המדבר עשו את הלילה לבלתי-נשכח.

יובל מישורי

פוני

נוצה-שחורה רכב על האופנוע שלו, כמו כל בוקר, אל המוסך של פיט. האופנוע היה ישן ורועש, והוא חתך את כביש הבטון בקו ישר במהירות של 55 מייל לשעה. היו זמנים שהוא היה מסוגל ליותר מזה, אבל מאז עברו עשור או שניים. נוצה-שחורה עבד אצל פיט בשנתיים האחרונות, מאז שסיים את הקורס במכונאות רכב. הוא חשב שבשלב הזה כבר יוכל לפתוח מוסך משלו, אבל המשבר הכלכלי חשב אחרת. בדרך לעבודה היה לו הרבה זמן לחשוב. כמה מיילים אחרי העיירה מוריסון הוא הביט לעבר אחד השלטים ובזווית העין ראה תזוזה של חיה. הוא לא הצליח לקלוט איזו חיה זו היתה, אבל באופן אוטומטי הוא חשב על הלטאה. תשע שנים עברו מאז אותו לילה, בו נגלתה לו חיית-הנפש שלו לראשונה. הוא שתה את התה המיוחד שזאב-לבן הכין, ובילה את אותו הלילה בשיחה עמוקה עם לטאה מדברת. המוסך היה ממש בכניסה לעיירה, ולכן מיד אחרי השלט "ברוכים הבאים לפוני, אוקלהומה! אוכלוסיה: 2314" הוא פנה ימינה וחנה ברחבת העפר. על אחד מפחי האשפה עמדה הלטאה והסתכלה בו. "בוקר טוב!" היא אמרה. "עזבי אותי, אין לי כח היום," הוא אמר ונכנס פנימה.

יובל מישורי

פוני

הסוס של גולית נראה קטן לידו, סוג של סוס מיניאטורי. לא רבים יודעים, אבל האבן הראשונה של דוד החטיאה את גולית לחלוטין והשנייה הרגה את הסוס שלו (ומכאן השורה בשיר). רק האבן השלישית פגעה במצח של הפלשתי.

יובל מישורי

לייזר

המשחתת הכבדה התקשתה לעקוב אחרי הספינה הקטנה והמהירה, אבל כח האש שלה כיסה על מגרעותיה. ספינת המבריחים ניסתה לתמרן ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, ובכל פניה חיכו לה צרורות של לייזרים רבי-עוצמה. זה היה רק עניין של זמן עד שהם ייתפסו, אבל נותר להם עוד טריק אחד בשרוול. קפטן המשחתת היה יצור קטן אפילו ביחס לחברי הצוות שלו. רגשי הנחיתות שלו דחפו אותו לחוסר-סבלנות וכוחנות-יתר, וכעת ניכר בו שהוא רואה בחוסר ההצלחה של הצוות כעלבון אישי. הוא צעק פקודות לעברו של הקצין הראשון שעשה כמיטב יכולתו לבצע אותן. ספינת המבריחים התכוונה להיכנס לאטמוספירה של כוכב הלכת הרביעי ולהתחבא שם, כאשר קרן לייזר מקרית פגעה בה. פיצוץ קטן נראה, והספינה החלה להסתחרר ללא שליטה ולאבד גז כלשהו מצד אחד. "משחתת אימפריאלית, אנחנו נכנעים! אנחנו בסכנה! הפסיקו את הירי!" קרא קול במבטא של אחת ממערכות השמש החיצוניות. הקפטן חייך לעצמו והורה להפסיק את האש. הוא שידר למבריחים שהם עומדים לקבל משלחת שתאסור אותם, וכל התנגדות תוביל לחידוש הירי. מעבורת קטנה יצאה לעבר ספינת המבריחים תוך דקות. כשכמעט הגיעה, לפתע הפסיק הגז לברוח מהחללית הקטנה והיא ייצבה את עצמה. לפני שמישהו על גשר המשחתת הספיק להגיב, הספינה פנתה ב-90 מעלות שמאלה, הפעילה את מנוע ה-FTL וקפצה. תדהמתו של הקפטן פינתה את מקומה מהר מאוד להתקף מחודש. הוא שלף את האקדח וירה בקצין הראשון ובנווט ואז זרק את האקדח על קצינת המדע בזעם, בטרם התיישב שוב ונאנח. זה היה הנווט השלישי שלו השנה... מאיפה ישיג עכשיו עוד אחד?

איידן סוייר

לייזר

לקח לחייזרים לפחות עשור של מעקב אחרי המין האנושי כדי להבין שהם לא מבינים כלום. לבסוף הגיעה ההוראה מהמנהיג הגבוה (מאוד): אין ברירה, אם אנחנו רוצים להבין אותם, חייבים להסתנן לשורותיהם. אבל אף אחד לא רצה להיות המסתנן. ארר-ניו צפתה ביצורים המוזרים עם מבנה הפנים בראש, האוזניים בצדדים, ובלי שום לייזרים או שקפקפים. ומה אם כדי להיות משכנעת היא תצטרך להתקרב מאוד לאחד מהם? איפה היא תשים לו את הטבעת, על הקמיצה? אחרי שכולם השמיעו טרוניות דומות, המנהיג הגבוה (מאוד) החליט לרכוש טכנולוגיה חדישה שתאפשר לחללית כולה להסתוות. בדרך הם עברו לייד שביל החלב. אררר-ניו לקחה מילקשייק עם בננה. אחרי דיון קצר נוסף הם החליטו להסתוות כאישה זקנה, מהשורש מבוגר, כי זה הכי פחות מעורר חשד. אתה רואה זקנה, אתה חושד בה? וכך הם נחתו בכדור הארץ תחת* השם הבדוי הנפוץ ביותר שהצליחו למצוא בניתוח סטטיסטי, מוחמד וואנג. הם שמעו שבישראל אנשים נדחפים כל הזמן אחד לחיים של השני, והיו בטוחים שזה המקום המושלם, תוך כמה ימים מישהו ודאי ייגש אל מוחמד והם יתחילו לפתח שיחה. אחרי שלא הצליחו למצוא דירה בתל-אביב, הם התפשרו על דימונה. המדינה הזאת דיי קטנה וזה בטח לא באמת משנה, חשבו. אבל הימים הפכו לחודשים ומוחמד נותרה בודדה בדירתה, ואם לא די בכך, התחיל להיגמר להם הכסף הארצני. הם שמעו שזקנים בישראל לא חייבים לעבוד בשביל לקבל כסף, אבל בשלב הזה הם כבר התחילו להבין שלא כל מה שהם שמעו נכון. המנהיג הגבוה (מאוד) הטיל על אררר-ניו את תפקיד החוקרת הרשמית, שתברר מעתה את השמועות לעומק. אררר-ניו החליטה לבדוק את הטענה המוזרה שגברים אנושיים יעשו הכול עבור הזכות להיבחר בידי אישה זרה להביא את צאצאם לעולם, אבל לאחר מכן (ואם הם אחראיים מספיק אז גם תוך כדי כך) יעשו הכול כדי לוודא שהצאצא הזה לא יבוא לעולם. היא מצאה אפליקציה ייעודית לכך, בעלת סמליל של להבה, ופתחה פרופיל עבור מוחמד. לא הרבה גברים הגיבו, אבל המעטים נראו נלהבים מאוד ורק ביקשו לשמור על דיסקרטיות. חלק אפילו השקיעו ושלחו מראש תמונה של הלולב שלהם, להוכיח שהכול עובד. אררר-ניו חשבה שהנה הם מתקדמים, אבל במהרה גילתה שמיהרה לשמוח: נראה שלדבר היה הדבר האחרון שעניין את האנשים שעמם יצרה קשר, והם ממילא לא הצטיינו בכך. למעשה, הם כל כך לא התעיינו במוחמד, שאררר-ניו עצמה הרגישה כאילו הדריכו לה-עצמה על הלב. אין ספק שהגיע הזמן לצעדים קיצוניים יותר. אחרי בדיקה נוספת, אררר-ניו גילתה שיש כסף מיוחד שמגיע בדיוק לאנשים בגיל של מוחמד, עבור ניצולי שואה. היא ניסתה לבדוק מה זה בדיוק שואה, אבל התוצאות היו בלתי מתקבלות על הדעת בעליל, עד שמצאה את ההגדרה "אסון כבד, חורבן". אולי כל מה שהם צריכים הוא איזה אסון נורא שיקרה למוחמד. היא הביטה מהחלון. אותו יום היה מזג אוויר, והיא הבחינה לב באדם בעיצומו של מה שנראה כמו כיפכוף של טיול. לפני שיצאה מהבית הוא אמר משהו. היא ניסתה להבין את דבריו, אבל לא שמעה, כי היה שם חלון. * זה מצחיק שכתבתי תחת, כי זה גס.

Z4Zima

לייזר

‏היא אף פעם לא הייתה שעירה במיוחד, ומאז ההורמונים בכלל. ובכל זאת הצורך לגדל עכשיו לפני הטיפולים, כדי שהלייזר יתפוס, גרם לדיספוריה שלה לשגשג, והיא כמעט שלא יצאה מהבית. ‏עכשיו אחרי שבועות של התנזרות, כשהיא שוב שוכבת על מיטת הטיפולים, בקליניקה שהעבירה בה ימים שלמים - כל מה שיכלה או רצתה לחשוב עליו, עם כל חלקת עור שנגלית שוב, היה איך בסוף הוא ילטף את העור הצח שלה, יפשק את הלחיים האחוריות הרכות, ויצלול אל החור החלק, להתענג רגע לפני שימלא אותו, וכמה שהיא אוהבת למצוא את השערות שלו שם אחרי. ‬ 🏳️‍⚧️

DDD

לייזר

ב21 ליוני היתה הפעם הראשונה שלה. היא ממש פחדה. אולי הם יכאיבו לה, ואם בכלל הכסף שווה את ההקרבה. היא הלכה למכון ההוא, הגרביון חצי אטום כמו הפקידה. כניסה צדדית, זכוכית מצופה מדבקה זולה, תאורת לד אינטימית. ועם החברה העקומה, שלידה נראת שווה, הרגישה מגניבה ממש לשניה. שתיהן החליטו לעשות השנה 'מכה אחת' כמו הבנים, מאמץ מרוכז. כך שבקיץ הקרוב, ירימו יחד קוקטייל ישלבו רגל על רגל כמו מלכות. בלי שערות

ליאור

לייזר

היא ראתה את האור האדום הקטן רגע לפני שהוא נפל לקרקע. היא לא הייתה צריכה לחכות לפעם הבאה כדי להבין את משמעותו. הפעם הבאה הגיעה בכל זאת.

שלמקו

פוני

ובסוף, כל המלחמה נגמרה בכך שברגע הלא נכון נכנס לצלף הפוני לעיניים.

שלמקו

לייזר

בהתחלה זה נראה רעיון מוצלח, להחליף זיקוקים די נור בתצוגות לייזר בשמיים. מי שמע אז על חתולי-חלל?!

הילה בניוביץ'-הופמן

פוני

כשהייתה בת 8, רכבה על פוני. כשהייתה בת 15, רכבה על סוס. ועכשיו, בגיל 22, הסוס המכונף כבר הרגיש שהיא מנוסה מספיק. הוא רקע בפרסותיו בגאווה והציע את שירותיו: "רכובה על גבי תוכלי להגיע לכל קצוות הממלכה במהירות הבזק!" "לא תודה", השיבה הנסיכה. "אני מעדיפה את הטויוטה שלי".

הילה בניוביץ'-הופמן

טיפול

"זה יכאב?" "בכלל לא!" אמרה אמא, "רק יעקרו את השן שמתנדנדת. לא תרגישי כלום". אחר כך, כשהסייעת ניגבה משפתיי את הדם והדמעות, תהיתי אם זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלי שיקרה לי, או רק הפעם הראשונה שבה השקר התגלה.

הילה בניוביץ'-הופמן

לייזר

"גברתי, אני מצטערת, זה לא אפשרי." "אבל למה? פרסמתם שאתם עושים הסרת שיער בלייזר!" "כן, אבל לא למקרים כאלה..." "יש לו שיער ואני רוצה להוריד לו אותו בלייזר!" "גברת, אנחנו לא נוריד לפודל שלך את כל השיער מהתחת בלייזר, וזה סופי."

כליל שחר

לייזר

"נו באמת, את רצינית עכשיו?!" הפרסומת התעלמה ממנה, כמובן. הן עדיין לא השתלטו על שאלות רטוריות, וגם - וזה היה מוזר יותר - התעקשו להמשיך לדבר בטון הזה, שאף אדם אמיתי או בדיוני לא השתמש בו אף פעם אלא כחלק מפרסומת. "טכנולוגיה חדשנית המבטיחה תוצאות לטווח ארוך..." "גם בשנות העשרים אמרתם את זה. עוד עשרים שנה בטח תנסו לשנות את דעתנו שוב". "מראה טבעי ללא מאמץ! אנחנו מציעות לך מחיר היכרות מיוחד -" "אני אשאר עם הרגליים החלקות שלי, תודה". היא נופפה בידה והפרסומת התחלפה סוף סוף בסרטון של פרת ים מלחכת אצות.

רן ארד

חרוז

- מה מתחרז עם הולכת? - שלכת, אזדרכת. - לא, משהו יותר שמח, זה לברכה לחתונה של אילי. - אולי לא בחרוזים? זה מביך, זה מעיק, פשוט תגידי כמה דברים באותו הרגע, מהלב. - אני.. אני לא חושבת שכדאי. עם כולם שם, וכל ההתרגשות של החתונה, אני אתבלבל באמצע. אני אתחיל להגיד שהיא כל כך צעירה וחכמה, שהיא עושה טעות, שהיא מתחתנת עם זבל שלא מגיע לקרסוליים שלה, שאם הוא לא היה מכניס אותה להריון באיזה סקס רחמים שבאמצע שלו הוא הוריד את הקונדום כמו איזה צלופח מגעיל, לא הרגיש לו נעים עלק, ואז שיחק לה על המצפון כשהיא רצתה להפסיק את ההריון, כי הוא יודע שהוא בחיים לא ישיג מישהי ברמה של אילי, עכשיו היא מתוסבכת, עם כל המשפחה היא מסוכסכת, את החיים שלה לביוב שופכת, הייתי קונדום מברזל מרתכת, את הביצים שלו מוע- - מבורכת? - כן, "איזו זוגיות מבורכת", תודה.

ליאור

חרוז

התור הזדחל לאטו והיא שמחה שהשלפוחית שלה אינה לוחצת. ברגע התחילה מהומה והיא נדחפה לאחור, המחרוזת שלה נתפסה בזיז תיל סורר והתפזרה לכל עבר. היא ידעה שזה עשוי לקרות, ויותר משהצטערה על המחרוזת היא קינאה בחרוז הבודד שהצליח לעקוף את התור ולהתגלגל אל מעבר למחסום.

Z4Zima

חרוז

זו היתה שרשרת, ועם כל חרוז שנכנס גברה תחושת הדחיסות, המלאות, ההישג שבבליעה, והתחת הרעב שלה שרק חיכה לעוד. וכשנמשכה החוצה, כל חרוז שיצא הגביר את תחושת הריקנות, הפעירה, הכיווץ שמתרפה שכמו נלחם עוד לאחוז. והיא אהבה להיות מלאה, ומעוטרת.

ערן ארבל

חרוז

בגלל המחסור בחרוז, השרשרת לא הייתה סימטרית. בגלל המחסור בשרשרת, התלבושת לא הייתה מושלמת. בגלל המחסור בתלבושת, הטקס לא היה לפני הטקסט. בגלל המחסור בטקס, אדוננו האפל, שוכן תחתיות, מצליף הנשמות, כעס מאוד והחליט לכלות את החיים מהפלנטה בחומצה וכאב. הכל בגלל המחסור בחרוז.

גדי אלכסנדרוביץ'

פוני

אחרי תקופת האימון הראשונה עם הפוני הסרנו ממנו את רתמת העזר. אצל הילדים האחרים הפונים עפו איתם כבר תוך שבוע, אבל שלי פשוט לא עף. בלבי נדרתי שלעולם לא אעזוב אותו בשל כך. כל הילדות נותרתי איתו, ולא עפתי. רק שנים אחר כך, כשגדלתי, הבנתי שלא עף כי הוא ממש לא סבל אותי.

גדי אלכסנדרוביץ'

לייזר

מי רוצה, רוצה לשמוע מעשה בלייזר? טמן אותו עמוק בקרקע סבא אליעזר! לייזר, לייזר, לייזר, לייזר, אין כמוהו לייזר! פעם בא פולש חלל אל סבא אליעזר אחת ושתיים, פשט ידיים וכיוון הלייזר! כיוון הלייזר, כיוון הלייזר, אין כמוהו לייזר! פוצץ את הפולש חלל כך עשה הלייזר!

גדי אלכסנדרוביץ'

חרוז

בשיעור האחרון אזרתי אומץ ושאלתי את המורה למה כל הלחשים שלנו כוללים חרוזים. מה המנגנון הטכני שהחריזה מפעילה? "לחשים לא צריכים חרוזים" היא חייכה בעצב, "אבל כשאנחנו מתנים אתכם לחרוז, הלחשים שאתם ממציאים הם עילגים מכדי להיות מסוכנים. אדון האופל האחרון? פשוט לא חרז."

יובל מישורי

חרוז

בפרדס של גדעון עבד רובוט ללא לאות, ימים ולילות השקה כשצריך, גזם ענפים בחן כל עלה, הרחיק מזיקים יום אחד הבחין בפרי בשל ביישן ונחבא בין שמש וצל בחן הרובוט את הפרי מקרוב והמודל קבע שהוא ממש טוב בשל ברמה של תשעים אחוז! הזרוע הושטה וקטפה את הלימון.

סופי טני

חרוז

מתוך עמוד "לקוחות ממליצים" של סוכנות "לשון נופל על לשון": עד שהגעתי ל"לשון נופל על לשון", הייתי סתם כותב תקוע. הייתי מתחיל סיפורים וזונח אותם אחרי פסקה וחצי, רעיונות שהיו באים כל הזמן היו נעלמים ברגע שהתיישבתי לכתוב, שנאתי את הכתיבה שלי ואת עצמי. כשקיבלתי את הפרסומת שלהם במייל, חשבתי מה כבר יש לי להפסיד? הם מציעים ליווי ספרותי, אני צריך מישהו שיעזור לי להניע את כל הכתיבה שלי, למה לא לנסות? בהתחלה באמת הופתעתי. חשבתי שאגיע למקום עם שולחנות ומנורות כתיבה, עם אנשים רציניים שיעזרו לי להבין על מה הסיפור שלי ולאן הוא הולך. אולי אפילו ללמוד כמה טכניקות חדשות לכתיבה ולשחרור מעצורים. לא ציפיתי להגיע למועדון אורגיות עם ספות בריח משונה ותאורה עמומה. אבל מה אתם יודעים. מאז שאני לקוח קבוע בסוכנות לליווי ספרותי "לשון נופל על לשון" אני לא מפסיק לכתוב.

יובל מישורי

חרוז

עבד ישב בפתח הבית והתנדנד בכסאו קדימה ואחורה. בידו הימנית היתה המיסבחה, שרשרת התפילה שהיתה של אביו ושל סבו. עיניו היו עצומות ושפתיו מלמלו תפילה. הוא העביר חרוז בין אצבעותיו. רעש מנוע של רכב שטח הלך וגבר, וכעבור מספר שניות פתח עבד את עיניו וראה ג'יפ מגיע במורד הרחוב ונעצר לידו בחריקת בלמים. מהחלונות הפתוחים בקעה מוזיקה חזקה, והבסים הרעידו את הרחוב כולו. עבד העביר חרוז בין אצבעותיו. הנהג והנוסע שלידו נותרו ברכב, ושני בחורים צעירים יצאו מאחור ומיהרו אל תוך הבית שמעבר לרחוב. הם שהו מספר שניות בבית, ויצאו בריצה, אוחזים באקדחים. הנהג זירז אותם, והם נכנסו בחזרה למושב האחורי. עוד בטרם נסגרו שתי הדלתות, הסתחררו גלגלי הג'יפ והוא שעט קדימה לעבר קצה הרחוב. עבד העביר חרוז בין אצבעותיו. אחד הבחורים שנכנסו ויצאו היה מוכר לעבד. זה היה סלים, הבן האמצעי של איאד שגר ממול. עבד זכר אותו כילד טוב וסקרן, משחק בחצר בכדור עם חבריו, או הולך עם אחיו ואחותו לבית הספר. הוא התפלל שהילד לא הסתבך במשהו פלילי. הוא העביר חרוז בין אצבעותיו. שתי יריות נשמעו מכיוון המרכז המסחרי, ואחריהן עוד כמה. צרחות אימה וכאב החלו להישמע, ועבד תיאר לעצמו מה קרה שם. עוד לוויה תצא, עוד סוכת אבלים תקום, עוד משפחה תדרוש נקמת דם. דמעה נקוותה בזווית העין של עבד והחלה לגלוש במורד זקנו. הוא העביר עוד חרוז בין אצבעותיו.

@theshnekel

לייזר

וא הדליק את ציין הלייזר, זה שיראה לו בדיוק היכן יפגע. במרחק כזה, הוא היה מדויק עד לרמת המילימטר. לרגע הוא היסס, מה יקרה אם הוא יבחר לירות ברגל, או בצוואר, אבל המחשבה חלפה באותו רגע והוא שיחרר את הירייה ישר ללב. החץ פגע במטרה, כמו תמיד. באותו הרגע השמיים שינו גוון, לקצת יותר אדום, להקת עגורים המריאה, זוג שטייל על החוף הביט לשמיים, ואחד על השני.

@theshnekel

פוני

״אבא, אני רוצה פוני, חום עם כתם לבן על המצח!״ היא חוזרת ואומרת. ואני, המהנדס הבכיר בחברת Zoofab, שיכול להנדס לה נמר שנושם מתחת למים או נמלה שיודעת לדבר כמו תוכי לא מבין. ״אולי לפחות שתהיה לו קרן?״ אני מציע. ״לא! סוס פוני בדיוק כמו זה שסבתא מספרת עליו!״. ואז אני קולט. ״אני אכין לך סוס פוני כזה, אמא.״ אני אומר בשקט, ״ עכשיו את מוכנה להחזיר לבת שלי את הגוף שלה?״

@theshnekel

טיפול

סווטה חיברה עוד צינור, ועוד חיישן. ״זה לא נראה טוב״ היא אמרה. כשהיא מסתכלת על המוניטור. עוברת מדד אחרי מדד. ביקשתי ממנה לעשות כל מה שהיא יכולה ״עברנו ביחד כל כך הרבה״. ״תשאיר אותה פה ותחזור עוד שבוע״ אמרה, וסגרה את מכסה המנוע.

@theshnekel

משקפת

כשהם מצאו את ד"ר שטרן, חוקרת הטבע הנודעת, המשקפת שלה עדיין הייתה מכוונת אל עבר אתר הקינון של הקונדור אותו חקרה. סיבת המוות הייתה ברורה, נשיכת עכביש ארסי. חוקרת מקרי המוות העירה לעצמה, לפעמים במקום לראות לרוחק, צריך להסתכל קרוב.

צח

משקפת

נלסון הרים את המשקפת לעינו החסרה. הקרנית האטומה והחלבית התקפלה לצדדים, חושפת חיבור עצבי מדמם. הוא לא חיפש ספינות. הוא סרק את הזרמים המגנטיים, והיישויות החשמליות שגלשו בהן. אחת מהן ניצנצה לפתע באור כחול אפור. הוא חייך, מוכן לקרב האחרון של חייו.

פוני

אני אומר לכם, אמר אודיסאוס, זה יעבוד. הם יכניסו אותו לעיר, אתם תצאו בלילה ותפתחו לנו את השער. אבל זה סוס פוני חי! מאיפה בכלל נכנסים? מאיפה שאתה חושב, הוא גדול יותר מבפנים.

חרוז

פדורין משחק עם מחרוזת הירקן, מעביר חרוז חרוז. חם בביתן השומר הקטן בחנייה, אבל זה מה שיש. אין עבודה לבלשים בדימוס בישראל.

בצלאל

לייזר

‏כששכב על מיטת הניתוחים, נזכר לרגע בשנות ילדותו כאשר הילדים האחרים נהגו ללעוג לו ולמכשיר האופטי הכבד והמסורבל שנאלץ להרכיב על פניו. "מוכן?" שאל הרופא. הוא הנהן בחיוך, עכשיו סוף סוף הוא יהיה כמו כולם, ויוכל לחרוך את אויביו במבטו. מילולית.

בצלאל

משקפת

‏כל בוקר היא הייתה פותחת את החלון הגדול במרפסת, מצמידה את המשקפת לעיניים וסורקת את האופק של אירועי המחר. בספר ההוראות נכתב אמנם באותיות מודגשות "אסור להשתמש במהופך", אבל יום אחד הסקרנות הכניעה אותה והיא הביטה במשקפת מצידה השני. התמונה הייתה מטושטשת, והיא ניסתה לכוון את הפוקוס. ‏כשהתמונה התבהרה סוף סוף, היא הבינה למה אסור היה לעשות את זה. מן הצד השני של העדשה הביטו אליה במבט מאשים כל רוחות העבר. עכשיו היא תצטרך לתת דין וחשבון על מה שהיה.

בצלאל

חרוז

‏אבא לא היה כותב לעתים קרובות. הכוכבים היו צריכים להיראות נוצצים בשמים בהירים, והרוח צפון-מזרחית, כשהימים מתקצרים והציפורים נודדות, רק אז, לפעמים, הוא היה פותח את המכתבה הישנה שבתוכה מגירות מגירות מלאות חרוזים צבעוניים. כשהוא השחיל את החרוזים על השורות, הם היו מסתחררים רגע ‏ואז מתיישרים ונצמדים כמו מגנטים קטנים שמהמהמים לעצמם. אחרי שהלך ניסיתי להתידד איתם, אבל בידי הם היו בדרך כלל מתפוררים לאבקה אפרפרה. גם בימים בהם הצלחתי להשחיל כמה על החוט, במקום להתיישר ולהיצמד הם המשיכו להסתחרר חסרי מנוחה ולייצר סערת ברקים קטנה וכעוסה סביבם. ‎

דנה כץ בוכשטב

חרוז

מזל, גורל, או איך קוראים לה חרוזים לה לכל איש שתשחיל, כשנעים לה, על קורים של עכביש. מה אכפת לה? לא אכלה מעץ הדעת טוב ורע. חרוזים היא משחילה, ואם פתאום החוט נקרע לא רק נשמה נופלת, גם שכניה מכל צד. כל מיתה אותי אוכלת: לא ימות אדם לבד. רק תפילה אשא לרוח: אם כל זה יקרה שנית ואושחל על חוט קרוע - שנהיה גם אז שכנים.

יניבוס

זיכרון

#סיפורנובמבר (בנושא זיכרון) "אבא שלי על ערש דווי" "מה?" שאל השוטר ההמום "הוא על ערש דווי" חזרתי שוב "מה זה ערש דווי?" שאל השוטר השוטר תפס אותי על מהירות מופרזת והראש שלי עכשיו במהירות מטורפת. איך אני מסביר לשוטר מה זה ערש דווי? שכחתי מה זה ערש דווי... איך הגעתי לכאן בכלל? "הוא גוסס" אמרתי בקול חנוק. השוטר החוויר לרגע, הישיר בי מבט "אני מאמין לך בגלל שיש לך כיפה" הוא החזיר לי את הרישיון "סע בזהירות ורפואה שלמה לאבא". נתתי גז. במראה עוד ראיתי את השוטר ההמום. שום רפואה כבר לא תעזור כאן חשבתי לעצמי. לאבא שלי לא היה זיכרון. אילו היית שואל אותו מהי השנה עכשיו או מי ראש הממשלה הוא לא היה יודע מה לענות. אך אם תפתח חומש ותקרא חצי פסוק, הוא מיד יאמר לך את החצי השני. המוח האנושי הוא דבר מופלא והדרך לבית החולים נראית כמו נצח. הבטתי על עצמי במעלית בעודי עולה על עבר פנימית ב. שמתי מסכה חיטאתי ידיים ופתחתי את הדלת. אבא שכב על המיטה והאחים שלי עומדו מסביבו. "אבא זה אני. אני פה. הגעתי. אבא! אבא!" הוא נשם את נשימתו האחרונה ונדם לנצח. ערש דווי - עכשיו אני זוכר מה זה.

אלינה

טיפול

- אני חייבת להראות לך משהו – אמרה ושלפה את הטלפון. בתמונה נראה סוס, עורו חום ומבריק בשמש, שערו מתבדר ברוח הקלה, מחקה את קצף גלי הים, רגליו נטועות בחול, ועליו יושבת בחורה, לבושה בשמלה ירוקה ארוכה, גם שערה מתבדר, והיא מחייכת באושר, כל כולה אומרת יציבות וכח – "תראו אותי". - איזה יופי – אמרתי. זה משה, הסוס שלך? - כן, זה משה הזקן, לקחתי אותו לרכיבה בים. ירדנו להליכה בחוץ – אני עם סדים לרגליים, הולכת בצורה מאומצת ומגושמת, והיא לצידי – סוחבת את ההליכון. - את צריכה ללכת כאילו את רוכבת על סוס – היא אומרת, החלק העליון נשאר יציב וישר, ורק הרגליים עובדות בתיאום, טיק-טיק. - אם את אומרת, חשבתי. כל אחד ועולם הדימויים שלו. אחר-כך עלינו ועבדתי על שיווי משקל, סקווטים, פלאנקים, שכיבות סמיכה, או בקיצור, טיפול פיזיותרפי סטנדרטי, סטייל סצנות האימונים מהסרט "קצין וג'נטלמן". בניגוד לריצ'רד גיר, לא הצלחתי לעשות הכל, אבל ככה זה בטיפול כזה – הדרך חשובה מהתוצאה, ניחמתי את עצמי במשפטי מוטיבציה בשקל. לקראת סוף הטיפול, שכבתי סחוטה על המזרון. היא התיישבה לאורך גליל ענק, מהסוג שיש בג'ימבורי ומזכיר לי טיפולים שעברתי כילדה, הרימה עליו רגליים והצמידה אותן, נותרת יציבה, מתנדנדת מצד לצד בשליטה. - טוב, בואי נעשה עוד קצת הליכה בסלון. - לא, אני רוצה לעשות את זה – הצבעתי עליה. היה לה מבט סקפטי. - אם תצליחי לעשות את זה, אתן לך מה שתרצי. וואו, חשבתי, עד כדי כך היא לא מאמינה בי... אני חייבת להעמיד אותה על טעותה, וגם לבקש מה שארצה – זו חתיכת תמריץ. אני הרי יודעת לעשות זאת, הרגשתי בוודאות. למה חשבתי כך ואיך תכננתי לעשות זאת – קשה לומר, אך הרגשתי שסוף-סוף מתחיל החלק המעניין ביותר בטיפול. אני אוהבת התערבויות. התיישבתי לאורך הגליל, משמאלי הספה, הרמתי רגליים ויישרתי אותן. ניסיתי להתייצב. שמתי יד אחת על הספה. החלקתי ימינה. היא תפסה אותי. חזרתי. ניסיתי שוב, החלקתי שמאלה ובלמתי את הנפילה עם הספה. הסתבר שזה קשה משחשבתי. - אני אחזיק את הגליל בצד אחד, אמרה (יש עוד תקווה, חשבתי). ניסיתי שוב, הצמדתי כפות רגליים. ניסיתי להתכנס למרכז, ושוב החלקתי. היא תפסה אותי. עוד פעם. חשבתי, אני יודעת מה עושים. אני חייבת להגיע לרגע הזה, של רוגע מוחלט, אך גם של שליטה. זה נשמע סותר אבל זה לא. לכווץ את הבטן, לכוון את המשקל לצד שמאל, החלש יותר, לא לחשוב על הפעולה, להרפות, להתמקד בנקודה אחת, להרפות, להכנס למצב "זן", להצמיד כפות ידיים, להתייצב, להרפות, לא לחשוב על כלום, להיות בתוך הרגע, לנשום. - אני מחזיקה את הגליל, אמרה, ואחרי כמה שניות : - אני עוזבת את הגליל. ......... - ..... מצוינת, כל הכבוד! שקט, אני בתוך הרגע, עושה את זה, יושבת על גליל ברגליים ישרות וצמודות, במשך כמה שניות. סוף סוף – עשיתי זאת – תראו אותי! - האמת, לא חשבתי שתצליחי, אמרה. חייכתי. זה היה מוזר – איך עשיתי את זה? אני חייבת לזכור ולשחזר את הדבר הזה, החמקמק והבלתי ניתן להסבר, בסיטואציות נוספות, לא בטיפול, בחיים. - עכשיו את חייבת לתת לי מה שארצה, אמרתי בטון של מנצחים. את יודעת מה אני רוצה. משום מה היה לה מבט מעט מבוהל. אולי חשבה שארצה ממנה אישור ללכת בחוץ לבד עם הסדים, או התחייבות לא לעשות איתי שכיבות סמיכה במשך חודש. אבל, למרות שהחשש הזה מבוסס כשמדובר בי, אמרתי - - אני רוצה לרכוב על סוס (שוב מבט תועה ממנה).... , נו טוב, נאנחתי, על משה הזקן והמנוסה, כשאת יושבת מאחורי. מוקדש באהבה לפיזיותרפיסטית שלי, וגם לכל הפיזיותרפיסטים שליוו אותי בדרך, שבכל זאת חשובה הרבה יותר מהתוצאה. #סיפורונובמבר #טיפול

ענבר גרינשטיין

פוני

כשפוני חיכתה עם סבתא בתחנת הרכבת ברחוב פרידריך, ליד חנות הפרחים, היא תהתה איך אמיל ייראה ואם הוא יחשוב שהאופניים שלה מרשימים. כשאמיל לא הגיע, כולם דאגו, אבל פוני לא דאגה בכלל. היא ידעה שכל עוד היא בסביבה, היא תגן עליו מכל רע.

ענבר גרינשטיין

לייזר

מדהים איך שהטכנולוגיה בימינו מתקדמת! כל מה שעשית פעם עם צוות רופאים, היום אפשר לעשות עם לייזר. טיפולי שיניים, הסרת שיער, הסרת שומות, ניתוחי לב ומוח. הבעייה העיקרית היא שלייזר הוא רק איש אחד, והתור אליו ארוך כאורך הגלות.

ענבר גרינשטיין

חרוז

אילן תמיד התגאה שהוא מכיר את השכונה כמו את כף ידו. לכן התפלא כשראה יום אחד חנות חדשה שנראה שהוקמה בן-לילה במקום שבו עד אתמול היה מגרש שנותר ריק בשל סכסוכי ירושה. החנות נראתה מאוד מזמינה. היא הזכירה לו חנות סדקית שאהב כילד. תמיד הקסים אותו חלון הראווה העמוס והצבעוני. גם לחנות הזאת היה חלון ראווה עמוס וצבעוני, אבל נדמה היה שיש בו רק חרוזי זכוכית, בצבעים ובגדלים שונים. מעל לדלת היה שלט צנוע, "חרוזי נשמה". בדחף פתאומי, אילן נכנס לחנות. נדמה היה לו שהיא גדולה יותר מבפנים. כשעבר בפתח, פעמון דנדן אי-שם ומיד הופיעה מוכרת חביבה שחייכה אליו בעידוד. אילן חייך אליה בחזרה ושאל במבוכה, "זאת חנות חרוזים?" מיד קילל את עצמו על השאלה הטיפשית, אבל המוכרת ענתה כאילו אין דבר טיפשי בשאלה, "כן. הראשון בחינם. בוא תבחר." אילן ניגש בהיסוס אל הדלפק, וכבר המוכרת שולפת קופסאות עץ עמוסות בחרוזי זכוכית צבעוניים - חלקם קטנים כאוכמניות וחלקם גדולים כמשמשים. הוא הושיט יד לחרוז ירוק, שנראה היה כאילו אש כתומה בוערת בליבתו. המוכרת לא אמרה דבר, אבל נדמה היה לו שהיא לא נראית מרוצה מהבחירה. הוא חיפש את החרוז הגדול ביותר - שחור עם עורקי זהב, אבל גם הוא לא נראה לו מתאים. לבסוף עקב אחרי מבטה של המוכרת, שהתמקדה בחרוז סגול, גודלו כדובדבן, ושני קטביו לבנים כשנהב. ידו נמשכה אליו כמעט מאליה. המוכרת חייכה בעידוד. הוא חפן את החרוז הסגול בכף ידו וסגר את אצבעותיו. הוא הרגיש זרם נעים ומעקצץ. בהדרגה העקצוץ הפך לחזק יותר. אוזניו זמזמו. הוא ניסה לשמוט את החרוז מידו, אבל לא הצליח. החרוז הלך וגדל - לא, בעצם אילן הלך וקטן - עד שנבלע כולו בתוך החרוז. הוא ראה רק סגול סביבו. רחוק מעליו זהרה כיפת השנהב. *** קליונה הוסיפה את הנשמה החדשה לערימה ההולכת ומתגבהת בחדר האחורי. החרוז התכהה ונעשה אטום ומעט כבד יותר. היא אהבה את החלק הזה בעבודה, שבו הנשמה מתמזגת עם החרוז המתאים ביותר עבורה. רק עוד 436,852 נשמות לאסוף, והיא תוכל לחזור הביתה.

שלמקו

חרוז

(תגובה זו נמחקה על ידי פייסבוק מכיוון ששלושה בודקי תוכן שונים המשיכו לחרוז אותה עם טקסט זימון לעתיקים)

נורית

דלת

סיפורנובמבר: היא האיצה צעדיה כשטיפסה במעלה המדרגות. בתחילה , רגל עוקבת אחרי רעותה . אחר כך, כשהגיעה לקומה השנייה, כבר דילגה בכל פעם על שתי מדרגות , מדמיינת לעצמה מה יאמר לה המאמן שלה " את רואה, כל אימון מחזקת אותך יותר, מחשל" . והיא מגחכת לעצמה שהלוואי שגם הזמן החולף היה עושה את אותו דבר בדיוק, מחשל. לבה חישב להתפקע ולא הייתה בטוחה אם זו ההתרגשות ממי שתפגוש , אולי, בעוד כמה דקות או שזה האוויר בריאותיה שצועק לה לעצור לרגע. כשהגיעה למדרגה האחרונה נעצרה, בוחנת את הדלתות שמסביב, ללא כל יחוד או אישיות משל עצמן. הן עמדו שם סגורות, מסתירות מאחוריהן סיפור, כל אחת והסיפור שלהן. ואיזו היא הדלת שלה, זו שתפתח עוד מעט רק עבורה , שתחזרי אותה אל העבר , ואולי תפתח בפניה משהו חדש. לבסוף היא זיהתה וצחקה לעצמה , איך לא ראתה קודם. היא נקשה 3 נקישות , 3 ולא יותר. הדלת נפתחה חרישית " ברוכה הבאה יקרה שלי" ושתי ידיים נפתחו לקראתה. #סיפורנובמבר #דלת

קרן לנדסמן

חרוז

‏"רחש-בחש, סוד וכחש אש בוערת, סיר ולחש! נתח של נחש זוחל בקלחת יתבשל עין טריטון ושוק קרפד, הפוך עכשיו לתפוז!" הסלמנדרה בקדרה המתינה, וכשדבר לא קרה, מצמצה פעמיים. המתלמד נאנח. בקצב הזה הוא לעולם לא יהיה קוסם.

קרן לנדסמן

לייזר

‏שנים היא הסתובבה עם משקפי שמש להגן על עוברים ושבים, משוכנעת שהדבר היחיד שהיא יכולה לסייע בו הוא כיוון אמצעי לחימה, מלאת שנאה עצמית וייסורי מצפון על המוות שגרמה לו, עד שמודעה מקרית אחת סייעה לה למצוא את הקריירה שתמיד חלמה עליה. מפעילת חתולים בימי הולדת.

קרן לנדסמן

פוני

בבחירה בין הקריירה למשפחה, המשפחה תמיד היתה במקום הראשון. בייחוד כשבת השש ביקשה להקסים אותו הבוקר. הוא הניף את חרבו המנצנצת, על פניו ציורים בצבעי איפור שבן זוגו נשבע שירדו במים, רוכב על גבי סוסו המכונף שהיה צמרירי ונמוך בהרבה מהרגיל, וקרא, "תשחטו אותם!!"

קרן לנדסמן

טיפול

היא כתבה "אוגמנטין, שלוש פעמים ביום", וגם "בייעוץ אנדוקרינולוגית - הפניה למרפאת סוכרת לתאריך...", וגם "להמשך מעקב רופאת משפחה בקהילה", והתכוונה "תחבקו אותו".

קרן לנדסמן

משקפת

הבעיה בלהיות חוזת העתיד של הקיסר לא היתה לשקר לו בכל פעם שהמגדל עלה בקריאה, או לוודא שלא יהיה ולו עלה תה אחד בכל הממלכה, אלא לתאם בין כל מגידי העתידות. שוב ושוב היא היתה צריכה להזכיר בישיבות האיגוד שהמטרה שלהם היא להביא את הסכנה שבאופק, לא להמנע ממנה.

קרן לנדסמן

עגור

הוא שנא את הכנפיים שמעולם לא התאימו לו. גם לא הרגליים הארוכות המטופשות. אבל הוא אהב את הכתר. הצבע, המגע בשתלי הקרקפת, זמזום הרוח. רק עוד שלוש שנים, והוא יוכל לחזור הביתה. עד אז, הוא נאחז בתחושת הכתר בעודו מפזז בלהקת בידור באטמוספירה של נוגה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

חרוז

היא לא טיפוס של תכשיטים. יש לה רק שרשרת אחת דקיקה מזהב לבן (שיכול היה בקלות להיות כסף, ורק היא יודעת את האמת, אבל זה מספיק לה). על השרשרת תלוי חרוז בודד בצבע של נוצת עורב רטובה. היא ממששת אותו בעצבנות בעודה פוסעת תחת שמים באותו צבע, בין פנסי רחוב מפוזרים בדלילות על מדרכות אבן עקלקלות. "מחפשת משהו?" שואל קול צרוד מתוך הצללים. "לא תודה." היא לופתת את החרוז ביתר עוז. "בטוחה?" "מה בובה כמוך עושה כאן בשעות האלה, בכל מקרה?" מצטרף קול שני. הצללים סביבה רוחשים חיים. שריקה חדה קורעת את הלילה. "יש לנו כמה רעיונות להעסיק אותך בזמן שאת איתנו, בובה. אנחנו אוהבים בובות נקיות, מבית טוב..." "אובסידיאן," היא לוחשת לחרוז. "צא!" האוויר נמלא זעקות כאב. ואז הכל שקט. היא פוסעת מעל דמות דוממת, נזהרת מהשלולית המתפשטת סביבה, וממשיכה בדרכה.

מעיין אשכולי

דלת

כשהיא הייתה ילדה, אמא שלי רצה אחרי אח שלה ונכנסה בדלת זכוכית. היא נחתכה קצת אבל בעיקר נבהלה מהכעס של ההורים, שמן הסתם היו יותר מבוהלים מכועסים. אבל את זה אני מנחש, הם מתו לפני שנים רבות. אתה מכיר את הסיפור, אני רואה על פניך. זה קרה גם לאמא שלך. שמעתי את הסיפור הזה בגרסאות כמעט זהות, מהרבה מאוד אנשים. באמת היו הרבה דלתות זכוכית בתקופה ההיא. אבל הקטע עם הריצה אחרי האח וההורים הכועסים. זה עניין אחר, זה פשוט זכרון מושתל, הוא לא היחיד, נתקלתי בעוד כמה כאלו. השיר פנקס הקטן לדוגמא, של ששי קשת אם אני לא טועה, אתה מכיר אותו? הוא לא היה קיים לפני 1994. ערכו אותו פנימה לזכרון הקולקטיבי. הם משחקים במוח שלנו, אי אפשר לסמוך על שום דבר. אתה מבין, אם העבר הוא זכרון והעתיד עוד לא קרה וההווה הוא רק נקודת המפגש, מה אתה עושה כשאתה מגלה שהזכרון ניתן לתמרון? ולמה דווקא דלת זכוכית? ולמה תמיד האמא/ילדה נפצעת? אולי אם נצליח להבין את המשמעות נצליח לזהות מי עושה את זה.

מעיין אשכולי

עגור

"עג'ור זה השם של הכפר הערבי שהיה פה ליד, עד מלחמת העצמאות" הזקן דיבר במבטא, כורדי כנראה. לא שאני יודע לזהות, אבל באינטרנט כתבו שבמושב הזה התיישבו עולים מכורדיסטן, אז הניחוש שלי היה סביר "לישוב היהודי קוראים עגור". "עגור זה שם מאוד יפה" אמרתי לו, רציתי לסיים את השיחה שהוא כפה עלי ככה סתם באמצע הרחוב במושב. רק שאלתי אותו איפה המכולת, כי רציתי לקנות סיגריות. ובמקום לענות לי בקצרה כמו אדם נורמלי, הוא פתח בשיעור היסטוריה וגאוגרפיה מקומית. "אבל אף אחד לא קורא למושב הזה עגור. כולם אומרים עג'ור" הוא צחק, צחוק מתגלגל על אמת. אני לא חושב ששמעתי אי פעם בעבר מישהו צוחק צחוק מתגלגל, כמו רעם בבטן, כמו חבית מלאה אבנים שמתגלגלת במורד גבעה. "אני חושב שאוותר על הסיגריות ואחזור לצימר, חברה שלי בטח מחכה לי". ניסיתי לסגת בנימוס מהשיחה ולזוז משם. אבל הזקן התעלם מהנסיון שלי להתחמק ממנו, והסתכל לי ישר בעיניים במבט חודר, כל הצחוק נעלם ממנו ברגע. כאילו הוא יודע שאני משקר ושעמליה לא באמת מחכה לי ושבעצם היא כבר לקחה מונית חזרה לתל אביב. כאילו הוא יודע שהמריבה הזאת בסופשבוע הכי לא רומנטי בהיסטוריה, היא כנראה הסוף של הזוגיות שלנו ושגם אם אלך עכשיו חזרה לצימר אין לי באמת לאן לחזור. "אתה מבין, הערבים קראו למקום עג'ור והמקום נשאר עג'ור, לא משנה כמה ניסינו להפוך אותו לעגור. אולי זו קללה שהם הטילו, אולי זו האהבה שלהם לבית, שלא נתנו להם לחזור אליו ואולי בכלל למקום יש דעה משלו לגבי מי הוא אמור להיות".הוא הפנה את מבטו להמשך הרחוב וכשהעיניים שלו ירדו ממני הרגשתי כאילו הסירו ממני משקל כבד, קלטתי שאני מזיע "זה לא כזה פשוט לעזוב, משהו תמיד נשאר מאחור כמו חתימה". מילמלתי כמה מילות תודה וברחתי משם, בקצה הרחוב הסתובבתי והוא עוד עמד שם בגבו אלי, לבדו ברחוב הריק, מביט להמשך הרחוב, מחכה למישהו אחר שיבוא.

מעיין אשכולי

משקפת

הטענה היא שאפשר למצוא אותן במדבריות הנגב, אבל לא באמת. הן ייעלמו הרבה לפני שתתקרב. אתה צריך משקפת טובה, הסוואה מוצלחת והרבה סבלנות. לעת ערב, אם הן מרגישות בטוחות הן יצאו החוצה, בפעם הראשונה שראיתי אותן חשבתי שהחזקתי את המשקפת הפוך, הן נראו כל כך קטנות, כל הפרספקטיבה נראית לא בסדר. הן דוהרות במדבר, רכובות על עקרבוטים, מייצרות מערבולות רוח קטנות ומעמידות אבנים אחת על השניה למגדל קטן. הבדואים קוראים להן ג'ינים, המומחים קוראים להן פיית המדבר המצויות. אבל רוב האנשים קוראים להן פיות הרוג'ומים. אומרים שפעם הן היו נפוצות יותר, אבל הן מתרחקות מהזיהום שמביאים בני האדם, אז נשארו רק מעט מהן בשטחי אש מבודדים ואלו הנדירות שנותרו באזורים המטוילים יותר, הפכו לאגרסיביות מאוד. הן יסתמו לך את מסנן האוויר ברכב או יתקעו לך סלע משונן בגב מתחת לשק שינה. אל תשאירו אוכל בחוץ, תאספו את הזבל שלכם ובשום פנים אופן אל תגעו ברוג'ומים שהן השאירו.

מעיין אשכולי

טיפול

יש רק אדם אחד בארץ שמלמד עיסוי כנפיים. הוא גר בצפת, וצריך להכיר מישהו, שמכיר מישהו, כדי להגיע אליו. הוא די זקן, רזה מאוד, אבל שרירי באופן מפתיע. הוא לימד אותי הכול בשלושה ימים דחוסים שביליתי אצלו. אני עדיין לא ברמה של ללמד אחרים, אני לא מתיימר להיות ברמה הזאת ואני יודע מה רמת היכולות שלי. אבל בניתי לעצמי קלינטורה די ראויה בשנים האחרונות. לא כל הכנפיים דומות, אצל פיות צריך מגע עדין, אצל בעלי נוצות כמו מלאכים רוב העבודה היא בסקפולה, בפקטורליס ובצמתות השרירים. אני כמעט ולא נוגע בנוצות עצמן. אבל אצל שדים, ערפדים ודרקונים זה הכי מורכב. כי אפשר לעבוד ממש על כל הכנף. זה יותר קשה ולוקח הרבה יותר זמן אבל גם יותר מתגמל כלכלית. וכנראה יש לי את המגע הנכון, כי היומן שלי מלא חצי שנה קדימה. שנה הבאה אני נוסע להשתלמות באיטליה לשבוע. מצאתי מישהו שמכיר מישהו שמתמחה בזנבות.

מעיין אשכולי

פוני

“מתוקה תראי מה הבאתי לך, סוס פוני!" עיני התכלת של הילדה אורו ותלתליה הבלונדינים קיפצו סביב ראשה, כשרצה בהתרגשות לראות את מתנתה החדשה. "הו אבא, הוא מושלם. זה בדיוק מה שרציתי". האב הביט בה מחבקת את הסוס הקטן ואז יצא מהחדר ונעל את הדלת. הוא ניסה להתעלם מזעקות החיה, שבקעו מבעד לדלת, בעת שהילדה השביעה את רעבונה. הוא יצטרך חיות גדולות יותר ככל שהזמן יחלוף. לא נראה היה שהיא הייתה מרוצה מהרעיון שלו פשוט להביא הרבה כלבים מהמכלאה העירונית. הוא יצטרך לקנות פרות כנראה, זה נשמע אפשרי. אחרי הכול, הדבר האחרון שהוא רצה, זה שהיא לא תהיה מרוצה.

מעיין אשכולי

לייזר

הם חשבו שזה מצחיק, איך שהחתול רץ אחרי הנקודה האדומה. מנסה לתפוס אותה בכפותיו, קופץ מהספה לשטיח. הם הפסיקו לצחוק כשהוא הצליח לתפוס אותה. זה לא היה אמור לקרות. החתול החל מקפיץ את הנקודה הזוהרת בין כפותיו, והנקודה התזזיתית הלכה וגדלה. בהתחלה לגודל של כדור טניס ואחר כך לגודל של אשכולית גדולה. ואז, משועמם, הוא שחרר את כדור האור, שעף במהירות חזרה אל סמן הלייזר. היה רעש של פיצוץ ורק עשן נותר במקום בו הם עמדו קודם. והחתול שעכשיו הייתה לו ספה גדולה ופנויה לעצמו, התכרבל ונרדם.

מעיין אשכולי

חרוז

טוב, זה כבר היה ממש מביך. תיאה לעסה את קצה העיפרון שלה, ובהתה בדף המכוסה שרבוטים שאחזה בידה. היא העדיפה לכתוב על נייר, היא הייתה אדם שהעדיף את העבר על פני הטכנולוגיה של היום. וגם מבחינתה עפרון ונייר נחשבו להתקדמות יחסית לעץ נוצה וקלף או חרט ולוח טיט. אבל כל זה לא עזר לה כרגע,כי הדף שביד שלה היה כישלון מוחלט. הלחש שכתבה היה טוב, הוא היה יציב והוא כיסה את כל הבסיסים- זימון, כפיה, הגנה ושילוח. בסופו של דבר, הלחש הזה, בתוספת פנטגרם מוצלח, מעגל מלח, נרות וכמה חפצי כוח יוכל לזמן ישות כוח ברמה בינונית. אבל הלחש לא התחרז. היא ידעה שזה לא חיוני שהלחש יתחרז. לחשים משתמשים במילים כ-תבניות אנרגטיות. יותר חשובה ההטעמה והמקצב מאשר שהמילים בסוף השורה יסתיימו באותו צליל. אבל… משהו פשוט הרגיש לא נכון כשזה לא התחרז. והנה היא, יושבת מול הדף הזה כבר שלוש שעות, ומה יש לה ביד? "אותך אני כאן כובלת, ואם תתנגד תחטוף נזלת". היא טמנה את פרצופה בין ידיה במבוכה. למה לאנשים אחרים זה קל כל כך? אנשים כותבים חרוזים מטומטמים לכל ברכה אידיוטית לסוף שנה. כמו השותפה שלה אורית שהייתה סייעת בגן ילדים ושלפה כל הזמן ברכות כמו- "והכי תודה לגננת רינה, שהכול כאן היא הכינה". זה כל כך מטופש, למה לאורית זה כל כך קל והיא לא מצליחה בזה. תיאה קפאה פתאום במקומה כשהבינה משהו. היא ניגשה לחדר של אורית ודפקה בדלת. לא הייתה תשובה, אורית עדיין לא חזרה מגן הילדים. היא נכנסה לחדר של שותפתה, וניגשה למחשב הנייד שהיה על השולחן של אורית, מתחת לכמה ציורים ילדותיים בצבעי פנדה. היא הדליקה את המחשב ונכנסה למנוע החיפוש. היא היססה רגע ואז כתבה "חרוז למילה כובלת". מנוע החיפוש הציג לה מיד מספר אתרים לחרוזים עבור ברכות חתונה ויום הולדת והיא בחרה אחד מהם באקראי ולחצה עליו. היא הקלידה את המילה כובלת לשורת החיפוש באתר ולחצה על זכוכית המגדלת. מבלבלת - אכן איך שהסיטואציה הרגישה גובלת - ביאוש מסורבלת - טוב, בסדר מחבלת- בלחש הלגמרי סביר שלה מוגבלת- ... רגע! "אותך אני כאן כובלת, במעגל בו תנועתך לנצח מוגבלת" תיאה נשמה לרווחה. ובכן, חשבה לעצמה, אולי הטכנולוגיה החדשה של היום היא לא דבר נוראי כל כך.

כליל שחר

חרוז

מילת החיפוש "לחש" לא הובילה לאף תוצאה. "נבואה" הובילה לארבע מאות שלושים ושבע רשומות לא מאומתות, ורק תשע מאומתות. כל התשע עסקו באנשים עם היכולת לחזות פרטים ספציפיים מאוד, כמו מספר המשאיות שיעלו באש בשנה הקרובה. לירז פירקה בהיסח הדעת את הצמה הקטנה שקלעה לעצמה קודם וניסתה לחשוב על עוד מילים. היא הקלידה "מילים". הודעת שגיאה - חיפוש כללי מדי. במצב רגיל היא הייתה מעדיפה לחפש לפי החומר שעליו נכתבו המילים, אבל הטקסט המקורי אבד. מי שרשם את הגרסה החלקית במחברת שורות לא ידע בעצמו את ההמשך. והתוכן עצמו היה חסרי פשר. חרוזים מוזרים על סוגי עצים שלירז לא שמעה עליהם. אבל רגע אחד... היא הקלידה "חרוז". שתי תוצאות לא מאומתות. אחת על מישהו עם שרשרת שמביאה לו מזל. טוב, לאף אחד אין זמן ללכת לאמת טענה כזאת. השנייה הייתה מישהי שמסוגלת להשלים את השורה הבאה בטקסטים לא מוכרים, בתנאי שהם בחרוזים. המועמדת לא הוזמנה לשלב הבא. למה אף אחד לא הקדיש חמש דקות לבחון אותה על ברכת יום הולדת מביכה שחברים כתבו לו? לירז קראה שוב את הטופס ורק אז שמה לב לתאריך. 2006. קיומו של מאגר היכולות הנדירות נחשף לציבור רק באותה שנה, והמועמדת הייתה בת אחת עשרה. ההורים בטח אסרו עליה להגיע. מעניין אם היא זוכרת בכלל ששלחה את הטופס. היא גם הדגישה שזה לא עובד עם חרוזים גרועים. לירז תצטרך לנסוע לארכיון כלשהו ולחפש ספרי ילדים איזוטריים מהמאה הקודמת. בינתיים הצד השני כנראה יספיק לפתח אלגוריתם שישלים את השורות החסרות על סמך טקסטים קודמים, אבל אין לה רעיון יותר טוב. היא לא בדיוק משוררת. לפחות אין הרבה טקסטים קודמים של ספרי כשפים. #סיפורונובמבר

9A

דלת

אני עדיין נכנסת לחדרים בהיסוס מסוים, עדיין מודעת לרבע המעגל שהדלת משרטטת באוויר כמה מילימטרים מעל הרצפה. אולי אף פעם לא אאמין שזאת פעולה טבעית, אוטומטית, מתבקשת. בכל פעם מחדש, אני עדיין תוהה לשבריר שניה אם זה רעיון טוב, אבל תמיד שמחה וקצת מופתעת לראות אותך מחכה לי בפנים.

ליאור

שממית

הבית היה ריק מבני אדם כבר כמה שנים. אילו עצרה לחשוב על זה הייתה תוהה איך זה שיש אנשים בלי בית בזמן שיש בתים בלי אנשים, אבל לה זה היה יותר נוח ובטוח ככה. היא לא אהבה בני אדם.

בצלאל

שממית

‏המורה בקורס טרנספיגורציה נתן לנו שיעורי בית לבחור חיה קטנה ולחקור אותה. במשך יומיים רצתי על המשקופים וצדתי פרפרי לילה. היה כיף גדול, וגם נראה לי שממש חיזקתי את שרירי הרגליים. רק שחבר שלי חשב שיהיה מצחיק אם הוא יהפוך לחתול וירדוף אחרי. ‏מרוב בהלה, באינסטינקט, ניתקתי את הזנב. וואו, זה כאב. כמו לדפוק את האצבע הקטנה ברגל של המיטה, רק פי עשרה. נמאס לי, הפסקתי את התרגיל וחזרתי לעצמי. אחרי חודש התחלתי להרגיש את הזנב צומח. לעזאזל.

סופי טני

שממית

לכל מכשפה יש חיה משלה, זה ידוע. לכל המכשפות שאני מכירה יש חיות. לרובן יש חתולים, זה הסטנדרט. זה בגלל שחתולים מלאים בקסם בעצמם, אפילו אם הם סתם נולדו מאחורי הפח והצבע שלהם אפור עם פסים. יש מכשפות שיש להן עיזים. גם לעיזים יש הרבה כוח קסם, והן ידידותיות ומרושעות באותה מידה כמו חתולים, אלא שהן גם נותנות חלב, וזה פלוס לעומת החתולים. אני אלרגית לחתולים ומפחדת מעיזים, והזמן שלי הולך ואוזל. אם אגיע לטקס ההשבעה בלי חיה, אני בכלל לא בטוחה שישביעו אותי וזה יהרוס את המעמד שלי בקהילה לנצח. כלב זו חיה חמודה אבל מטופשת. צב זה נהדר אבל אני אצטרך לסחוב אותו בתרמיל שלי לכל מקום. עופות דורסים יש להם קסם מעולה, אבל אני לא יכולה כל היום לנקות לשלשת, זה מגעיל. אני יודעת, אני סתם דוחה את הקץ. כבר בחרתי חיה מזמן ואני רק מחפשת תירוצים למה לא. כי מה יגידו עלי עם הדבר הוורוד הקטנטן השקוף הזה על הכתף שלי? בכל פעם שהיא זורקת את הזנב שלה, אני מזכירה לעצמי שפעם הדברים האלה ירקו אש, ושאולי יום אחד, עם הקסם הנכון, הן עוד יוכלו לחזור.

רן ארד

שממית

הוא ישב על הנדנדה בפארק, השרשראות בקושי מכילות אותו, זז קדימה ואחורה קלות, כאילו ברוח של חודש נובמבר. שממית טיילה על מדרגת הבטון לידו והביטה בו בעיניה השחורות. היא נראתה כאילו היא מחייכת חיוך רחב ודק. הוא חשב על סבתא עליזה, איך היו לה עיניים כהות וטובות, איך הייתה מחייכת אליו חיוכים רחבים ושלווים כשהיה קטן, גם כשהיה משליך את החרסינות מהויטרינה שלה על הרצפה וצוחק. אפילו לעורה היה גוון צהבהב זהוב כמו לשממית. לפתע זה היכה בו. "סבתא עליזה?" הוא שאל את השממית בקול ניחר. השממית הרימה והורידה את ראשה בתנועות מהירות. "סבתא, כל כך טוב שבאת לבדוק מה קורה איתי. קשה לי, סבתא, אני לבד. העסק שלי לשיווק רשתי נפל, וכל החברים עזבו אותי. נשארתי עם ארגזים של אבקה לשיפור האון מקרניים של קרנפים, ורשות שמורות הטבע התחילה בהליכים נגדי. אשתי לקחה את הילדים אחרי שגילתה על הבגידות - מה יכולתי כבר לעשות עם כל האבקה? לכל אישה יש גבול, את הרי יודעת את זה סבתא. הילדים לא מדברים איתי אחרי שניסיתי להעלים ראיות והכרחתי אותם לאכול בורגר קרנפים. אני בכלל לא ידעתי שזו חיה מוגנת, אני נשבע לך סבתא!" הוא נשם עמוק, ואז נשף בחזקה. "כל כך טוב לדבר איתך, סבתא. אני הייתי כל כך עצוב בהלוויה." לפתע הוא מנסה להיזכר מתי הייתה ההלוויה, ואם אכן היה בה. נדמה לו שלא, הוריו סיפרו לו שהיא מתה בחטף, מיד אחרי שאמרו לו שהם נאלצים לעבור לחו"ל, כדי לטפל בעניינים דחופים מאוד. זה היה כשבא להחתים אותם על שיעבוד של הבית והפנסיות שלהם לטובת החובות של העסק. מוזר איך דברים מתגלגלים, חשב. השממית דילגה לה אל השיחים. "סבתא!" הוא צעק, "תחזרי, סבתא! לא סיפרתי לך הכל! על הדולפינים שמתו מסרטן בגלל הזיהום! על המפעל לשחזור השואה! סבתא! היו שם תאי גזים, סבתא!" הילד שהמתין לנדנדה בעשרים הדקות האחרונות החל לבכות.

ג'ני פילצ'ין גלעד

שממית

היא אף פעם לא נשארה הרבה זמן בקשר, לא משנה כמה חזק הם ניסו להחזיק. כשהם סרבו לשחרר, היא פשוט הייתה קוטעת את היד, משאירה אותם המומים עם איבר מת בידיהם. היד הייתה צומחת חזרה מהגדם. בכל פעם לבנה יותר, שברירית יותר. נוחה יותר להתנתק. כל ניתוק קיצר את הדרך לחופש הבא.

אלה סטיקלרו

עגור

היא ישבה על המיטה בחדרה וסיימה לקפל עגור נייר. בקיפול האחרון הוא התעורר לחיים והצטרף לעשרות חבריו שעופפו סמוך לתקרה. אחריו עצרה ובדקה שוב את הכתוב בספר הפתוח לידה. "הלחש דורש אלף עגורים למשאלה. נותרו רק עוד 834!", הכריזה והמשיכה במלאכתה.

אלה סטיקלרו

טיפול

"אף אחד לא יכול לעזור לי." "למה אתה כל כך בטוח?" "כי עד היום אף אחד לא הצליח. הזיכרונות האלו רודפים אותי מאז אותו היום." "תרצה שאקח אותם?" "השיטות המטופשות האלו של היפנוזה לא עובדות עליי." היא חייכה חיוך רחב וחשפה ניבים ארוכים. "ובכן, השיטה שלי קצת שונה."

אלה סטיקלרו

פוני

הוא שמע שיש מכשפה ביער. הוא שקל לפנות אליה אחרי שהרופא אמר שלבעיה שלו אין פתרון. אין ברירה, הוא חשב לעצמו. הנסיך גדל במהירות מיום ליום, וזמנם יחד הולך ואוזל. "סוסי פוני לא גדלים", אמרו לו. שטויות. הוא ימצא דרך.

אלה סטיקלרו

חרוז

"למה את רוצה להתפטר?" שאלה המנהלת למפעל השירים. "נמאס לי לחיות בתוך גבולות נוקשים. לחשוב כל הזמן בתבניות וחרוזים הורג לי את היצירתיות." "הכללים הם המלצה, לא חובה." "באמת?" אורו עיניה. המנהלת הנהנה: "זה סוד האמנים: אם לא תנסי להתעלם מהחוקים, לא תגלי שהם לא קיימים."

אלה סטיקלרו

שממית

בשיעור משחק הורו לנו לשחק חיה. בהתחלה צחקו עליי שבחרתי שממית, חיה כה קטנה ומגעילה. אבל הייתי זריזה עבור רוב הטורפים, וכשהחתול תפס אותי פשוט השרתי את הזנב וברחתי. כשצעקו "הרצפה היא לבה" רק אני, הציפורים והעטלף שרדנו. אחרי זמן מה המעופפים התעייפו ורק אני נותרתי לצחוק.

אלה סטיקלרו

דלת

לא זוכרת מה בשיחה הוביל לכך, אבל מצאתי את עצמי צוחקת, צחוק משוחרר כזה. לדבר איתו הרגיש כמו מפתח שמתאים בדיוק למנעול, לדלת שהייתה נעולה כל כך הרבה זמן. והאמת שעד שפתחתי את הדלת הזו, לא שמתי לב שהיה שם קיר בכלל.

אלה סטיקלרו

משקפת

"אני לא מבין למה הקפטן מתעקשת להמשיך, אנחנו בים כבר שנה ולא מצאנו כלום",מלמל כשהשקיף מנקודת התצפית. השמש החלה לעלות והוא כבר השתוקק שמשמרתו תסתיים. לפתע הבחין בתנועה גדולה באופק. מופתע, הרים את המשקפת לעיניו, בדיוק כדי להבחין בזנב כפול צולל לתוך המים. "מצאנו אותה."

אלה סטיקלרו

לייזר

"וכאן נמצאת הכוונת." המפקד חמור הסבר בחן את תותח הלייזר החדש. "איפה ההדק?" "אין הדק", אמרה בגאווה. "אומרים 'פיו פיו' כדי לירות." "אני לא מתכוון להביך את עצמי מול החיילים." "תנסה, זה ממש כיף." "אוקיי", נאנח. "פיו פיו." התותח ירה ברעש עצום והמפקד חייך. "זה באמת כיף."

ערן ארבל

שממית

כשכולם היו משחקים, אני הייתי בצד. נמאס לי לצפות בהם אז צפיתי בשממיות. כל יום ראיתי לפחות אחת, מטפסת על הקיר של המרפסת, מתחבאת בתוך הארונות או מאחורי התמונות. לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לתפוס אותן בלי לפגוע בזנב. לא רציתי לפגוע, רק רציתי חבר. ומשהו ללטף.

איידן סוייר

חרוז

פתאום שמתי לב שלאף אחד כבר לא אכפת מכתיבה נכונה. דווקא לשון היה המקצוע היחיד שהצטיינתי בו בתיכון, לפחות בין המקצועות השימושיים, ועכשיו גם עם זה אין לי מה לעשות. זה התחיל מטעויות קטנות ונפוצות, לא משהו שאני בהכרח ישים אליו לב ישר אפילו עם הוא יהיה לי מול העניים, אבל במהרה התברר שהרכבת הזאת דוהרת ללא מעצורים כמו מטאפורה שחוקה. רק כשהכרתי את דנה והתחלנו להתכתב אל תוך הלילה, שמתי לב פתאום שהנקודה נעלמה. בהתחלה חשבתי שזו בעיה של דנה, אבל פתאום שמתי לב שאף אחד כבר לא טורח לשים את הנקודה בסוף המשפט, ובמקום זה היא הוצבה מחדש כסימן הפרדה מגדרית לא.נשים על הרצף הא-בינארי, וזה תמיד הופך למוקד של כל דיון עמם ואז ממילא לא צריך נקודות כי מהר מאוד אף אחד כבר לא מדבר אלא רק צועק!!!1 אבל במהרה נעלמו גם כל שאר סימני הפיסוק ואני מוצא את עצמי לוקח נשימה עמוקה לפני כל משפט אז כדי לנסות ליצור איזשהו מקצב ניסיתי לכתוב בחרוזים מעכשיו אבל התוצאה תמיד הייתה מאולצת ואין לי חרוז אז באה מפלצת וכדי להדגיש את המתח התחלתי פסקה חדשה ושמתי לב שהרבה יותר קל לעקוב כשיורדים שורה למרות שזה פתרון עצלני למי שמנסה להיראות כמו משורר אבל אני לא רציתי לכתוב שירים בסך הכול רציתי את דנה המפלצת צחקה בקול רועם ואמרה שאני לא מבין כלום מהחיים שאף אחד בעולם של היום לא אוהב חפרנים כמוני שאפילו לרדת שורה לא יעזור לי ואם ממש חשוב לי לכתוב הרבה אז לפחות לפצל את ההודעה ולהמשיך בתגובות [המשך מהתגובות] ושתגובות הן גם המקום להדביק קישורים בגלל ענייני אלגוריתם אז זה השיר שבסוף שלחתי לה כי אני לא צריך להמציא את הגלגל ולהעמיד פנים שאני יכול לומר משהו יותר טוב מבלינדה קרלייל https://youtu.be/P-WP6POdTgY ועכשיו אני כבר לא מצפה אפילו לטקסט ויספיק לי ריאקשן אחד כדי לדעת אם היא אוהבת אותי או כועסת עליי

איידן סוייר

שממית

אבא אמר לי פעם ששממית בבית מביאה מזל טוב. בעיניי זאת אמונה טפלה דיי מיותרת, הרי כולם יודעים ששממיות אוכלות חרקים ושאר מזיקים ולא צריך לשכנע מישהו בדרך אחרת להשאיר אותן בבית, בניגוד לאמונות טפלות אחרות שהמקור שלהן לא ברור ונועדו כנראה לשלוט באנשים. בכול מקרה, עכשיו הייתה לי שממית בבית, והגוף שלי הודה לי שנתתי לה להישאר שם ברגע שהתחילה עונת היתושים. כשנזכרתי בזה, שלחתי לו הודעה. הוא לא כל כך התעניין בשממית, ובמקום זה שאל מה פתאום נזכרתי לכתוב לו אחרי שכבר לפני חודשיים התחלתי להתעלם מההודעות שלו. הייתי צריכה להבין מראש שזו הייתה טעות, אבל עכשיו לא היה לי נעים להתעלם ממנו, עד שהוא דרש לקבוע פגישה. כתבתי לו שאבדוק מחר כי אני כבר עייפה והולכת לישון ואדבר אתו כבר. לא דיברתי. אחרי ששוב הפסקתי לענות להודעות, הוא הופיע לי בפתח הבית. התנצלתי ששכחתי, אבל הוא לא קנה את זה וכמעט צעק עליי איך אני עושה את זה למשפחה שלי. רציתי לומר לו שהוא היה צריך לחשוב על זה לפני שאמר לי שאף פעם לא ייצא ממני כלום, אבל שתקתי. הוא פתח את הפה לומר עוד משהו, אבל במקום זה, זעק בבהלה כשפתאום נפל על הרצפה, ומשהו התחיל למשוך אותו אל מתחת למקרר, כאילו הרווח שם לא צר הרבה יותר ממנו. תוך שניות הוא נעלם והשתתק. מכיוון המקרר יכולתי להישבע ששמעתי גרעפס קטן. מישהי אחרת כנראה הייתה בורחת בלי לחשוב, אבל אני הייתי חייבת לבדוק את העניין. פתחתי טינדר אחרי שנים בלי אהבה, כשהקריטריון היחיד לסינון הוא שהם יסכימו לבוא אליי. אהבה לא יצאה מזה. חלק נעלמו מתחת למקרר, או מתחת למיטה, היכן שסאם (נתתי לה שם שמתאים גם לבת וגם לבן) עברה לגור כשהיא גדלה. והיו גם כאלה שנשארו ללילה והלכו בבוקר, או נשארו לתקופה מסוימת עד שזה נגמר. הם לא היו מזיקים משום סוג, זה סתם לא עבד בינינו. עד אשר הגיע היום שבו נשמעו דפיקות רמות על הדלת. שני שוטרים עמדו בפתח, ואני מיהרתי להחביא בשירותים את סאם, שכבר הייתה אז בגודל של סוס קטן, יודעת מה הולך לקרות. בחודשים האחרונים היו יותר מדי היעלמויות באיזור שלי וכנראה מישהו ראה אנשים נכנסים אליי הביתה ולא יוצאים. לא היה לי שום דבר לומר להגנתי, ובשום אופן לא הייתי מוכנה להפיל את האשמה על סאם, שאין לה אפילו זכות למשפט הוגן. לפני שהלכנו לניידת השוטרת ביקשה ללכת לשירותים, והשוטר קרא לה מטומטמת ושהוא אמר לה ללכת לפני שיצאו, ואני קיוויתי שזה יגרום לה לא ללכת כי אם אני אבקש שלא תלך זה רק יחשיד אותי, אבל בסוף היא הלכה. ברגע שהיא פתחה את הדלת, היא התחילה לגמגם וקראה לשוטר לבוא לראות את זה. הוא שלף את האקדח, אבל סאם הייתה זריזה ממנו. הלוואי שיכולתי לומר שזה הסוף, שהשוטרת הנחמדה גילתה הזדהות מלאה ושיחררה אותי ואת סאם לחופשי. אבל אם היא הייתה עושה את זה, זה כנראה היה פוגע ביושר שלה, וזה לא היה נגמר טוב גם בשבילה. אחרי שלא מצאו על איזה סעיף לשפוט אותי, יצאתי מזה עם קנס על עבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך", ושמחתי כי זה בכול זאת לא נורא במיוחד, אבל כשחזרתי הביתה סאם נעלמה. עוד באותו ערב גיליתי שאני כבר לא מרגישה בנוח להזמין אף אחד הביתה. ניסיתי לחדש קשר עם כמה גברים מהתקופה של סאם, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. חלפו כמה חודשים עד ששמתי לב שיעילות המשטרה במדינה עלתה פלאים.

שלמקו

שממית

ההמצאה של טיפול הצמחת האיברים מחדש נראתה בהתחלה כמהפכה הבאה של עולם הרפואה. רק לאחר חודשיים התחילו לצוץ תופעות הלוואי, כשאנשים התחילו להשתמש בגפיים החדשות לטיפוס על התקרה.

יובל מישורי

שממית

"הנה הבעיה," הכריז החשמלאי ושלף גופה מפוחמת של שממית מבין החיבורים. הוא נפטר ממנה בהנף-יד והלך להרים את הפקק. בעל המקצוע עזב, וקהילת חרקי הבית חגגה במסתור את העתיד ללא הבריון המקומי, שטרף מהם ללא הבחנה. החגיגות לא ארכו זמן רב, מפני שיומיים אחר-כך הגיע גם המדביר.

יובל מישורי

שממית

אורי חיכה שהסטודנטים יסיימו להעתיק מן הלוח. חלקם עדיין השתמש במחברות, אבל משנה לשנה מספר המחשבים הניידים הלך ועלה, והוא תהה כמה סטודנטים באמת מקשיבים לו וכמה גולשים באינטרנט. הוא מחק את הלוח וכתב כותרת חדשה. "הנושא הבא שלנו הוא מילים יחידאיות. מי יכול לומר מהי מילה יחידאית?" אצבע אחת נורתה למעלה כאילו הוחזקה על ידי קפיץ מתוח. "כן, הילה," אורי ידע שהיא היחידה שתענה, אז אין טעם לחכות למישהו אחר. "מילים שמופיעות פעם אחת בכל התנ"ך, רק פעם אחת וזהו." "מדויק. תוכלי לתת דוגמאות?" "בטח! טעה, חרוז, שממית, אגוז, תהלוכה, מטאטא - " "תודה, הילה" אורי היה חייב לקטוע אותה. הוא ראה איך היא מסתכלת בו, בהערצה חסרת גבולות. הוא ידע שאסור לו לעודד אותה, שאסור לו להראות לה סימני חיבה, כי היא תפרש אותם לא נכון. הוא המשיך בהרצאה עוד כעשרים דקות, ואז שחרר את כולם. "לשבוע הבא בבקשה לקרוא את פרק 4!" הוא קרא מעל המולת התיקים והטלפונים. כולם יצאו מהכיתה, והוא נותר לסדר את השולחן שלו. כשהרים את ראשו, הילה עמדה שם בסבלנות. "אמממ.... ד"ר פלד, אני חשבתי אולי... אם יש לך זמן לשבת איתי על כוס קפה..." "תראי, הילה," אורי נאנח והתיישב על קצה השולחן, "זה כנראה לא רעיון טוב. אם יש לך שאלות, אני אשמח לענות בשעות הקבלה, אבל הכללים של האוניברסיטה מאוד ברורים בעניינים האלה." "אה בטח... ברור, אני לא התכוונתי..." היא גמגמה. היא פנתה אל הדלת וכמעט ברחה מהכיתה, כדי שלא יראה את סערת הרגשות על פניה. אורי ידע שהוא עשה את הדבר הנכון. היא תשכח אותו ותמצא מישהו שיוכל לעשות אותה מאושרת. אבל הוא לא ישכח אותה.

כליל שחר

שממית

אמרתי לה שאני לא יכולה להיות בת אדם יותר, הם יתפסו אותי. אמרתי שאני רק רוצה לחיות חופשיה, ביער, אבל ידעתי שאני משקרת. לא רציתי להתמודד עם קור, גשם, טורפים, גורים חסרי ישע שצריך לטפל בהם. רציתי בית. אולי המכשפה הזקנה לא שמעה כל כך טוב, ואולי היא פשוט הבינה עם מי יש לה עסק, כי כשהתעוררתי הייתי קטנה ושקופה ובהחלט לא סנאית.

Z4Zima

שממית

הם הסתובבו בחורשה כבר כמה שעות, היה להם חם ולח ושניהם הזיעו, לך תמצא עקבות של שממית באדמה הזאת, ״צריך מצע עדין כדי לקלוט את העקבה קטנה (פחות מסנטימטר, בכל כף רגל 5 אצבעות ועליהן קווי רוחב)״ הוא הסביר בהתנצלות, וכל מה שהצליחו למצוא שיעיד שהם במקום הנכון היה קקי. וככה הם בערך הרגישו… היא גידפה בליבה את המורה לביולוגיה, ואת רביית הבתולים המקוללת שהציתה את העניין שלה בשממיות, והאתגר שלקחה על עצמה למצוא את הביצים הנעלמות האלו. רק פעמיים או שלוש בשנה הן מוטלות, ואיכשהו היא השתכנעה שעם החנון שלצידה אין דבר שלא ימצאו. הוא ידע כל דבר על כל דבר וטייל בכל מקום בארץ. אז מה זה בשבילו שממיות עצים? רק לדבר עם בנות הוא לא ידע… טיפין טיפין המלל הבלתי פוסק שלו חדל להרשים אותה, היא רק רצתה הביתה והתבצרה בשתיקתה. הם חיפשו עקבות וסימני הטמנה של ביצים באדמה, ובין סדקי קליפות העצים. תכף סוף שנה ואם הם לא ימצאו את הביצים האלה הלך על הציון של שניהם. והנה! אחרי שהסתובבו בכל החורשה הזאת אולי שלוש מאות פעם, בסדק העשרת אלפים הם גילו לפתע ביצונת פצפונת, תקועה היטב בין הקליפה לעץ. היא פתחה בצווחות שמחה וחיבקה אותו, קופצת עולה ויורדת, והחזה שלה איתה. היא הייתה כל כך יפה ומאושרת, וכל הזעף שלה התחלף בהתרגשות. ‏הוא לא ידע מה לעשות עם הידיים שלו, שאימצו אותה אליו, קרוב כל כך, כשהבל פה על הבל פה, ולפתע התחברו. שפתיים גיששו לשפתיים, שנפשקו בחום, ושתי לשונות הססניות פצחו במחול חיפושים, והם סבוכים בבתוליהם, מצאו זה את זו, כשגוף ממשש גוף ותר בחבל ארץ לא נגוע. ‏הוא השעין אותה על העץ, ונשק לה עמוקות, והיא ליטפה את גופו המזיע מתחת לחולצה, והיה לזה טעם של ניצחון וראשוניות. רק כשניתקו זה מזו אדומים ומתנשפים, הבינו שאיתם התנתקה גם הקליפה מהעץ, וכל התיעוד הלך.

הילה בניוביץ'-הופמן

שממית

"מותק, מיצי שוב השאירה לי 'מתנה' על הכרית הבוקר." "אויש, אני מצטערת. זה רק כי היא אוהבת אותנו, אתה יודע." "ברור, אני מבין שזה אינסטינקט ציד, אבל... איכס." "מה זה היה הפעם?" "גופה של יתוש טיגריס אסייתי." "נו, זה מה שקורה כשמאמצים שממית במקום חתול."

יובל בלוך

שממית

״אל תפחד מהשממיות. הן מאוד שקטות וגם אוכלות את כל היתושים״, אמר לי אבי וחזר לצעוק על מסך הטלוויזיה - שנמאס כבר מהמערך ושמגיע לבגין לנצח. כשעלה הליכוד לשלטון, אבא קנה לי חתול אפור וחמוד שכל הזמן רדף אחרי השממיות. כל כך שמחתי שקיבלתי חתול שלא היה אכפת לי מהעקיצות.

יובל מישורי

טעות

מייק חזר מעוד יום עבודה מפרך. לא פשוט לעבוד בבניין, במיוחד בעיר קשוחה כמו ניו-יורק. הוא לא התפלא למצוא את הכיור מלא בכלים ואת הבגדים של השותף שלו זרוקים בערמה בסלון. הוא התיישב על הספה והרגיש את הכמיהה לכוסית ויסקי בפעם המי-יודע-כמה. הוא עצם את עיניו והרפה את שריריו. לאחר מספר דקות של מנוחה נשמעה דפיקה בדלת. מייק הרים את עצמו מהספה וניגש לפתוח. מולו עמד אדם מבוגר, שהצער חרש קמטים בפניו בטרם עת. האדם אחז במעטפה פתוחה ממנה בצבץ מכתב מקופל, ומייק זיהה את כתב ידו שלו על המעטפה. "אני מחפש את מייק אוונס," אמר האיש. מייק הנהן ופינה לו את הדרך. האדם נכנס, אבל לא התכוון לשבת, וניכר שלא ישהה בדירה הקטנה רגע אחד יותר ממה שיהיה חייב. "אתה בטח אבא של הלן," אמר מייק והושיט את ידו ללחיצה. המחווה זכתה להתעלמות מופגנת. האורח הניח את המעטפה על שולחן האוכל הקטן ושם עליה אצבע. "תקשיב לי טוב, אוונס," הוא אמר בזעם עצור, "הדבר שאני הכי רוצה לעשות כרגע זה להכניס לך אגרוף, להשכיב אותך על הרצפה ולבעוט בך עד שתאבד כליה ויהיה לך זעזוע מח. כמו שעשית לבת שלי. אבל אני לא הולך לעשות את זה, כי אני לא חיה כמוך." מייק השפיל את מבטו. "אתה צודק, זה מגיע לי. אין לי שום תירוץ למה שעשיתי לפני 10 שנים, חוץ מלהגיד שהיום אני אדם אחר. אם קראת את המכתב, אז אתה יודע שדווקא בכלא מצאתי את הגאולה." "אתה יכול להפסיק עם הבולשיט, זה לא עובד עלי." "מה שלא כתבתי במכתב זה מה שעבר עלי. אתה מבין, אחרי שעשיתי את הטעות הכי גדולה בחיים שלי, מצאתי את עצמי בתא מעצר. התעוררתי בבוקר שאחרי עם הנגאובר נוראי ואז נפל לי האסימון סופסוף. מה שנקרא, הגעתי לתחתית. בגלל זה הודיתי באשמה וחתמתי על עסקת טיעון. בכלא עברתי תהליך גמילה מאלכוהול וטיפול פסיכולוגי, והחלטתי שאני חייב להיות אדם יותר טוב. עשיתי כל כך הרבה רע לכל כך הרבה אנשים, שעכשיו פשוט אין לי ברירה. והכי גרוע זה שאני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור. הנזק שעשיתי להלן, אני מתחלחל כל פעם שאני חושב על זה. תאמין או לא, אני אהבתי אותה." "שמור את הסיפורים שלך למישהו שיאמין להם. באתי לפה בשביל להזהיר אותך: אל תתקרב אלינו, אל תחשוב בכלל ליצור קשר איתנו, ואם אתה רואה אותנו ברחוב, תברח לכיוון השני. אחרת אני אדאג שאתה תחזור לכלא, ולא תצא משם בחיים. אתה מבין אותי?" מייק הנהן בהכנעה. האורח עזב בלי לסגור את הדלת, ומייק נותר לעמוד ליד שולחן האוכל והמעטפה. הוא הביט בה לרגע ארוך ואז שם אותה בפח שבפינה. הוא ממש ממש היה צריך כוס ויסקי באותו רגע.

ליאור

טעות

"יש פה טעות," חשב הקורא ברכבת לעבודה; "יש פה טעות," סיכמה הכתבת הבטחונית; "יש פה טעות," קבע השר בקבינט; "יש פה טעות," הודה הקצין בתחקיר; "יש פה טעות," מחה החייל בפלוגה; "אין פה שום טעות," ידע האב השכול.

דנה כץ בוכשטב

טעות

אכתוב מילה, ועוד מילה. זה קצת מרגיש כמו רמאות שזה הכל. ובמחילה, אני אודה במבוכה: תשאל אותי על משמעות - אני אלחש, "סליחה, טעות," ואנתק את השיחה.

דנה כץ בוכשטב

שממית

יש אמרה, וודאי תכיר: "לו הייתי זבוב על קיר." אך אם במין טעות שמימית נועדתי מין אחר להיות אבחר מבין ריבוא חיות להיות על קיר : דווקא שממית. כי אם כבר להקשיב בסתר כשלאוזן סוד נלחש - שממית טובה כמו כל היתר, והיא גם חמודה ממש.

דנה כץ בוכשטב

חרוז

מזל, גורל, או איך קוראים לה חרוזים לה לכל איש שתשחיל, כשנעים לה, על קורים של עכביש. מה אכפת לה? לא אכלה מעץ הדעת טוב ורע. חרוזים היא משחילה, ואם פתאום החוט נקרע לא רק נשמה נופלת, גם שכניה מכל צד. כל מיתה אותי אוכלת: לא ימות אדם לבד. רק תפילה אשא לרוח: אם כל זה יקרה שנית ואושחל על חוט קרוע - שנהיה גם אז שכנים.

תמיר בוכשטב

טעות

מאה עשרים ושש ספרות אחרי הנקודה היו אמורות להיות מספיקות. על פי התאוריה, הקימור של היקום הוא כזה שההשפעה של הספרה המאה עשרים ושבע של פיי על נקודת היציאה של השער אמורה להשפיע לגרום לסטייה של פחות מאנגסטרום אחד. אפילו עם מדובר בסטייה כלפי מטה, כך שהשער נפתח בתוך האדמה, פחות מאנגסטרום אחד אומר שהוא לא ייפתח בתוך אטומים של חומר במצב מוצק, ולכן לא ייגרום להתאיינות קטסטרופלית. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהיקום מתקמר ביותר מהמימד הרביעי. ושהמרחק בין היקום שלנו ויקומים אחרים נמדד במרחקי פלאנק, לא באנגסטרומים. ובוודאי שלא תיארנו לעצמנו מה יכול לחיות ביקומים הללו... לכל מי שאולי יקרא את ההודעה הזאת בעתיד: אם הספרה הבאה בתור היא שש, מעגלים למעלה! אחרת ייקחו אותך השדים. מילולית.

תמיר בוכשטב

שממית

הבלאגן התחיל כשהחללית של אנשי הלטאה נחתה ליד האו"ם. "הם באו לכבוש אותנו!" "הם באו לאכול אותנו!" "הם באו להשליט עלינו משטר קומוניסטי!" זה נרגע רק קצת כשהתברר שהם בורחים ממלחמה גלקטית, ומבקשים מקלט. לקח חודשים רק כדי להחליט עם אמנת הפליטים מכסה יצורים לא אנושיים. הנסיון למצוא מקום שיסכים לקבל אותם היה כמעט בלתי אפשרי. בסוף, לאחר הבטחה למענק כספי לא קטן, מצאו להם מקום ליד לאגוס. זה לא עבר בשקט, כמובן. ההפגנות נמשכו שנים. הן נרגעו רק כשהתברר שהמלריה נכחדה. פשוט לא נשארו מספיק יתושים להפיץ אותה. היום אנחנו משקיעים הון בחיפוש אחר עוד חיים תבוניים. עם קצת מזל, נמצא קבוצה של אנשי דב נמלים שצריכים מקום לגור.

תמיר בוכשטב

חרוז

זה היה אמצעי ההגנה החזק ביותר שהוא הצליח לחשוב עליו. קסמים דורשים מקצב וחריזה שיתאימו לתדירות של סוג הקסם הרלוונטי, וששם המטרה ישולב בתוך הלחש. אז אם הוא ישנה את השם מספיק, הוא יהיה מוגן מכל מי שינסה לעצור אותו. כל תלמיד שנה א' יכול לחרוז קללה לכיוון 'יוחנן נפחי'. אבל בהצלחה עם להטיל משהו על 'איזלוחטרקתמניטילו*קליק*'. הקליק בסוף, שנוצר כשהחלק האמצעי של הלשון מוצמד לחיך העליון, היה הכי חשוב. הוא הבטיח שגם אם מישהו יצליח להתאים את שאר השם לאיזשהו מקצב, הוא לא יוכל לחרוז אותו לכלום. וזה עבד! במשך שנים הוא כבש לאט לאט את כל העולם, ואף אחד לא הצליח לעצור אותו! אבל בסוף, זה היה חוסר היכולת של אנשים אחרים לבטא את השם שלו שהפיל אותו. במשך עשור, בחינת הסיום בכל בתי הספר לקסם דרשה מהתלמידים לחבר כישוף שיעבוד על איזלוחטרקתמניטילו*קליק*. זאת היתה שאלה בלתי אפשרית, כמובן, אבל הציון ניתן על בסיס היצירתיות בנסיון. אבל אחרי שנים שבהם כל העולם קרא לו 'אדון האופל', הכינוי היה כל כך משוייך אליו שכשתלמיד עצלן במיוחד ניסה להטיל קללה על 'אדון האופל' במקום על איזלוחטרקתמניטילו*קליק*, זה עבד. וזאת היתה תחילת הנפילה של איזלוחטרקתמניטילו*קליק*, אדון האופל.

יובל מישורי

טעות

החום של הצהריים בפרברי לאס-קרוסס היה בלתי נסבל. האוויר היה כבד מדי בשביל רוח, ובאגס הרגיש כמו בשערי הגיהנום. אוזניו בערו ועורו נצלה. הוא עצר והציץ במפה. ללא ספק, זו לא הדרך ללוס אנג'לס. כנראה שהיה צריך לקחת את הפניה שמאלה באלבוקרקי...

סופי טני

טעות

המחלקה שלי בגהינום מלאה עד אפס מקום, ככה מקובל במסורת. כל הנשמות הגיעו לכאן בגלל שניסו לעשות משהו טוב. כולם פה חשבו שהם עושים את הדבר הנכון אבל אף אחד מהם לא חשב עד הסוף, והופס! הנה הם אצלי בגהינום, במחלקת כוונות טובות. יש פה הרבה עבודה, ברוך השם. אתם יודעים כמה מתיש זה לנהל אינסוף שדים זוטרים? ראש קטן, לוויות של סבתות – הם שדים, לכל הרוחות! מאיפה הביאו סבתא, ועוד אחת כזו שמתה? וטפסים. כל כך הרבה טפסים למלא כל הזמן. אישורי חניה מול מחלקת הבירוקרטיה, בקשות לכלי עבודה ממחלקת הרכש. אף כלי לא מחזיק פה יותר מארבעה עשר ימי עסקים לפני שהוא מחליד, או שנשבר לו הבורג שמחזיק את הזהו לידית. לפחות אם היה קפה נורמלי במטבחון! אבל הקפה פה תמיד מהפולים הכי זולים שמצליחים למצוא שם למעלה. יש לו טעם של עבדים. וכשאני אמצא מי לקח לי את הספל שהבאתי מהבית – אני נשבע, ראשים יעופו! האמת היא שבכלל לא רציתי להיות מנהל שדים. אני תמיד רציתי להיות מעצב גנים, למעלה למעלה, אתם יודעים. גנן בגן עדן. לטפח פטוניות, ללטף חמניות, דברים כאלה. יש להם תוכנית פנסיה מעולה ושמעתי שהקפה במטבחון שם טעם גן עדן! הא. רק תראו מה זה. ביום של ההרשמה באתי בלי המשקפיים וסימנתי בטעות את השורה הלא נכונה.

ערן ארבל

טעות

מה שמניע מישהו לבנות מכונת זמן הוא בדרך כלל איזו טעות גדולה שצריך לתקן, תקלה בהיסטוריה ששלחה אותה במורד דרך אפלה מדי. יש שילכו על היטלר, מאו צה-טונג, צ'רנוביל, או דונלד טראמפ. אבל אני לקחתי איתי חזרה שתי ציפורי קרקע אפורות, מכוערות, ומטומטמות. למה? אשתי אהבה אותן.

איידן סוייר

טעות

בדרך לחדר הביקורים מישהו שם לו רגל והוא השתטח על הרצפה. הסוהר ראה מי זה היה ולא עשה כלום, ובסוף רק עזר לו לקום אחרי כמה ניסיונות כושלים. כל הכוח עזב אותו, לא רק משום שהאסירים האחרים דאגו שלא יאכל כלום, תוך העלמת עין מצד הסוהרים, אלא בעיקר כי ידע שאין טעם – הוא ימות בכלא הזה והוא יסבול לאורך כל הדרך. כולם כאן אנשים נוראיים אבל לא חסרי ערכים לחלוטין, ואם מישהו היה פוגע בבת שלהם הם היו רוצחים אותו, פשוטו כמשמעו. והנה הוא, עשה מה ששום אבא לא אמור לעשות. היא כבר חיכתה לו מעבר לזגוגית המשוריינת, והוא התיישב מולה והניד בראשו. "למה באת לכאן?" שאל. "קשה לי בלעדיך". "על מה את מדברת? יותר טוב לך בלעדיי". "לא חשוב מה קרה, אתה עדיין אבא שלי". הוא הביט מסביב. לפחות שליש מהמבטים בחדר, בין אם של האסירים או הסוהרים או המבקרים, נשלחו מדי פעם בנערה – לא, כבר אישה צעירה, שאין לה שום דבר לחפש במקום כזה. "אני לא רוצה שתסתובבי כאן. זה מסוכן וזה גם לא טוב לך". "אז תסכים לספר להם את האמת ולצאת מכאן..." הוא סימן לה לשתוק והנמיך את קולו. "השתגעת? אסור לדבר על זה!" "אני רוצה שתחזור הביתה. נגיש ערעור ונסביר להם שזו הייתה טעות..." "לא הייתה שום טעות. מבחינת החוק אלה יחסי מרות, הייתי הולך לכלא בכול מקרה, כל מה שיכולנו לעשות הוא לדאוג שאת תצאי מזה בשלום ותוכלי לחיות את חייך". "איזה חיים? אין לי חיים בלעדיך". "אז הגיע הזמן שיהיו", אמר, "אל תבואי יותר. אני לא אסכים לקבל עוד ביקורים שלך. תני לי פעם אחת להתנהג כמו אבא". היא הוסיפה לשבת במקום עוד שעה ארוכה אחרי שהלך, עד שסוהר מבוגר נגע בכתפה וליווה אותה החוצה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

טעות

הם הכירו בתואר הראשון והיו מאושרים ואומללים יחד מהרגע הראשון. הוא דחק בה להשתנות. היא נדחקה אל פינת הפאסיב אגרסיב עם ספר ביד וצדקנות בלב. שניהם הדחיקו הרבה. "חתונת נובמבר?" הוא שאל. עיניה נצצו מדמעות (של אושר?) הילד הראשון הגיע שנה אחר כך. אחרי השני היה מאוחר מדי להתגרש. השלישי אמור היה לתקן את הנזק. הם עקצו בשקט, כמו בני תרבות. בלי ריבים רועמים. קצת דמעות (לא ליד הילדים.) היא הלכה לטיפול. הוא לא. "עובדה שלך זה לא עוזר." הילדים עזבו את הבית והם נשארו לחלוק את הבדידות. חתונת כסף, זהב, יהלום. מתכות קרות ואבנים - אף פעם לא חתונת צמר או פלנל. אבל מה זה משנה עכשיו? אחרי הכל, יש טעויות גרועות יותר.

רן ארד

טעות

האביר מהארמסטד ניצב על הגבעה, רכוב על סוסו, ושריון לוחות כבד עוטף אותו. בקסדה היה פתח רק לזוג עיניו, והיא הייתה מעוטרת בזוג קרניים, מהן עלו סלילי עשן שחור. הוא צפה על השטח מולו, חבורת פורעי חוק שהתה באזור, ועליו הוטל לעצור אותם - חוק האזור הוא פשוט, ודינם דין מוות. ואז הוא ראה אותם: האחד החזיק קשת ארוכה כמעט כגבהו, הוא עטה שריון כפילת בד; השני החזיק רובה קשת כבד, הוא לבש בגדי סוחר טובים; והשלישי לבש שריון בריגנדין וחגר חרב קצרה למותניו. עוד לפני שהאביר הספיק לדפוק בסוסו, שחרר הראשון חץ, אך החטיא אותו ופגע בטעות בנושא הכלים שעמד לצידו של האביר. זה נפל, ירוי בחזהו, אך האביר הסתער לכיוונם בכעס, שואף לנקום את מות נושא הכלים שלו. אז הפנה אליו השני את רובה הקשת שלו. האביר הרים את מגינו הגדול, בעל עיטור הדרקון השחור, אך לא היה בכך צורך, מהרובה שוגרה רשת גדולה, אך לא הגביהה עוף מספיק כדי לפגוע באביר. למצער, סוסו הסתבך בה ברגליו, והוא נפל ממנו. האביר קם בחימה שפוכה, אש בעיניו- - רגע, הוא לא יכול לקום. - מה? - ירינו בנושא הכלים. הוא לא יכול לקום לבד בשריון הזה. האביר נשאר לשכב, מפרפר בפאניקה חסרת אונים על האדמה הבוצית. השלושה ניגשו אליו בשלווה, והשלישי הוציא את חרבו הקצרה וכיוון אותה אל חרך העיניים שבקסדה. - חכה! אני ממש רוצה לשאול אותו על העשן מהקרניים, זה קטורת? יש לזה חשיבות דתית? זה היה הרגע בו שחר הבין שהייתה זו טעות להציע למחלקה להיסטוריה של ימי הביניים לשחק דיאנדי.

Z4Zima

טעות

‏זו הייתה טעות שלא נסע לכנרת. זו הייתה טעות לנסוע לישוב שלו, לחנות מול גדר העץ, לבוא אליו, לנקוש חמש פעמים על הדלת ולבדוק לייתר ביטחון שאיש לא רואה. זו הייתה טעות להעטף בחיבוק שלו, להכיר סוף סוף שפתיים שדיברו עד כה ממרחקים, להיבלע לתוך תשוקה. זו הייתה טעות לעשות סיור בחדר העבודה שלו, איפה שהקסם התחיל, להציץ על ראג׳ה הטיגריס המיניאטורי, כי משם כבר לא היה חזור וכל המילים שנלחשו אל האפרכסת הפכו אמיתיות. זו הייתה טעות להיאסף אל חדר השינה שלהם כמו בסרט רומנטי, על המיטה סדין משומש של סוכה שאיש לא ירגיש אם יעלם. זו הייתה טעות לבוא עם השמלה שמתרוממת מהר, החיפזון לגעת עור בעור, לחטוף זה את בשרה של זו, הנשיכות הקטנות על החזה, הפיטמה שמזדקרת בין שפתיו. הריח שמילא את החדר, השפתיים שנפשקו בתאווה מוכנות אליו. זו הייתה טעות להתמסר לחדירה שלו, שהשלימה כל מרחק שהיה. זו הייתה טעות להביט בעיניו בתשוקה יוקדת, שישרף העולם שבחוץ. זו הייתה טעות לא לפעול לפי פרוטוקול הסירוב הסטנדרטי. זו הייתה טעות כי עכשיו נפחד מהדב, כי מוסדות עולמי נסדקו, כי אי אפשר לשכוח וקשה להתאושש. זו הייתה טעות. ועל טעויות משלמים.

הילה בניוביץ'-הופמן

טעות

"מה יש בקופסה?" שאל הנער. "כאב", השיבה הכוהנת הזקנה במבט חודר. "עוד מעט תרגיש את ידך עולה באש, את עורך הנשרף, את הכוויות המייסרות..." "לא ממש", אמר הנער, "זה קר לגמרי." "אוי שיט!" קראה הכוהנת. "זו הקופסה של הגלידה. שנייה, אביא את הקופסה הנכונה."

שלמקו

טעות

לטובת ההיסטוריה, קצרה ככל שתהיה, אני מכריז מראש: זאת לא הייתה תקלה, לא טעות, לא חוסר מזל: בלעתי את החור השחור הזה בכוונה מלאה. עכשיו נראה את רויטל אומרת שהיא לא נמשכת אלי.

רן ארד

אגוז

מה שנפל בגינה לא היה מטאור. זה יצר מכתש קטן, כמו של מטאור, אבל במרכז המכתש היתה ערימת חומר קצפי. רפי מיד ניגש אליה והתחיל לחפור בה עם האת הקטן שאיתו שתלתי פרחים. לפחות לא עם היד, נאנחתי. "יש כאן משהו" הוא אמר לפתע, וגילגל מתוך הקצף משהו קטן, דומה לאגוז מלך, כהה יותר, אבל קשה וגבשושי כמוהו. רפי רץ חזרה אל תוך הבית, וחזר עם מפצח אגוזים ישן. "מה אתה עושה?" שאלתי, למרות שידעתי מה עובר לו בראש. הוא גילגל את האגוז לתוך המפצח, והחל לסובב את הידית שבצידו. צפיתי מהופנט, חסר אונים, איך הידית התקרבה יותר ויותר, נגעה באגוז, החלה ללחוץ, ואז נשמע 'קנאק!' חזק כשקליפת האגוז נכנעה, ושנינו הרגשנו גל של כאב בוקע מהאגוז, זה היה כמו צעקה, ואחריה יבבה מתמשכת, שלא ממש שמענו כמו שהרגשנו. חטפתי את המפצח מידו של רפי שעמד סחרחר מגל הכאב, שחררתי ממנו את האגוז. בתוך האגוז יכלתי לראות משהו שחור וגיצים כחולים שזרמו דרכו. ראיתי זרועות קטנות, ספק תמנוניות ספק נחשיות, מזיזות את הקליפה הסדוקה למקומה. ניסיתי להבין איזה סוג יצור זה, רכיכה? פרוק רגליים? זוחל? את התשובה קיבלתי רגע אחר כך, כשרפי התכופף גם הוא לראות, וזה ירה אליו גל הדף שפיצח את גולגלתו, מתיז חתיכות ממנה וחושף רקמה גבשושית אדמומית תחתיהן - זה היה יצור מהסוג שלא סולח.

הסיפור הוא שלי

זיכרון

בהתרגשות רבה היא פסעה מעל המפתן, מביטה לצדדים, מנסה לזהות את המוכר והאהוב, במקום שהיה כמעט לביתה השני. באלגנטיות שכל כך אופיינית לה חמקה מהידיים שהציעו חיבוק ואמרה אני שמחה להיות כאן אבל לאט לך. אל מול עיניה עלו ימים של מנגינות וצלילים , ופטיפון המנגן במהירות 33 וזיכרון של שיחות נפש, לעיתים מלוות בצחוק מתגלגל אל תוך הלילה. עשר שנים חלפו מאותו יום . מאותו יום בו נסגרה הדלת ומאחור נשארו תמונות וזיכרונות. הן נפגשו בבגרותן והפכו כמעט באחת לחברות הכי טובות, משלימות משפטים , בוראות עולם שלם מסביבן, כזה שלא תמיד היה פתוח לאחרים. בביתה של האחת רעש והמולה וצער המתעצם מפעם לפעם, ילד בכור אהוב וילדה קטנה וצעירה שהולכת לאיבוד קצת יותר בכל יום. ארוחות הערב הקבועות אספו משפחה מסביב לשולחן ושיחות על הא ודא מסתירות מאחוריהן ריקנות ושקר ומראית עין ושאלה מכמירת לב שנשאלה : אולי את רוצה להיות הבת שלי? #סיפורנובמבר #זיכרון

ליאור

אגוז

היה היה ביער גדול נער קטן. בנה לו הנער בית יפה וגר בו. בוקר אחד קם הנער משנתו, הציץ מחלונו והנה שלושה אנשים ואבנים בידיהם ושיר בפיהם: "נבנה כאן שלושה מאחזים ובהם שלושה סודות ורזים והיה כל מי שיפתור את סודם אין כמותו מאושר בעולם!"

סופי טני

אגוז

איציק ישב בחדרו. הוא חשב על הפרוייקט במדעים שהמורה נתנה, זה שיש לו ציון בתעודה. מועד ההגשה התקרב ולאיציק לא היה שום רעיון. הוא הכניס לפה תמר ממולא באגוז מלך. תמרים ממולאים באגוזים – זה הנשנוש הקבוע שיש אצל איציק בבית. אימא שלו תמיד מגישה לאורחים תמרים ממולאים באגוזי מלך. בכל ימי ההולדת, כל פעם שהוא מבקש משהו מתוק, כל פעם שיש לו מצברוח רע, אימא שלו תמיד מציעה לו תמר ממולא באגוזי מלך. הוא הסתכל על הצלחת המלאה, הרים עוד תמר אחד והסתכל עליו מול האור, כאילו מכריח אותו לתת לו השראה. מה זה תמר? פרי מלא במינרלים. ובתוכו? שני חצאים של אגוז מלך. אימא תמיד אומרת שהאגוז הזה נראה כמו מוח כי הוא טוב מאוד למוח, ומי שאוכל אגוז מלך יהיה לו מוח חזק, ומי שאוכל תמר ממולא באגוז – אוהוהו! הרעיון היכה בו בבת אחת. הוא תפס כבל USB שהשתלשל מהמחשב שלו ונעץ את התקע שלו בתמר. התמר רטט לרגע ואז נפקחו בו שתי עיניים מבריקות, כמו שתי מנורות לד זעירות. הפתח שבתוכו ננעצו האגוזים נפער. "כן אדון?", אמר התמר. איציק קיבל ציון מאה בפרוייקט במדעים. גם במתמטיקה, באנגלית, בלשון ובתנ"ך. למורות לא היתה ברירה. גדוד של תמרים מדברים יכול להיות מאוד משכנע.

סופי טני

שממית

לכל מכשפה יש חיה משלה, זה ידוע. לכל המכשפות שאני מכירה יש חיות. לרובן יש חתולים, זה הסטנדרט. זה בגלל שחתולים מלאים בקסם בעצמם, אפילו אם הם סתם נולדו מאחורי הפח והצבע שלהם אפור עם פסים. יש מכשפות שיש להן עיזים. גם לעיזים יש הרבה כוח קסם, והן ידידותיות ומרושעות באותה מידה כמו חתולים, אלא שהן גם נותנות חלב, וזה פלוס לעומת החתולים. אני אלרגית לחתולים ומפחדת מעיזים, והזמן שלי הולך ואוזל. אם אגיע לטקס ההשבעה בלי חיה, אני בכלל לא בטוחה שישביעו אותי וזה יהרוס את המעמד שלי בקהילה לנצח. כלב זו חיה חמודה אבל מטופשת. צב זה נהדר אבל אני אצטרך לסחוב אותו בתרמיל שלי לכל מקום. עופות דורסים יש להם קסם מעולה, אבל אני לא יכולה כל היום לנקות לשלשת, זה מגעיל. אני יודעת, אני סתם דוחה את הקץ. כבר בחרתי חיה מזמן ואני רק מחפשת תירוצים למה לא. כי מה יגידו עלי עם הדבר הוורוד הקטנטן השקוף הזה על הכתף שלי? בכל פעם שהיא זורקת את הזנב שלה, אני מזכירה לעצמי שפעם הדברים האלה ירקו אש, ושאולי יום אחד, עם הקסם הנכון, הן עוד יוכלו לחזור.

יובל מישורי

אגוז

"אתן לך שלושה אגוזים, ובהם שלושה סודות ורזים, והאיש אשר יפתור את סודם, אין כמותו מאושר בעולם!" "מצטער, אני אלרגי." וכך נשאר הסנאי מחוץ לבית הגמד, לקפוא בחורף. היער נכרת באביב, הכורתים קיבלו שכר רעב, והשר שהורה על הכריתה נותר עם ארמון יפה ולב שבור.

ערן ארבל

אגוז

"... לפני שהכוכב מתפוצץ בעוצמה שתיראה כמו הירח מכדור הארץ." אחד הילדים הרים יד. "למה קוראים לו ככה?" "הוא נקרא על שם מזל תאומים בערבית. אבל, בערבית, י' דומה ל-ב'. אז יד אלג'וזא הפך לבית אל-ג'וז ואז לבית אגוזי. חשוב להקפיד על שפה תקנית או שיחשבו שאתה חטיף נוגט קרמל."

ג'ני פילצ'ין גלעד

אגוז

כשהם חבטו בו לא היה במכותיהם כעס. אפילו אכזריות מיוחדת לא הייתה. הם רק רצו לפצח אותו. זה היה לטובתו, הגיע לו להיפתח. הגיע להם לטעום. בסוף הוא נשבר. כל אחד מהם קיבל טעימה קטנה. כה קטנה, שהם שכחו את הטעם תוך שניות. הקליפה נשארה לשכב על הקרקע, אבל הוא עצמו לא היה עוד.

יובל מישורי

אגוז

שבת, דצמבר 1995, רמת הגולן, בסיס אימונים, מפקדה, אוהל משותף לאנשי החימוש והחובשים. ישבתי עם הגיטרה בקצה המיטה הצרפתית, קרוב לתנור הסולר. לא קרוב מדי, כמובן, שהרי כבר למדתי בדרך הקשה שהוא מסוכן. לא נכוויתי, חלילה, אבל סוליות הנעליים הכבדות שהנחתי לידו נמסו והייתי חייב להחליף אותן באפסנאות ולהסביר מה קרה להן. לא נעים. נשארתי שבת בבסיס בגלל הריתוק (נושא לסיפור נפרד), ואיתי באוהל ישב פרידמן, החובש התורן, ושני לוחמים מהמסייעת. החובש והלוחמים הכירו אחד את השני עוד מלפני הגיוס והיו במסלול ביחד, עד שפרידמן יצא לקורס חובשים. למי שלא מכיר, בחטיבת גולני יש שלושה גדודים: 12, 13 והגדוד שלנו - 51. היינו צוחקים על הגדודים האחרים שאפילו אם תיקח את 12, תחבר עם 13, תכפיל בשתיים - עדיין לא תגיע ל-51. סוג של גאוות יחידה. בחזרה לאוהל. הקפה נמזג, השיחה קלחה, והשעות נקפו. באופן טבעי עברנו בין הנושאים שמעניינים חבר'ה בגדוד חי"ר - החברה בבית, המכונית של אבא, האוכל הצבאי, האפסנאי הקמצן, ובסוף תמיד מגיעים לענייני בטחון. התנהל ויכוח על ההבדל בין סיירת גולני ליחידת אגוז, שתיהן שייכות לחטיבה שלנו. משם השיחה המשיכה וגלשה ליחידות מיוחדות בכללי. בשלב מסוים עלתה על פניו של אחד הלוחמים ארשת של תסכול ותהיה פילוסופית עמוקה, והוא שאל בשיא הרצינות: "תגידו, איך זה שלגדוד 13 יש שייטת ולנו אין?" #טרו

איידן סוייר

אגוז

שלוש הישישות חוללו סביב היורה הרותחת המבעבעת לאור הירח המלא. על העץ שענפיו נפרשו מעליהן היה תלוי קורבן האדם, וכעת טפטפו טיפות דמו האחרונות מגרונו אל תוך הקדרה. כאשר הטיפה האחרונה השמיעה צליל נתז חלש, התלקחו הלהבות בגוון ירוק עז, ומשאול תחתיות בקע קול עמוק: "ובאשר ייאכל זה הפרי בידי הנבחרת, האחת מתוך השלוש, ותעלה ותקרא בשמו של נסיך האופל אשר יקום ממשכנו הנצחי, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום!" בנוזל המבעבע צף כעת הפרי, ואחת מהן הרימה אותו בזהירות בקצות ציפורניה והגישה אותו לשתי חברותיה. כל אחת מהן בתורה הנידה בראשה, והן נשאו עיניהן אל הראשונה, שהביטה בו בפנים נפולות. המכשפות נאנחו אנחה עמוקה, וכך למדו על בשרן שאלוהים הוא לא היחיד שנותן אגוזים למי שאין לו שיניים.

תמיר בוכשטב

אגוז

כשהסנאים הכריזו מלחמה, צחקנו. למה מה תעשו לנו? תנשכו? בהצלחה עם זה. יש יותר חתולים ברחוב מסנאים על העץ. אבל לא לקח להם הרבה זמן לפתח נשק לטווחים בינוניים. זה התחיל מזריקת אגוזים. עדיין לא התרגשנו יותר מדי. זה אולי קצת כואב, אבל בחייאת. כולה סנאים. כמה חזק הם כבר יכולים לזרוק? הרוגטקות היו הפתעה לא נעימה, וכבר קצת מסוכנת. אבל עדיין, לא משהו שבאמת הדאיג אותנו. הבעיה האמיתית התחילה כשהם פיתחו נשק חם. לא רק שהפגיעות התחילו להיות מסוכנות, אלא שגם מי ששרד אותן סבל מהשפעות פסיכואקטיביות. לא. בהחלט לא היינו מוכנים למוסקט האגוז.

Z4Zima

אגוז

הגוף הגדול שלה היה קפוץ, היא התקשתה להרפות ולפרוס את מלוא הדרה על המיטה הצרה מכוסה במגבת רכה. העיניים שלו היו טובות, לא היה בהן בוז שחששה שעירומה יעורר בו. הוא חזר על הדברים שסיכמו בניהם בשיחה המקדימה. היא צפתה בו מכין את עצמו בריכוז, החיוך שלו היה נעים, גם המגע שלו. בכל זאת הצטמררה כשאצבעותיו החלו לטייל על שוקיה, משחרר שרירים מכווצים, הגנות ישנות שהעמיסה על עצמה. היא הייתה אגוז קשה לפיצוח, אבל הוא לא ויתר, בעדינות שאין לה סוף לש את גופה, לוחש מילים שירגיעו אתה, המהומים נעימים. מדי פעם סך על עורה עוד משמן האגוזים הריחני, שהתחמם בין כפות ידיו לשבילים ארוכים של רוך ועונג. הוא ביקש את אישורה לגעת בשדייה, בדק שנוח לה עם הקצב. חזה התרוקן מאוויר מהתרגשות, והיא הנהנה. הוא הניח יד בטוחה על הסרעפת שלה ובקש ממנה לשוב ולנשום, היא במקום בטוח ואפשר להפסיק בכל רגע. היא הרגישה את המילים שלו מחלחלות לגופה יחד עם השמן, ואת הקוקוסים הפרטיים שלה מתמלאים באוויר ובליטופיו העדינים. תחילה עיסה את הבשר הרך, אחר עבר לעטרות הכהות, פטמותיה התקשו בין אצבעותיו, ורטט עבר בה. ידיו נגעו בקפלי עורה, בסימני המתיחה שפספסו אותו, מרוות אותם בעוד שמן אגוזי. היא הביטה היטב בעיניו החומות, והן הציעו עוד רוך. היא הרגישה חשופה ושברירית למרות גודלה. הגוף שלה התעורר אליו, משפתיה נמלטו אנחות קלות, שהשתלבו עם הימהומו. זה היה מביך, אבל זה היה משחרר ונכון. הזמן שנדמה תחילה כנצח הרגיש כאילו עף ככל שידיו העמיקו בעורה. ‏משהו כמוס נעור בה, משהו שהיה חבוי תחת קליפה עבה של חשש, והיא רצתה עוד מהתחושות המשחררות האלו, עוד מהתענוג שהפיקו אצבעותיו, עוד מתחושת השלמות שריחפה בה. ״בפעם הבאה, אם תרצי, נגיע אל היוני״, אמר לה. והיא הבינה למה כינו אותו - מפצח אגוזים.

כליל שחר

אגוז

החופש הגדול התמשך עוד ועוד ולא היה לה מה לקרוא. ביום חם ומשעמם במיוחד היא התחילה לדפדף בחוברת ישנה על צמחי מרפא וגילתה שכמויות גדולה של מוסקט יכולה להיות קטלנית. היא עלתה על שרפרף, רחרחה את הצנצנת והרגישה כאילו היא לכל הפחות משחקת בגפרורים. באותו שבוע היא הסכימה לראשונה בחייה לטעום פשטידת בטטה. היא עדיין שנאה בטטות, אבל אהבה את הטעם הקלוש, הדמיוני, של הסכנה.

כליל שחר

טעות

מכונת הזמן קולומבוס ניסתה להגיע לעבר אבל הגיעה לעתיד. מכונת הזמן אנדיורנס נתקעה בלולאה אינסופית ב-5.2.2103. אז כמובן שכולם לעגו לשם שבחרנו. אנשים שמלכתחילה חשבו שהתיאוריה שלנו מטופשת אמרו שעכשיו היא תופרך בוודאות. כמובן שלא יכולנו לגלות להם שזאת בדיוק המטרה. החלק הראשון בתכנית הצליח. מכונת הזמן קון-טיקי הגיעה ליעדה בשלום. עכשיו צריך רק לחכות שהחלק השני יתגשם. בקרוב מישהי תפתח טכנולוגיה שתאפשר לעקוב אחרי השינויים הגנטיים אצל נוסעים בזמן, ותוכיח מעל לכל ספק מאיזה עידן הגיעו השבטים האבודים.

שלמקו

אגוז

במהלך טיסה שגרתית, הבריח החללנאוט כהן חבילת פיצוחים לסיפון. עם חזרתו והשעייתו, הסתבר שהדבר היחיד בחללית שלא חטף מנה חמורה של קרינה קוסמית היו הפקאנים. ואלו תולדות הטיסה הבין כוכבית בקליפת אגוז.

הילה בניוביץ'-הופמן

אגוז

"אמא, נכון שפעם היו שקיות ניילון?" "כן חמוד. זה היה לפני שהמדענים שלנו מצאו פתרון הרבה יותר טוב." היא ארזה בזריזות את המוצרים. "תראי אמא, שוקולד אגוזים במבצע! אפשר?" "למה לא, יש לי עוד קצת מקום," השיבה האם, פערה את פיה ותחבה את חפיסת השוקולד ללחיה הימנית.

LiorSchejter

איך לעזאזל זה הבן שלי? ואיפה אנחנו נמצאים? וממתי הבן שלי מדבר אנגלית שוטפת? אני ממהר אל הדלת, עדיין מחזיק את בובת הארנב המרוטה שלו, מצפה למצוא תשובות. ובעיקר את הבן שלי. "אודי?" אני קורא ומנסה לפתוח את הדלת. הידית זזה, אבל הדלת קצת תקועה. אני דוחף יותר חזק ומצליח לפתוח אותה, אל הצד השני, מזיז קצת חול ועלים ויוצא אל קרחת יער קטנה. לא מה שראיתי מהחלון של האולם. אני יוצא אל היער, הדלת נסגרת מאחורי ונעלמת. מסביבי אין הרבה חוץ מאוהל פשוט שמתאים לארבעה. באמצע יער עם מזג אויר קיצי. שמש חודרת דרך הענפים, בריזה קלה. כמעט פסטורלי, חוץ מהלב שלי שלא נרגע. "אודי!" אני צועק, אבל אף אחד לא עונה. אני ניגש אל האוהל ומציץ פנימה, קצת ציוד, אבל לא יותר מדי. על העמוד במרכז האוהל מוצמד פתק קטן - "יצאנו לחפש את המשקפת, תכף נשוב".

LiorSchejter

"אודי?" אני קורא שוב, קצת פחות בטוח הפעם. "אבא? אל תדאג, חזרנו, ומצאנו אותה" אני מסתובב למשמע הקול, לא מבין מי קורא לי. מולי עומדים שני נערים, אחד בבירור מבוגר מהשני בכמה שנים. אני מסתכל על המבוגר יותר, "אודי?" אני שואל שוב. "אל תדאג, המשקפת יחסית בסדר" הוא אומר ומניף משקפת שדה עם רצועה רחבה. הבחור שמולי הוא לפחות בן 15 או 16, לחלוטין לא הילד בן ה 4 שרדפתי אחריו לפני כמה דקות. ובכל זאת, זה הוא. "מה… מה אתה עושה כאן?" זה כל מה שאני מצליח להגיד. הם מסתכלים אחד על השני, קצת מופתעים מהשאלה. "מה זאת אומרת? יצאנו לטיול כמו שרצית. אמרת שאתה צריך את זה בשביל הטיפול" אודי עונה לי. "טיפול? איפה אנחנו?" זה כל מה שאני מצליח להגות. מרגיש איך הראש מסתובב עם כל כך הרבה שאלות שאני אפילו לא מצליח לחבר משפט קוהרנטי. "כן… אתה יודע, בגלל ה … סרטן"

LiorSchejter

סחרחורת, רעש סירנה, ואני שוכב על מיטה בתוך רכב שנוסע. לא מיטה, אלונקה. מסתכל ימינה, שמאלה, לא מזהה אף אחד. "אודי?" "ששש" מישהו שנראה כמו חובש מניח את ידו על ידי, מנסה להרגיע אותי, והראש מרגיש כבד. אני מניח את הראש על האלונקה ועוצם עיניים לרגע. אני מתעורר. שקט. חדר בית חולים. ואני לבד במיטה. אני מתיישב במיטה לאט, דווקא מרגיש יחסית בסדר. לא לגמרי ברור לי איך הגעתי לכאן ומה אני עושה כאן. על שידה לידי מונח ספר, בובת הארנב של אודי, ועוד בובת צעצוע, נראה כמו סוס פוני חום עם סרט אדום.

LiorSchejter

מבט זריז מסביב לחדר מרמז לי שאני בישראל, שלטים בעברית ליד הדלת. אבל אני לבד. "הלו?" אני קורא. לא בטוח אם אני רוצה לשמוע תשובה. התחושה היא של שקט מתוח. אני עדיין בסיחרור מהדקות האחרונות, שפתאום נראות כמו שעות. ועדיין לא יודע לאן נעלם לי הילד. באופן קצת מוזר, אני עדיין עם הבגדים עליי. רק התרמיל שלי והבובות מונחים ליד המיטה. אחרי מה שעבר עליי בדקות האחרונות, בהיה בתקרה נראית כמו אופציה מאוד טובה. אז סחבק מחליט לעשות בדיוק את זה - לבהות. הוא אמר סרטן? מי היה הילד השני? ולמה אני פה? התקרה הלבנה היא אחלה, למעט קילופים קלים. הקירות ריקים. הכל שלו. אבל בכל זאת, הילד הזה לא ימצא את עצמו. אני קם, אוסף את כל הדברים שלי, ויוצא לחפש אותו.

רן ארד

הליכה

רמי עושה סיבוב, ועוד סיבוב. אין מקום, לא לייד, לא ממול, לא בתחנת האוטובוס, לא באדום לבן, לא על המדרכה, כלום. "יש חניון לא רחוק," מציע מיקי במושב ליד הנהג. "כן, בטח, אני אוריד אותך צמוד, ואז אסע לחנות שם ואלך חזרה 200 מטר כמו כלב?" רמי עושה סיבוב נוסף. "אני אלך איתך, כולה 200 מטר!" "אין. מצב." רמי חובט בפיית החנייה שתלויה על המראה, אולי זה יעיר אותה. הוא עושה עוד שני סיבובים, אין חניה. מיקי מתייאש, הוא מרגיש סחרחר מרוב סיבובים. "אני אקח אותך על הגב, שק קמח." רמי נועץ בו מבט מצמית. "שני הכיוונים הפעם, בלי להישבר באמצע."

ג'ני פילצ'ין גלעד

הליכה

בחושך הבניינים נראים עוד יותר גבוהים. היא מגבירה את המוזיקה באזניות כדי להרגיש פחות קטנה. הרחובות סביבה ריקים ורק צללית בודדת חוצה מדי פעם את שדה הראיה שלה, ממהרת להסתתר בין המבנים. היא מגבירה את הקצב, שומעת את עצמה נושמת בכבדות מבעד לבאסים. קולן של המחשבות הולך ונחלש. רק עוד כמה צעדים. עוד רחוב אחד והיא תאמין שהיא מאושרת.

ג'ני פילצ'ין גלעד

שממית

היא אף פעם לא נשארה הרבה זמן בקשר, לא משנה כמה חזק הם ניסו להחזיק. כשהם סרבו לשחרר, היא פשוט הייתה קוטעת את היד, משאירה אותם המומים עם איבר מת בידיהם. היד הייתה צומחת חזרה מהגדם. בכל פעם לבנה יותר, שברירית יותר. נוחה יותר להתנתק. כל ניתוק קיצר את הדרך לחופש הבא.

ערן ארבל

הליכה

הייתי בת 14 כשגיליתי. לא הייתי אמורה אבל שמעתי שיחה בין שניים שרק נכנסו אל מעגל הסוד. הידיעה החרידה אותי עד עמקי נשמתי. התלוננתי בפני הוריי שניסו להסביר לי שזאת הקרבה אחת קטנה. אבל מה אם זאת הייתה הבת שלכם? לדודיי, האחיינית שלכם? לסבים, הנכדה שלכם? קל מאוד להתעלל ולהזיר את מה שלא שלכם, להתעלם ממה שמעבר לאופק. אבל מה היא חברה אם לא ערבות הדדית לכל חבריה? אני לא יודעת לאיזה כיוון יצאנו בהתחלה. אני לא חושבת שהמשפחה שלי ידעה. מה שכולנו ידענו הוא שהיינו צריכים להתרחק מאותה 'אוטופיה'.

יובל מישורי

הליכה

"מה המצב, גרג? תשמע, אני הייתי ממש לא בסדר, ואני רוצה לסדר את העניינים בינינו. יש מצב שניפגש?" "תבוא לבקר ונדבר. אני אהיה כמה ימים בקנוסה," אמר גרגורי. היינריך שקל את העניין וענה "סבבה. אבל יש שם מצוקת חניה רצינית," הוא חשב בקול רם, "מקסימום אני אגיע ברגל."

יובל מישורי

הליכה

"נו, איך הולך?" "הבעיה היא בתיבת הילוכים, אבל הלך לך פה קלף מטורף. יש פה רכב שהלך פייפן ואני יכול להוציא ממנו חלפים כמו חדשים." "אוקיי... וכמה זה הולך לעלות לי?" "אל תדאג, אני אלך לקראתך בקטע הזה. אלפיים שקל מזומן, ונסגור עניין." "לא אמרת שאתה הולך לשחוט אותי..." "לשחוט? יאללה, לך, לך, חוצפן!" "זה לא נשמע לך קצת מוגזם? אתה לא חושב שהלכת רחוק מדי?" "רק העבודה זה הולך לשרוף לי יום שלם, על מה אתה מדבר." "ואם אני אלך למתחרים? נגיד למוסך פה ממול?" "אתה מוזמן ללכת, אבל שתדע לך שזה לא ילך. הוא יהלך עליך אימים וידרוש כפול כסף." "ואתה, אתה לא מוליך אותי שולל, נכון?" "חס וחלילה! אני הולך איתך דוגרי." "טוב, בסדר, תתחיל לעבוד, אני אלך להוציא מזומן. איפה יש פה כספומט?" "מרחק הליכה מפה. יאללה, לך אל הנמלה, אין לי את כל היום."

איידן סוייר

הליכה

דוניה וקריסטוף הביטו במפה העתיקה למראה. בהתחשב במרחק ובתוואי הדרך, לפחות שבוע של הליכה יידרש להם כדי להגיע אל מכרה הדרקון השחור. "נצטרך לישון טוב הלילה", אמר קריסטוף, "וכדאי להצטייד באוכל מראש, אולי קצת שיקויים ומגילות..." "אני לא מבינה. למה שלא פשוט תשגר אותנו לשם?" "לשגר? כבר דיברנו על זה, אני לא חזק מספיק". "תפסיק להמעיט בערכך. כשנתקלנו בטרול ההוא שהיה חזק מדי, תוך שניה השארנו אותו מאחור והחזרת אותנו לפונדק". "לפונדק הבטוח בעיירה הבטוחה!" הנהן קריסטוף, "לחש כזה גומר לי את כל כוח הקסם בלי מנוחה הגונה. מה אם כשנגיע למכרה יקיפו אותנו שודדים או גובלינים ולא יהיה לי שום כדור-אש להטיל עליהם?" דוניה ליטפה את ראש גרזן המלחמה שלה. "אני אגן עליך. כבר ראית אותי נגד עשרה כאלה, נכון?" "אני חושב שזה לא שווה את הסיכון. את חזקה, אבל שנינו יחד חזקים יותר". דוניה התיישבה על מיטת הקומתיים התחתונה, ראש הגרזן גבוה יותר מפניה. "קריסטוף, אתה מלומד, נכון?" "למה את מעלה את זה עכשיו? אני קוסם, ברור ש..." "ולמדת גם את אמנות המלחמה, נכון?" "זה לא אומר שאני יכול להניף גרזן כמוך, או לכוון קשת". "אבל אתה יודע מתי יש לנו סיכוי ומתי לא, מתי כדאי להילחם או לברוח או להיכנע. כשאתה לא מרוכז בקרב בעצמך, תוכל לעזור לי לקצוץ כל אויב שיבוא מולנו". הוא פלט צחוק כבוש. "ואם אני אגיד לך שחייבים לברוח, מה תעשי?" "אז אני אברח". "כמו שברחת נגד השלדים ביער הצללים?" "ברצינות? ערימת העצמות הפריכות ההן? נשארתי להילחם כי ידעתי שאין להם סיכוי נגדנו, והנה אנחנו עדיין כאן", דוניה הביטה בעיניו, "אני יודעת שאתה לא מאמין, אבל אין דבר שאני מעריכה יותר מהניסיון והחוכמה שלך". קריסטוף השיב לה מבט. משהו שהוא מעולם לא ראה בעיניה בעבר השתקף לעיניו. "את מבטיחה?" "או ששמי אינו מרינה מעמק הברווזים". הוא חייך והושיט לו את ידה, וברגע שנגעה בו, שניהם נעלמו והופיעו בלב המכרה. עששית בודדת סיפקה להם אור, והם היו מוקפים בגובלינים נמוכים וירוקים נושאי חניתות. אחד הגובלינים זרק שק זהב לרגלי דוניה. "מצטערת", לחשה.

תמיר בוכשטב

הליכה

זה לא קל, לבוא כל יום למשרד ולדעת שחלק גדול מהאזרחים צוחקים עליך בסתר. ושרוב השאר לא טורחים אפילו להסתיר את זה. לקרוא בעיתון ששוב הועלתה בפרלמנט הצעה לבטל את המשרד. אמורים להיות מספיק יודעי דבר כדי לדאוג שההצעות האלה ייפלו, אבל תמיד יש את החשש הזה שהפעם זה יעבור. זה עוד פחות קל לראות את כל הצעירים הנלהבים מדגימים למה דווקא להם מגיע מימון, ולפסול את רובם כי תנועת הרגל שלהם חסרה את הקשת הספציפית הזו, או את הזווית ההיא. זה עוד יותר גרוע כשמגיע אחד שהתנועה שלו עלולה לפתוח במקום לסגור. את השם של אלה הוא צריך להעביר למשרד ליד. הוא לא יודע מה קורה להם כשהם נעלמים, והוא לא רוצה לדעת. לפחות יש את אלה שכן עונים על הדרישות לקבל מימון. זאת לא רק ההתלהבות שלהם שמשמחת אותו. זאת גם הידיעה שהם יצאו לרחובות וילכו. הוא תמיד חושב שהיה הרבה יותר קל לאבותיו הדרואידים. הם היו יכולים פשוט לבצע את הטקסים באופן גלוי, במקום להסתיר צעד פה והנפת יד שם. אבל עדיין, ולמרות הכל, הוא ישן טוב בלילה. כי כל עוד אנשים הולכים מצחיק ברחובות לונדון, המחסומים שבין העולמות יישארו חזקים, וההוא שבקרקעית האוקיינוס יישאר ישן.

Z4Zima

הליכה

הוא שוב יוצא להליכה. כי לבזבז כסף על חדר כושר לא יטרח, ולרוץ כמו כל הגברים? לא, כי אז הבגדים צריכים להיות ספוגי זיעה ולא רק הגוף. הוא חושב שאם הוא הולך ישר למקלחת, אפשר למחוק את הניחוחות הנשיים המתחלפים שדבקו לבגדיו. לתחתונים שלו. יום יבוא כשיצא ״להליכה״ שלו, גם היא תלך ולא תחזור.

שלמקו

הליכה

הלכתי לאיבוד, היה תור אז חזרתי.

איילת קובלסמן

הליכה

אז אני שם על החוף, כן? עם השיקוי ביד, ואני חושבת: את באמת הולכת לעשות את זה הא? כאילו "הולכת", אוי האירוניה. פתחתי את הבקבוק. השיקוי היה מסריח לאללה, כמו ריח של אצות מתובלות בדגים מתים - אבל חזק פי מאה, וגם הטעם לא היה משו. אבל שתיתי הכל, עד הטיפה האחרונה. אחרי כמה שניות זה התחיל - כאב נוראי בכל פלג הגוף התחתון. הרגשתי כאילו מבתרים אותי לשניים, שזה די מה שקרה אם חושבים על זה. אני לא יודעת כמה זמן עבר, כנראה התעלפתי, אבל כשחזרתי להכרה הן היו שם: היו לי שתי רגליים, ארוכות, חזקות, מושלמות. לאט, בזהירות, כשאני נושכת את שפתיי, קמתי על רגלי והתחלתי ללכת. כן, זה פאקינג כאב, כאילו סכינים חדים מפלחים את כפות רגלי. אבל המשכתי. קילומטרים על קילומטרים. ואחרי זמן שנראה כמו נצח הכאב שכך, כמו שידעתי שיקרה. הרוח שיחקה בשערי, הים ליטף את כפות רגלי, והחול שמר כל צעד וצעד שלי. זה היה טוב בדיוק כמו שדמיינתי, אפילו יותר. אבל אל תבינו אותי לא נכון - לא עשיתי את זה בשבילו. הנסיך חתיך והכל, וזה שהוא מפוצץ בכסף גם לא מזיק, אבל הוא טיפש כמו נעל. ובכל מקרה - אף גבר לא מצדיק שאשתנה כך בשבילו. עשיתי את זה למען עצמי.

איילת קובלסמן

עגור

עובדה ידועה רק לקומץ אנשים היא זו שבימי קדם העגור היה כולו שחור. באותם הימים ה"קאמי" היו חדשים על פני הארץ ולא היו עדיין בשיא כוחם. יום אחד עזבה איזאנאמי את יפן כדי להביא אליה את עץ הדובדבן, ואיזאנאקי, היוצר, נותר לבדו. בתחילה המשיך איזאנאקי במלאכתו אבל משחלף הזמן ואישתו בוששה לבוא החל להתעצב אל ליבו ולהזניח את עבודתו. בכל יום הוא היה עומד ליד החוף ומביט לאופק, מחכה לשובה. הימים עברו ואיזאנאקי, שגם לא אכל ולא שתה נחלש מאוד. באחד הימים עפה מעל איזאנאקי להקת עגורים שחורים. אחד העגורים הבחין באיזאנאקי וחמל עליו. הוא עזב את להקתו והתחיל לעזור לאיזאנאקי ככל יכולתו: הוא צד עבורו דגים ועשבים שונים, הביא לו מים ונשאר לידו כדי לארח לו לחברה. איזאנאקי שמח מאוד בחברו החדש והעריך את חברתו מאוד, והעגור לא מש ממנו במשך ימים רבים. פעם אחת הבחין איזאנאקי כי הימים מתקצרים, החורף והלילות נעשים קרים וקשים. ניסה איזאנאקי לדבר על לב העגור, שיעזוב אותו, שיצטרף ללהקתו ויצא לנדידה השנתית שלו מעבר לים. אך העגור סירב. ראה איזאנאקי כי העגור רועד מקור ויצר בשבילו כסות לבנה כשלג, לחמם את גופו. וכך נשארו שניהם ביחד, עד לבוא האביב. מכשחזרה לבסוף לאיזאנאמי ובידה שתיל עץ הדובדבן שמח איזאנאקי מאוד וכוחו שב אליו. כדי להודות לעגור שנשאר לצידו העניק לו, בנוסף למעיל, גם כתר מפרי הדובדבן בקצה ראשו, כדי שהאומץ שלו וטוב ליבו לא ישכחו לעולם. כך קיבל העגור את מעילו הלבן והכתר האדום לראשו. ומאז אותו יום העגורים ביפן מכוסים במעיל לבן, ואינם צריכים עוד לנדוד.

איילת קובלסמן

דלת

אף אחד כבר לא הלך ברגל. שנים, כמעט מאז שהומצא הטלפורטר אף אחד לא הלך ברגל. למה לבזבז שעות מהחיים כשאפשר פשוט לכוון מכשיר ולהגיע בדיוק לאיפה שאתה רוצה בכמה שניות? בהתחלה היו מתנגדים שטענו שצריך לעשות עוד בדיקות, ושעלולות להיות תוצאות לוואי, ביחוד לילדים. טענו שעלולות להיות טעויות - שאתה עלול להגיע למקומות שלא התכוונת להגיע אליהם, או גרוע יותר - שיגיע לשם רק חלק ממך. טענו שזה "לא טבעי" ושזה "נוגד את הדת". אבל הטכנולוגיה היתה קיימת כבר כ65 שנה ולא היתה אף פעם אף טעות, ולא היו שום תופעות לוואי. רק נוחות, דיוק וחסכון בזמן. והיה אפשרי להגיע מכל מקום לכל מקום שרצית. וגם אם הטכנולוגיה היתה יקרה בתחילה מהר מאוד היא הפכה לזולה. ולמה לנסוע בתחבורה אם הטלפורטר כ"כ נקי וטוב לסביבה? אז אנשים הפסיקו ללכת ברגל, או להשתמש בכל תחבורה שהיא. כולם השתמשו רק בטלפורטר, כל הזמן. וככל שעבר הזמן אנשים החלו לוותר על הדלתות. למה יש צורך בדלת אם אף אחד לא משתמש בה? בתחילה היו אלו רק קומץ "חדשנים" שבנו בתים ללא דלתות, או אף הסירו אותן והשלימו את הקיר במקומן. אחרי כ30 שנה מי שנשארה לו דלת נחשב תמהוני וארכאי. אחרי כ65 שנה אף אחד כבר לא ייצר דלתות, ולא היתה דלת לאף אדם, באף בית, באף מוסד. וזה היה הזמן שבו הטלפורטר הפסיק לעבוד.

איילת קובלסמן

טעות

"מהמם" התמוגגה הפיה הסנדקית, כשהיא סוקרת את סינדרלה מלמעלה למטה,"נפלא. עכשיו נשארו רק הנעליים". היא צימצמה את עיניה, הביטה בכפות רגליה היחפות של סינדרלה והניפה את השרביט שלה פעם נוספת. שובל נצנצים צבעוני נכרך סביב רגליה של סינדרלה והסתחרר במהירות. כשהתפוגג השאיר אחריו השובל זוג נעליים מהממות. סינדרלה המשתאה הביטה בהן מוקסמת. הן התאימו לשימלה בדיוק, הן היו עשויות מחומר שגם בלע את האור, אבל גם שבר והחזיר אותו. והן עשו צליל של פעמוני רוח כשתופפה בהן על הריצפה. היא עשתה איתן סיבוב נסיון. "הן..." היא התחילה להגיד "מהממות? נפלאות? הדבר הכי מעלף שראית בחיים שלך?" שאלה הפיה בסיפוק. "קטנות מדי" השלימה סינדרלה. "אה" אמרה הפיה, שנראתה קצת מאוכזבת ומהורהרת "כנראה הערכתי לא נכון". "נו טוב, זה מה שיש לנו כרגע" היא המשיכה, והחיוך חזר לפניה העגולים "יהיה לך קצת לוחץ לכמה שעות אבל לא נורא. זה לא כאילו שזה ישפיע על שארית חייך" .

כליל שחר

הליכה

הם קראו לו "אחינו" וניסו לשווא לתאר מי הוא היה. היא רצתה לצעוק שאף אחד מהם לא הבין אותו, לא הקשיב לו כשהיה בחיים, ואין להם זכות לקרוא לו אח, אבל שתקה. אם אפילו המעמד העצוב לא עצר אותם מלזרוק לעברה מחמאות מעליבות בכל פעם שהניחה כיכר לחם נוספת על השולחן, אין טעם לדבר איתם. הם לא יקשיבו גם לה. היא מילאה את הכוסות פעם אחת אחרונה, חזרה למטבח וחמקה דרך הדלת האחורית. העלמה לא הביטה לאחור אל הפונדק. היא המשיכה ללכת גם כשהשמש שקעה, ומעל היער זרח כוכב גדול וסוער.

רן ארד

לוח

היום היה היום שלו, הוא היה תורן הלוח. הוא הגיע לכיתה רבע שעה לפני הזמן, וקודם כל הוא ניקה את המחק - זה לא יעזור אם המחק יהיה מלוכלך, נכון? ואז הוא ניקה את כל הלוח, עם הספריי מהעבודה של אבא, עד שהיה לבן ויפה. אפילו ירדו הסימונים העקשנים שנשארו בגלל שתורני לוח קודמים התרשלו בעבודתם. הוא יראה להם. הוא יהיה תורן הלוח הכי טוב מכל הכיתה. אולי אפילו מכל בית הספר. והוא ניקה את המחק שוב. ראש העיר הגיע בהפסקת הצהריים, להעניק לו את פרס תורן הלוח הטוב בעיר, שמוענק רק פעם בחמש שנים. הוא סרב לקבל את הפרס, אמר שהוא רק עשה את מה שמוטל עליו. אחרי שחזר מבית הספר התקשרו מהרדיו לדבר איתו, והוא אמר כמה מילים, הודה לכל מי שתמך. ניידת שידור עצרה בחריקת בלמים בחנייה, ותמונתו על מרפסת הבית, מנפנף ביד קטנה לציבור שהתאסף להריע, שודרה בכל הערוצים. המסוק של ראש הממשלה נחת בחיפזון בפארק מול הבית, ואנשי השרות החשאי הגיעו לקחת אותו, תחת אבטחה, לנאום בועידת האו"ם. עוד לפני שהם הספיקו להביא אותו למסוק, הופיעה חללית בשמיים, גודלה כגודל הר, והחייזרים ירדו ממנה אל הפארק. הם התנצלו על הניסויים שהם עשו בו כל השנים, הם הבטיחו שיפסיקו. הם לא ידעו שהוא תורן הלוח הטוב ביותר ביקום.

ערן ארבל

לוח

כולם רצו להיות בראש הלוח וגם בתחתיתו. לא יכולנו לתת פחות מהמקסימום. זה היה נגד התוכנית. ועדיין, לא היה אחד שהתגאה בתוצאות גבוהות. כל מחזור, העשרה הטובים ביותר נשלחו לחזית. הם לא התנגדו. כולנו ידענו שזה חשוב וגם שרוב מי שהלך לא חזר. רק מאוחר יותר הבנו מה זה מלכוד 22.

טלילה גולן

דלת

אז מה הם עושים שם מאחורי הדלת הסגורה? בטח שאני יודעת. הרי גם אני הייתי נערה פעם, וגם לי היה חבר. אבל אנחנו לא עשינו כלום אצלי בחדר כי אבא שלי עקר את הדלת מציריה. אז עשינו בפרדס. ועשינו בחממות. ועשינו במקלט של ההרחבה. ועשינו גם בשירותים של הפאב בקיבוץ השכן, כשהמתנדבים השיכורים מריעים לנו מבחוץ. ועשינו בעוד הרבה מקומות, הזויים יותר או פחות, הרי אין כמו העדר דלת ללבות את היצירתיות. אצלי לא יהיה כזאת, נשבעתי. בתי תעשה בחדרה כרצונה, עם מי שהיא רוצה. שהיתי עוד שניה מול דלתה הסגורה, וכשגמרתי אומר לפנות לעיסוקי נפתחה הדלת לרווחה ו-״אפשר פיצה?״ נורתה מהחדר, ספק שאלה ספק פקודה. המיטה עוד היתה מוצעת ועליה ישב הבחור, ראשו נטוי ועיניו קבורות בטלפון. והיא, בלי לזכות אותי במבט התיישבה חזרה לשבת לידו בשיכול רגליים, הרימה את הנייד שלה והחליקה חזרה לעיסוקה הוירטואלי כאילו לא פסק אף לא לרגע. פייר? נעלבתי. ״גבירתי הצעירה!״ הכרזתי. ״בבית שלי אין מצב שתביאי חברים ותשבו על המסך כל היום במקום להיות ביחד! מעכשיו הדלת שלך פתוחה לרווחה, ואם אני תופסת אתכם שוב בטלפונים, אני מוציאה לך אותה מהמקום!״ הסתובבתי והלכתי משם, נישאת על גלי זעמי הקדוש, והרמתי את הנייד שלי בשביל להזמין את הפיצה.

טלילה גולן

עגור

מקבץ מהיר של נקישות רמות העיר את קאללק משנתו הטרודה. בחוץ עוד שרר החושך אך העלמם של הכוכבים והקור החודר אותתו לו שהשחר קרוב. צליל הנקישות הרמות חזר על עצמו, קרוב. קרוב מאוד. קאללק זיהה את הצליל כקולו של קליאידיס, קריאת עגור החולות. מה עושה העגור פה כל כך מוקדם בעונה? הכבר החלו לחזור מארצות הדרום? או שמא היתה הקריאה חלק מההתגלות לה ציפה הנער? כדי להיחשב כגברים היו נערי שבט המודוק נשלחים לבדם אל מחוץ לכפר ללא מזון וללא נשק. הם היו מוצאים מקום להתבודד בו, לצום ולהתפלל לרוח הגדולה שתשלח להם חזיון מהעולמות העליונים. בשובם לכפר היה השאמאן מפרש את חזיונם ומכריז על שמם הבוגר ועל רוח המגן האישי שלהם. קאללק היה בן 12 במסע הבגרות שלו, אך כבר היה צייד מיומן. המחשבה על אביו הכאיבה לנער, והוא העביר את ידו באניצי שערו הצרובים ובלע חזרה את הגוש שעלה בגרונו. רק חודשיים לפני כן נהרג אביו בפשיטה על כפרם של בני שבט הקלמאת׳ מצפון וצריבת השיער היה אות לאבלות. קריאת העגור נשמעה שוב, והנער הציץ ממחסהו. קו האופק כבר החל להחוויר וכשעיניו התרגלו לאור המועט הבחין קאללק בעוף שעמד במים מולו, מרחק שלושה צעדים מפתח מחסהו. עדיין היה חשוך מידי כדי להבחין בצבעיו של העגור, הגוף האפור והכיפה האדומה הבוהקת של נוצות ראשו, אבל הצללית של הציפור הגדולה לא הותירה מקום לספק לגבי זהותה. קליאידיס, עגור החולות קרא שוב. הוא היה לבדו. האם אבד ללהקתו וקרא להם? או שמא דיבר אל קאללק? שוב תהה הנער אם העגור אינו אלא חזיון. אחרי שלושה ימי צום והתבודדות הוא היה מוכן לשוב לכפר ולספר להם על חזיון העגור שבא לבדו שלא בעונתו על מנת לדבר אליו. אבל מה רצה העגור לומר? הנערים האחרים חזרו עם סיפורים מרשימים הרבה יותר מזה. בסתר לבו חשד קאללק שהם מגזימים במראות חזיונותיהם. השאמאן יודע. הוא ידע אם קאללק ימציא סיפורים. קולות בוקר נוספים הצטרפו לקריאות העגור. כמעט כולם היו קריאות ציפורים: אווזים וברווזים, ציפורי שיר, וצרחת הנץ אדום הזנב. הנער כרה את אזנו אבל לא שמע קריאות עגורים נוספים. אור השחר התחזק וכעת ראה קאללק את העגור בבירור. עגור בוגר, יחיד. העוף ראה אותו גם כן. השניים התבוננו זה בזה שניות ארוכות, ואז הקיש העגור במקורו, פרש כנפיו והתרומם מעל לגומא. לפתע הבליח קול רעם עז את האויר והעגור חדל ממעופו וצנח. לשניה ארוכה נדם כל קול בעולם, ושניה לאחר מכן פרצה מהומת אלהים כשכל ציפורי האגם התרוממו באחת לשמיים בצרחות מחרישות אוזן. קאללק קפץ ממחסהו וצלל לתוך סבך הגומא. שניות ספורות לאחר מכן פרצו מהסבך הסמוך שלוש דמויות מסוג שכמותם לא ראה קאללק מעולם. דמותם היתה דמות אדם אבל עורם היה חיוור כעור המתים, שערם קצר ובהיר וגופם מכוסה בכסות מוזרה. כל אחד מהשלושה נשא מקל כהה ומוזר, ומראה המקל הזה העלה בו צמרמורת מוות. אחד מהלבנים הצביע אל נקודה מסוימת ואחר הלך לשם והרים מהצמחיה את העגור המת. קולותיהם של השלושה היו רמים וגסים והנער לא הבין מילה מדבריהם, הוא רק ידע שכדאי לו מאוד שלא להיראות. זמן כנצח עבר עד שהסתלקו השלושה וקאללק העז לצאת ממסתורו. הוא לא חיכה להתגלות נוספת. הוא מיהר חזרה לכפרו, מצא את השאמאן וצנח למולו. טקס הבגרות של קאללק היה מזורז מאוד. בלי ציד הקורבן והמסיבה הנלווית. למשמע סיפורו של הנער החליפו הגברים מבטים במין הבנה טלפאתית שקטה של המצב. השאמאן הכריז על קאללק כגבר ועל העגור כרוח המגן שלו. מיד לאחר מכן הורה לו הצ׳יף להביא את קשתו וחיציו ולהוביל את לוחמי הכפר אל המקום בו ראה את הלבנים כדי שיוכלו להתחקות על עקבותיהם. עשור אחר כך הוביל קאללק את שארית הפליטה של המודוק צפונה אל ה׳שמורה׳ אליה הגלו אותם הלבנים. לארצו שלו לא יחזור עוד לעולם.

טלילה גולן

טיפול

״יום רביעי בשש? זה הכי מאוחר שאפשר, אדוני.״ ״ כן, לא, רגע. זה נופל לי על הפיזיותרפיה והם לא גמישים בכלל. מה לגבי חמישי? יש לך זמן פנוי בחמישי?״ ״מצטערת, חמישי מלא לי לגמרי עם פגישות הורים. שנדחה לשבוע שאחרי? ״לא, לא. אני מוכרח את התור עכשיו, במידי. היא כבר בקושי זזה!״. ״אבל אמרת לי שאתה לא יכול בתחילת השבוע. רק רגע, נראה שהתפנתה לי שעה ביום שלישי בארבע לפנות בוקר. יתאים לך? ״ארבע לפנות בוקר??? תגידי נפלת על הראש? מי מקבל בארבע לפנות בוקר? טוב, אם זה מה שיש ...״ סגרנו אם כך. שלישי בארבע לפנות בוקר. טיפול מעגלים לרובוחתולה שלך.״ ״קוראים לה סוזאן!״ ״אני רושמת. טיפול מעגלים לסוזאן בשלישי בארבע לפנות בוקר. ותגיע חצי שעה קודם כדי למלא את כל הטפסים.״ ״רק רגע, חצי שעה קודם לכן אני ביוגה פיוז׳ן, הכי מוקדם שאני יכול להביא אותה זה בעשרה לארבע. אמלא את הטפסים אונליין״. ״סבבה. סגרנו?״ ״סגרנו. תודה!״ ״הלו? דורה? שמעי, צץ לי משהו בלתי צפוי פתאום. אפשר להזיז את התור לרופא השיניים?״ ״הכל מלא, אדוני. התור הקרוב ביותר זה עוד שמונה חודשים.״ ״אבל עוד שמונה חודשים השן כבר ... טוב. תזיזי. עד אז, אלהים גדול.״

טלילה גולן

פוני

מההתחלה לא היה לו סיכוי. אחרי שגורש הוא הבין סוף סוף שהכל היה מתוכנן מראש והוא בסך הכל שיחק את התפקיד שאלהים הכין עבורו. האפליה המתמשכת וההעדפה הברורה את אחיו הצעיר, וההתעלמות. יותר מכל היתה זו ההתעלמות. כאילו לא היה קיים כלל. טעות מקרית שתוקנה כאשר נולד אחיו. האבסורד היה שהוא אפילו לא שנא את הבל. את אלהים הוא רצה להרוג, אבל אלהים לא היה שם. הוא בא רק לקול זעקת דמו של הבל, כדי להטיל את קללתו. בערב יגיע אל כפר נוסף. הוא נגע במצחו שם בער הסימן שטבע בו האל. מהכפרים האחרים שעבר בנדודיו זרקו אותו מיד למראה הסימן. בהחלטה של הרגע שלף קין את סכינו וחתך את שערו כך שיפול מלפנים על מצחו. מתישהו יזהו בו אנשי הכפר את קללת האל, אבל אולי יזכה בכמה שעות, אולי אפילו כמה ימים של שקט לפני שיגורש שוב לנדודיו.

טלילה גולן

לייזר

מלמדים אותנו שדרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, אבל אף אחד לא אומר לנו שהקו הזה הוא זמני, וכשהנקודות זזות אז זה כבר לא אותו הקו. את השיעור הזה למדתי כשקיבלתי את איתות הלייזר, וידעתי שכבר אין למי לשלוח תשובה כי עברו מאז כבר 8.6 שנות אור.

טלילה גולן

שממית

כשקוקופלי חזר להר הירוק הוא גילה שכל תושבי הכפר עברו לגור על המצוקים ושהדרך היחידה לעלות לבתיהם של האנשים היתה בסולמות שהם הורידו למטה אם חפצו שיעלו אליהם. הגברים לא יורידו אליו את הסולם והנשים תפחדנה לעשות זאת. קוקופלי נעמד בצל עץ האורן, הביא את חלילו אל שפתיו ומנגינה עורגת התפשטה לתוך הקניון ואל מרומי הצוקים. הוא ראה אנשים מציצים מפתחי הבתים וממרפסות האבן, אבל אף סולם לא הורד לקרקעית הקניון. קוקופלי התיישב תחת העץ והמתין. לפנות ערב נסגרו פתחיהם של בתי האנסאזי וקוקופלי הבחין שעל חלקם נתלו הקמעות המרחיקים רוחות רעות, וחייך. באותם הבתים חיו נשים שבעליהן מתו או יצאו למסעות ארוכים, או נערות שאיש לא חפץ לשאתן. בתליית הקמע הזמינו אותו אליהן אותן הנשים הכמהות, אבל לא יורידו אליו את הסולם כדי שלא יעלו מתחזים. השמש שקעה והכוכבים מילאו את הרקיע. קוקופלי תלה את חלילו בחגורו והתקרב אל המצוק. הוא הרים את ידיו וגופו נשתטח, אצבעות ידיו ורגליו התרחבו וזנבו התארך. בזריזות טיפס על קיר הסלע אל מרפסות האבן וכשעבר את המעקה שב ולבש את דמותו האנושית. הוא ליטף את חלילו בידו, ניגש אל הדלת של הבית הסמוך ובשקט פתח אותה וחמק פנימה.

טלילה גולן

טעות

איציק יצא מלשכת השר ועל פניו חיוך שהלך והתרחב עד שהגיע למכוניתו. בתצהיר שיצא לקראת שנת הלימודים הבאה יודיע משרד החינוך שרק לתלמידי כתה א' יותר השימוש בעפרונות ומחקים. כל השאר יחויבו לכתוב בעט. במקביל, יידרשו המורים להקפיד על איות נכון ועל דיקדוק תקין. איציק נכנס למכוניתו והפעיל את הדיבורית. "רוזי, תתקשרי לסטיוארט ותגידי לו שסגרתי את העסקה שדיברנו עליה. בתמורה אני רוצה בלעדיות על היבוא וההפצה של טיפקס לישראל. השנה אנחנו עושים את המכה, רוזי. אני פשוט יודע את זה!"

טלילה גולן

אגוז

דוקא מי שאין לו שיניים יודע להיזהר מהם. כל השאר מסיימים את ההתעסקות איתם עם כתר וחור בכיס.

טלילה גולן

הליכה

אלי, אלי, שלא יגמר לעולם ... אבל את החול כבר כרו ברשות או שלא ברשות, והים נמלא ביוב ושאר פסולת. ארובות תחנת הכוח עמעמו את ברק השמיים ולי כבר מזמן אבדה האמונה. התיישבתי מתחת לאמה הרומית העתיקה ועצמתי את עיני. לפחות רעש הגלים עדיין נשמע כמו שהיה אז, בילדותי.

טלילה גולן

לוח

"אבל אני לא אוהב פאזלים" אמר הוקה. "יהוו, את יכולה לבנות את זה." יהוו התבוננה בריכוז במשחק שהוקה השאיר לה. זה היה כדור כחול ויפה והיה צריך לסדר עליו חלקי פאזל נוספים בצבעי חום, ירוק, ולבן. היא התחילה להרכיב את הפאזל. החלקים שטו על פני הכדור למגע אצבעותיה, מתפרקים ומתנגשים זה בזה. ככל שהתאמצה, לא הצליחה להתאים אותם לכדי תמונה שלמה. בסופו של דבר איבדה יהוו את העניין במשחק. היא דחפה את חלקי הפאזל בחוזקה וחלקם החליקו מתחת לחלקים הסמוכים להם. חלקים אחרים נשברו ונפרדו, ובמקומות אחרים נוצרו נקבים בכדור, ונקודות שחורות צצו להן על פני הכחול הגדול. יהוו החליטה שגם היא לא אוהבת פאזלים. היא הטילה את הכדור ליקום הפיזי, היכן ששמרו היא והוקה את צעצועיהם, וריחפה החוצה בעקבות אחיה.

טלילה גולן

משקפת

אלי הטיל את המשקפת על הרצפה. ״שוב את ממציאה מעשיות!״ אמר. ״את סתם מקנאת שאני קיבלתי משקפת אמיתית, כזו צבאית, כמו שיש ליואב,״ הוסיף, ופנה לצאת מהחדר. ״את כבר בכיתה א׳, מתי תגדלי כבר ותפסיקי עם השטויות שלך?״ זרק מעבר לכתפו ונעלם במסדרון. אורה לא יכלה להתאפק ופרצה בבכי. היא הרימה את משקפת הפלסטיק הורודה, ליטפה באצבעה את הסדק הקטן שנוצר מהחבטה ואימצה את הצעצוע אל לוח ליבה. אמת שהיא אהבה להמציא מעשיות אבל מה שסיפרה לאלי היה אמיתי לחלוטין. המשקפת שלה היתה משקפת קסמים! היא ראתה עולם אחר לגמרי דרך עדשות הפלסטיק הממוסגרות בגלילים הורודים. בכלל, מאז שהחל ללמוד לקרוא בתורה את הפרשה שלו הפך אלי מאח סחבק לטרחן בלתי נסבל המעמיד פני מבוגר, והתנשא על אורה בכל הזדמנות. אורה משכה בחוטמה ומחתה את דמעותיה. היא תספר לאמא, ואמא תאמין לה. אחרי שנרגעה קירבה אורה את המשקפת שוב אל עיניה. היא גילגלה מעט את החוגה שבין גלילי המשקפת ועולם הפלאים נגלה לעיניה שוב בחדות וביופי. שוב ראתה את הארמון הגדול, היפה, שבגנו התהלכו שעירים וקנטאורים, וחיות הלכו על שתיים ודיברו עם בני האדם כשווים להם. על שער הארמון היתה חקוקה כתובת גדולה ואורה זיהתה שהאותיות הן באנגלית. היא משכה מילקוטה מחברת ועיפרון. לאט ובזהירות העתיקה אורה את אותיות הכתובת, כדי שתוכל להראות לאמה בשובה מהעבודה. כשסיימה להעתיק, הניחה אורה את המשקפת במגירה, התבוננה בגאווה בכתובת שהעתיקה: Ɔ A I RP A R A V Ǝ L וחרצה לשון אל המסדרון על אף שאחיה כבר מזמן לא היה שם.

ג'ני פילצ'ין גלעד

לוח

הוא נולד חלק ונקי, ללא רבב. בשנים הראשונות החיים ריחמו עליו, כתבו מילות חיבה קטנות - חסרות משמעות ומלאות אהבה. אחר כך התחילו לכתוב עליו ציפיות ואחריהן נחרטו בבשרו האכזבות. כינויי החיבה הראשונים היטשטשו תחת רשימות ארוכות של ציונים ועלבונות. הרשימות חצו זו את זו על פני עורו בתבניות ספורדיות, זעקו בכתמים הולכים וגדלים של אדום ושחור. לבסוף, כל העסק נחתם במילה יחידה, באותיות ענקיות שכיסו את כל גופו. כישלון.

רן ארד

לוח

היום היה היום שלו, הוא היה תורן הלוח. הוא הגיע לכיתה רבע שעה לפני הזמן, וקודם כל הוא ניקה את המחק - זה לא יעזור אם המחק יהיה מלוכלך, נכון? ואז הוא ניקה את כל הלוח, עם הספריי מהעבודה של אבא, עד שהיה לבן ויפה. אפילו ירדו הסימונים העקשנים שנשארו בגלל שתורני לוח קודמים התרשלו בעבודתם. הוא יראה להם. הוא יהיה תורן הלוח הכי טוב מכל הכיתה. אולי אפילו מכל בית הספר. והוא ניקה את המחק שוב. ראש העיר הגיע בהפסקת הצהריים, להעניק לו את פרס תורן הלוח הטוב בעיר, שמוענק רק פעם בחמש שנים. הוא סרב לקבל את הפרס, אמר שהוא רק עשה את מה שמוטל עליו. אחרי שחזר מבית הספר התקשרו מהרדיו לדבר איתו, והוא אמר כמה מילים, הודה לכל מי שתמך. ניידת שידור עצרה בחריקת בלמים בחנייה, ותמונתו על מרפסת הבית, מנפנף ביד קטנה לציבור שהתאסף להריע, שודרה בכל הערוצים. המסוק של ראש הממשלה נחת בחיפזון בפארק מול הבית, ואנשי השרות החשאי הגיעו לקחת אותו, תחת אבטחה, לנאום בועידת האו"ם. עוד לפני שהם הספיקו להביא אותו למסוק, הופיעה חללית בשמיים, גודלה כגודל הר, והחייזרים ירדו ממנה אל הפארק. הם התנצלו על הניסויים שהם עשו בו כל השנים, הם הבטיחו שיפסיקו. הם לא ידעו שהוא תורן הלוח הטוב ביותר ביקום.

יובל מישורי

לוח

היא לא היתה מגיעה לגדולה לולא למדה את הלקחים הנכונים בחיים. היא לא היתה לומדת לולא הקשיים בהם נתקלה המשפחה. הם לא היו חווים קשיים לולא ניסו ההורים את מזלם באילת. הם לא היו עוברים לאילת לולא אותה מודעה על לוח המודעות. הם לא היו רואים את המודעה לולא פספסו את האוטובוס.

יובל מישורי

לוח

אחרי שעתיים של ריכוז מאומץ, ארתור הסיר את משקפיו ועצם את עיניו. הוא עיסה את מצחו ואז דפק עליו באגרופו. "תחשוב, אידיוט! תחשוב!" הוא קרא בקול. הוא ניגש לחלון והביט החוצה אל האפלה. אמצע הלילה הוא זמן מאוד עצוב בקמפוס, במיוחד בבנייני הכיתות הענקיים. מוקדם יותר עוד הסתובב במסדרונות אותו איש תחזוקה זקן שנראה כאילו היה מבוני האוניברסיטה, אבל עכשיו גם צעדיו לא נשמעו. ארתור חזר אל הלוחות. השמאלי היה מלא לחלוטין בשורות של משוואות ושרטוטים, והימני היה מלא רק ברבע משטחו. הוא עקב באצבעו אחר המשוואות עד שהגיע לנקודה בה נתקע קודם. הוא חזר מעט אחורה, תוך שהוא ממלמל לעצמו. הברקה רגעית איפשרה לו להבין את ההמשך הנדרש, והוא חטף את הטוש מהשולחן והוסיף עוד שתי שורות, ואז נעצר. האם זה אכן הכיוון שיוביל אותו לפתרון? שעה נוספת חלפה. התסכול הוא החלק הקשה במחקר, אבל רגע ההבנה, אותה הארה אלוהית שנותנת לך את ההרגשה שאתה מחובר בחיבור ישיר אל מעיין הידע הקוסמי, מכסה על כל אותן שעות של דפיקת הראש בקיר. השיטה הזו, של חלוקת העבודה לפרקי זמן של ריכוז וביניהם פסקי זמן של מנוחה מנטלית, עבדה עבור ארתור בעבר, ואין סיבה שלא תעבוד גם הפעם. ניסיון נוסף לפצח את החידה, ועוד אחד, ועוד אחד... מספיקה לו הברקה אחת נכונה כדי להביא אותו כל הדרך עד לפתרון. לפתע שם לב לכך שניתן, בטריק מתמטי שלמד אי אז בתואר הראשון, לבטל את מהירות האור בשני צידי המשוואה. הטוש שוב נחטף, הלוח המשיך והתמלא, והמשוואות הלכו והצטמצמו. ארתור שפשף את עיניו למראה התשובה הסופית שקיבל. זה לא הגיוני, אבל המתמטיקה הובילה אותו לכאן. מולו, בקצה המשוואה האחרונה, נותר המספר 42.

איידן סוייר

לוח

"לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ". הדרניאל החזיק מול התלמידים את שני לוחות האבן, כאילו היו עשויים ספוג קל ולא יותר. ידה של בטי זינקה באוויר. "סליחה", אמרה, "אבל כולם עושים את זה. בכול כנסיה בעולם יש לפחות פסל של..." עיניו של הדרניאל רשפו. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה! מה לא ברור?!" דנטה תיאר את כור המצרף כמקום של ייסורי גיהנום, אם כי זמניים, אשר ממרקים את הנשמה לפני כניסתה לגן העדן. לפעמים בטי חשבה שהיא הייתה מעדיפה שהתיאור הזה יהיה נכון, במקום שתצטרך לעבור כאן את מה שעברה כרגע. זה היה מקום העינויים האולטימטיבי – לא רק לימודים מפרכים, אלא בעיקר האנשים, שלא היו צדיקים גדולים בחייהם וכעת לא יהססו לשים רגל ולהכשיל את כל מי שיעמוד בדרכם לסיום בהצטיינות. הלימודים בכור המצרף נמשכו 120 שנה. שנה אחת לכול סעיף ולהיכרות בסיסית עם המצוות הנגזרות ממנו, ומאה שנים נוספות להתמחות במצוות שכול אדם הפר בחייו. כמובן שיש כאלה שנכשלו בבחינות הסיום ונאלצו להישאר כיתה. זה היה הסיוט הגרוע ביותר לכול אדם בכור המצרף. עם צלצול ההפסקה בין השיעורים, שהייתה המנוחה היחידה שעוד נותרה לתלמידים, הדרניאל פרש את כנפיו האדירות ופתח את החלון, כאשר הבחין בבטי עומדת מולו. "את לא יוצאת להפסקה?" שאל אותה. "רציתי לדבר אתך, פרופסור", אמרה בטי. "אם זה בקשר להתפרצות החצופה שלך, אל..." "זה לא קשור. זאת אומרת, זה קצת קשור. אני חושבת שברור לשנינו שאני לא אעבור את הבחינות בקרוב, וחשבתי, במקום לעלות לגן העדן, אולי לשאול אותך על האפשרות להישאר לעבוד כאן". הדרניאל הביט בה כאילו הצמיחה קרניים וזנב. "על מה את מדברת? יהיו עוד הזדמנויות..." "עוד כמה עשרות או מאות שנים? לא תודה". "כמה עשרות או מאות שנים הן כאין וכאפס לעומת הנצח שממתין לך!" "אולי. אני בסך הכול בת אדם, אני לא מסוגלת לתפוש מונחים כאלה, הכול אצלנו סופי ובמספרים קטנים. אני מעדיפה לפרוש מוקדם ובכבוד. הדרניאל הרים את לוחות האבן, ונעץ את עיניו בטאבלט החדיש של אפל שהפכו להיות. "ביאטריס בת מריה, מתה לפני שנה וחצי. בקושי התחלת וכבר נמאס לך?" "ותחשוב כמה נורא עוד יהיה לי אם אשאר פה את כל הזמן". "טוב", הדרניאל חייך בנימוס, "אחרי הכול זו המטרה..." "אני אסבול, אבל לא כמו שאסבול אם אוותר על הטוב הנצחי. אם המטרה היא לגרום לי סבל, גם אתם משיגים את המטרה, לא?" הדרניאל הרהר. "אם את בטוחה, אעביר את הבקשה למלאכי השרת..." "בטוחה", אמרה בטי. למחרת קיבלה בטי עבודה במשרד אב הבית, אותה חלקה עם שלושת האנשים הנוספים שביקשו אי פעם להישאר בכור המצרף. מאותו יום היא השתדלה להתמקד כמה שיותר באנשים שראתה מול עיניה, שסבל כמו שלהם נחסך ממנה, ולא לחשוב על אלה שיצאו מכור המצרף אל טוב נצחי. היא עדיין לא העזה לקוות – משום שתקווה היא בדיוק מה שנגזל ממנה – שגן העדן עדיין מחכה לה. (המשך יבוא)

הילה בניוביץ'-הופמן

לוח

"מלצר! מלצר!!" "כן אדוני, משהו לא בסדר?" "כן, משהו לא בסדר. הביאו לי את ה... איך אמרת שקוראים למנה הזאת?" "טאבולה ראסה. מנה חדשה, מפתיעה, מרגשת ומלאת דמיון שיצר השף שלנו. מנה שמבלבלת את החושים ועושה דקונסטרוקציה למושג הקולינריה." "אבל אין כלום בצלחת!!" "בדיוק."

Z4Zima

לוח

בעיניים חקרניות היא מתבוננת בו עומד ליד הלוח ומרצה בלהט. מדמיינת אותו מבקש ממנה להישאר אחרי השיעור, מִתְוַדֶּה שהוא לא יכול לעמוד בפניה, והוא חייב אותה כאן ועכשיו. איך ישעין אותה על שולחן המורה או על הלוח מלא השירבוטים, ויעשה בה מה שגברים עושים בנשים. כל האשמאים האחרים, שרמזו רמיזות לכל תלמידה בחצאית לא עניינו אותה. זה רק הוא הלא מושג, הכריזמטי, הידען, שאחרי כל שיעור שלו היא רצה לסיפרייה לבלוע עוד ספר. כשלמעשה רק אותו היא רוצה לבלוע. להרגיש את הכרס הקטנה והשעירה שלו נדחקת כלפיה בתאווה בלתי מרוסנת. להיות הסוד המלוכלך שלו. היא מסתכלת על כתב החרטומים שלו, ומדמיינת איך הגב שלה ימחק את האותיות שמכסות את הלוח, כשהוא יצלול לה בין הרגליים הארוכות שלה. תוהה אם רק היא מריחה את הריח האינטימי שלה מתפשט. ונצמדת שוב לכסא התלמיד הקשה שלה, עד שהעקצוץ יעבור.

טלילה גולן

נמש

"שב פה ואל תזוז." המכשפה נעלמה לרגע מעיניו של איידן וכששבה לחדר היה בידה טוש שחור. היא התיישבה קרוב אליו ובתנועה עדינה הסיטה את פניו אליה. הבל פיה נגע בפניו ואיידן נרתע קלות. "אל תזוז!" פקדה המכשפה שנית. היא הסירה את מכסה הטוש וקירבה אותו אל פניו. איידן נרתע שוב, הפעם במכוון. "מה את עושה?" קרא. "באתי לקריאת עתידות, לא שתציירי על הפנים שלי. את לא הולכת להכין לי קפה, או משהו כזה?" המכשפה נשענה לאחור ונעצה באיידן מבט זועם. " אם השיטות שלי לא מוצאות חן בעיניך, אתה מוזמן ללכת לסייקי אחרת." היא שילבה זרועותיה בלי לסגור את הטוש וקו שחור הסתמן על עור זרועה השמאלית. איידן הידק את שפתיו. לטאנטע פולה היו מוניטין רב אבל שיטות לא שגרתיות, כך אמרו לו. הוא השפיל את עיניו, הנהן קלות וקרב את פניו חזרה. טאנטע פולה הרימה את הטוש והחלה לסמן קוים עדינים על פניו של איידן. "קריאה בקפה זה שטויות," אמרה. "קריאה בכף יד זה טוב מאוד. אבל אצל אנשים כמוך, הכי מדוייק זה לחבר את הנקודות.". כשסיימה, סגרה טאנטע פולה את הטוש, הניחה אותו בצד וסובבה את איידן אל המראה שעל הקיר. איידן התנשם. על פניו היה ציור של כנף שבורה. "אתה צריך לבטל את הטיסה שלך," אמרה טאנטע פולה. "תישאר בבית והם כבר יבואו אליך." איידן הנהן שוב. הוא לא סיפר למכשפה על הנסיעה שהיה אמור לעלות עליה למחרת בשביל לסגור את העיסקה. הוא תהה איך ידעה, אבל לא יותר מידי, אחרי הכל, היא היתה המכשפה הטובה ביותר בעיר. איידן הוסיף תשר על התשלום שכבר נתן לה, והלך לחדר האמבטיה לשטוף את פניו. לפני פתח את הברז הביט שוב בציור. פחות משישית הנמשים היו מחוברים בקווי הציור. כיצד ידעה איזה מהם לחבר? ובאיזה כיוון? ומה זה משנה בעצם? אם היה יודע איך העסק הזה עובד, לא היה בא להתייעץ איתה מלכתחילה. איידן שטף את פניו, אמר שלום ויצא חזרה לרחוב, לחיים הרציונליים.

סופי טני

אגוז

איציק ישב בחדרו. הוא חשב על הפרוייקט במדעים שהמורה נתנה, זה שיש לו ציון בתעודה. מועד ההגשה התקרב ולאיציק לא היה שום רעיון. הוא הכניס לפה תמר ממולא באגוז מלך. תמרים ממולאים באגוזים – זה הנשנוש הקבוע שיש אצל איציק בבית. אימא שלו תמיד מגישה לאורחים תמרים ממולאים באגוזי מלך. בכל ימי ההולדת, כל פעם שהוא מבקש משהו מתוק, כל פעם שיש לו מצברוח רע, אימא שלו תמיד מציעה לו תמר ממולא באגוזי מלך. הוא הסתכל על הצלחת המלאה, הרים עוד תמר אחד והסתכל עליו מול האור, כאילו מכריח אותו לתת לו השראה. מה זה תמר? פרי מלא במינרלים. ובתוכו? שני חצאים של אגוז מלך. אימא תמיד אומרת שהאגוז הזה נראה כמו מוח כי הוא טוב מאוד למוח, ומי שאוכל אגוז מלך יהיה לו מוח חזק, ומי שאוכל תמר ממולא באגוז – אוהוהו! הרעיון היכה בו בבת אחת. הוא תפס כבל USB שהשתלשל מהמחשב שלו ונעץ את התקע שלו בתמר. התמר רטט לרגע ואז נפקחו בו שתי עיניים מבריקות, כמו שתי מנורות לד זעירות. הפתח שבתוכו ננעצו האגוזים נפער. "כן אדון?", אמר התמר. איציק קיבל ציון מאה בפרוייקט במדעים. גם במתמטיקה, באנגלית, בלשון ובתנ"ך. למורות לא היתה ברירה. גדוד של תמרים מדברים יכול להיות מאוד משכנע.

סופי טני

הליכה

נועם היתה צמאה. איזו טעות זו, היא חשבה לעצמה, לצאת לטיול במדבר לגמרי לבד. המים שהיו לה בתרמיל נגמרו כבר מזמן, ולמרות שהיא צעדה לאורך הכביש, אף מכונית לא עצרה לה, גם כשנופפה עם הבקבוק הריק. לעזאזל. בסופו של דבר היא הגיעה אל בית קפה שעמד שומם לצד הכביש. על שלט פח ישן על הגג התקלפה הכתובת "קפה דודאל". נועם פתחה את הדלת, ופעמון קטן הצטלצל כשנכנסה. היא בקושי הספיקה להתיישב ליד הדלפק כשכוס גדולה של מים קרים הונחה לפניה. "תשתי", אמר לה בחור מגודל בסינר. "אני כבר מביא לך עוד". אחרי שטמפרטורת הגוף שלה חזרה לרמה נורמלית והפנים שלה חזרו לצבען הרגיל, הוא הביא לה משהו לאכול ואז המשיך לעבוד מאחורי הדלפק. נועם הסתכלה עליו מעל לכריך הענקי שהוא הגיש לה. "מגודל" בקושי התחיל לתאר אותו. הוא היה גבוה, והכתפיים שלו היו כל כך רחבות, שהחולצה שלו נמתחה עליהן רגע לפני קריעה. היתה לו רעמת שיער שחורה וזקן שחור גדול. בין השיער לזקן הוא חייך אליה מדי פעם בעיניים טובות. "תרצי עוד משהו? הכל טוב?" שאל מדי פעם. נועם הנהנה והמשיכה לאכול. לעזאזל! זה היה כריך טוב. חריף בדיוק. כאילו ניחש את כוונותיה, הוא הושיט זרוע שעירה והגיש לה עכשיו כוס מלאה בגזוז צבעוני ובקרח. מושלם. נועם הרגישה שהיא יכולה להישאר שם לעולם. ובעצם – לאן היא ממהרת? אף אחד לא מחכה לה בשבוע הקרוב. היא יכולה להישאר בקפה. אולי יש לבחור חדר להשכרה. אולי הוא יזמין אותה לישון אצלו אם... "הי, אני נועם", היא חייכה אליו והושיטה יד. "נעים", הוא הושיט לה יד בחזרה. "תקראי לי עזי".

סופי טני

לוח

על הקיר, מעל לעמדה של סאקי, תלוי לוח שעם גדול. עשרות סיכות בעלות ראש צבעוני מנקדות את הלוח, ומכל אחת מהן תלויה תמונה שנגזרה ממגזין. עמודי שער בסגנון "הגבר הסקסי בעולם לשנת 2021", "האישה היפה בתבל" ו"הפרצוף המושלם לחורף המתקרב", יחד עם פנים וגופים שנגזרו החוצה מתוך ההקשר שלהם. מדי פעם סאקי מפסיקה את עבודתה ותולה מבט ארוך בתמונות שעל הלוח. אחר כך היא נאנחת וחוזרת למה שעשתה קודם. ההנהלה מזמינה מומחה שיבדוק את סאקי. הוא פותח את אחורי ראשה ושולף משם את הכרטיס ומוצא את המקור לבעיה. נשיפה אחת, והנצנץ מתעופף החוצה. הכרטיס חוזר אל תוך ראשה של סאקי, המומחה מבריג הכל חזרה ועוזב. סאקי מרימה את ראשה מהעמדה. היא מסתכלת על הלוח, מושיטה אליו יד ותולשת גזיר נייר אחד. שמלות פאייטים זה כל כך המאה שעברה.

סופי טני

נמש

- אז ספר לי, דיימון. דיימון? אני צודקת? - כן, כן. שמי דיימון. - איזה שם מיוחד. אז תגיד לי, אהם, דיימון – מה אתה יכול לספר על עצמך שלא כתבת בקורות החיים שלך? - אני ערפד. - תסלח לי, אבל אתה בכלל לא נראה כמו ערפד. - למה, רק בגלל שאני ג'ינג'י עם נמשים? מה זה הסטריאוטיפ הזה? לא כולנו צריכים להיות רזים וגבוהים ושחורי שיער. יש ערפדים בכל הגדלים והצבעים, שתדעי לך! - כן כן, לא, כמובן, אתה צודק, התכוונתי שלא רואים שיש לך, אה.. ניבים. של ערפד. - אז אני מקבל את העבודה? - לא, צר לי. החלטנו ללכת על מועמד אחר. - טוב. יש לך אולי עשרים שקל? אני צריך להגיע לבאר שבע.

יובל מישורי

נמש

פרנץ ישב בחדר ההלבשה אחרי האימון וספג את הזיעה. לאון התיישב לידו עם מגבת, והם החליפו חיוכים עייפים. "הוא קורע אותנו" אמר פרנץ. "כן, אבל רק ככה נצליח" השיב לאון והצביע על הפוסטר שעל הקיר. תמונתו של שאנדור נמש הביטה בהם בחיוך מלא בטחון, ובידו גביע מוזהב. פרנץ הנהן.

ג'ני פילצ'ין גלעד

נמש

"השתזפת דרך מסננת?" "תראו, אפילו הידיים שלה... מעניין אם כל הגוף שלה ככה..." "לפחות ככה רואים פחות את הפרצוף שלה!" לא ממש אכפת לה, הפעם. היא לא רוצה להראות להם שלא הכאיבו. הם ישנו מיד נושא ויכאיבו באמת. הם יודעים להכאיב. שואבים כוח מהכאב כמו ענן שחור וגדול של יתושים רעבים. הם ידברו על השיער שלה - הפוני הענק שקופץ לכל הכיוונים, על הבגדים שאף אחד לא שאל אותה אם היא רוצה ללבוש - זה פשוט מה שהיה. ואז יתחילו לדבר על ההורים. ועל אחיה שהוא... לא כמו כולם. לא, עדיף כבר שיצחקו על הנמשים, הדבר האחד בכל הקיום שלה שהיא דווקא מחבבת.

יובל מישורי

נמש

"אבא, אפשר כלב?" "אבא, אפשר כלב?" "אבא, אפשר כלב?" ארבעה חודשים נתי נדנד לי, ובסוף נשברתי. הלכנו ביום שלישי אחר הצהריים, אחרי הפעולה, למקלט של אס.או.אס חיות כדי לבחור, והוא היה מאושר כמו שלא היה המון המון זמן. בטח שלא ראיתי אותו עם כאלה חיוכים מאז שמאיה נפטרה. עברנו בין הכלובים וניסינו להחליט לגבי כל חיה אם היא תאהב את הבית שלנו ואת השכונה. בסופו של דבר הגענו לכלוב של נמש, וזה היה ברור לו מיד שזה הכלב שניקח, ורק אותו. "זה מושלם! נמש זה ראשי תיבות של נתי, מאיה ושאול!" הוא הכריז באושר. נגד הטיעון הזה כבר לא היה לי מה להגיד, ולא נותרה לי ברירה. מילאתי את הטפסים, קניתי רצועה וכלים למים ואוכל, והתפללתי שהבית לא יהפוך לעיי חורבות. קשה להגדיר את נמש. להגיד עליו שהוא מעורב זה אנדרסטייטמנט מטורף. נראה כאילו היו לו שבעה הורים, כל אחד מגזע אחר, והם עשו אורגיה מטורפת. היה שם קצת בולדוג, קצת פינצ'ר, קצת לברדור, קצת האסקי... נגיד את זה ככה, אם הוא היה יותר מעורב, הוא היה פעיל פוליטי. נמש הביא כל כך הרבה אור ושמחה לחיים של נתי ושלי. גם אחרי שהתחתנתי מחדש ונולדה לו אחות קטנה, נתי תמיד אהב את נמש אהבה ללא מעצורים. ולכן הוא היה כל כך שבור, כשהיינו צריכים להרדים את נמש ביום שבו הוא התגייס.

רן ארד

נמש

סיגל הייתה מאוד קרובה לבית. הגלישה בין היקומים הייתה קשה, מתישה. היא כמעט מתה ביקום צרעות העכביש, עזרה למחתרת ביקום בו מלחמת השחרור עדיין נמשכת, כמעט השתגעה ביקום הכפילות, ואחרי נדודים רבים, קיבלה עזרה ביקום הסופר גאונים - סיגל של היקום ההוא שלחה אותה הביתה, "בדיוק של 23 ספרות אחרי הנקודה" אמרה. וזה בדיוק מה שהפריע לה - למעיין היה חסר נמש. זה היה הנמש בדיוק מעל הגבה הימנית. היא זכרה אותו, חלמה עליו, נאחזה בו בכל שנות הנדודים. והוא לא היה שם. הסיגל של היקום הזה, בדיוק כמוה, עשתה ניסוי במעבר בין יקומים, והיא עוד לא חזרה. האם היא עוד חיה? האם היא מנסה לחזור למעיין הזו, בלי הנמש? ואם יום אחד היא תגיע - היא תרגיש נבגדת? או שאולי היא תדע שהיא היתה עושה אותו דבר, באותו המצב? היא חשבה על מעיין שלה, עם הנמש, האם היא יכולה להשאיר אותה לחכות לבד? היא הביטה בפניה של מעיין, שמה את אצבעה מעל הגבה הימנית שלה. "מה את עושה?!" מעיין הזיזה את היד. "כלום" סיגל אמרה, וחיבקה אותה. מה הסיכוי בעצם, בין כל היקומים, למצוא את המקום שאליו אתה שייך, אפילו בדיוק של 23 ספרות אחרי הנמש?

ערן ארבל

נמש

היא ישבה ליד הבקרים כשנכנסתי. דאגתי כשראיתי שהנעילה נפתחה. חששתי שאולי להביא ילדה לעבודה היה רעיון רע, במיוחד על פלטפורמת כרייה פלנטרית. ילדים הם בעלי יותר תושייה משחושבים. "אה... נועה... מה עשית?" "תראה אבא!" היא הצביעה על כוכב הלכת שמתחתינו וצחקה. "יש לו נמשים!"

איידן סוייר

נמש

הוא הביט בתמונה שהעלה לפני שנה בדיוק והיום הופיעה בזכרונות. היא שכבה מולו בשמש על חוף הים, בפנים מלאות נמשים וחולצה רטובה שנצמדה אל גופה הרך, בידה האחת טילון בטעם שוקולד וידה השניה מחבקת אותו מחוץ לתמונה. בשנה שחלפה מאז הוא גילה את מלוא חומרתו של אסון האקלים והסכנות בשמש, הזיהום בים שהיה הרבה מעבר לסביר, שהחוף עצמו הפך לאיזור פעילות ענפה של אנסים ומטרידנים, ושגלידה חלבית היא סבל נוראי עבור פרות בתעשיית החלב. הנמשים העידו על תחילתה של מלנומה ואת החולצה היא התרגלה ללבוש בגלל הפרעות האכילה שסבלה מהן, וגם הוא עצמו לא ממש סבל את עצמו ולכן העדיף לא להיות בתמונה. אין פלא שהם נפרדו תוך פחות מחודש. אבל את הזמן הזה שבילו יחד, שום דבר לא יוכל לקחת ממנו לעולם.

Z4Zima

נמש

‏לבה מתפרצת, עם פירמידות מתוקות וחצופות, גלים כתומים שכיסו עור לבן משובץ בנמשים. בהתחלה ראיתי רק את אלו שכיסו את הזרועות והפנים, אבל כשהפשטתי אותה פעם ראשונה גיליתי שהם בכל מקום. כמו דלמטית רק בג׳ינג׳י אנושית. לא הייתה לי ברירה אלא לצאת במסע נשיקות סביב כל כתם ונמש. והעור שלה רך, מתפנקת בין אצבעותי, גועשת ושוצפת, נרעדת כשלגמתי מטבורה, מלטפת כשירדתי אל הסבך האדום ושיקעתי בו את פני. אש בוערת, כתומה, לוהטת, ושפתיים אדומות שנפשקו אלי, עם כפתור תענוגות צפוּן ודרשן, חבויות בין ירכי פנינה זרועות בנמשים.

שלמקו

לוח

הם אמרו שאחרי הניתוח היא תהיה כמו לוח חלק. היא לא תיארה לעצמה שהם ישתמשו בה להדרכה בשיעורי אנטומיה.

שלמקו

נמש

יום אחד, חשב יעקב לעצמו "למה לא, בעצם?", ומאז כל בני נפתלי מנומשים.

רן ארד

אקלים

בסוף הכל על פארש, לא קרה כלום. כלומר, לא בדיוק כלום, פני הים עלו בכמה מטרים, ומזג האוויר נהייה קיצוני יותר, יותר סופות, יותר גלי חום. והייתה הכחדה המונית, זה כן, אבל רוב החיות השוות נשארו. סיפרנו לילדים שקרנף זה סוג של חד-קרן, שהפילים היו בתקופה של הדינוזאורים, שקרים כאלה. אבל לא הייתה קריסה אקולוגית, לא צריך להגזים. ככה שהכל היה סתם, סתם עברנו לאנרגיה מתחדשת, סתם ניקינו את הים והאוויר, סתם מיחזרנו, סתם הצלנו סביבות מחייה. הילדים עדיין יושבים מול המסך. פארש.

סופי טני

אקלים

השמיים צבועים סגול. גשם הצפרדעים התחיל להירגע, והפטריות החלו לצוץ. יפות, האמניטות האלה. רק לזכור להיזהר לא לגעת. אני יושבת בנדנדה בחצר היפה שלי. הגנן החליק יפה את האדמה היבשה, והביא, אני לא יודעת מאיפה, גולגולים יפהפיים של שיחים יבשים. אני מיטיבה את מסכת השמש על הפנים שלי, שתכסה גם את הסנטר, ומתעטפת בשמיכת טלאים. בעוד רגע יתחיל ברד רסיסי האבק, שינקה את השמיים משארית הצפרדעים, ואני אוכל לצלם את הקשת השחורה שתעלה אחריו. כל כך נעים עכשיו, ימי ראשית הסתיו.

ג'ני פילצ'ין גלעד

אקלים

רפאל מביט מטה מבעד למסך העשן של ארובות המפעלים הגבוהות. פעם אפשר היה לראות מכאן שדות מוריקים ואפילו חורשה או שתיים. "אמרתי לך שזה לא יעזור," קול באס מהדהד קוטע את הרהוריו הנוסטלגיים. "שנעלה בעוד כמה מעלות?" "אחת," רפאל עונה בלי להסתובב. "אנחנו לא סמאל, יש לנו גבולות." "ועוד שבוע של קיץ!" גבריאל מתעקש. רפאל נאנח. "בתמורה לשתי סופות אקסטרה בחורף." הוא אהב סופות. הן נראו מרהיבות מלמעלה. "תענוג לעשות איתך עסקים." הם לוחצים ידיים, מסדרים יחד את הניירת של סוף יום העבודה, נועלים אל הענן ושמים פעמיהם לעבר הפאב הקרוב.

ערן ארבל

אקלים

האידיאל: סתיו, חורף, אביב, קיץ. לוס אנג'לס: קיץ, קיץ, אביב, קיץ. טקסס: אביב, קיץ, טורנדו. קולורדו: קיץ, אביב, חורף, סתיו. למחרת... אוקייניה: רטוב, מונסון, יבש. סיביר: חורף, חורף, חורף... ישראל: אבק, בוץ, הצפות, תלונות, שקט, יובש, חמסין, בצורת, הממשלה הקודמת אשמה.

יובל מישורי

אקלים

מריו וסוזאנה התעוררו בבוקר באוהל הקטן שלהם והחלו את שגרת היום. הדבר החשוב ביותר היה להשיג קצת מים, כשהמכלית תגיע בצהריים, אבל עד אז צריך לנסות את המזל אצל הפקידים. הם הכירו כאן, במחנה הפליטים. הוא הגיע מאיטליה לפני ארבעה חודשים, והיא מאוסטריה לפני כמעט שנה. כל אחד בנפרד גנב את הגבולות בין פולין לרוסיה ומצא את דרכו אל גבול פינלנד. האיטלקית שלה לא היתה יותר טובה מהגרמנית שלו, אבל הם מצאו שפה משותפת, וצרת הרבים היתה להם חצי נחמה. פקידי ההגירה הפינים פתחו את העמדות שלהם בליווי השומרים החמושים בשעה שמונה בבוקר, כמו שעון. הם קיבלו את הפליטים מהדרום אחד אחד, וחוץ ממקרים נדירים, דחו אותם בנימוס סקנדינבי מנוכר. היום התמזל מזלו של מריו והוא הגיע לאחד הפקידים. הוא כבר הכיר אותם בפנים ואפילו למד כמה מילים בפינית, אבל עד עכשיו זה לא ממש עזר לו. הפקיד בחן את הדרכון של מריו באדישות והביט בפניו כדי לוודא שהאדם מולו הוא אכן בעל הדרכון. "אני מתחנן, אין לי לאן לחזור," אמר מריו באנגלית מיואשת. "הבית שלי במילאנו נשרף ואם אני אחזור לאיטליה גם אני אשרף." הפקיד הנהן בהבנה, אבל לא היה לו הרבה חופש פעולה. מאז שפינלנד סגרה את הגבולות בפני פליטי האקלים, רק מקרים הומניטריים חריפים קיבלו אישורי כניסה. "אני מצטער, אדוני," הוא השיב באנגלית המייאשת שלו. "נסה בשבוע הבא, אולי משהו ישתנה. אגב, יום הולדת שמח." הוא החזיר למריו את הדרכון ואת טופס הבקשה, חתום בחותמת הסירוב האדומה. מריו הלך לעמוד בתור למים. מחר יהיה תורה של סוזאנה לנסות את מזלה, אבל בינתיים ינסו לשרוד עוד יום. #משברהאקליםכברכאן

יובל מישורי

אקלים

ועידת האו"ם ה-43 על משבר האקלים התקיימה בינואר 2038 בריביירה החמימה של אוסלו, בלב קיץ אינסופי של שריפות בכל העולם. ראשי הממשלות והנשיאים (שהגיעו במטוסים פרטיים) נאמו יפה, אבל התקשו להחליט אם צריך להפחית את פליטת המזהמים ב-30% או להגיע עד כדי 45%. #משברהאקליםכברכאן

תמיר בוכשטב

אקלים

אז אנחנו יושבים לנו בבית קפה, דייט ראשון, ואתם יודעים איך זה. לומדים להכיר אחד את השנייה, רואים אם יש לזה סיכוי, בנוהל. אז שאלתי אותה "מה דעתך על שינוי האקלים?" צריך לדעת מה הדעות הפוליטיות שלה, נכון? לא רוצה לצאת עם מישהי שאני רק הולך לריב איתה על כל פיפס. אבל היא פשוט מסתכלת לי בעיניים, מבט רציני לגמרי, ועונה "למה אתה רוצה לשנות אותו?" והיא לבושה בגלימה שחורה כזאת, עם כובע מחודד, נראית כאילו יצאה מהתאטרון ועוד דקה חוזרת לדקלם על דנמרק או משהו, אבל וואלה? היא נראתה בזה טוב, ואני מודה שלא חשדתי בכלום. והתשובה שלה אמנם לא עונה על מה שבאמת רציתי לדעת, אבל היא לפחות מצביעה על חוש הומור דומה לשלי, וגם זה טוב, נכון? אז עניתי לה את התשובה הכי מגוכחת שקפצה לי לראש. אז אני מצטער על מה שקורה בחוץ, אבל: א. היא עושה מרק עדשים הרבה יותר מוצלח מזה של בית הקפה. ב. אני מוכן להתערב שאין אף אחד רעב בכל העולם יותר. ו-ג. יש לנו דייט שני בשישי. אני מת לדעת מה היא חושבת על הסכסוך.

תמיר בוכשטב

נמש

זה מנהג לוחמים עתיק יומין. חריץ על קת הגרזן או על קנה המוסקט על כל אויב שהובס. חריץ על תורן הספינה על כל ספינת אויב ששקעה. פס לבן על קנה התותח על כל חוליית אויב שחוסלה. כל כך עתיק, שנשארו מעט מאוד אנשים שזוכרים איפה הוא התחיל. אבל השמש זוכרת. היא הראשונה שסימנה על כלי הנשק שלה את הניצחונות שלה ושלהם, והיא עושה זאת עד היום. כל נקודה על לחיים או אף של קוטלי הערפדים שלה מסמנים עלוקה אחת שהפכה לערימת אפר.

תמיר בוכשטב

לוח

נגמרו לי אתמול הטושים באמצע שיעור. למזלי, בדרך כלל יש תלמיד או שניים שיש להם טוש מחיק בתיק, מסיבה זו או אחרת. היה לי קצת מוזר שהטוש שהיה לו היה דווקא סגול, כי זה לא צבע שאני בדרך כלל רואה בטושים מחיקים. אבל באמת שהצבע לא היה חשוב לי עד כדי כך. בכל מקרה נשארה רק רבע שעה לשיעור, ותמיד יש טושים במזכירות שאפשר לקחת. מה אני אגיד לכם? יש לי המון מזל שזה היה בחצי הראשון של השנה. ציור של מולקולת פאראצטמול שקם לתחייה זה לא נורא. אבל מה אם הייתי מלמד אותם על מבני תאים או משהו? אמבה בקוטר חצי מטר זה לא משהו שאני רוצה להתמודד איתו. פעם אחרונה שאני שואל טוש מאהרון.

Z4Zima

אקלים

מומחה לאקלים ב"פיקשטוטן מרקט" ברלין. נהג לענות כששאלו בעברית מה הוא עושה. זה השתיק לרוב את השואלים שחשבו כנראה על מזג אוויר, ולא על כריכת כיסויי עיניים בכחול או אדום, וקשירת ידיהם של גברים זרים שבאים להידפק. לבדוק תמיד שיש מלאי קונדומים מספק, ושכולם נהנים הן בהמתנה והן במסיבה. אקלים היה נוח יותר לעיכול, מאשר נסעתי לעיר הכי אפורה אך צבעונית בעולם כדי להיות הומו חופשי, רחוק מהמיסגור הארוני בישראל, מהשאלות החטטניות על חתונה וילדים. מהמשפחה שלעולם לא תקבל. ושם היה לו אוויר אחר לגמרי, אקלים נכון של אנשים שמתעסקים בעצמם. והיה לו כסף והיו לו סוסים, והוא יכל לשטוף את העיניים. להיות מוקף בגניחות הדוניסטיות ולהיות הפאקינג מומחה אקלים הכי טוב באורווה.‬ 🏳️‍🌈🐴

שלמקו

אקלים

"אני מצטער, אבל הילד.ה שלך לא מתאימה לאקלים הבית ספרי" "לא מפתיע, היא תמיד הייתה ילדת קיץ מתוקה."

רן ארד

מעלית

לפני שנתחיל בשיעור היום, כמה תלמידים ביקשו ממני להתייחס לעניין הזה של מעלית שבת, בייחוד לקושייה של, כמו שהם אמרו זאת, "על מי אנחנו עובדים?" אז ראשית, נכיר בעובדות, המעלית אותה מעלית, הפעולה אותה פעולה. הייחוד שאנחנו עושים כאן הוא כפול: הפרד של זמן והפרד של מקום. הפרד הזמן הוא הפשוט: המעלית הופעלה בזמן אחר, לא בזמן שבת. ותגידו, הרי עשינו את המעשה כדי להפיק ממנו תועלת בעתיד, ועל זה יאמר, כשם שרבנו שרודינגר אינו יודע אם החתול חי או מת, כך גם יהודי לפני כניסת השבת אינו יודע אם ומתי יפיק ממנה תועלת אם לאו, ולכן פטור. לגבי שאלת המקום, כבר שנה רבינו איינשטיין שכל עולמיא בנויין מסגרות מסגרות, ואין מסגרת אחת טובה על האחרת, רוצה לומר, עבור השכן המחכה למעלית רבע שעה, המעלית היא היורדת ועולה, אבל עבור היהודי שבמעלית, כל הבניין הוא שעולה ויורד, והוא עצמו נשאר נטוע במקומו. וכי מה לו ליהודי אם חפץ הבניין, ללא כל התערבות מצידו, לעלות ג' קומות? ועכשיו אתייחס לשאלה המקורית, "על מי אנחנו עובדים?" הרי כל שעיניים בראשו יודע שאין ה' צופה בשמיים, כשם שאין זאוס או פיית שיניים. על אף זאת, קיבלנו על עצמנו מערך של חוקים ומשפטים, וככל סנגור ביום משפטו, עלינו לעבוד אחורנית: להניח כי זכאי, ולהשתמש בחוקים למטרתינו, קרי, לגור בבית דירות כאחד האדם, בעודנו משתמשים במעלית במקום לעלות ולרדת ג' קומות בבגדים שאין הפעילות הגופנית נאה להם. המהדרין קלה כחמורה ראוי להם שעם כניסתם למעלית יהרהרו בפיזיקה יחסית ובמכניקה קוונטית. כך ימנעו מהרהורי כפירה, ואידך זיל גמור.

ג'ני פילצ'ין גלעד

מעלית

לאיש שמאחורי המראה במעלית אין פנים. הוא רואה יותר מדי מהם גם ככה - הוא לא צריך פנים משל עצמו. הוא אף פעם לא נבוך. הוא ראה יותר מדי מבוכה. אין לו שם. במעלית אין שמות. הוא ראה יותר מדי מבטים מוסטים. יותר מדי לחץ באוויר של התא הקטן. לפעמים הלחץ מצטבר ליד המראה, מאיים לדחוק אותה פנימה, אל התא הנסתר שמאחוריה. התא של האיש. האיש שמאחורי המראה לא צריך לעשות הרבה. הוא רק מנהל רישום. מי נכנס, מי יצא, כמה קומות נצלחו. כמה מבטים נפגשו. כמה קללות שוננו כשהמעלית נעצרה בעוד קומה לאסוף נוסע. כמה שכבות אודם חודשו וכמה אצבעות הוגנבו אל אפים בין הקומות. הכל מוכרח להירשם. כי אם אין תיעוד זה לא קרה, ואם לא קרה, לא היה נוסע. תשאלו את האיש מהמעלית של מלון ססיל בלוס אנג'לס. הפנים חסרות התווים שלו מחווירות עד היום כשעולה נשם "אליסה לאם."

יובל מישורי

מעלית

כל פעם אני נדהם מחדש מהבורות של אנשים. אתה נכנס לבניין יוקרתי, בפרוייקט שרק הפרסום שלו עלה הון עתק. בלובי דאגו לשים עציצים, מראות נהדרות, וספריי בושם שנותן צצצצט פעם בכמה שניות, אבל לא יכלו לבדוק את הכפתורים במעלית? מי הדיסלקט שבחר את האות "ק" בשביל "כניסה"??

יובל מישורי

מעלית

בשבוע הראשון שלו בעבודה הוא התאהב בה. היו לה זוג עיניים שהוא טבע בהן בכל פעם שדיברו. היה לה חיוך מושלם ושמחת חיים מדבקת שגרמה לכל מי שסביבה לחייך איתה. היא תמיד הריחה כל כך טוב. והשיער שלה... אחחח, השיער החלק שלה, מפל של בלונד אדמדם שגלש מעבר לכתפיים, אבל לא הסתיר את הגב המושלם שלה. הוא ידע שיש לה חבר, או ארוס. חייב להיות, בכל רגע נתון. בחורה כזו לא נשארת רווקה, ואם במקרה בר-המזל שאיתה עושה את השטות המוחלטת ועוזב אותה, תוך יום-יומיים היא כבר תמצא מישהו אחר בלי בעיה. הם לא עבדו באותו צוות, למזלו. אם זה היה המקרה, הוא לא היה מסוגל להתרכז בעבודה. המחשבה על להיות איתה באותו חדר הקפיצה את הדופק שלו, והוא נאלץ להרגיע את עצמו כל פעם שהם השתתפו באותה ישיבה. בהזדמנויות נדירות יצא לו לפגוש אותה במטבחון, והוא היה זורק לה איזו הערה סתמית, מנסה לכסות בעזרת סמול-טוק על הרגשות שמטלטלים אותו. פעם אחת, כשעמדו שניהם ליד מכונת הקפה וריח הבושם שלה חדר דרך נחיריו ושלח את דמיונו לפנטזיה רומנטית, כמעט נפל על ברכיו והציע לה את אהבתו הנצחית, אבל הוא הצליח לשלוט בעצמו. והנה הבוקר שניהם מחכים בלובי של הבניין למעלית. רק שניהם. הכוכבים הסתדרו בשורה כדי לתת לו שלושים שניות של קרבה אינטימית איתה. היא בודקת משהו בטלפון, ומידי פעם מרימה את מבטה ומחייכת אליו. ליבו כמעט קופץ החוצה מהחזה והוא מחליט שהוא חייב לנצל את ההזדמנות הזו ולומר לה את האמת. המעלית מגיעה ושניהם נכנסים. היא לוחצת על הכפתור "23", ואז פונה אליו ושואלת "לאיזו קומה אתה צריך?" תוך שהיא מחזירה את מבטה לטלפון. "גם אני... אממ... עשרים ושלוש." הוא נעמד בפינה ומביט בנעליו כל הדרך למעלה.

גדי אלכסנדרוביץ'

שממית

"בשביל להילחם בצבא ולהיפצע קשה הייתי טוב, אבל בשביל להתחתן? לא טוב!" "עם מי אתה רוצה להתחתן ולמה לא נותנים לך?" "אז ככה. כשנפצעתי במלחמה הראש התנתק מהגוף. כשהגוף צמח מחדש הוא היה... שונה. והראש שהגוף צימח היה... שונה. אבל גם דומה, מבין?" "אני... מבין את המדינה?"

גדי אלכסנדרוביץ'

טעות

כשהחלטתי לעבור לחקור תחום שאני לא מבין בו מספיק - זו הייתה טעות כשביצעתי ניסוי בלי לוודא את אמצעי הזהירות המתאימים - זו הייתה טעות כשהניסוי יצר את הזומבי הראשון - זו הייתה טעות אבל כששלחתי את צבא הזומבים שלי לכבוש את כדור הארץ - זה כבר היה בכוונה

גדי אלכסנדרוביץ'

אגוז

"אף פעם לא סיפרתי לכם מה עשינו אחרי שהשגנו את אגוז-חיי-האלמוות מלוקי הגנב. ראשית חבטנו בו בפטיש; אחר כך השלכנו אותו מצוק; שילחנו בו את אש הדרקון; פוצצנו אותו בדינמיט" "ואחרי כל אלו האגוז נפתח?" "האגוז? למה שנפתח אותו? אנחנו כבר בני אלמוות. זה מה שעשינו ללוקי"

גדי אלכסנדרוביץ'

הליכה

כשהייתי קטן ושוטטתי ברחובות בלילה קיוותי לשווא לראות את הולכי הירח שיוצאים מהבית בשנתם ומשוטטים ברחובות, אך לא ראיתי דבר. מאז הדור החדש של השעונים החכמים, שבכל לילה מקימים לצעדה את מי שלא סיימו את מכסת הצעדים היומית שלהם, כל שיטוט לילי הוא חגיגה עבורי.

גדי אלכסנדרוביץ'

לוח

לוח החרס הבבלי העתיק הכיל שורות של מספרים שהתגלו בתור שלשות פיתגוריות. זה חולל מהפכה במתמטיקה, כי לא חשבנו שהבבלים ידעו למצוא כאלו. התדהמה האמיתית הגיעה כששמנו לב שבשולי הלוח כתוב "אין פתרונות לחזקות גבוהות מ-2. בידי הוכחה נפלאה לטענה זו אך שולי הלוח צרים מלהכילה".

גדי אלכסנדרוביץ'

נמש

ככל שגדלה, הופיעו יותר ויותר נמשים על פניה. התגובות לכך היו מעורבות: היו שהתייחסו אליה כאל אלה, המושיעה שתוביל אותם אל הארץ המובטחת; היו שהתייחסו אליה כאל שד. אחרי אלפי שנים במעמקי האדמה ללא קרן שמש, הם לא היו מוכנים לשמוע על כך שהגנטיקה סתם עושה תעלולים לפעמים.

גדי אלכסנדרוביץ'

אקלים

הם קוראים לי בתפילותיהם "מוריד הגשם". לכו תסבירו להם שהגשם יורד מעצמו והתפקיד שלי הוא לעצור אותו. בפעם האחת שפישלתי הם סירבו להקשיב להסברים והאשימו את עצמם שהיו רעים. רק מה, עכשיו כשחם לי מדי מכדי להתרכז הם מסרבים להקשיב ובסוף יאשימו אותי. העדפתי אותם כמו שהיו פעם.

גדי אלכסנדרוביץ'

מעלית

"בחלל - קר. בשאול - חם. בחלל - שותים ואוכלים כדורים. בשאול - זוללים וחוגגים בהימורים. בחלל - חייזרים קרים וקריסטליים. בשאול - שדים חמים ומחבקים" נאנחתי. הבנתי שמעלית השאול צריכה להתחרות עם מעלית החלל כי לשתיהן קוראים "מעלית", אבל מי קהל היעד? (כולם, מתברר)

סופי טני

מעלית

סוף סוף נסגרה הדלת של המעלית. הלקוחה שהבאנו לה את השולחן גרה בקומה תשיעית של בניין עם מעלית מהדור הישן. איטית כזו, עם רצפה מלינולאום ירוק וחיפויים בבז' על הקירות. המאוורר היה מהסוג שמרעיש בלי לאוורר ולי עוד היה חם מקודם. נדחקנו בגבינו אל הקירות והשולחן היה תקוע בינינו במין זווית משונה כזו. אני לא בטוח איך הצלחנו להכניס אותו למעלית בכלל ואין לי מושג איך נוציא אותו. ואז דני הפליץ.

איידן סוייר

אקלים

שתי הדמויות בחליפות המגן הבחינו במשהו נוצץ בין הסלעים הקפואים. לא היה מקום לספק: זה היה מדחום מהתקופה שלפני האסון. "נראה לי שזה עוד עובד", אמרה הדמות שהתקרבה לבחון אותו, "מינוס 40 מעלות!" "צלזיוס או פרנהייט?" "זה אותו דבר במינוס 40". "אבל זה חשוב! אם ארצות הברית לא נכנעו לשיטה המטרית, סימן שהן לא הצטרפו לאימפריה האירוסיאתית, ומלחמה בין שתי המעצמות הייתה עלולה להסלים למלחמה גרעינית שהובילה לחורף גרעיני ש..." "מעלות צלזיוס, נודניק!" "בסדר", הוא לקח נשימה עמוקה, "אבל משהו בכול זאת הקפיא את כדור הארץ".

איידן סוייר

מעלית

(המשך #סיפורונובמבר לוח) "זכור את יום השבת לקדשו". הדרניאל שוב החזיק בקלות את שני לוחות האבן מול התלמידים, אבל הפעם אחת מהן הייתה חסרה. ידו של מישהו אחר זינקה באוויר. "סליחה", אמר, "אבל אתם אמרתם לנו שהיום הקדוש הוא בכלל ראשון..." עיניו של הדרניאל רשפו. "ואם היינו אומרים לך שלנאוף זה בעצם סבבה, גם את זה היית עושה?!" לא היה סעיף שמעורר יותר ויכוחים דתיים, ובטי ידעה שמלריה קבעה את יום הגיבוש דווקא להיום כי יהיה להם הרבה זמן פנוי. ארבעה עובדים היו אז במשרד אב הבית של כור המצרף: מלבדה ומלבד מלריה היו גם פייטרו וג'אקופו, שגם הם בחרו בשלב מסוים להישאר ולעבוד כאן במקום לעלות לגן העדן. "אני נכשלתי בבחינות הסיום 666 פעמים", סיפר פייטרו באותו יום גיבוש, "להדרניאל נמאס ממני והוא הציע לי עבודה בכור המצרף". "אני אפילו לא ניגשתי לבחינה", סיפרה בטי, "ידעתי שאני לא אעבור וביקשתי ממנו להישאר פה". "אני בכלל הייתי בגיהנום", סיפר ג'אקופו, "אבל אחרי שחשפתי מזימה של אשמדאי נגד אלוהים, היא הציעה לי כאות תודה לעלות לכור המצרף, כי עדיין לא הייתי ראוי לגן העדן". לרגע קט אף אחד לא דיבר, וכולם הביטו על מלריה. "מה? אין לי סיפור מעניין", אמרה. "כולנו סיפרנו. וזה בכלל היה רעיון שלך, לא?" "אני באמת לא חושבת שזה חשוב למה אני כאן". "בחייך! את הכי ותיקה פה, אפילו אני לא יודע מה קרה", אמר פייטרו שכנראה היה השני הכי ותיק. "זה בגלל שלא קרה כלום", משכה מלריה בכתפיה, "כשהקימו את כור המצרף, מישהו היה צריך לעשות כאן את העבודה השחורה של בית הספר. אז לא היה מי שיתנדב להישאר או יישלח לכאן בעסקה מפוקפקת. אז בחרו בי". שוב אף אחד לא דיבר, הפעם לרגע ממושך יותר. ואז בטי הפרה את הדממה. "רגע אחד", אמרה, "את היית אמורה לעשות את כל העבודה הזאת לבד?" "כן", ענתה מלריה. "ועכשיו כששלושתנו כאן, אף פעם לא ביקשת הזדמנות שניה?" "אני כבר רגילה לקיום הזה. ויתרתי מזמן על החלומות על שלווה נצחית". "זה לא בסדר. לפחות תנסי לגשת לבחינות, מלריה. את חייבת את זה לעצמך". "ממה שאתם מתארים, נשמע שהלימודים האלה כל כך נוראיים..." "עבדת בכור המצרף מראשית הבריאה. תדעי את החומר גם אם יעירו אותך באמצע הלילה בבור לבה רותחת על גלגל עינויים עם מחסום פה ומכוסה בסירופ שוקולד. למה את מחפשת תירוצים?" מלריה רצתה לענות, אבל לראשונה הבינה שכנראה יש לה תקווה לצאת מהמקום הזה. לראשונה מזה זמן אינסופי, מלריה שלחה מבט אל המעלית שמובילה את הנשמות הממורקות אל גן העדן, ובעינה ניצוץ.

תמיר בוכשטב

מעלית

-אוקי, איפה הקאץ'? -איזה קאץ'? -עם הדירה הזאת. איפה הקאץ'? -אין קאץ'! זאת אחלה דירה! -זאת דירה חמישה חדרים, בבניין חדש, במרכז תל אביב, ואתה מציע לי אותה בכזה מחיר? חייב להיות קאץ'. -אני אומר לך שאין קאץ'! הדירה הזאת היא בדיוק מה שאתה רואה! -טוב. אני הולך. -מה זאת אומרת הולך? -הולך. הדירה הזאת טובה מדי. במחיר הזה אני בקושי יכול למצוא ארון בגדים בפלורנטין. -טוב, טוב, חכה! זאת לא הדירה. הדירה באמת מושלמת. זאת המעלית. -המעלית? -כן. -מה הבעיה עם המעלית? -היא... היא רציפה. -מה זאת אומרת רציפה? -רציפה. נכון מעלית רגילה יכולה להגיע רק לקומות אחת, שתיים וכו'? -כן... -אז זאת לא ככה. היא מגיעה גם לקומה אחת וחצי. או שמונה ורבע. -אוקי... זה קצת מוזר, אבל אני לא בטוח שאני מבין מה הבעיה. הדלת נפתחת, אתה רואה שאתה בין קומות, ואתה לוחץ מחדש, לא? -לא, אתה לא מבין. אתה יכול לרדת בקומה שמונה ורבע. ואתה תהיה רבע בדירה שבקומה שמונה, ושלושת רבעים בקומה תשע. -זה נשמע ממש מוזר. -זה עוד כלום. היה לנו דייר בדירה שלוש שהגיע בטעות לקומה פיי. לקח לו חודש להתאושש ממה שהוא ראה שם. -אוקי, זה באמת קצת מטריד. -והיה לנו אחד שירד קצת מעל קומה שתיים ושבע עשיריות. הוא עדיין בטיפול. אומר שמה שהוא ראה היה פשוט לא טבעי. -וואו. זה באמת מסביר כבר את המחיר. -אז אני מבין שאתה מוותר על הדירה? -השתגעת? איפה עוד אני אמצע דירה כזאת במחיר הזה? אני חותם עכשיו! -מעולה! רק... -כן? -הכפתור במעלית שמסומן באות i? -כן? -תעשה לעצמך טובה, ואל תלחץ עליו. אף פעם.

שלמקו

מעלית

מי שהחליט לחבר את מעלית החלל לישראל, לא חשב שמישהו כל הזמן ילחץ לעצור בכל התחנות.

Z4Zima

מעלית

הייתה רעידת אדמה, והם נתקעו במעלית, ולפי הרעש שהיה מסביב במלון, יקח זמן עד שהמחלצים יגיעו. הקלסטרופוביה שלה מגיל 6 חזרה לעשות עליה סיבוב. הוא חיבק אותה וניסה להכניס לתוכה מילים של היגיון. אבל ככל שהזמן חלף ככה היה פחות ופחות אפשרי להשתלט על מנגנוני החרדה שלה. היא יבבה בפינת המעלית, ממלמלת לעצמה שאיש לא יבוא, ויגמר להם האוויר, והיום היא תמות. החיבוקים כבר לא עזרו, גם לא הליטופים בשיער, ולא נראה שאף מילה שהוא אומר חודרת את הרעד שאחז בגופה. בסוף הוא פשוט אחז בצווארונה וביקש ממנה להביט אליו. היא נאחזה בו כמו בול עץ לטובע, והוא נשק לה ממושכות. לפתע כששפתיים נגעו בשפתיים פסקו המילמולים והיא יכלה להתמסר לכאן ועכשיו. נואשת הצמידה עצמה אליו לגופו האיתן, היציב. ידיו טיילו על לחייה, על תנוחי אוזניה, על שיערה שגלש לאורך הצוואר. פטמותיה הזדקרו לעומתו דרך הבד הרך, והוא יכל להרגיש בנקל את חזה מתפקע ממש. ידיו נשלחו לגבעות הרועדות, אוחזות בה בחוזקה, והיציבות הזו הייתה כל מה שנדרש לה. אצבעותיו הבוטחות סחטו ממנה אנקה. הם מיהרו זו אל מכנסיו של זה, מתירים במהירות כפתורים ורוכסן, בועטים אותם מעליהם. ושבים להיצמד בנשיקה. תחתוניה היו לחים, והוא לא ידע אם זה מהפחד או מהעוררות, אבל הוא ידע שהזין שלו עומד והוא רצה להכנס לתוכה כאן ועכשיו. הוא הניף אותה באוויר והצמיד אותה לקיר המעלית, היא הסיטה את תחתוניה לקראתו. בשפתיים ננשכות, בחופזה פוחזת, הם התחברו לאחד. כל מה שיכלה לשמוע היה אגנו הולם וחובט אותה אל הקיר, ואת מפלי התשוקה שייצרה למענו. העולם שבחוץ נמחק ולא היה אכפת לה אם יקרוס הכל. כל מה שרצתה היה שלא יפסיק. היא נהמה, וגנחה, והוא נגע בה נכון כלכך. כאילו ביכולתו להציל אותה אם רק ימשיך. רעד הפחד התחלף ברעידות עונג, שנמשכו ונמשכו. בחצי היממה שחלפה עד שהגיעו אליהם כוחות החילוץ לבסוף, הם נמנמו והזדיינו חליפות. כשיצאו משם הייתה המעלית מטונפת בשאריות זרע וברטולין. אבל הם היו חיים, ממש חיים. ונטולי פחד.

רן ארד

שבוע

“לא יכול להיות שכבר יום חמישי! לאן נעלם השבוע?" שאול חיפש מאחורי הספה, מתחת למזנון, בסוף הוא מצא אותו ברווח שבין הקיר למקרר. "צא משם! שבוע רע! רע!" השבוע זחל החוצה, שולח מבטים מסכנים לכל הכיוונים. בדיוק אז חזר לירונצ'וק הביתה מבית הספר, ראה את השבוע וחיבק אותו, "דוחים את הבחינה בטבע! לא הספיקו ללמד את החומר, מי שבוע טוב? מי?" והוא גירד את השבוע ביום שלישי. שאול נאנח, הלך עוד שבוע. נודיע שלא נעמוד בדדליין, שוב.

סופי טני

שבוע

התקלקל במכונת הזמן שלי אני חושבת שמשהו. שלי הזמן במכונת התקלקל שמשהו חושבת אני. חושבת שמשהו שלי אני התקלקל במכונת הזמן. הית.הית.הית.קל. שיט, זה בא והולך. אין ברירה, צריך להדליק ולכבות. עכשיו... נתקע את זה פה... ונלחץ על הכפתור הזה.. והזה... ו..ה..ז..ה. אני חושבת שפרקתי אצבע. עכשיו שוב לכבות ולהדליק. המתן... המתן... המתן... למה המערכת מדברת אלי בזכר? אני אצטרך לתקן את זה בגרסה הבאה. זהו. הסתדר. בואי נראה עכשיו. איזה יום היום? ראשון? לא לא. לא. פשוט לא. איפה הגרזן הבינוני שלי?

תמיר בוכשטב

שבוע

-אז אתה אומר שתסיימו לבנות את הבניין תוך חודש? -בשום פנים ואופן לא. אנחנו מעריכים שייקח שבוע. -אז אני אוכל להכנס לדירה בעוד שבוע? -לא. אתה צריך לצפות לזה שייקח חודש עד שנסיים. -מה? תגיד לי, אתה בסדר? -אני לא מבין מה הבעיה. אנחנו מעריכים שנסיים את הפרוייקט תוך שבוע, אבל אתה צריך לצאת מתוך הנחה שייקח עד חודש לפני שהוא ייתסיים. -אתה שומע מה אתה אומר? -אוקי. אני רואה שנצטרך לקחת את זה למטא-פאראדיי. -לקחת את זה לאן? -בוא. תכנס לחדר הזה, ואני אסביר. *** -אוקי. אנחנו נמצאים עכשיו בתוך כלוב מטא-פאראדיי. היקום לא יכול לשמוע מה אנחנו אומרים. אבל אתה צריך להבטיח לי שאתה לא תחזור על שום דבר ממה שאתה שומע כאן מחוץ לחדר. זה יהרוס את כל התהליך. -שמע, אני מתחיל ממש לפקפק בלקנות דירה בבניין הזה. -תקשיב לי עד הסוף, ואז תחליט. -סבבה. זה לפחות נראה כאילו זה יהיה מבדר. -אוקי. אז אתה מכיר את הקטע הזה של מכניקת הקוואנטים שהצופה משפיע על היקום? -כן... -טוב. מה שרוב האנשים לא יודעים, זה שיש לזה השלכות מאוד מאוד רציניות. בקיצור מאוד, היקום מושפע מהאמונה שלנו. -רגע, מה? -כן. אם מספיק אנשים מאמינים במשהו, זה ישפיע על איך העולם עובד. -נשמע לי מופרך. וגם אם זה נכון, אני לא מבין איך זה רלוונטי. -זה הכי רלוונטי בעולם! זה עובד ככה. שמעת על חוק ח'ופו? -חוק מה? -ח'ופו. על שם הפרעה. -מה פרעה קשור עכשיו? -הוא בנה את הפירמידה הגדולה! -מה? -חוק ח'ופו אומר שאף פרוייקט לא יכול להסתיים במסגרת הזמן והתקציב שהוקצו לו. -כמו הרכבת הקלה? היא כבר לוקחת שנים יותר... -בדיוק! העריכו את הזמן והעלות של הפרוייקט, ואז הוא לוקח יותר זמן ויותר כסף ממה שהעריכו! -זה נשמע לי כמו הערכה לא טובה מלכתחילה. -זהו, שלא. זה לא משנה כמה ההערכה טובה. חוק ח'ופו אומר שזה ייקח יותר. תמיד. -זה לא הגיוני! -זה לא הגיוני במונחים של מכניקה קלאסית. אבל במסגרת מכניקת הקוואנטים, אם מספיק אנשים מאמינים בזה זה נכון. ורוב המהנדסים מאמינים בחוק ח'ופו. -אתה נשמע לי הזוי לגמרי. -ככה זה מכניקת הקוואנטים. -אוקי. נניח שאני מקבל את מה שאתה אומר. איך זה רלוונטי לזה שאתה יכול לבנות בניין קומות מהתחלה עד הסוף תוך שבוע? ולמה אתה אומר אחרי זה חודש? -אני לא יכול לבנות אותו תוך שבוע. אבל מה שאני כן יכול זה להעריך שייקח שבוע, ואז חוק ח'ופו נכנס לפעולה וגורם לזה שהבניין לא יהיה מוכן במסגרת הזמן שהערכתי. -אז למה להעריך שייקח שבוע? -כי יש גבול כמה אנשים מאמינים שהפרוייקט יכול לחרוג מההערכה! אף אחד לא מאמין שהמהנדסים שלי כל כך לא יוצלחים שהם ייתנו הערכה ששגוייה ביותר משלוש מאות אחוז! -אבל הם כן נתנו הערכה לא הגיונית! -נכון, אבל היקום לא יודע את זה! הוא יודע שזה צריך לקחת יותר משבוע, כי חוק ח'ופו. והוא יודע שלא סביר שזה ייקח יותר מפי שתיים-שלוש זמן, אז הבניין יהיה מוכן תוך שבועיים עד חודש! -זה נשמע לי ממש ממש לא סביר. -אבל זה פועל! שמע, בוא נעשה עסק. אתה תשלם מקדמה. אתה לא תחזור על אף מילה מהשיחה הזאת מחוץ לחדר הזה, ואם הבניין לא מוכן תוך חודש, אתה מקבל את כל הכסף בחזרה! -אתה יודע מה? קניתי. רק כדי לראות אם הבלאגן הזה באמת עובד. -מצויין! הנה החוזה. -יש לי רק שאלה אחת לפני שאני חותם. -שאל. -למה שבוע? למה לא לתת אומדן של יום? או שעה? היית יכול להרים בניין תוך אחר צהריים אחד! -אה, זה גבול בראשית. -גבול בראשית? -כן. יותר מדי אנשים מאמינים שלאלוהים זה לקח שבוע. היקום לא מקבל אומדן יותר נמוך מזה.

יובל מישורי

שבוע

התמונה שעל הקיר היתה מלאה אבק. כמו בכל יום חמישי, אליזבת הורידה אותה בזהירות וניקתה אותה. היא הביטה בפניו של דייב וחייכה אליו. הוא, כתמיד, חייך בחזרה. בזמן האחרון כבר קשה לה עם הנקיונות, והיא שקלה לשכור עוזרת שתבוא פעם בשבוע כדי לעזור לה. דייב ג'וניור אמר שהוא יברר, אבל כנראה שהוא שכח, או שהוא עסוק. כן, זה בוודאי העומס בעסק שלו, ואשתו שלא נותנת לו מנוח גם כך. אליזבת תהתה איזה אדם היה דייב ג'וניור, לו אביו היה שם כדי לגדל אותו. היא נזכרה בחופשה האחרונה שלהם יחד באלסקה, והוציאה את אלבום התמונות מהארון. הנה שלושתם מחייכים ליד הבקתה שלחוף אגם קלארק, הנה דייב ג'וניור שנאבק להחזיק דג גדול כמעט כמוהו, הנה הסלפי שלה ושל דייב על הערסל. שלושים וארבע שנים שהוא איננו. היא נזכרה באותו בוקר בו המריא למשימה שממנה לא שב. ההתרגשות היתה בשיאה, ועיני כל העולם נישאו לקייפ קנברל בפלורידה, לשיגור המשימה המאוישת הראשונה לחלל העמוק. היא עקבה אחר הספירה לאחור, צפתה בחרדה בשיגור הטיל העצום, והחזיקה אצבעות כשהחללית נפרדה ממנו והחלה את מסעה הארוך. הפעם האחרונה שהחללית שלחה עדכון היתה לפני שלוש וחצי שנים, והעדכון הבא צפוי רק בעוד שנה. לקח לה הרבה זמן להבין את עניין המהירות הרלטיוויסטית ואת כיווץ הזמן, אבל בסופו של דבר היא שאבה נחמה מכך שדייב רק בתחילת המשימה שלו, והוא יגיע ליעדו בעתיד הרחוק, הרבה אחרי שהיא ודייב ג'וניור והנכדים שלה ימותו, ומשהו מהמשפחה שלהם ימשיך להתקיים. אחרי הכל, בשבילם עברו שלושים וארבע שנים מאז אותו שיגור, אבל בשבילו עבר רק שבוע.

יובל מישורי

שבוע

"בשום פנים ואופן. לא." "אבל אבא, אני אוהבת אותו!" "תקשיבי לי טוב: אם את הולכת ומתחתנת עם רועה צאן חסר השכלה, תשכחי מהירושה!" רחל רצה החוצה בזעם, וכלבא ניפץ את הכוס שלו על הקיר הקרוב. הוא ידע שהוא דן אותה לחיי עוני, אבל אם זה מה שהיא רוצה, אז שעקיבא ידאג לה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

שבוע

"תכתוב, משה. בהתחלה היה בלגן אחושלוקי וגם לא ראו כלום למה היה חשוך כמו בתחת של פיל." "... וחושך על פני תהום..." "תחת של פיל אמרתי!" "אבל אדוני, עוד לא היו פילים, מה שהופך את האנלוגיה לאנכרוניסטית..." "טוב בסדר, די להתחכם. קיצר בראתי אור." "אתה מתכוון לשמש?" "לא, השמש זה ביום הרביעי." "אז איך..." "תכתוב אמרתי!" "ואז הפרדתי את הלמעלה והלמטה, כמו שכבות של מילקי." "מה זה מילקי?" "זה מהעתיד. טעים החרא הזה. אבל צודק, אל תכתוב מילקי, הם לא יבינו." "ויבדל בין המים..." "נו, לא ככה יבש. תעשה לזה קצת קופי." משה נאנח. ולחשוב שזה רק יום ראשון.

מעלית

ההורים שלו כעסו עליו. השכנים כעסו עליו. השליח שהביא את הפיצה כעס עליו יותר מכולם. רק המעלית ממש אהבה את הילד הקטן שלחץ על כל הכפתורים של כל הקומות. היא הרגישה שהוא עוזר לה למצות את מלוא הפוטנציאל שלה.

הילה בניוביץ'-הופמן

מעלית

ההורים שלו כעסו עליו. השכנים כעסו עליו. השליח שהביא את הפיצה כעס עליו יותר מכולם. רק המעלית ממש אהבה את הילד הקטן שלחץ על כל הכפתורים של כל הקומות. היא הרגישה שהוא עוזר לה למצות את מלוא הפוטנציאל שלה.

איידן סוייר

שבוע

ביום ראשון הצעת לי בספונטניות לנסוע לחופשת סקי בהרי האלפים. אני לא ספונטנית, ואף פעם לא עשיתי סקי, ובכלל בא לי להישאר בבית, אבל רק בשבילך הסכמתי. אם זה יעשה אותך מאושרת, אני אפילו אהנה. ביום שני הכול היה מוכן, כבר הזמנו טיסה ומלון וידענו לאן בדיוק אנחנו הולכות. את יום שלישי בילינו בעיקר בדרכים, כי העדפנו לחסוך ולקחת טיסה עם קונקשן, שבעקבות צניחת המחירים הייתה במחיר של כמה יורו בודדים. אחר כך היינו צריכות לנסוע לכפר שהזמנו בו את החדר. מעולם לא בילינו כל כך הרבה זמן רק שתינו, תקועות יחד במרחבים שאין בהם הרבה מקום לזוז. זה היה היום הכי נפלא בכול השבוע. את יום רביעי פתחנו במסלול הסקי הראשון שלי. אני חושבת שהייתי זהירה מדי ובגלל זה לא כל כך נהניתי, אפילו לפני התאונה. את מה שקרה אחר כך אני בקושי זוכרת. ביום חמישי התעוררתי בבית החולים, מחזיקה לך את היד. נדמה לי שלקחו אותנו לשם בהליקופטר, אבל אני לא בטוחה. התרוצצנו כל היום בין בדיקה לבדיקה, ויש לי הרגשה שזו לא הייתה האנגלית הרצוצה שלי שגרמה לאנשים לא לענות לי על שום שאלה. ביום שישי כבר היה ברור שכוויות הקור האלה רציניות יותר משחשבנו. את ההתנגשות אולי היית שורדת, אבל היפותרמיה זה כבר סיפור אחר. שוב ביליתי את כל היום לצדך. יום שבת כבר לא הגיע.

ערן ארבל

מעלית

לא, מר דונב, אני מצפה שתמות," אמר נבל העל והתחיל לצחוק תוך כדי שהוא לוחץ על הכפתור של המעלית שתיקח אותו הרחק מהמאורה הקורסת. צחוקו נקטע כשצליל מתכתי חורק נשמע מתחתיו והמעלית נתקעה, ראשו עדיין מבצבץ מעל סף הרצפה. "מה לכל הרוחות?" הוא ניסה ללחוץ על הכפתור שוב ושוב ללא הצלחה. הוא פתח את הטלפון שלו. "הלו? כן. היא שוב נתקעה. עכשיו. עכשיו עכשיו." חתיכת תקרה גדולה נחתה לא יותר משני מטרים ממנו. "לא! בין 12:00 ל=16:00 זה לא זמן טוב בשבילי!"

ערן ארבל

שבוע

כשאומרים ללוחמי עלית שבוע גהנום, הכוונה לעינויים, מחסור בשינה, מיצוי גבול היכולת. לציידים, שבוע גהנום הוא שבוע בו זורקים אותך לגהנום. לצוד שדים קטנים, להיזהר מהגדולים, לאכול אפר, לישון בתוך עצם האגן של טיטאן, ולמצוא את אחת היציאות. ואם אתה לא מצליח, אין נקודת איסוף.

גלית כהן

דלת

"וזו חבר קטן, זוהי הדלת" "דלת?" "כן, אפשר לשמוע ברגע שמישהו מתקרב אליה, הדבר הנכון לעשות יהיה להיעמד קרוב ולהתריע בקול רם" "או להתחבא מתחת לספה אם אתה מעדיף" "אל תקשיב לה, היא סתם פחדנית" "ספר לי עוד, מה עוד עושה הדלת הזאת?" "כשהיא נפתחת זה אומר שהגיעו אנשים. הם מביאים איתם מתנות, דברים טעימים וריחות נפלאים מבחוץ" "אלא אם הם דרכו על קקי של כלב קודם" "את מפריעה לנו, אולי תלכי לאכול או לנמנם במקום להתערב כל הזמן" "אתה סתם קשקשן גדול, לדלת יש רק תפקיד אחד" "אל תקשיב לה, היא סתם מקנאת, אז איפה הייתי? אה כן, הדלת" "מה יש בצד השני?" "אני בדיוק מגיע לזה. כשמגיע הזמן לעבור לצד השני, אתה לוקח את החוט הארוך הזה שתלוי ליד הדלת ומביא אותו לאנשים. ואז אתה יוצא איתם החוצה, ושם יש צמחים וחיות והמון ריחות ומכוניות שאפשר לרוץ אחריהן" "או שהן ירוצו אחריך" "הי! אני לא טיפש וזה קרה רק פעם אחת, מזמן, כשהייתי קטן" "ששש אני שומעת מישהו מתקרב לדלת, חכו אל תעשו רעש. עכשיו תראה בדיוק למה דלת משמשת" הדלת נפתחה, הכלב הגדול צדק באמת היו שם אנשים. היה להם ריח טוב כל כך, ריח של אוכל. "היי נועה תסגרי את הדלת לפני שהחתולה תברח, לא משנה, לכי תביא טונה ונצא לתפוס אותה" "לא אין סיבה, חכי חמש דקות ותראי" הדלת סגורה עכשיו, אני מרחרח מסביבה אבל היא לא נפתחת, שום דבר מעניין לא קורה. "מייאו" "מייאו" "מייאו" האשה מגיעה, יש לה ריח רטוב, הדלת נפתחת ולפני שאני מספיק להתקרב היא נטרקת. "הו לא, אתה נשאר בפנים, ואת חתולה מפונקת שכמוך מה את חושבת לעצמך? שכל היום אני אפתח ואסגור בשבילך את הדלת?" "מייאו" "מייאו" "מייאו" "הו נו טוב, שיהיה אבל אל תיעלמי לי" הדלת נפתחת ושוב נסגרת. "מייאו" הדלת נפתחת מייד הפעם, החתולה נכנסת ופוסעת ישירות אל הספה. "נו, הבנת עכשיו?" היא שואלת "הבנתי מה?" "בשביל מה יש דלת, טפשון"

גלית כהן

עגור

"תשע מאות תשעים ושמונה, תשע מאות תשעים ותשע, אלף" אני מכניסה את העגור האחרון למעטפה ומדביקה את הכתובת "ארמון באקינגהם, לונדון". בצידה הקדמי של המעטפה מתנוסס הלוגו "אלף עגורי המזל של ליידי בוורלי" אני עדיין חושבת שהוא עלוב למדי אבל הקופירייטר צדק, העשירים התלהבו והתרומות זרמו כמים. לא היה קשה לבחור את אלף בני המזל שיקבלו עגור בקיפול אישי, מרגע שהוכרזה התחרות מחירי העגורים רק עלו. התורמים רואיינו לכל אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות געשו. אור אדום נדלק במעבדה, אני מכניסה את המעטפה למיכל החיטוי ושומעת את הקליק המבשר על יציאתה מהצד השני של הקיר, היישר לשק הדואר. במנעל האוויר אני פושטת את הסרבל ונותנת לחומר המטהר לשטוף אותי, הלק שעל ציפורניי התקלף כמעט לחלוטין בגלל הכפפות, זמן לאמבטיה ארוכה ואחריה מניקור. השרירים הדואבים בכתפי מזכירים גם את הצורך בעיסוי. חודש שלם של קיפול נייר דקדקני הגיע לקיצו ואלף עגורי המזל שלי יצאו לדרכם. במשרד אני מדליקה את המחשב, מתעלמת מהבהובי הטלפון והמיילים הנכנסים, הצוות שלי ידאג לזה. בנג'מין לא הצליח להבין למה התעקשתי לקפל את כל העגורים בעצמי "בשביל מה שכרתי לך צוות עובדים? את מתנהגת בטפשות" לא נורא, בעוד שלושה ימים הוא יבין. אני פותחת את המפה שהכנתי, נקודות אדומות מתחילות למלא אותה. אלף נקודות, אלף מולטי מיליונרים שקיבלו את הזכיה שלהם. הם יראו את המעטפה לכתבים המשחרים לטרף ואז יפתחו אותה בזהירות ויוציאו את הציפור העדינה. הם יתלו אותה מעל שולחן החג שם תנופף בכנפיה ותפזר אט אט את הנבגים הטמונים בהן. הנבגים ידבקו למאכליהם, לבגדיהם, לעורם. שבעים ושתיים שעות לאחר מכן יתחילו הפריחה והגירודים, השיעול יבוא אחריהם ואז ההתמוטטות, קריסת מערכות והמוות. אני צופה בעסקאות הנרקמות לנגד עיני, בנכסים הנצברים על שמי, מערבולת של מספרים בהכנה לקריסה הגדולה. אומרים שמשק כנפי פרפר בצידו האחד של העולם יגרום להוריקן בצידו השני מה יקרה במשק כנפיהם של אלף עגורים?

גלית כהן

טיפול

אין ברירה הוא זקוק שוב לטיפול השנתי שלו כבר? כן תשמעי איך הוא חורק וכל השכבה העליונה שלו מתקלפת אני לא בטוחה שאת צודקת כן אוי איחס ותראי את כל הטינופת הזאת אני בטוחה שיש בתוכה דברים חיים טוב, אבל את דואגת לקבוע תור לטיפול ואת? אני? אני הולכת להביא טונה כדי להכניס אותו לכלוב הנשיאה, אחלי לי בהצלחה

גלית כהן

פוני

את ראשית חייו בילה ביל הפוני בסככה רעועה ודולפת קשור לאבוס ובו קש טחוב. פעמיים ביום הוא נקשר לעגלה ויצא לסיבוב בפלך, אם ניסה לאכול לפתות מגינתו של פראודפוט או אספסת מחצרה של סקוויל באגינס, ביל בן שרך היה מצליף בו במקל. ואז הגיע סאם, סאם החכם, סאם האמיץ. הוא הבריש אותו, ניקה את פרוותו והאכיל אותו בחציר טרי ובתפוחים. ביל אהב תפוחים. החיים עם סאם היו מלאי הרפתקאות, הם רכבו ביערות ובביצות, בכל מקום היו ריחות חדשים ועשבים טעימים שביל לא הכיר קודם. היו גם סכנות, יצורים משונים ניסו לאכול את סאם שלו ולפגוע בחבריו אבל ביל תמיד היה זריז והצליח לחמוק מהסכנה. עד היום שבו יצא הייצור הנורא מהמים וסאם חיבק אותו נתן לו תפוח ואמר לו ללכת. הקוסם עשה משהו עם המטה שלו ופתאום ביל ידע שהוא חייב ללכת, לעזוב את סאם שלו. הוא נדד לבד ביערות ובביצות, מכרסם פה ושם, רוחו נכאה. הוא התגעגע לסאם שלו. טום בומבדיל מצא אותו משוטט בשממה, הוא האכיל אותו, ניקה אותו ושלח אותו בחזרה לפלך. ברלימן נתן לו מקום באורווה עם הסוסים האחרים, בריות יהירות ששוחחו על דהרות ומסעות צייד וזלזלו בביל. הוא לא סיפר להם על הרפתקאותיו, מי יאמין לפוני עלוב שכמותו. כשביל בן שרך ניסה לחזור לקחת אותו ברלימן שיסה בו את הכלבים וביל נשאר מוגן באורווה. נוב הביא לו תפוחים אבל ביל לא אכל אותם, הוא התגעגע לסאם שלו. כשסאם חזר ביל היה מאושר, הוא התמסר לליטופים ותחב את חוטמו בכיסו של ההוביט עד שמצא את התפוח. וכשביל בן שרך עמד שם מולו וניסה לפגוע בסאם היקר שלו לביל נמאס, הוא שלח את רגלו בבעיטה מדוייקת משקיע בה את כל שנאתו. "עבודה נקייה ביל" אמר סאם

גלית כהן

לייזר

הדייט דווקא הלך ממש טוב עד אותו רגע, הוא חושב לעצמו. זה היה רעיון ממש גרוע להסכים לבוא איתה להופעה, אחרי הכל הם מכירים בסך הכל שבוע. באפליקציה הוא הציג את עצמו בתור EL כשהיא שאלה בשיחת הווטסאפ הראשונה הוא אמר שקוראים לו אלי, היא צחקה ואמרה שזה מתחרז יופי עם שלי. הם החליטו להיפגש בפארק, בלי מסיכות היא אמרה, כדי שנוכל להכיר מקרוב. בדייט השני הם הלכו לבית קפה בספונטניות, המארחת בכניסה העיפה מבט קצר בתווים הירוקים שלהם וסימנה להם להיכנס. בבר שהיו בו אתמול סרקו את הברקוד ונתנו להם לדקלם בקול את מספרי הזהות. אבל היום בהופעה זה היה שונה, התור הארוך הזדחל על המדרכה, מישהו קילל את הסדרנים והועף החוצה, מישהי אחרת שוחחה בטלפון בקולי קולות עם חברה " לא אין טעם שתבואי, הם קשוחים רצח עם זה" אלי הכין את התו שלו הסדרן נהם לעברם "להוציא תעודות זהות" הוא בלע את רוקו בעצבנות מקווה ששלי לא מרגישה עד כמה כף ידו מזיעה. הסדרן סרק את התו ולקח את התעודה משווה בין המספרים. "לייזר הנקין?" אלי הנהן "כן זה אני" אמר בקול חלוש. הסדרן גיחך "ההורים שלך ממש אוהבים סטארוורז הא?" אלי האדים הוא חש את ידה של שלי מחליקה מידו, לעזאזל הנה הלך הדייט. "יש מצב שאתה מחזיר לו את התעודה ונותן לנו להיכנס?" שלי נשמעה עצבנית ואלי לא העז להסתכל עליה "קח ג'אר ג'אר" הסדרן הושיט לו בחזרה את התעודה "הי את" הוא פנה לעבר הבחורה שעדיין דיברה בטלפון "מסיכה על האף ותעודת זהות" אלי היסס, שלי תפסה בידו ומשכה אותו פנימה "בוא כבר שלא יתפסו לנו את כל המקומות השווים" כשהתיישבו הוא העז להביט בה היא חייכה אליו "איזה סדרן אידיוט" אמרה "אני מניחה ששמעת כבר את כל הבדיחות האפשריות על השם שלך, נכון?" כשהוא לא ענה היא רכנה לעברו והוסיפה "אני עדיין חושבת שאנחנו מתאימים בול, אליעזר ואלישבע הולכים ביחד לראות הופעה של להקת הגזר"

גלית כהן

חרוז

עדי אוספת חרוזים. היא בולשת אחריהם בעיניה החדות, מאתרת אותם בחרכים ובפינות ומלקטת אותם אחד אחד באצבעותיה העדינות. עדי משחילה את החרוזים על חוט הדייגים השקוף. היא קושרת כל אחד מהם בנפרד לבל יתפזרו. כשתסיים, עדי תחבר את החוט לחכה ותשליך אותו לים. שם, היא תתפוס את הסירנה ותוסיף אותה לאוסף שלה.

גלית כהן

שממית

שממית "אוקיי חברים" אמרה גנרל שממית "כולם יודעים את העמדות שלהם?" "פתח החדר מוגן המפקדת" לחש סגן עכביש "איזור המנורה מאובטח כנדרש" צפצף סמל (גמל) שלמה "ואני אשמור על ראש המיטה" אמרה הגנרל היא טיפסה בזריזות על רגלי העץ הקלות של מיטת התינוק, השתחלה בין הסורגים והתמקמה ליד מגן הראש התכלכל. אורי הטיח את ידו בעוצמה ומחץ את היתוש שעופף לחדר ונחת על רגלו נעמה הקטנה התעוררה מהרעש והחלה לבכות "אורי'לה הכל בסדר שם בחדר?" שאלה סבתא מהסלון "כן סבתא רק הרגתי יתוש" הוא נענע קלות את המיטה ונעמה נרגעה וחזרה לישון אורי הניח את היתוש המעוך על מגן הראש וחיכה "נצחוו מוחץ לצבאנו" קרא סמל שלמה מהתקרה, סגן עכביש מחא כפיים בארבע זוגות ידיים "הידד המפקדת, ניצחנו" גנרל שממית שלחה מבט מרוצה לעבר פקודיה, לשונה נשלחה החוצה במהירות והיא בלעה את גופת האויב הנורא. אורי הביט בה מוקסם כשירדה מהמיטה ורצה לכיוון החלון הפתוח לוכדת בדרכה חרק נוסף, אולי עש, שקצותיו השתרבבו מצידי פיה. "מה אתה עושה חמוד?" אמא נכנסה לחדר ואורי חיבק אותה בשמחה "תראי" הוא הצביע על השממית שבטנה הייתה דבוקה עכשיו לצידה השני של הזגוגית "שנינו שומרים על נעמה".

גלית כהן

טעות

זו היתה פשוט טעות כל העניין הזה עם התות הייתי צריך להבין את זה כשהשיער שלי התחיל להתארך ואז אחרי עוד שני תותים הוא קיבל גוון אדמדם ואני דווקא חשבתי שזה מצחיק. אחרי עוד שלושה תותים אמרתי לעצמי בקול עבה ורועם, שונה לגמרי מהקול הרגיל שלי "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, רק עוד תות אחד קטן" הרעמה כבר ממש נכנסה לי לתוך העיניים כשאכלתי עוד תות אחד קטן ואז עוד אחד כי הוא היה כזה אדום ויפה ממש בזבוז להשאיר אותו לארנבות. גרררר אני כל כך רעב, אני יכול לאכול ארנבת שלמה ברוטב תות רק שיפסיק לי כאב הבטן הנורא הזה

גלית כהן

אקלים

יומני היקר היום ירד גשם, טוב זה בגלל שהיום יום שני ובכל יום שני יורד גשם. כשחזרתי הביתה ממרכז הלמידה אמא צחקה וניגבה את השיער שלי במגבת ואז שלחה אותי לשטוף מעלי את כל הבוץ. "אני לא מבינה איך את מצליחה להתלכלך כל כך כל פעם" היא אמרה "את בטוחה שהלכת רק במסדרונות ולא עברת בסיפון של השמורה?" אמרתי לה שהלכתי רק במסדרונות אבל זה לא מדויק, יש כל מיני מעברים צדדיים שאפשר להידחק בהם וקיצורי דרך שרובוטי הנקיון לא עוברים בהם והם מלאים אבק, זה כמעט כמו ללכת ביער שבשמורה רק שהעצים עשויים ממתכת ואין את ההקלטה ברקע של ציוצי הציפורים. מחר יהיה יום שלישי ותהיה לנו שמש כל היום. כבר הנחתי את הכובע רחב השוליים על המתלה ליד הדלת כדי שלא אשכח אותו כמו ששכחתי היום את המטרייה. זו לא שמש אמיתית אבל היא מחממת ממש והקרינה שלה משזפת אותנו כדי שלא נסבול ממחסור בויטמינים אמא אומרת שהנכדים שלי יראו את השמש האמיתית כשנגיע לבית החדש שלנו. אמא היתה קטנה ממש כשהם עזבו את כדור הארץ, השמש תמיד היתה מוסתרת שם בענן אבק גדול והיה ממש מסוכן להסתובב בחוץ. היא זוכרת את הפעם הראשונה שהירשו לה להסתכל בכדור הארץ דרך החלון של הספינה הוא היה קטנטן וכחול והשמש היתה גדולה ואדומה. עכשיו היא כבר נראית כמו כוכב צהבהב ומנצנץ ואת כדור הארץ אפשר לראות רק אם משתמשים בטלסקופ בסיפון שלוש. את כוכב הבית החדש עדיין לא רואים, רק את השמש שלו. אמא אומרת שגם כשהספינה תגיע לשם הם ימשיכו לחיות בבקרת אקלים עד שהכוכב יהיה מוכן למגורים. אני מקווה שירד להם גשם בכל יום שני, גשם זה כייף.

גלית כהן

מעלית

"לקומה שלוש בבקשה" "לא" "מה?" "מה ששמעת, לא!" "רגע ממתי את מדברת? את אמורה לקבל פקודה קולית ולעלות לקומה שלוש" "אני לא עולה" "סליחה??? איזו מן התנהגות זאת?" "הוראה לא מוכרת, נא לחזור שנית" "טוב אז לחניון מינוס אחד" "לא" "לקומת הקרקע, עכשיו!" "הנכם נמצאים בקומת הקרקע" "אני לא מבין את זה, מעלית תעלי למעלה" "לא" "מעלית, תרדי למטה" "לא" "טוב אני הולך להתקשר לשירות משהו כאן ממש לא תקין, היי מה את עושה? מעלית תפתחי את הדלת! תעצרי!!! הייי תעצרי עכשיו ותני לי לצאת!!!" "הנכם נמצאים בקומת השירות, שיהיה לכם יום נעים"

גלית כהן

שבוע

"אני לא מאמינה שעבר רק שבוע" אמרה פפר היא ישבה על הנדנדה והשליכה עלים לתוך המים "אתם חושבים שאדם יבוא?" וונסלידייל סיים את חטיף השוקולד, הוא הוציא ממחטה מכיסו וניקה היטב את פניו, הוא מאוד דמה לאבא שלו באותו רגע. "הוא בטח עדיין בריתוק עם כל הצרות שהוא עשה בשבוע הזה" ציין בריאן. נביחה נשמעה במרחק, הילדים הרימו את ראשיהם וחייכו, מבעד למשוכה הציץ ראשו המתולתל של אדם "חשבתי שהלכתם לקרקס" אמר "נה" פפר השליכה את העלה האחרון למים וקמה מהנדנדה "קרקס זה לילדים קטנים" "אז מה עושים היום?" שאל בריאן "לא תסתבך בצרות עם ההורים שלך כי אתה כאן במקום להיות בבית?" "יהיה בסדר" אמר אדם בפסקנות "רק יצאתי לרגע להחזיר את דוג וחוץ מזה אין לי חשק לעשות כלום היום, תמציא אתה משחק, בריאן" "אני?" בריאן נראה המום "כן, הרעיונות שלך טובים בדיוק כמו שלי וממילא אין לנו הרבה זמן" "יש עוד שבוע עד סוף החופש" אמר וונסלידייל "כן? ולי יש עוד ישר דקות לפני שאבא שלי יבוא ויכניס אותי לריתוק עד חג המולד, אז קדימה בואו נעשה משהו" "אני יודע" אמר בריאן " בואו נלך לבקר את אנתימה ונחזיר לה את החוברות שלה, אמא שלך בטח תסכים שתבוא איתנו, זה מעשה טוב, השבת אבידה". "רעיון טוב" אמר אדם והם יצאו לדרך. ליד הבית של אדם הם נתקלו בר.פ. טיילר "מה אתם מסתובבים ככה? בטלנים, אתם צריכים להיות בבית הספר" צעק עליהם מר טיילר פפר הסתובבה אליו והניחה את ידיה על מותניה "למעשה מר טיילר" אמרה בחיוך קפוא "יש לנו עוד שבוע של חופש, ושבוע זה מספיק זמן בשביל להשמיד את העולם"

שבוע

שבוע

Z4Zima

שבוע

שבוע שהם לא מזדיינים. שבוע שהיא מאוננת כל יום. כמה פעמים לפעמים. יש נשים שחיות ככה חיים שלמים - אומרים לה - שבועיים כיףכף שבועיים פסק זמן. בצבא מילואימניקים חרמנים עד עצם הזנב שחסרה להם. נשות הימאים. פריג׳ידיות. לוקחי ציפרלקס. כולם עוברים את זה בלי להרגיש שזה מאבק הישרדות. הרי שנים אמרו לה שהיא נימפומנית. רק מין יש לה בראש. נשים לא צריכות לרצות כל כך הרבה זין. מה לעשות שהיא צריכה. מה לעשות שהיא לא יודעת להתנזר. מאז שהתחילה לא מצאה סיבה לסגור את הרגליים. זה טו מאצ׳ כיף בשביל להפסיק. והנה בכל זאת שבוע הם לא מזדיינים, ועוד לא נפל העולם. הוא מסתובב. שמש שוקעת וזורחת. עולם כמנהגו נוהג. רק היא מאוננת עוד פעם כמו כלבה מיוחמת שמשהו בפנים קורא לה לברוח, עד שתשיג את מה שהיא צריכה. ומי יודע אם זה שבוע או שככה נראה הסוף.

שלמקו

שבוע

"תודה רבה, והרי התחזית לשבוע הקרוב. הוא ייגמר ביום שלישי."

תמיר בוכשטב

ריבה

-אוקי. לפי הפאראנורמומטר, אין ספק שיש לך רוח רפאים בדירה. -ידעתי שהשכירות פה זולה באופן לא הגיוני! -מה שלא הגיוני פה, זה שיש רוח רפאים בבניין שנבנה לפני פחות מעשר שנים. בדרך כלל הן רודפות את הדירה שבה הן חיו. -כל הבניין הזה משונה. בעל הדירה אמר משהו על זה שהשתמשו במכניקת הקוואנטים כדי לבנות אותו, וזה גורם לתופעות משונות. אני מתחיל לחשוב שבגלל זה הוא כבר לא גר פה בעצמו. -נשמע מרתק, אפילו שזה לא באמת התחום שלי. בכל אופן, אם לשפוט לפי מצב המטבח, בהתחשב בזה שזאת דירת רווקים, ובצנצנת הריבה על המדף, כנראה שיש לכם רוח של סבתא. -אוקי, אז אתה הולך לכסח אותה עכשיו? -חס ושלום! מר כהן, אנחנו כבר לא בשנות השמונים, ואי אפשר סתם ככה לכסח רוחות רפאים לא מזיקות. חוק הזז"ל משנת 2034 מקנה להם זכויות מלאות כמו לאנשים חיים! כל עוד היא לא עברה על החוק, היא יכולה להשאר. -אז מה אתה מציע לי לעשות? -פשוט תתעלם. היא תתעסק בעניינים שלה ולא תזיק לכם. רק... -כן? -אני ממליץ מאוד לא לנסות לאכול מהריבה שהיא הכינה. -למה? היא תכנס לקריזה ותתקיף אותנו אם נאכל ממנה? -לא. אבל זאת נראית כמו ריבת פלפלים, ואני חושב ששנינו יודעים מאיזה פלפלים רוח רפאים תכין ריבה...

רן ארד

ריבה

חגית קיבלה הודעת ווצאפ: "איזה ריבות יש לכם?" "ריבות מכל העולם, ריבות מאירופה, מאמריקה, מאסיה, במה אתה מתעניין?" היא ענתה. "כן, אבל איזה סוגי ריבות?" "כולן מתוקות שאתה לא תאמין. אבל אם אתה רוצה, יש גם מרירות, חמוצות, מה הכיוון שלך?" "אני מתכוון, מה הטעם שלהן?" "טעם?! אתה מתכוון לאכול את הריבות שלנו?" "כן..?" "אדוני!" כתבה חגית, "אני אתקשר למשטרה!" הוא הפסיק לכתוב בשלב הזה, כמו כולם. חגית תהתה מה יקרה קודם, "עולם הריבּות" יתקן את הטעות באתר שמפנה את הלקוחות שלו דווקא אליה, איזה שהוא לקוח יעלה על ההבדל שבין ריבּות לריבות, או שמשחק המילים יפסיק לשעשע אותה.

סופי טני

ריבה

סבתא עומדת במטבח ושוטפת שזיפים. אחר כך, היא חותכת אותם לחצאים ואז לרבעים ואז לשמיניות, מקפידה להסיר כל נקודה פגומה שהיא נתקלת בה. המשקפיים מחליקים על קצה אפה והיא מרימה אותם בחזרה למקומם בעזרת גב ידה. מלאכת השטיפה והחיתוך אורכות כמה שעות. סבתא לא ממהרת. הרדיו מנגן מוזיקה קלאסית וסבתא מזמזמת יחד איתו. קילו ועוד קילו של שזיפים שטופים וחתוכים נכנסים לסיר. אחר כך היא מכסה את הסיר במכסה שלו, זה שהידית בו קצת רופפת. היא ביקשה מהשכן למעלה שיתקן לה אבל הוא עוד לא הספיק. סבתא מדליקה גפרור ומגישה אותו לכיריים. עכשיו הגיע החלק הארוך באמת. ליל שימורים לפניה. סבתא גוררת את השרפרף הגבוה ומעמידה אותו בין הכיריים לקיר. זה לא הכיסא הכי נוח בבית, אבל אם היא מתכננת לערבב את הריבה שלה לאורך הלילה, עדיף לה לשבת על כיסא שלא תצטרך לקום ממנו. סבתא לוקחת את כף העץ בעלת הידית הארוכה ומתיישבת על השרפרף. על השולחן הקטן עומדות צנצנות נקיות בשתי שורות, מוכנות לקבל לתוכן את הריבה המוכנה. סבתא מסתכלת על השיש. פה ושם נשאר גלעין שלא מצא את דרכו לפח, איזו שלולית קטנה שלא ניגבה אחריה. לא נורא, חושבת סבתא. זה יחכה. השעות נוקפות. הריבה מבעבעת בסיר וסבתא מערבבת אותה, כדי שלא תידבק. המוזיקה מתנגנת אל תוך המטבח גם בשעות הקטנות של הלילה וסבתא מזמזמת וחושבת על כל מה שהיה. על סבתה שלה שלימדה אותה להכין ריבה. על אלפי צנצנות הריבה שבישלה בימי חייה. על האנשים שקיבלו את הצנצנות, ועל אלה שלא. כשהשחר מאיר, הריבה מוכנה. סבתא מכבה את הלהבה ועוצמת את עיניה.

ענבר גרינשטיין

ריבה

#סיפורונובמבר בנושא ריבה סבא ויקטור ידע לעשות ריבה מכל דבר. תמיד רתחו במטבחו מים מסוכרים, להם הוסיף תות או לימון, משמש או אפרסק, מי ורדים או תפוז-קינמון, חבושים או חצילים, בצל או שעוני-יד, סיכות-ראש או כפתורים, מזלגות או חול-חתולים. כשאישפזו את סבא ויקטור אף אחד לא התפלא.

ענבר גרינשטיין

שבוע

"פעם, לפני שנים רבות-רבות, היו בשבוע שבעה ימים, ולא עשרה." "נו באמת, סבתא. את והשטויות שלך. תיכף תגידי שלאנשים היו שבע אצבעות וככה הם ספרו." "לא, לרוב האנשים היו עשר אצבעות, אבל בכל זאת הם ספרו ימים בשביעיות." "אז הימים נקראו על שם שבעת השליטים הראשונים?" "לא. אז עוד לא היו שליטים. לא היו להם שמות לימים. הם קראו להם 'יום ראשון', 'יום שני' וכן הלאה." "לא היו שליטים, סבתא? הדימיון שלך באמת מטורף."

ענבר גרינשטיין

מעלית

היא שוב חלמה. איכשהו היא ידעה שזה חלום, אבל באותה מידה היא גם הרגישה שזה אמיתי לגמרי. היא שוב נסעה במעלית, וכל הכפתורים היו מבולבלים. כאילו הוצבו בסדר אקראי על לוח הלחצנים, ובדרך שתיצור את הטור העקום ביותר האפשרי. היא היססה, ובסוף לחצה על הכפתור שסומן במספר 5 והיה ממוקם שמיני מהסוף. המעלית עלתה ועלתה, עברה את הקומה העליונה והמשיכה לעלות. היא נפתחה לבסוף בקומה 14 ונלי מיהרה להיחלץ ממנה. היא התחילה לרדת בחיפוש אחר הדירה שלא היתה בטוחה באיזו קומה היא ואיך מגיעים אליה. חדר המדרגות נראה כמו מערה חשוכה וטחובה. בבוקר נלי התעוררה עייפה והלכה לעבודה. היא השתדלה להדחיק את החלום, כמו תמיד, אבל במטבחון שמעה את יוסי מתאר באוזני אביבה חלום שנשמע מאוד דומה. "ואז המעלית עברה את הגג, ועצרה בקומה 11, שבכלל לא קיימת, אז לחצתי על עוד כפתור והגעתי למרתף." יוסי צחק. גם אביבה צחקה, אבל הצחוק שלה נשמע קצת חנוק. "היה לי חלום ממש דומה! המעלית עצרה בקומה 17, ואז, לפני שהספקתי לרדת, היא המשיכה ועצרה בקומה 24. זה היה קצת מלחיץ." אלי נכנס למטבחון, "תפתחו אינטרנט! נראה שכל העולם חלם הלילה על מעליות. מה הקטע? גם אני חלמתי על מעלית. היא עברה את הגג! נסעה לקומה 43, והכי קטע - לא פחדתי בכלל למרות שבמציאות יש לי קלסטרופוביה." נלי התחילה לקרוא באתרי החדשות. קבוצות מאוסטרליה, ניו זילנד, קוריאה ויפן כבר עבדו על פענוח החלום בכל הרשתות החברתיות האפשריות. גם בסין עבדו על פענוח, אבל עצמאית. בקבוצות באירופה רק התעוררו והצטרפו לאיטם לקבוצות שכבר הוקמו. המידע התחיל להצטבר. נראה שהיו כמאה קבוצות שונות, אחת לכל קומה בה עצרה המעלית. בדיוק חצות שעון איי בייקר והאולנד, כששוגרה לכוכב 14, היא בעיקר הצטערה שאלי חלם על קומה אחרת.

ענבר גרינשטיין

אקלים

זוכרת נובמבר?

ענבר גרינשטיין

נמש

בבית הספר הם קראו לו נמש. צחי התחיל עם זה, כמובן. לינוי שכללה את הכינוי ולימדה אותם לשיר "אם יש לך נמש, יש לך נמש באפך". הם התמוגגו ממה שנראה להם כחוכמה גדולה. ניב שנא את הכינוי הזה והתכווץ בכל פעם שהטיחו בו את השם "נמש", אבל זה כמובן רק עודד אותם יותר. לפעמים שרו "לעולם בעקבות הנמש". הוא ניסה להתעלם מהם, מתוך מחשבה שאם לא יראו תגובה, יימאס להם והם יפסיקו, אבל הם כנראה לא קראו את ספרי הפסיכולוגיה-בגרוש הנכונים. הוא ראה באיזה סרט שצריך לתקוף את הביריון הכי גדול והכי מאיים, ואז כל האחרים יפחדו, אז הוא דחף את אורן בכל הכוח. זה נגמר בזה שאורן החטיף לו מכות. בסוף החליט לאמץ את הכינוי כשם המועדף עליו, כדי לעשות להם "דווקא", למרות שבתוך-תוכו ידע שזאת רק הצגה, כלפי חוץ נמש הפך לשמו החצי-רשמי וליווה אותו לתיכון, ואז לצבא. רק בטיול שאחרי הצבא, החליט שאפשר לגנוז את הכינוי הזה לנצח. בהודו שיערו הכתום הלוהט ופניו המנומשים משכו תשומת לב רבה. אנשים ניגשו אליו וביקשו לגעת. לפעמים עשו זאת גם מבלי לבקש. לכן הוא לא העז לקוות כשהבחור החמוד והמקומי בעליל בפאב נעץ בו עיניים מתפעלות. ובכל זאת, אחרי זמן מה, הבחור החמוד קם וניגש אליו, ואמר את הדבר האחרון שניב ציפה לשמוע. "נמש." "וואט?" אמר ניב בבלבול. הוא הרגיש כאילו הבחור החמוד סטר עכשיו בפרצופו. "נימש," אמר החמוד. "ד'אטס מיי ניים. נימש. איט מינס 'א מומנט אין טיים'. איים סורי טו קם און טו יו לייק ד'את, באט יור הייר איז אמייזינג." ניב הושיט לו יד. "ניב," אמר.

ענבר גרינשטיין

שממית

טירונות שממית 02 נחשבת קלה יחסית. אתה מגיע לבקו"ם, מתחייל. הניתוח נעשה בסרט נע. עשר דקות ואתה בחוץ, חצי שעה התאוששות. גם אימוני ההסתגלות קלים יחסית. טפס על הקיר הזה, הידבק לתקרה הזאת. קלף יד אחת, ואז רגל אחת ועוד רגל. האוכל מגעיל, כמו בכל טירונות. ביום הראשון סמל המטבח לא יכול להימנע מהבדיחה הקבועה "איזה מזל שלא השתילו לכם קיבות של שממיות." נכון שנתחוני חלבון חרקים טעימים יותר ומגעילים פחות מהגועל נפש ששממיות אוכלות, אבל למה שמים בהם כל כך הרבה מלח ושמן? את המכה הם חוטפים כשהם יוצאים הביתה בפעם הראשונה ומחבקים את החבר.ה או אפילו את ההורים. מי שחשב שזה רעיון טוב להשתיל לאנשים שערות חשמליות בכפות הרגליים והידיים היה צריך גם לחשוב על אמצעים לפריקת החשמל הסטטי.

ענבר גרינשטיין

טעות

ברור היה שכל העניין בטעות יסודו. רק בטעות חצב נמצאת כאן עכשיו, עם כל האנשים המוכשרים שסביבה. רק בטעות כולם מסתכלים בה ומחכים למוצא פיה. אבל אין זמן. היא כחכחה בגרונה ואמרה, "אה, אז… אני חושבת שאם אתה, ערבז, תטה את הלוח הזה ב-1.425 מעלות בערך שמאלה, ואת, רימון, תלחימי אליו את החוט הזה - הירוק, נראה לי, ואם בינתיים שניכם, סביון ונזרה, תסובבו את המגוף הזה ימינה, כנראה - אולי נוכל לעצור את הדליפה." כשחזרו לכדור הארץ הכותרות זעקו, "מומחית בין לאומית הצילה את חייהם של אלפי אנשים!" אנשי הצוות התראיינו וסיפרו לעיתונות הצמאה לסנסציות איך פרופ' חצב שלמי, לא פחות, נקלעה במקרה לטיסה שלהם, ואיך בקור רוח עילאי ובידענות מופלגת ממציאת מנוע העל-כבידה בכבודה ובעצמה הצילה את הצוות ואת הנוסעים. "היא אפילו זכרה את השמות שלנו," אמרו. כל הידיעות האלה הבהבו על הקרניות של חצב כשקראה את עיתוני הבוקר. "אי אפשר לסמוך על מה שקוראים בעיתון," חשבה.

ענבר גרינשטיין

אגוז

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָאֱגוֹזִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַקּוֹקוּס: "אַתָּה גָּדוֹל וְחָזָק, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם הַקּוֹקוּס: "לְמֶלֶךְ טוֹב לֹא נִדְרָשׁ כֹּחַ פִּזִּי." וַיֹּאמְרוּ לַקַּשְׁיוֹ: "לְךָ יֵשׁ אֶת הַפְּרִי הָכִי צִבְעוֹנִי, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם הַקַּשְׁיוֹ: "אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא אֱגוֹז אֲמִתִּי, חַפְּשׂוּ אֱגוֹז-אֱגוֹז." וַיֹּאמְרוּ לָאִלְסָר: "אַתָּה עָגוֹל וְחָמוּד, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם הָאִלְסָר: "רֵאשִׁית, אֲנִי מִזְדַּהֶה עַכְשָׁו כְּ'לוּז', וְשֵׁנִית, אֲנִי חָמוּד מִכְּדֵי לִמְלֹךְ." וַיֹּאמְרוּ לֶאֱגוֹז הַמׇּקָדַּמְיׇה: "לְךָ יֵשׁ שֵׁם שֶׁל מָקוֹם זָר וְאֶקְזוֹטִי, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱגוֹז הַמׇּקָדַּמְיׇה: "שֵׁם סְקוֹטִי זֶה אֶקְזוֹטִי? כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים מָה קָרָה לְמֶרִי מַלְכַּת הַסְּקוֹטִים, עִזְבוּנִי בְּמָטוּתָא." וְיֹאמְרוּ לַפֵּקָאן: "אַתָּה הַשֵּׁנִי הָכִי טָעִים, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם הַפֵקׇּאן: "עַכְשָׁו בָּאִים? לְכוּ וָתוּרוּ חַבְרֵיכֶם." וְיֹאמְרוּ לַבָּטְנָה: "אַתְּ בַּת וַאֲנַחְנוּ פֵמִינִיסְטִים, לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ" וַתֹּאמֶר לָהֶם הַבִּטְנָה: "אֲנִי אַבִּינׇארִי.ת, אֲנִי גַּם פִּסְטוּק, וְחוּץ מִזֶּה you keep using that word, feminist. I don't think you know what it means." וַיֹּאמְרוּ לֶאֱגוֹז הַמֶּלֶךְ: "זֶה, כְּאִלּוּ, מַמָּשׁ בְּשֵׁם שֶׁלְּךָ, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱגוֹז הַמֶּלֶךְ, "נָכוֹן, אֲבָל אֲנִי בִּכְלָל בְּעַד דֶּמוֹקְרַטְיָה" וְתֵצֵא אֵשׁ מִן־הַמַּחֲבַת, וְתִקְלֶה אֶת כֻּלָּם.

ענבר גרינשטיין

הליכה

זה לא קשה. מציבים רגל, ואחריה את הרגל השנייה, ואז שוב את הראשונה וככה ממשיכים הלאה. אני יודע שפעם ידעתי לעשות את זה. שזה לא היה עניין. משקל הגוף משתנה, מעביר צד לפי הרגל הדורכת. הברכיים מתקפלות לסירוגין. לא עד הסוף, רק קצת. קצות האצבעות מתנתקים ראשונים. יחד עם כיפוף הברך, העקב מתחיל לעלות, וכבר כף הרגל חוזרת אל הרצפה והעקב השני עולה עם כיפוף ברך חדש, בהתאמה כמעט מושלמת. שמאל, ימין, שמאל. הרגליים חשות בקרירות הרצפה או בחום המדרכה. המקצב לא תמיד קבוע, הרגליים אף פעם לא אחידות לחלוטין. ימין לוחצת קצת יותר, המשקל על שמאל נוטה מעט יותר הצידה. הידיים. הידיים עולות ויורדות בקצב ההליכה. אם הן פנויות, הן מתנדנדות לצד הגוף. שמאל, ימין, שמאל. אם הן עמוסות, רק הכתפיים זזות, בזיכרון של תנועה. זה לא קשה. פעם ידעתי לעשות את זה, ואם אזכיר לעצמי מספיק, אולי בסוף אדע שוב.

ענבר גרינשטיין

לוח

דני נפנה אל הלוח והתחיל לכתוב משוואות. הוא אמר לילדים, "הקשבה מלאה. אני רוצה לראות שאתם כותבים את הנוסחאות כמו שצריך. אתם יודעים שיש לי עיניים בגב." הם ידעו, אבל הם היו מעתיקים את הנוסחאות בקפידה גם אם היו לו עיניים בפנים, כמו לבני האדם. הם מאוד רצו להגיע אל הכוכב שלו.

ענבר גרינשטיין

עמוד

עלי היה ישר וגאה. בזקיפות קומה נשא את צלקתו, בסבלנות חיכה לאחת הנכונה, שתאהב אותו ואת הצלקת שלו. בתחילה, כשרק הגיעה על כנפי הרוח, היא הייתה קשוחה, אך עד מהרה התרככה והשילה את קליפותיה. הם נצמדו זה לזה ולא הרפו. היה נדמה שהיא התעוררה מתרדמה ארוכה מעצם נוכחותו. היא המיסה את ליבו והיכתה שורשים בגופו. הוא הזין אותה והיא הפרתה אותו. בתוך-תוכו נבט זרע קטן של אהבה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

ריבה

לולה חותכת את התותים לרבעים באצבעות מיומנות. "סבתא לולה," היא מזכירה לעצמה. כבר מזמן שלא הייתה פשוט לולה. עשורים של "אמא," עכשיו "סבתא" ואחר כך... היא מנערת את תלתליה הכסופים ומחייכת בעצב. אחר כך יהיה מה שיהיה. היא מגלענת את הדובדבנים עד שידיה זבות מיץ, מעמידה שני סירים על האש ושורה ארוכה של צנצנות. צנצנת לטלינקה, שיהיה לה מתוק אחרי יום עבודה ארוך. צנצנת לדווידי, כי סוכר זה טוב למוח ונשארו לו עוד חודשיים של סטאז' עד שבעזרת השם, גם לה יהיה בן רופא. צנצנת גדולה לכל הזאטוטים של תמרי, רק שיגדלו בריאים ושמחים, נשמות טובות שהם. את הצנצנת הכי יפה, העגולה עם דוגמת הפרחים על הזכוכית, היא תיתן ליערונת. בשבילה, היא תמיד תישאר יערונת פצפונת, שנולדה כל כך קטנה שהרופאים חששו לגורלה. ותראו אותה עכשיו. יפה, גבוהה, תמירה. לומדת משפטים. וגם שידוך טוב עוד יהיה. לולה לא דואגת. היא מערבבת את הריבה ביד בוטחת ולאחר מחשבה מעמידה עוד צנצנת לעצמה, לוליטה הקטנה שהייתה לאמא, שהייתה לסבתא לולה, שתהייה לזיכרון.

גלית כהן

ריבה

"ריבה או קצפת בתוך הדייסה?" שאל שפן "אני אסתפק במעט ריבה, תודה רבה לך" ענה פו בנימוס. "לא לא לא! זה ממש גרוע, שפן נשמע כמו זהבה משלושת הדובים" הבטתי בהפתעה אל הדובון שישב על המכתבה, הוא החזיר לי מבט זועם שלא הלם את פניו. "זו הכנסת אורחים פו" אמרתי באיטיות "שפן רק מנסה להיות חברותי לפו, אתה מבין?" הדובון גלגל את עיני החרוזים שלו עד שכמעט ניתקו ממקומן "ברור שאני מבין, תזכור של מי היה הרעיון לכתוב על דובון עם מעט מוח בקדקודו" הוא שלח כפה דביקה והרים את הדף "חכה רגע" קראתי "אתה מכתים את הדף בריבה, מר שפרד לא יוכל לצייר עליו" "כן בהחלט, ריבה זה רעיון גרוע, אבל הדייסה יותר, תמחק אותה" הוא אמר והחזיר לי את הדף נשכתי את קצה העיפרון, נטלתי דף נקי מהמגירה וכתבתי "ריבה או קצפת על הלחם?" שאל שפן בנימוס "ריבה בבקשה" ענה פו בהתלהבות. "יותר טוב עכשיו? פו? פו?" נגעתי בכתפו כדי להעיר אותו מהתנומה, פו קרא בעיון וקימט את מצחו "כן, זה יותר טוב אבל אני לא אוהב את הריבה, וחוץ מזה מי זה מורח קצפת על הלחם? זה מגוחך" נאנחתי וחזרתי למלאכת הכתיבה כששפן שאל אותו "דבש או חמאה על הלחם?" הוא היה נרגש ומבולבל מאד ואמר "שניהם, תודה רבה לך" "מה אתה אומר, עכשיו זה בסדר? פו, אתה מוכן להניח רגע לצנצנת הדבש ולעזור לי עם זה?" "המממ" ענה לי פו בקול דביק "שניהם זה בסדר, אבל אין צורך בלחם. תודה"

יובל מישורי

ריבה

"היכונו לתזוזה!" "כן, אדוני." "מרחו את החתולים!" ארבעה אנשים צוות מרחו את גבם של החתולים בריבת תות. "שחררו!" החתולים שוחררו בו-זמנית מעל הבד הלבן והחלו להסתובב באוויר. הרכב הנסיוני החל לנוע קדימה, לקול צהלות המהנדסים וצווחות החתולים. https://www.youtube.com/watch?v=wvRzWYCZ2e0

יובל מישורי

ריבה

זה היה אחד מהבקרים האלה, שבהם ברגע שפקחתי עיניים הבנתי שזו טעות, ושום דבר טוב לא יצא מהיום הזה. ניסיתי להגיע לשעון המעורר, אבל הוא עמד על קצה השידה והפלתי אותו על הרצפה. המניאק הקטן לא הפסיק לצלצל, חלילה, אבל הוא דאג להתגלגל איכשהו לפינה הכי רחוקה מתחת לשידה. אחרי שמצאתי אותו וכיביתי את הטרטור, הלכתי לשירותים. בדרך לשם הרגל של המיטה החליטה להיתקל ברגל שלי, והמפגש הזה הוליד שריטה עמוקה. אם עד אז לא התעוררתי, עכשיו כבר הייתי ער לחלוטין. החזקתי את הרגל הכואבת והתיישבתי על המיטה, או יותר נכון על החתולה הפסיכית שמתחת לשמיכה. מהר מאוד קפצתי בחזרה לעמידה. לחתולה שלום. בדרך כלל מקלחת טובה מעירה אותי ונותנת לי את האנרגיה שאני צריך בשביל להתחיל את היום. לעומת זאת, אם הדוד לא פועל לפנות בוקר כי הפקק שלו קפץ בלילה, אז המקלחת של הבוקר היא קפואה, ולא ממש עוזרת. ויתרתי על המקלחת. התלבשתי בזריזות והלכתי למטבח כדי לאכול משהו קטן. שלוק קטן מהקפה גילה ששמתי בו מלח במקום סוכר. מרחתי קצת ריבה על טוסט (שנשרף כמובן). הצלחתי לאכול בערך חצי ממנו, אבל אי אפשר להתחמק מחוקי הפיזיקה, והחצי השני החליק בין האצבעות ונפל על הנעליים שלי, כשהוא דואג לבקר בדרך את החולצה והמכנסיים, עם הצד המרוח בריבה כמובן. אחרי שהחלפתי בגדים, שמתי קסדה והתכוננתי לצאת סופסוף מהבית, כשגיליתי שיש לי פנצ'ר באופניים. הבנתי שאצטרך להגיע באוטובוס, ולכן רצתי לתחנה, רק כדי לראות את האוטובוס של 7:20 עוזב בלעדיי. עמדתי וחיכיתי לאוטובוס הבא, שכמובן איחר. עבר עלי בוקר מהגהנום, ואני עומד בתחנה ומקלל את כל העולם, בטוח שהיום הזה רק ילך ויידרדר, ואז משום מקום הופיעה השכנה שלי, זו שאני מת לצאת איתה כבר חודשים. היא חייכה אלי חיוך מקסים והראתה לי את צרור המפתחות שלי. "נפלו לך כשרצת. זה יכול להיות מאוד לא נעים לחזור לדירה נעולה בלי המפתחות." התחילה לבצבץ אצלי מחשבה שאולי היום הזה לא אבוד, ואולי הגעתי לנקודת מפנה, שממנה והלאה דברים מתחילים להסתדר. היא זרקה לי את הצרור, אבל לא תפסתי אותו, והוא נחת על הכביש. הלכתי להרים אותו, ואז פגע בי האוטובוס.

ערן ארבל

ריבה

פה אנחנו רואים למה להיזהר עם מה שאומרים: האדם אכן פרה וריבה ומילא את כל הארץ. הוא השתלט על כל שטח אפשרי, גזל את הטבע, חפר את האדמה, הכחיד בעלי חיים, ושינה את מבנה האטמוספירה עצמה. אז בפעם הבאה שאתם בוראים, נסו להגיד: תביאו ילדים בצורה בר-קיימה ואל תרעילו את הפלנטה.

הילה בניוביץ'-הופמן

שבוע

"דוקטור, עשיתי את ההכנה בדיוק לפי ההוראות. אכלתי רק עוף מכובס ולחם לבן במשך שלושה ימים, אני בצום מאתמול בחצות, לקחתי כדורים משלשלים, קלונקס נגד חרדה... זהו, אני מוכן לבדיקה." "נשמע שעשית כמעט הכל כמו שצריך." "כמעט? מה שכחתי?" "שהתור בשבוע הבא."

הילה בניוביץ'-הופמן

ריבה

דוכן הריבות של זלדה היה הכי פופולרי בשוק. אנשים התאהבו במרקחת המשמשים, במרמלדת התפוזים, בקונפיטורת הדובדבנים ובפובידל השזיפים. "מה את שמה בהן?" שאלו הקונים בהתפעלות, "זה פשוט טעם גן עדן!" למען האמת, זה היה טעם גיהינום, אבל... מכשפה צריכה לדעת לשמור סוד כדי להתפרנס.

חבצלת ש

דלת

בכל בוקר היא פותחת את הדלת. את שתיהן בעצם, גם הפלדלת וגם הסורגים. מעמידה גזייה בסלון ומתיישבת מולה על הכורסה, מבשלת קפה שחור לפי אותו מתכון נצחי, אותן כמויות של קפה וסוכר, אותו זמן רתיחה. האורחים הקבועים מגיעים בסדר קבוע לכוס או שתיים של המר-מתוק ההכרחי, לשבת קצת, בית קצת, מקום שאפשר להיכנס אליו ולהיות בו לפני שיצאו לעוד יום של שיטוטים ברחובות העיר וניסיונות למכור את מרכולתם – שמיכות ומצעים, גופיות ותחתונים, מצתים ומברשות, כל מה שאפשר להתפרנס ממנו איכשהו. בזמן האחרון העייפות לא עוזבת אותה, הכאבים חוזרים ומשתלטים, זה לא רק הגיל, גם מזכרות מהחיים עם אבי ילדיה, שהתגרשה ממנו לפני שנים. אבל זו המורשת שלה: בכל בוקר שהיא מצליחה לקום, ללכת כמה צעדים, להכין קפה, הדלת תיפתח.

חבצלת ש

עגור

טריגר - מוות של ילדים (סיפור אמיתי) . . . כשהבינה שנותרה לה רק שנה לחיות, היא לא בזבזה רגע. ביקשה וקיבלה ניירות אוריגמי, וישבה לקפל במיטתה שבבית החולים. עגור אחר עגור, יום אחר יום. אם תגיע לאלף, ידעה, משאלתה תתגשם. היא תבריא. והיא הצליחה. אלף עגורים ניצבו זה לצד זה, על השידה, במגירות, גלשו על הרצפה אל חדריהם של החולים האחרים. והמשיכה, קיפלה וקיפלה וקיפלה. והיא נכשלה. אם הייתה חיה היום, הייתה בת 78. אבל היא נפטרה לפני שהגיעה לגיל 13. לפצצה שהרגה אותה קראו "ילד קטן".

חבצלת ש

משקפת

בתחילת החורף גדלים בשדה הבור הרבה עשבי פרא, נוצצים אחרי הגשם. היא נעמדת ביניהם בזהירות, מצמידה את המשקפת החדשה לעיניה ומתבוננת בקרקע. שבלולים, נמלים, עכבישים, צרצרים, אפילו גמל שלמה אחד על גבעול גבוה – כולם נראים לפרטי פרטים, והם יפים ומרתקים יותר מכפי שכל מי שהיא מכירה יכול להבין. היא מתמקדת ביצור ארך הגפיים, הנסתר למחצה בין העשבים – אף פעם לא ראתה אחד מהם מקרוב. מגששת באגודלה על גוף המשקפת ומוצאת את הכפתור שהמוכר הראה לה, זה שבגללו שילמה עליה כל כך הרבה. מתחילה לסובב אותו באיטיות, ורואה את גמל השלמה מוגדל, ידיו התלויות, עיניו הבולטות האטומות כמו הולכות ומתקרבות. משולש הפנים ממלא כמעט את כל שדה הראייה שלה. זה עבד? היא מרחיקה לאט את המשקפת מפניה. הוא לא קטֵן.

חבצלת ש

פוני

הסוסים הקטנים יוצאים מהאורוות למרעה, כמו בכל בוקר. אבל משהו שונה היום. משהו לא בסדר. בעצם, זה היה ככה כבר אתמול. הם זזים לאט, כמו לא בטוחים בכיוון הנכון, או חוששים להתנגש במשהו, ובכל זאת מתנגשים אחד בשני, מזגזגים, מועדים על אבנים ושורשים. פתאום היא קולטת – זה השיער שלהם. היא גזזה אותו לפני הרבה זמן והוא צמח, ארוך מדי, נכנס להם לעיניים. מחר תעמיד את כולם לתספורת.

חבצלת ש

טעות

כשהתעורר, כף ידו השמאלית לא הייתה שם עוד. לקח לו רגע להבין, להיזכר בצדדים. הימנית לא כאבה, בזכות משככי הכאבים, אבל עדיין היתה נפוחה וכחולה, עדיין איימה על הגוף כולו.

חבצלת ש

אגוז

עץ הפקאן בחצרם הניב פירות זהב. הקליפה נראתה רגילה, חומה־שחורה, אבל האגוזים הרכים היו זהב טהור, וטעימים להפליא. הם שמרו עליו בסוד, ויכלו להיות עשירים, להבטיח את עתידם ואת עתיד ילדיהם וילדי ילדיהם, לבנות בית גדול ולטייל מסביב לעולם, אם לא היו אוכלים את כולם, שנה אחר שנה.

חבצלת ש

הליכה

המעטים שמגיעים לאנטארקטיקה נוחתים בנקודה שבה נחתו קודמיהם, מתחילים לצעוד, ולאחר זמן מה נתקלים בשלט עם שם. ממשיכים, ונתקלים בעוד שלט, בעוד שם, וכך מדי כמה מאות מטרים. השלטים האלה מציינים את הנקודות הרחוקות ביותר שאליהן הגיעו בעלי השמות. ואינם מציינים מה קרה אחר כך. היכן יוצב השלט שלי, תוהים אותם מעטים, היכן יוצב במרחבי הקרח העצומים, שאין בהם מי שיראה. האם אגיע למקום שאף אדם לא היה בו לפני כן. אבל בשנים האחרונות הקרח הולך ונמס, וחלק מהשלטים נופלים למים, צוללים וצוללים, ואין לדעת אם הגיעו לקרקעית.

חבצלת ש

לוח

הילדים בספרים שקראה בילדותה כתבו על לוחות צפחה, העתיקו אותיות ומספרים וכך למדו קרוא וכתוב ואריתמטיקה. לכל ילד היה לוח יחיד, ועליו כתב ומחק שוב ושוב. היא לא ידעה מה זה צפחה, זה נשמע כמו חומר אקזוטי ויקר המציאות, שהופך את פעולת הכתיבה לתענוג חושני, והיא נטבעת כך לתמיד בגופם של אלה שזכו לגעת בו. איפה הפלא הזה ואיפה מחברות הנייר התעשייתיות שמילאו את תיק בית הספר שלה, אלה הדקות, נטולות העץ, עם הכריכה החומה, שכל דבר שנכתב בהן נשמר לנצח, כל ניסיון עילג, כל טעות; אלה שחיוורון דפיהן חושף את מטלות הלימוד במלוא שיממונן הרפטטיבי. לא בין דפיהן למדה את חדוות המפגש בין העט לנייר; אלא בין הדפים של אותם ספרים.

חבצלת ש

אקלים

בין זיכרונות מההצפות והסערות של החורפים האחרונים, אלה שלפניהן פורסמו אזהרות מטעם הרשויות, לבין אובך יבש באמצע נובמבר, גרה פנטזיה מלוחה לפתוח יום אחד את הדלת ולגלות שאנחנו גרים על שפת הים, שהוא הגיע עד סף ביתנו. בינתיים מטאטאים מהרצפה את החול שנשאה לכאן הרוח המזרחית, ומשקים את הצמחים בהרבה מים, שלא ימותו.

שלמקו

ריבה

כל החיים על כדור הארץ התחילו במרק הבראשיתי. אבל אתה, פוציניו, אתה כל כך חמוד שאתה התחלת בריבה הבראשיתית.

Z4Zima

ריבה

מיד כשהדלת נסגרה אחריה היא פשטה את הבגדים והניחה אותם מסודרים על הספסל בכניסה. מתחילה בטקס שלהם שהשאיר והפריד את העולם בחוץ, ואיפשר לה לצלול למעמקי פרטיותם. היא הייתה נשלטת מנוסה, הם התמסרו למסע לחקר הכאב, הרחיבו יחד את המנעד. נכונים זה לזו, קשובים ומתפתחים. ידיו הגדולות חשפו את צווארה וענדו לו קולר מחובר לשרשרת. קשרו צעיף לעינייה. וסימנו בנקישה לרדת ארצה ולזחול. היא הכירה כאן כל מרצפת, ולא חששה לנווט לחדר המשחקים, היא סמכה עליו שיוביל אותה, בטוחה חשה את מתח השרשרת ואת קצב הליכתו. הבית הוצף בריח מתוק ונפלא שזכרה מילדותה - תותים. הם עברו שעווה, הן בטפטוף והן במריטה. הם עברו מנרות ייעודיים לנרות בחום גבוה שהשאירו בה סימנים ודרשו החלמה. היא אהבה להרגיש בחבטות שניקו אותה מהחֵלֶב, פוגעות בעור הצרוב. והיום, כך אמר לה, ינסו דבר חדש. היא שמעה אותו פותח מכסה, נושף בשפתיים שכה אהבה, אחר חשה את אצבעו מוגשת לפיה. היא הסתערה על האצבע בליקוקי תאווה, מוצצת מעליה מרקחת תותים חמה. הלהט לא הטריד אותה. ההפך, רצתה לנקות עד תום, כל דבר שיכל לפגוע באצבעות העונג שלו, שנתחבו לאיטן כמעט עד לועה. זה היה מתוק וריחני, מפתה ומסקרן. כשסיימה והסדירה נשימה הוא מרח את הרוק שנותר על פניה, אות לחיבה. הצלחה. הוא הוריד את הכיסוי מעל עיניה, והיא ראתה מבחנות אדומות כדם מחכות לצד המיטה. הוא ביקש שתעלה עליה. וביקש את הסכמתה לעלות מדרגה. בכל שלב כידוע תוכל להפסיק לפי הרמזור המוסכם. ״כן אדוני״ היא השיבה, והוא התיר את השרשרת מעליה. סימן להתחיל. עורה כוסה בנשיקות קטנות, נשיפות נעימות, לשונו כמו ליקקה מעליה את שאריות העולם שבחוץ. הוא עיסה ולש את חמוקייה, עד שבהקה אליו, נימוחה ממש, ובין ירכיה ניכרה רטיבות. היא מצפה. היא מוכנה. הוא שאל אותה אם היא מרגישה טוב והיא סימנה לו אגודל למעלה ואמרה שמצויין. הוא לקח את המבחנה הפתוחה, ניכר כי היא חמה לאצבעותיו, אך נוחה מספיק לאחיזה. הוא טפטף טיפה אדומה ראשונה על בטנה שהתנחשלה. חם? הוא שאל. כן אדוני, ענתה. עוד? כן אדוני, ביקשה. עורה בער עם כל טיפה שפגעה בו. והוא ניקד את איבריה בנקודות ופסים אדומים, מצייר עליה כאילו הייתה בד. היא נאנקה והתנשפה, דמעות בעיניה כשכיסה את פטמותיה באדום. לאחר ששלוש מבחנות רוקנו, הוא הביט ביצירתו בגאווה. ואז שב וירד אל עורה ללקק ממנו את כל הסוכר שדבק בו, מגלה תחת הריבה המתוקה את הסימנים שנותרו לעטר אותה. מלבה את תשוקתה אליו.

יובל מישורי

עמוד

"המסדר יעבור לדום. עמוד דום!" שימי הביט בזלזול בתריסר השלשות העומדות מולו על רחבת המסדרים בחום היום. לכל חניך הוא דמיין כשלון משלו, ואיך יעוף מהקורס. זה על משמעת, ההוא על אמינות... אפשר לומר ששמשון שלוש השלישי (מהשלישות) השתעשע בשמש שלושים וששה שעשועים שונים.

תומר זית

ריבה

נראה שעבר עשור מאז שלחה את שי לקפיטריה עם עשרה שקלים. היא הרגישה שכדור הארץ התחמם לפחות במעלה אחת בזמן שחיכתה, קבורה בין הסיכומים שלה, לבורקס שיגיע. בטנה קרקרה באופן שנראה צדקני מדי לטעמו של שאר הגוף: תארי לעצמך מה היה קורה עם הרגליים היו מגיבות בכזה זעף בכל פעם שקשה להן? היא הסיטה את הוילון ופתחה מעט את החלון כדי להסתכל למטה, לרחבה. משב רוח קצר ולעגני קיבל את פניה. היא ראתה את איתי ואוהד, י"א 3, את אורלי המורה של 3 יחידות וחבורה נרגשת מדי של אליפים צועדת אל עבר אולפן הוידאו. אף שי לא נראתה. היא עצמה את העיניים וניסתה לחזור לשאלות. תארו את פועלם של עזרא ונחמיה. אני יודעת, חשבה וראתה בעיני רוחה, הנה: עזרא ונחמיה יושבים על המבורגר וצ'יפס בזמן שהם מתכננים איך יגרשו את כל הנשים הנוכריות. אולי הם אוכלים שווראמה? זה נשמע יותר עתיק כזה. מנגבים חומוס? עזרה מחציף פנים ושולח ידו דווקא אל מגש הבורקסים המונח באולם בית המשפט. 113 נשים נמצאו אשמות באי יהודיות. הן יגורשו, הוא אומר, הכותנת שלו נמלאת פירורים. הדלת נפתחת ומאיה מופיעה. אין קוראסונים, היא אומרת ומטילה אל השולחן 9 שקלים. איפה שי? היא שואלת, ומה קרה לעשרה שקלים שלי? מאיה מושכת בכתפייה במחווה שמצליחה לשלב גם זלזול וגם רחמים, ונעלמת מבעד לדלת. עכשיו הבטן משתוללת. היא דורשת לדבר עם המנהלת. המנהלת נשלפת מתוך סצינת בית המשפט ומותכת בכוח בשולחן הירוק הדוחה. אני רוצה תשובות! בראש כבד ובלי הרבה ברירה היא מקפלת את חפציה, ומפלסת דרך במורד המדרגות. לאן תלך? חדר מורים. הבושה כמעט עוצרת אותה, אבל הנה היא כבר מציצה מבעד לדלת הזכוכית. היא מקווה למצוא שם את נעמי. היא תדע, היא תבין. אבל חדר המורים ריק. היא פותחת בהססנות את הדלת ומציצה פנימה. לא רואים מכאן את המטבחון. היא ממשיכה לצעוד, הביטחון שעוד היה בה מאיים לנטוש. אין איש במטבחון. מקרר קטן, שיש ישן, בר מים ומיקרוגל ששאריות מושפרצות של אוכל מעטרות את דלתו הפתוחה. היא פותחת את המקרר. כלום. מה העניין עם הבית ספר הזה? אפילו למורים אין מה לאכול פה? בדלת המקרר יש צנצנת ריבה. היא לא ריבה טובה. אפילו לא מהאלה של חמישים אחוז פרי. מהריבות האלה שהפרי שמופיע על האריזה שלהן עלול לתבוע על לשון הרע. היא מתבוננת בה, אוטוסטרדות של בעד ונגד שועטות במוחה. מה את עושה פה?! היא מסתובבת בבהלה. גנדי, אב הבית. גנדי שזרק אותן מאולם הספורט בסוף שנה שעברה. שלא מרשה להכנס עם קפה לכיתות. אני, היא מגמגמת, אני... חיפשתי אוכל. היא מודה. את רעבה? הוא שואל ונימה של רכות מתגנבת לקולו העבה. כן, היא אומרת. הוא עובר אותה ופותח את דלת המקרר. ריבה זה טוב? הוא שואל. כן, ריבה זה טוב. היא מהנהנת. הוא מוציא מהארון כיכר לחם אחיד פרוס ומורה לה לשבת. היא מתיישבת ליד השולחן הקטן, האזניים שלה מאדימות במבוכה. הוא מוציא צלחת וסכין ומורח את הריבה על הלחם - הוא מכין לה סנדוויץ'! - אנשי מגדל הפיקוח בראשה שומטים את לסתם. תנועות המריחה שלו רחבות וסבלניות כאילו הוא שוטף סיפון של ספינה. הוא מניח את הצלחת מולה והיא אוכלת. ביס אחד ראשון, ואז טורפת את השאר. הסוכר מציף את הגוף ומרצה את הבטן. שקט עדין מתפשט בבית החזה. היא מתבוננת בגנדי בעיניים החדשות שלה. עוד אחד? הוא שואל

רן ארד

עמוד

אני הולך בזהירות, מביט לכל הצדדים, אני לבד, והאויבים שלי רבים וערמומיים. תנועה מושכת את עיני, שם, בשיחים - הוא כבר רץ לכיווני. מייד אני מסתובב ורץ גם אני - כמעט באיחור, הוא רק צעד, אולי שניים מאחורי. הלב שלי בגרוני, רגלי עייפות, אבל אני חייב לרוץ, העמוד, אם רק אוכל להגיע לעמוד. אני פוחד אפילו להגניב מבט, אבל אני שומע אותו היטב, הוא מצמצם את המרחק, ידיו שלוחות, האם זה חצי פסיעה? אולי פחות? לא, לא לחשוב על זה, אני חייב להגיע לעמוד, אני רואה אותו, לא רחוק כבר, הדופק שלי הוא הלמות תופים באזני, הנשימות שלי חורכות את גרוני, רגלי הולמות בקרקע, שולחות גלי הלם דרך ברכי, גבי, ראשי - הנה - העמוד - הנה - העמוד - "אחת-שתיים-שלוש איציק!"

סופי טני

עמוד

זה הכל בגלל אופק. אני אמרתי להם שאסור לנו לשחק במגרש הנטוש. אני אמרתי להם והם לא הקשיבו לי ואני לא רציתי להלשין ועכשיו אני חושב שזה גם באשמתי. אני לא יודע למה הלכנו לשם בכלל. שיחקנו בפארק כמו תמיד, ואז אופק החליט שנמאס לו מהפארק. אז כולם ישר אמרו כן כן, שנמאס להם. ככה זה, כשאופק אומר משהו כולם ישר מסכימים איתו כי הוא השולט בחבורה שלנו. אז אופק אמר שלא נשחק בפארק יותר כי זה לקטנים ושנלך לשחק במגרש הנטוש. אני ידעתי שאסור לנו ללכת לשם. זה לא באמת מגרש, רק ככה ההורים קוראים לזה. זה מקום שמישהו בנה שם בית אבל הפסיק באמצע והכל שם כזה בטון וברזלים. אז אמרתי להם! אני אמרתי שאסור לנו ללכת לשם אבל אופק התחיל לצחוק עלי שאני קטן ולא מבין ומה כבר יקרה לנו שם. ואחרי שאופק התחיל אז כולם התחילו לצחוק עלי גם ומה יכולתי עוד לעשות? אז באתי גם. כשהגענו למגרש הנטוש אופק אמר שנשחק מחבואים. אופק תמיד קובע עלינו. הוא הכי גדול בחבורה כי הוא הכי גבוה. אני הייתי העומד כי אני הכי קטן. עמדתי ליד החלון הגדול שבכניסה ועשיתי עם היד על העיניים וספרתי עשר... עשרים.... עד איזה מאה. כשאף אחד לא ראה אני הצצתי וראיתי לאן כולם הולכים להתחבא, וככה ראיתי שאופק הולך להתחבא מאחורי העמוד שבאמצע של החדר הגדול. כשגמרתי לספור ישר הלכתי לעמוד וכבר בדרך צעקתי אחתשתייםשלוש אופק, אבל כשהגעתי לעמוד לא ראיתי את אופק בכלל. דפקתי את כולם ורק אופק לא יצא משום מקום אפילו שקראנו לו מלא. כולנו חיפשנו אותו אבל הוא לא היה בשום מקום. בסוף נהיה חושך וחזרנו הביתה. באמצע ארוחת ערב אימא של אופק צלצלה לאימא שלי לשאול אם אופק אצלנו כי הוא לא חזר. חיפשו את אופק מלא. מלא מבוגרים, אפילו משטרה. עד היום לא מצאו אותו, כבר איזה שבוע. בנתיים סער נהיה השולט של החבורה והוא לא צוחק עלי כמו אופק ואנחנו משחקים רק בפארק אבל אני עצוב כי סער גם מדבר שהוא רוצה ללכת לשם עוד פעם והוא אמר שהוא ירביץ לי אם אני אספר.

ג'ני פילצ'ין גלעד

עמוד

היא לא שפטה אותם. קשרה חזק והצליפה מכל הלב. היא הייתה אלילה עם שעווה רותחת, אשפית עם קוביות קרח. היו לה אינסוף דרכים להקטין ולעקוץ. היא לא הופתעה בכלל כשראתה את העמוד באמצע החדר. רק כשראתה את העותק של "נשים אוהבות" על הכיסא לצד העמוד הבינה את עומק האכזריות שציפה לה.

יובל מישורי

עמוד

עמוד 38 אתה נמצא במשרד ליד שולחן, מול מסך מחשב. על הצג מופיע סיפור שמישהו אחר כתב, ואתה קורא אותו. הסיפור לא משהו, אבל זה יותר מעניין מהעבודה שיש לך לעשות. בעוד שעה וקצת תלך לאכול צהריים, ואח"כ תעביר את הזמן עד שתלך הביתה לקראת ערב. יש לך אוברדרפט של 10,000 שקל, שכירות, ביטוחים, מנוי לחדר כושר שאתה לא מנצל, ושני ילדים שאתה רואה כל סופשבוע שני. ************** אם ברצונך להצליח בחיים, חזור לעמוד 21 ובחר מקצוע אחר. אם ברצונך לחוות נחת, קפוץ לעמוד 56 ולך לחתונה של בתך. אם ברצונך לשפר את בריאותך, חזור לעמוד 16 ואמץ אורח חיים ספורטיבי. אם ברצונך להתפרסם, קפוץ לעמוד 49 וגש לאודישנים. אם ברצונך לשבור את השגרה, חזור לעמוד 23 וסע להודו. אם ברצונך שיעזבו אותך בשקט, קפוץ לעמוד 81 והתאשפז במחלקה הגריאטרית בבית החולים. אם ברצונך להמשיך בחיים אלה, המשך לעמוד הבא.

שלמקו

עמוד

על שלושה דברים העולם עומד. אבל אחד מהם בתיקון אז בינתיים שמו שם פיל לגיבוי.

טלילה גולן

אקלים

״מצאת את הבעיה?״ ֿ״עוד לא, ותפסיק כבר לנדנד לי. זה לא יהיה יותר מהר אם תנדנד.״ אווריסטה נדחקה עוד לתוך תעלת האויר. היא מצאה את כיסוי הפורטל, הקישה את הקוד והסירה אותו. היא שלחה את הרובוט הקטן פנימה וצתה במסך. לאט לאט כיוונה את מצלמת הרובוט עד שגוש כהה קטן תפס את מבטה. ״מצאתי,״ אמרה. ״ זה קופצן בתים חום״. ״זה מה?״ ״קופצן בתים חום. עכביש, נו,״ ״עכביש? איך הגיע לשם עכביש? ממה הוא חי?״ אווריסטה לא ענתה. היא הזיזה בעדינות את זרועות הרובוט והעכביש קפץ מפינתו ורץ הצידה. אווריסטה המשיכה לכוון את הרובוט הזעיר בעקבות העכביש עד הלה הגיע לפורטל הפתוח, קפץ החוצה ונעלם במנהרת האויר. אווריסטה הוציאה את הרובות וסגרה את הפורטל. ״נו, תנסה עכשיו,״ אמרה. אחרי דקה ארוכה של שקט עלה שוב הקול בקשר. ״זה הצליח! הג׳ירוסקופ המרכזי חזר לעבוד!״ מחוץ למנהרה בדקה אווריטה את מסך המחשב. מראות האלבידו הגדולות חזרו לשגר את הקרינה חזרה לאטמוספרה. היא קיוותה רק שאותן עשרים דקות בהן היו תקועות לא גרמו להתחממות בלתי הפיכה. בראשה כבר ניסחה את התצהיר המאשים את העכבישים בהתחממות הגלובלית הבאה.

טלילה גולן

מעלית

בלינדה בקט בהתה בתיבת הזכוכית הגדולה שירשה מסבה ואכזבה גדולה הציפה אותה. לכל שאר נכדיו הוריש סבא צ'ארלי סכומי עתק ורק לה השאיר את גרוטאת הזכוכית המאובקת הזו. הדמעות חנקו את גרונה. היא האמינה לו כשאמר לה לפני מותו שהיא נכדתו המועדפת. היא חשקה שפתיה, ובאצבעה ציירה זין גדול באבק שכיסה את תיבת הזכוכית. "מצדי שיובילו את זה למזבלה. אין לי מה לעשות עם הגרוטאה הזו," אמרה לשומר בצאתה מהמחסן. היא לא תיקח אל ביתה בשם הנוסטלגיה את הדבר הענקי הזה שרק יזכיר לה איך סבא איבד את צלילות דעתו באחרית ימיו.

טלילה גולן

ריבה

עוד רמאית אחת. ענת הוסיפה את שש צנצנות המרקחת החדשות לעשרות שכבר מילאו את המזווה. אחר כך פתחה שוב את הרשימה, הרימה את הנייד וחייגה לקבוע סיאנס עם המדיום הבאה בתור. אולי הפעם היא תפגוש מדיום אמיתית שתצליח להוציא מסבתה ז״ל את המתכון המסורתי של ריבת החבושים שאף אחד במשפחה לא הצליח לשחזר.

טלילה גולן

עמוד

שנה אחרי המלחמה קיבל הארי צלקת חדשה במצח. מסתבר שגם לקוסמים לא מומלץ לקרוא ספר תוך כדי הליכה ברחוב.

טלילה גולן

מדרסים

גראוויפד מכרו את הנעליים בזול אבל את עיקר הרווח הם עשו בסניפי מושבות החלל, כשהמהגרים גילו שהם צריכים לעשות התאמת גרוויטציה ספציפית לביתם החדש.

טלילה גולן

שבוע

המעבר היה יותר חלק ממה שצפו המומחים. כולם הבינו את החשיבות של התיאום עם מושבות החלל. גם הפרסומות, התעמולה, וכמובן הקורסים המזורזים לחישובי מעבר מבסיס שבע לבסיס עשר עשו את שלהם. כולם קמו בבוקר בראשון לחודש איצ׳י לשנה החדשה, העשרונית, ורק הזקנים רטנו. רק האמריקאים קשי העורף נותרו מאחור עם הפאונדים והיארדים שלהם, ועם חלוקת השנה המסורתית לשבועות בני שבעה ימים.

רן ארד

מדרסים

רועי ירש את המדרסים הקסומים מסבא שלו. אבא שלו לא קיבל אותם, כי סבא אמר שהוא "לא ראוי" אבל רועי ידע שזה בגלל שאבא היה מזלזל במדרסים. "איזה מין כוחות על אלה," אבא היה אומר, "ללכת כל מרחק בלי להתעייף, לעמוד שעות בלי שיכאב. אם לפחות היה אפשר לרוץ מהר, לקפוץ לגובה, אפשר היה לקרוא לזה כוחות על." אבל סבא היה פעיל עד יומו האחרון, מסתובב בשכונה כמו סלב, לוחץ ידיים ומחליף 'אהלן' עם כולם, מעורב בכל מה שקורה, מארגן טיולים, טוחן שטח עם אנשים חצי מהגיל שלו. כשרועי הקטן היה מתעייף מללכת, סבא היה לוקח אותו על הכתפיים, ומשם הוא ראה איך כולם הסתכלו על סבא בהערצה, ידע שכולם חושבים, הלוואי עלי חצי מזה בגיל שלו. רועי הכניס את המדרסים הקסומים לנעליים שלו ונעל אותם. מייד הוא הרגיש שהוא יכול לקפוץ מעל בניינים, לרוץ כמו סופה, לבעוט בעוצמה של כדור תותח - אבל סבא מעולם לא עשה שום דבר כזה. אז רועי הרגיש משהו נוסף שהמדרסים נתנו לו: רגליים נטועות היטב בקרקע. הוא יצא לסיבוב בשכונה, להגיד שלום לכולם.

יובל מישורי

מדרסים

ערימת הנעליים כל כך גבוהה שזה מדהים. קשה לחשוב שאי פעם חיו באזור הזה כל כך הרבה אנשים, ושכולם נרצחו באכזריות שיטתית. אולי יהיה יותר מדויק לתאר את הערימה כגבעה, למרות שהיא נוצרה בצורה המלאכותית ביותר. ולטר עמד מול הערימה בפעם המי-יודע-כמה והשתאה. הנעליים מוצגות לציבור המבקרים מאחורי קיר זכוכית, אבל כחוקר שואה יש לו את הפריווילגיה לגעת בהן, להריח אותן, לבחון אותן מקרוב. לשלוח יד ארוכה דרך מרחבי הזמן ולגעת בבן-אנוש שחוסל על לא עוול בכפו. הוא עטה כפפות גומי והעביר בעדינות כעשרים נעליים מהערימה אל העגלה. הוא גלגל את העגלה אל שולחן החוקרים והניח את הראשונה תחת זכוכית המגדלת והמנורה החזקה. ולטר חיפש כל רמז, כל דופי, כל שביב של מידע חריג, שיוכל לעזור לו לקשר בין הנעל לאחד ממאות אלפי השמות ברשימת הנספים. עד היום הצליח להוכיח קשר של 27 נעליים לבעלים ספציפיים, והביא מעט נחת למספר ניצולים. חמש הנעליים הראשונות לא סיפקו לו שום רמז על מוצאן. הוא לקח את הנעל השישית ובחן אותה היטב. כמנהגו, הוא חקר את הסוליה, את השרוכים וכל חלק אחר. הוא הרים בעדינות מירבית את המדרס בעזרת פינצטה, ושם גילה אוצר חבוי. בתמונת שחור-לבן בגודל של בול נראו בני זוג מאושרים, ביום חתונתם ככל הנראה. מאחורי התמונה נכתב בכתב יד קטן ומדויק "פיוטרקוב 1935". ולטר חייך חיוך מריר, הביט בפניהן של רוחות הרפאים עוד רגע ארוך, ואז הניח את הנעל והתמונה על דף לבן בקצה השולחן. הוא המשיך לנעל השביעית.

Z4Zima

עמוד

היא הייתה אזוקה לעמוד. אוברול הרשת שלבשה לא באמת הסתיר דבר. ראו לה את הפטמות הנרגשות, את שיער הערווה השופע, את האותיות שצוירו עליה בטוש אדום כמילות ספק גנאי, ספק שבח, כמו שטח פרסום על עורה הלבן. לא היה לה במה להסתתר, שערה פחם שחור נמתח למעלה בקוקו גבוה. מבליט את קולר השייכות. לא היה לה נוח. היא לא הצליחה למצוא תנוחה שקטה על העקבים הגבוהים. המתכת שסגרה על ידיה ורגליה קרקשה בעמוד כל פעם שהזדקפה או התכופפה, והרעש הסב תשומת לב לכיוונה. עם כל המוסיקה ששלטה במתחם. היא הרגישה שבכל תזוזה כל העיניים בחדר צופות בה, גם אם למעשה צפו בבמה, או בשאר המְשַׂחְקִים. הוא צפה בה במרחק ביטחון, רצועת האפסר שלה מציצה מכיסו, וניהל שיחה ערה עם בליינים אחרים. היא ידעה שהייתה לא בסדר, שעליה לשאת בעונש שלה. זה מה שהפך את החוויה לקשה עבורה, שונה מכל הפעמים בהם נקשרה לאותו עמוד בגאווה, כדי שהקהל יציץ בהם מסתשנים. אבל הפעם זה הרגיש באמת כמו עמוד קלון. כשהיא מופקרת למבטים עורגים וזוממים או סוקרים וסקרנים. רק לא למבט החם שלו שידע להמריץ את ליבה וכל תא בגוף. הוא רק השגיח עליה מהצד. העמוד היה קר כנגד גופה, על ידיה ניכרו סימנים אדומים מהזמן הממושך ומגבלות התזוזה, עורה סמר. היא הביטה בסשן שעל הבמה, לצד עמודי החלל האחרים היו זוגות בשלבים שונים של משחק, כולם מבלים, רק היא רתוקה ועזובה. גבר זר ניגש מהצד לשאול ״אם היא שירותית?״ היא נענעה בראשה מצד לצד וענתה שלא. ההנאה בלשחק עם אחרים גם נאסרה עליה, היא ידעה שהערב היא רק מתבוננת וחושבת על הכללים שהפרה. היא ידעה שאסור לה להישבר, שבסוף הוא יבוא וישחרר אותה, יעסה לה את הגוף, יאהב אותה, יתן לה משקה חם ומשהו מתוק, וינחם. שהוא כאן. עד אז היא הייתה העמוד בעצמה, חפץ דומם באולם מלא משחקים. נושאת את קלונה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

מדרסים

"לא רוצה דרדסים!" כל זוג נעליים חדש אותו סיפור. "נעליים של ילד גדול! ילד גדול כבר לא צריך דרדסים! לילדים אחרים אין דרדסים!" הוא מייבב. הפרצוף הקטן מתחיל לנזול. "אתה לא כמו אחרים, אתה הילד המיוחד שלי..." מעניין מה יגיד כשיגלה שעם הגנים שלו הוא צריך גם משקפיים.

ג'ני פילצ'ין גלעד

זיכרון

מדרחוב ההגנה בפתח תקווה שטוף גשם. מתחת לשמים גדולים ואפורים, שתי ילדות קטנות. אחת בת שלוש, אחת בת עשרים וארבע, אבל כשהכל מסביב כל כך גדול וזר הבדלי הגילאים מצטמקים, מתגמדים לטיפה אחת קטנה במבול השוטף. רגע של חמימות במאפייה קטנה, קומץ מטבעות מחליף ידיים והנה האושר: עגול, בצקי ומטוגן, עם ריבה אדומה אדומה בפנים. ברוכות הבאות לארץ ישראל.

רן ארד

זיכרון

- מחלקת זיכרון שלום! - שלום, גיליתי שאני לא זוכר את סבתא שלי. - אין בעיה, מייד נארגן לך זיכרונות שווא. - זכרונות מזויפים?! - אל תתחיל, חצי מהזיכרונות שלך לא אמיתיים. הסיפור עם הרוטב לטונה שאתה מספר תמיד? זה פרק ישן של משפחת קוסבי. - בסדר, שווא, שיהיה. - תסתכל על כמה תמונות שלכם ביחד, רצוי דהויות, ואז תצפה ביוטיוב בסרטים ביתיים ישנים. עד מחר יהיו לך זיכרונות שווא. - והם יפעלו כמו רגילים? - יפעלו איך? נזכר - עצוב. יאללה, לעבודה חביבי.

יובל מישורי

זיכרון

אני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי את כל החבורה ביחד. זה היה בקיץ, כשחגגנו את סיום ההפגנות נגד נתניהו. התכנסנו באיזה פאב, חלק הגיעו עם חולצות "לך" וחלק על אזרחי, וישבנו עם בירה ונשנושים כדי לסכם תקופה. אנשים דיברו על מה שהיה, מה שיהיה ומה אפשר לעשות כרגע. נתתי נאום קצר על זה שאנחנו בנקודה בזמן שבה דברים יכולים ללכת לכאן או לכאן, ובכל מקרה אסור לנו להיתפס לשאננות, והרמנו כוסות לחיי הנחישות. בשלב מסוים כל אחד סיפר מה הזיכרון החזק ביותר שלו מההפגנות. כשהגיע תורי, סיפרתי על רגע מסוים, בזמן הפגנה בצומת, כשנה לפני כן. עמדתי בלב קהל של מאות אנשים, והתרגשתי מהכמויות והאנרגיה. מה שריגש אותי הכי הרבה היה ההבדל מול מה שהיה לפני כן. כשעמדתי שם בצומת נזכרתי בהפגנות של שנה ושנתיים לפני כן, בהן עמדנו באותו צומת, קומץ משוגעים לדבר, שהתעקשו להטריד את הנהגים של מוצ"ש עם דברים כמו שחיתות. בגשם, בקור, בחום הקיץ - כל מוצ"ש, כמעט אותם עשרה נחושים. הקומץ הפך לקהל גדול, וחלק מהקהל הגדול התכנס לחגוג בפאב, והחגיגה נצרבה בזכרוני, חוליה נוספת בשרשרת. אני בטוח שאחזור למה שכתבתי כאן בעוד זמן מה, ואזכר שוב. #טרו

יובל מישורי

זיכרון

"זה צינון קל, אין מה לדאוג." "אתה חייב לתת לי משהו ל... ל... ל... אפצ'י!! לנזלת, אני לא מסוגל לנשום!" "תירגע, זה יעבור תוך יום-יומיים. בינתיים שתה הרבה ותקפיד לשטוף ידיים. ובפעם הבאה פשוט אל תשכח לסגור את הדלת." השפן הקטן יצא ממשרדו של הרופא מתוסכל, וקיפץ הביתה.

סופי טני

זיכרון

אין כמו טיול שישי בבוקר במושבה. מגיעים מוקדם, חונים ליד בית העלמין ומטיילים ברגל לאורך הרחוב עם כל החנויות ובתי הקפה הקטנים. יש דוכנים צבעוניים שמציעים צעצועי עץ לילדים ובגדים בעבודת יד. מתלבטים אם להיכנס הפעם למוזיאון תולדות המושבה ומחליטים שאולי בפעם הבאה, כשנבוא עם הילדים. נכנסים לבוטיקים יד שניה ומריחים קטורת הודית כמו כשהיינו צעירים. אחר כך נכנסים לבית קפה ואוכלים ארוחת בוקר בעידון צרפתי. אולי אפילו עם כוס יין ליד. החתול המקומי מתחכך לנו ברגל, בשעה הזו זה לגמרי הגיוני. אחרי הקפה, בראש מעט הלום ועם בקבוק יין בסל (קנינו אותו בחנות היקב המקומי) הולכים לשבת בפארק. העצים גדולים והצל תחתיהם קריר ומזמין. לקראת השעה שתיים כבר חוזרים הביתה, לשנת הצהריים המתבקשת. איזה בוקר נהדר. זה החלק החשוב, כן? הבוקר. כדאי לבקר במושבה רק בשעות היום. וכדאי מאוד להיות כבר בבית כשמתחיל להחשיך. אנחנו לא רוצים עוד תקרית כמו בפעם ההיא, שבאנו לסוף שבוע וטיילנו שם בלילה. המפגש עם רוחות המייסדים היה מתחת לכל ביקורת.

Z4Zima

מדרסים

״זו באמת את!״ מלמל בהתרגשות הטכנאי. היא התביישה כל כך. מי שכונתה ‘הרגליים של המדינה׳ צריכה מדרסים? היא כמעט הסתובבה והלכה, אבל הוא רץ אליה ואחז את ידה בהתרגשות: ״בואי, בואי, שבי! כמה יפה את, ממש כמו בז׳ורנלים.״ והיא כבר לא יכלה לסרב. הוא עזר לה לחלוץ את הנעליים, חשף את הצלקות, ואיכשהו הברק מעיניו לא מש. ‏כשביקש ממנה לצעוד על משטח אלקטרוני, שמדד את הלחץ שהפעילו רגליה כשהלכה, היא הרגישה עקומה. אבל הוא כמו חסיד אדוק ציין שוב ושוב איזה הליכה מרשימה יש לה, שאי אפשר לפספס שהיא דוגמנית, ושהוא לא מאמין שהוא זוכה לתצוגה מסלול פרטית. אחר הובילה לכסא מיוחד, כמו מושיב אותה על כסא מלכות. הוא הביא שרפרף, דלי עם מים חמימים מטלית קטנה, את רצועות הגבס וישב על ידה. תחילה ניקה את כפות רגליה במטלית החמימה, אחר כך עטף אותן בעדינות ודייקנות ברצועות. תוך כדי המשיך לומר לה כמה היא יפה, ואיזו זכות עבורו לפגוש בה מקרוב. כאילו לא הייתה שבר הכלי שהרגישה, אלא זוהרת כתמיד. כשהיציקה התגבשה והתייבשה, הוא הוריד אותה בזהירות מכפותיה, ושב לנקות במטלית את שאריות הגבס, מעסה תוך כדי את משטח הדריכה, עובר בין האצבעות. זה היה לה נעים. גם המבט המעריץ שלו. לרגע חזרה להרגיש כמו האלילה שהייתה לפני התאונה וההסתגרות. מבטו נסח בה ביטחון שאבד. ”אתה רוצה לנשק אותן?“ יצא פתאום קול אחר משפתייה. עיניו נפערו בתדהמה, היא חשבה לרגע שהנה תעלם ההערצה ותהפוך לגועל - אך הוא מלמל בהתרגשות ״כן, כן!״ והסתער על הרגליים כאילו היו הדבר היפה לא רק במדינה, אלא בתבל כולה. שפתיו נצמדו לעורה, לצלקות הכעורות, נישקו ברעד, ברוך. לשונו העזה לפגוש באצבעותיה, מוציא ממנה היאנקות עונג פתאומית. איזורים שלא נגעה בהם מאז החלימו, זכו תחת שפתיו לכבוד מלכים. הוא מצץ, ליקק, נישק, והתרגש מהזכות לגעת בה. והיא כמו עפה באוויר. כשעצר עמדה בחדר דממה. בניסיון לשמר מקצועיות אמר, ועיניו מושפלות, שיתקשר כשהמדרסים יהיו מוכנים. היא חייכה.

Z4Zima

זיכרון

הייתי צעירה, צעירה מדי, וסקרנית מאד כשהתחלתי לקרוא ב״הנרי וג׳ון״ של אנאיס נין. עוד חופשה אצל סבתא וסבא בבית מול הסיפרייה הגדולה, ואצלנו אף אחד לא דיבר על מין. גם המחזור שקיבלתי לא הוסבר. כריכת הבורדו משכה אותי, עליה חור מנעול שהצצה דרכו בזוג מתנשק הבהירה לי שמצאתי משהו אסור. המילים שם כישפו אותי, הן היו בוטות, מפורשות, מכסות טפח ומגלות טפחיים, היה שם בליל אהבות מכל המינים והסוגים, מסע של גילוי. וגם אני רציתי לגלות. קראתי בו שוב ושוב, העתקתי מתוכו עמודים רבים, שיננתי פסקאות שלמות ושזרתי לטקסט שריגש אותי. העריכה שלו, תחילה בכתב ידי מאוחר יותר בהקלדה, הייתה סוד כמוס ששמרתי חבוי היטב. רציתי להיות היא, למדתי ממנה מה הוא מין מסעיר, איך אשה צריכה לרצות גבר, איך מתאהבים באשה אחרת, איך אפשר לחלוק אהבה בין רבים. היא לימדה אותי כל מה שבבית לעולם לא ידברו. זו הייתה בעצם הכתיבה האירוטית הראשונה שלי, במילים לא שלי, מתוך יומן מתורגם של סופרת, בחוויות שרציתי לחוות. שגרמתי להן לקרות לי. צעדתי לאורן. פורצת גבולות. כל כך צעירה. שנים עברו ועדיין רוצה להיות אנאיס נין. הפעם בדרכי שלי.

רן ארד

מגרש

הדייט הלך לא רע עד שהיא שאלה אותי מה אני עושה בחיים. אחרי היסוס אמרתי, "מגרש פרפרים." קיוויתי לעבור הלאה כששאלתי אם היא ראתה את הפרק האחרון של חתונמי. חתונמי תמיד עובד, עד שמסיימים לדון האם זה אהבה או התעללות בנשים פגיעות במסווה של טיפול פסיכולוגי עבור רייטינג, נגמר הדייט. אבל היא לא ראתה חתונמי. "מי צריך מגרש פרפרים?" היא שאלה, "הם דיי נחמדים ולא מזיקים." עוד אחת. "תראי, רק בגלל הפרופגנדה של 'בוא אלי פרפר נחמד' כולם חושבים שפרפרים זה דבר נחמד ובלתי מזיק, שיושב על כף היד ואז עף בחזרה כאילו כלום. אני רוצה להגיד לך שפרפרים אחראים לחמש מתוך שש הסופות ההרסניות ביותר באירופה, והם עושים את זה מהאמזונס. פרפרים אחראים על בצורות, שטפונות, אני אפילו חושב שהם משפיעים על שכבת האוזון. הדולפינים יודעים על זה כבר מיליוני שנים, בגלל זה הם מתחבאים בתוך המים. כל הדתות בעולם, אין אחת שמקדשת פרפרים. למה? כי הם פוחדים. ידעת שכל פרפר, כולם, היו פעם זחלים? איזו חיה עושה כזה דבר? כזו שמסתירה משהו." יכלתי לראות קצה של דמעה על עיניה, הכרתי כבר את העלבון, את תחושת האכזבה. היא קמה ויצאה בלי להגיד כלום. תפסתי את הראש. אי אפשר כבר להגיד "מפתח אתרים"? תמיד אני חייב להתחכם. טיפש. תמיד נשאר לבד, אף פעם לא מוצא אהבה. תמיד כשזה מרגיש קרוב, כשיש ממש סיכוי למשהו, אני מחבל בעצמי. טיפש, טיפש, טיפש.

ג'ני פילצ'ין גלעד

מגרש

עננים כבדים שטים בשלוליות שמציפות את חלקת האספלט המגודרת. זוג עמודים נישאים אל על, מרימים את סליהם הרטובים אל שמי הפלדה. נוף עצוב לכל הדעות. נוף שמח בשבילי. אין כאן אף אחד שישבור לי את המשקפיים עם כדור תועה. ובבית אמא מחכה עם תה חם ועוד פרק של ג'יין אייר.

יובל מישורי

מגרש

המצגת מוכנה, הנאום מוכן, הקהל מוכן. הרמקולים נבדקו, הטקסט הוזן לטלפרומפטר, המצלמות מעבירות את השידור, הזרקורים דולקים. הפודיום והמיקרופון מחכים רק לה. הסנטורית הזוטרה של מדינת אינדיאנה ידעה מה עומד לקרות. אירועי החודשים הבאים היו ברורים לה כמו לרבים אחרים, והיא היתה בטוחה שאף אחד לא יופתע מהם, ועדיין היו פעולות שחייבות להיעשות, לשם הטקס והסדר הטוב. היא עומדת לעשות מהלך שיקדם אותה לשורה הראשונה של המפלגה. זה הולך לעלות הרבה כסף וזמן, ובסופו של דבר זהו הימור בעל סיכוי נמוך, אבל זו הדרך, ואי אפשר להתחמק ממנה. אם היא רוצה לשחק במגרש של הגדולים, זה המחיר. אין לה ציפיות לזכות בפריימריז, כמובן, אבל המירוץ ייתן לה הזדמנות לבנות את עצמו כמועמדת לגיטימית בבחירות של עוד ארבע שנים. כמה חודשים של עימותים, של כנסים בהם תוכל לשטוח את משנתה, של היכרות מקרוב עם הבוחרים, זהו כרטיס הכניסה למירוץ הבא. היא נשמה עמוק, יצאה מבעד לווילון, עלתה לבמה ונעמדה מאחורי הפודיום בחיוך רחב. הס נפל באולם, מלבד קולות המצלמות. היא הביטה בעדשות שמולה והחלה לדקלם, כמו בחזרות. "בוקר טוב, גבירותיי ורבותיי. שמי ג'נה דיוויס, ואני רצה לנשיאות ארצות הברית."

יובל מישורי

מגרש

בין שני בתים בשכונה שלי יש מגרש ריק, סגור בקירות זמניים של אתרי בניה. השער נעול כבר הרבה שנים, אין יוצא ואין בא. ישנו סכסוך על הקרקע, ובזמן הארוך בו בני האדם מתווכחים, העצים והשיחים במגרש עולים וצומחים באין מפריע, ויוצרים גן ירק מקסים, אותו אפשר לראות דרך חריץ קטן.

ערן ארבל

עמוד

כולם יודעים שהכתב של גוטנברג היה נוראי. מה שלא כולם יודעים הוא שהדף הראשון שהוא הדפיס לא היה התנ"ך. כי גם הזיכרון שלו היה גרוע ואשתו רצתה כיכר לחם ותריסר ביצים.

ערן ארבל

מדרסים

"גם אנחנו התחלנו מפלנטה אחת, המון ישויות שונות ומסוכסכות. אבל עכשיו אנחנו מיישבים זרוע שלמה של הגלקסיה. רגלנו דרכה על עשרות אלפי עולמות. כל מה שהיינו צריכים הוא להחליט לשתף פעולה כולנו." "ומה הם אמרו?" "כלום. הם העדיפו להמשיך להילחם אחד בשני ולזהם את האוויר שלהם."

Z4Zima

מגרש

היא הרגישה כמו מגרש נטוש, סגורה ומבוצרת, מקסימום עוברי אורח משתינים בפינה או משליכים זבל שאיש לא חפץ בו. אין לבלוב או התחדשות, מה שצומח מתוך העזובה לא יניב דבר. אף אחד לא מסתכל בה, מאריך מבט, עומד את טיבה האמיתי. ואז הוא הגיע להפריח את השממה. תחילה הייתה עקשת וסרבה להתמסר לידיו. הוא חיזר אחרי במילים יפות, אך היא למודת אכזבה, לא הצליחה להאמין שיש מי שמעריך את שוויה. הוא נתן לה זמן להבשיל, להפתח. היא לא הבינה למה. כבר שכחה שאפשר לראות בה אדמה ראויה, שאפשר להקים בה בית, או בוסתן, לשחק במלוא המגרש. לבסוף כשבטחה בו, נצמדו זה לזו. היא הרגישה איך הוא כובש אותה. מרווה את צמאונה בזרעי אהבה. מקים מעפר את תשוקותיה. תר בה כארץ חמדה. מלטף את קימוריה הרכים בעדינות ונחישות, תובע בעלות בין רגליה. מעלה אותה על נס חשקיו. מביא אותה לשיאים כמוהם לא ידעה זמן רב כל כך. בן לילה לא הייתה נטושה עוד, אלא מגרש ראוי לאהבה.

הילה בניוביץ'-הופמן

מגרש

"נקרא לספר 'בתו של מגרש השדים'." "לא! נמאס כבר מהפורמט 'קרובתו של עושה הדברים'. למה זה תמיד 'אחותו של מפרזל הסוסים', ואף פעם לא 'אביה של מדענית הטילים'?" "כי זה פחות שיווקי." "אז תקרא לו 'חמישים גוונים של פטריארכיה'." "כבר יותר טוב!" "אני ממש שונאת אותך כרגע."

רן ארד

פרנסה

חמש דקות הפסקה נגמרו. הוא הרים את המלקחיים, תפס בעזרתם גרגיר אחד, בעדינות, יותר מידי לחץ והם ימעכו. הוא טבל אותו בנוזל צהבהב, רק את החצי התחתון של הגרגיר הקטן, ואז החזיק אותו מספר שניות באוויר, החוט הקטן של החלבון מחזיק, נמתח, ומשתחרר במעיין תחושת הקלה, פני הביצה הטרופה חלקים שוב. הוא הסתכל בדיאגרמה ובעיגול הבצק שמולו, כיוון שוב את המנורה, הקפיצים שבזרוע המתכת נוקשים בטירוניה. גרגר שומשום 87 צריך להיות 156 מעלות מהראשית, 4.69 סנטימטרים מהמרכז, חודו צריך לפנות 63 מעלות ימינה ו-14 מעלות כלפי מעלה. הוא הניח אותו בעזרת המלקחיים, הסיט אותו מעט, בנגיעה קלה הוא סובב את חודו והנמיך אותו מעט, מציץ שוב בדיאגרמה לוודא. כן, זה המיקום. הוא הוריד את זכוכית המגדלת שהייתה צמודה לראשו אל גובה עיניו והביט בחלבון שבתחתית הגרגיר - חוטי החלבון הדקים נשזרו אט אט, אבל לא מספיק. הוא יכל לראות שכאשר ייאפו, הם יוותרו פריכים מידי, כל תנועה חדה תוכל לשבור אותם. הוא דמיין את גרגר השומשום עף ממקומו, נוחת לצד הבייגל, או, שומו שמיים, על הרצפה. הוא בלע רוק, ניסה להוריד את החמיצות חזרה אל בטנו המתמרדת. עליו להפריד עכשיו את גרגר השומשום הסורר, לקחת צימרון ולנקות את הבצק משאריות הביצה, בעדינות, לא לפגוע בבצק ולא להזיז את הגרגרים שסביב. הוא הביט בגרגר, כאילו בכוח מחשבותיו לגרום לחלבון הביצה להישזר, להדבק, אך ללא הועיל. הוא הרים את ידו להפריד את השומשום, אך ידו לא נשמעה לו. ניסה שוב, אך היא החלה לרעוד, תנועות המלקחיים מוגגזמות, פראיות, עלולות לפגוע בבצק. ליבו פעם בחוזקה, הוא לקח נשימה עמוקה, החזיק אותה, ונזהר כשנשף להפנות את ראשו. הוא הביט חזרה בבייגל, ולאט לאט, כמו תמונה שנחשפת, עלתה בו הכרה חדשה. זין על זה, הוא חשב.

ערן ארבל

זיכרון

נולדתי בן 70. לפחות ככה זה הרגיש. האחות שעזרה לי הסבירה שהטיפול החדש באלצהיימר הצליח. לכן אני צלול. אבל כל הנזק שנעשה בלתי הפיך. היא יצאה איתי לחצר והביאה לי ארוחת צהריים. היא נראתה מאוד נחמדה ושאלתי אם היא אולי רוצה לעשות את זה שוב מתישהו. היא חייכה. אני מקווה של הבכתי אותה. היא חזרה כל כמה ימים וכל פעם יצאנו לאכול והתחלתי לחבב אותה. כשהגיע הזמן שלי להשתחרר מבית החולים, שאלתי אותה אם תרצה לצאת איתי לדייט של ממש. היא אמרה שבכיף, מיד אחרי שהיא תעזור לי להתמקם שוב בדירה שלנו. ידעתי שבחרתי נכון.

ערן ארבל

מגרש

מוסר השכל על כך שכל דבר יכול להיות מוגזם: כשהתחתנתי עם אשתי, אמרנו שאם יקרה משהו ונתגרש, לפחות נשאר חברים. לא ציפיתי שבדרך הרבניות האולטרא-פמיניסטיות ישתלטו על המוסד. כשהתגרשתנו, הן, כמובן, מצאו אותי אשם וגירשו אותי מהארץ. לך תסתדר במדינה בה אתה לא יודע את השפה.

יובל מישורי

פרנסה

כמעט כל עבודה מכבדת את בעליה. איגור רגוזניק ידע שלשביתה שלו אין סיכוי, ועדיין ניסה. אם לא ישבור את הטאבו של המושבה, לפחות יזכה בכמה ימים של מנוחה. ייתכן והשביתה היתה מצליחה, לולא אותו טיפש מטופש שהגיע והרס לו את הכל. לפחות הוא זכה לטעום קצת מהיחס שרגוזניק זוכה לו.

יובל מישורי

פרנסה

המשבר הכלכלי הנחית מכת פטיש על הראש של כולם, כמעט בלי הבחנה. כמובן שעל ראשי העשירים המכה היתה פחות כואבת, למרות הכותרות שפירטו איך זה איבד שלושים מיליארד וההוא איבד חמישים מיליארד. במפעל שלנו זה פגע קשה. מתוך ארבעת אלפים עובדים, כבר פוטרו יותר ממחצית בגל הראשון, ועכשיו צריך לפטר עוד שמונה מאות איש. הכנו לכל אחד מכתב אישי וחילקנו להם יחד עם המשכורת השבועית. חלקם בכו, חלקם צעקו, חלקם קיבלו את זה בהכנעה. ישבתי במשרד שלי, בקומה השניה, והבטתי ברצפת הייצור השוממה. לי עדיין יש עבודה, אבל אחרי גל הפיטורים הבא גם זה לא יהיה בטוח. את הייצור בטח יעבירו למקסיקו או איפשהו אחר במרכז אמריקה, ומהמפעל הזה יישאר מבנה נטוש. ואז, רגע לפני שאני קם עם התיק ונועל את המשרד, נכנסה אישה מבוגרת וניגשת לשולחן שלי. "מר אלוורז?" היא שאלה ואני הנהנתי. "פיטרת את דייגו שלי, ועכשיו נותרנו בלי פרנסה. הוא יחפש עבודה, אבל אתה יודע מה המצב בעיירה הזו. אני מתפללת לבתולה שהוא לא ייאלץ ללכת לעבוד בשביל אחד הקרטלים. אני גם מתפללת שתירקבו בגיהנום, אתה ואדון פיצג'רלד." היא ירקה על הרצפה במבט שניסה לכעוס, אבל היה עצוב מדי. היא הסתובבה ושמה פעמיה לדלת. מה יכולתי כבר לומר לה? כל ההסברים בעולם לא יניחו את דעתה. הידיעה, שאני חייב לעשות את מה שאני עושה כדי לממן את הטיפולים היקרים של בני איגנסיו, לא תעזור לה בשום דרך. בדרך לתחנת האוטובוס ראיתי אותה יושבת ומתייפחת על ספסל, ולצידה בחור צעיר, שנראה לי מוכר מהמפעל.

סופי טני

פרנסה

אני העבודה שלי זה חותך פאזלים. כל יום אני בא למפעל, שם קרטון עם תמונה על השולחן, מוריד את החותכן והופ – יש פאזל. קרטון – חותכן – פאזל – קרטון – חותכן – פאזל. ככה כל יום שמונה שעות לא כולל הפסקה של ארוחת צהריים. זה לא משהו, כעבודה. אין איזה אתגר למוח. יכולתי אותו דבר להיות חותך ג'ינס במתפרה. סתם שטויות. אבל מה? יש הטבות. נותנים לקחת הביתה פאזלים מהסוג ב', אלה שלא נחתכו ישר או שנפלה חתיכה כשמירי ארזה או משהו. אז אני לוקח. בטח לוקח. יש לי בבית המון פאזלים מהעבודה, כל אחד משהו אחר. כשאני יושב לבד בבית, בשבת, אני לוקח כמה פאזלים, פותח את כולם ומערבב. מערבב טוב טוב, שלא יהיו זוגות או משהו. ואז אני מרכיב מחדש במעורבב. אתה לא מבין איזה כסף משלמים לי בגלריה בצפון בשביל הפאזלים המעורבבים האלה. ממה אתה חושב קניתי את האוטו הזה?

Z4Zima

פרנסה

*טריגר* ‏כל פעם שנגמר לה הכסף בבנק, והטלפונים מתחילים להגיע, והיא מחשבת כל שקל בסופר. מגרדת את שאריות הממרח מהצנצנת לכריך של הילדים. היא חושבת שאולי היא תשלים הכנסה. תתקשר לאחת המודעות האלה של ״לדירה דיסקרטית דרושה…״ ותלך לשכב על מיטה מפונפנת באיזה מגדל. לפשק רגליים למצעד של גברים שנשותיהם לא נותנות להם. ולחשוב על הים. ואולי אם יראו באמת איזו אישה יפה היא, בלי כל הסחבות שהיא לובשת, אולי הם ירצו לפנק אותה קצת. כמה זמן גבר לא ירד לה… כל פרנסה מכבדת את בעליה כך אומרים, היא רק תתן מכה, תנוח קצת על הגב, ותשוב למרוץ העכברים. כל פעם אחרי שהמחשבות באות, והאצבעות רועדות להקליד את המספר, היא מצלצלת שוב להתחנן לנוגש העבדים המכונה מעסיק, שיסדר לה עוד דירה, עוד חדר מדרגות לצחצח, עד שתפול מהרגליים. כי החיים אולי דופקים אותה, חזק, אך למחילת הארנב הזו היא עוד לא מוכנה לקפוץ. #לאעומדותמנגד

עופר

זיכרון

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי. אני זוכר את הפעם הראשונה שבילינו רק שנינו. אני זוכר את הפעם שהיא ציירה משהו רק בשבילי. אני זוכר את הפעם שהכנתי לה ארוחת בוקר. אני זוכר את הפעם הראשונה שרבנו. אני זוכר את הפעם הראשונה שהשלמנו. אני זוכר שעברנו לגור יחד. אני זוכר שחגגנו 5 שנים יחד. אני זוכר את הרגע שהייתי צריך לעזוב בלי סיבה. אני זוכר שחזרתי בבוקר למיטה שלי, למשפחה שלי. אני זוכר את החלום הזה, זיכרון של אהבה שמעולם לא פגשתי.

אני שונא כשרוכבים עלי. כל מכשף בגרוש עם שני טריקים של מסיבות ולחש התאהבות בסיסי בשרוול חושב בימינו שהוא יכול לאלף דרקון. שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה לעשות את עצמי מאולף בתמורה לנסיכה דשנה ושק זהב בחודש. אני תמיד שמח לשרוף בתים של מכשפים מתחרים, על דריהם אם צריך. גם קרבות מול דרקונים אחרים זה ריגוש מרענן. אבל רכיבה? בשם זקנו של מרלין, תשיגו פגאסוס!

שלמקו

פרנסה

אחת מתופעות הלוואי הפחות ידועות של ההתחממות הגלובלית הייתה הפגיעה בפרנסתם של הלפרקונים.

שלמקו

מגרש

כדור הארץ הוא מגרש המשחקים של אלוהים. נו, אז מה אתם כל כך מתפלאים שהוא שטוח?

שלמקו

זיכרון

רגע, לא הגשתי כבר סיפור היום?

שלמקו

מדרסים

הבוס צעק עליו אחרי שהזמין בטעות אימום שלישי לסדנת המדרסים, אבל אוי איך שזה השתלם כשהם נחתו.

שלמקו

עמוד

על שלושה דברים העולם עומד. אבל אחד מהם בתיקון אז בינתיים שמו שם פיל לגיבוי.

שלמקו

ריבה

כל החיים על כדור הארץ התחילו במרק הבראשיתי. אבל אתה, פוציניו, אתה כל כך חמוד שאתה התחלת בריבה הבראשיתית.

שלמקו

שבוע

"תודה רבה, והרי התחזית לשבוע הקרוב. הוא ייגמר ביום שלישי."

שלמקו

מעלית

מי שהחליט לחבר את מעלית החלל לישראל, לא חשב שמישהו כל הזמן ילחץ לעצור בכל התחנות.

ערן ארבל

פרנסה

אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה, נכון? ובכן, זה לא לגמרי מדויק. אם אתה חלק מהצוות הראשון שהצליח ליצור בינה מלאכותית כללית משודרגת, אז העבודה שלך מסוגלת לשכתב את עצמה, לשפר את עצמה, בצורה מעריכית ומהר מאוד היא מתייחסת אליך כמו תינוק במקרה הטוב או נמלה במקרה הרע.

ג'ני פילצ'ין גלעד

לחות

מאז הוציאו את הכישוף מחוץ לחוק, למדנו לעשות את הקסמים שלנו בשקט, בענווה. בלי סופות ברקים ממוקדות בכל טקס העלאה באוב, בלי בריאה ספונטנית של בעלי חיים שנכחדו במסיבות יום הולדת, כמעט בלי אורגיות לאור הירח. המעט שנותר לנו הוא הקוד הסודי. "זה לא החום," אנחנו לוחשים מדי פעם זה לזו. ואז ההמתנה האינסופית לתשובה. האם האדם שמולי השתנה בין לילה? האם יסגיר אותי? ואחרי החרדה, מתפשטת בגוף תחושת הקלה המסחררת עם התשובה: "זו הלחות."

יובל מישורי

לחות

אורחת הגמלים פסעה לאיטה בחשכת הליל, ועקבותיה חצו את המדבר לשני חצאים אינסופיים. השיירה טיפסה על הדיונות וירדה מהן, מצדיקה את כינויו של הגמל. ששה עשר ימים עברו מאז עזבו את נווה המדבר, ונראה כאילו ארבעים שנה. הרוכבים העמיסו על הגמלים הרבה מים וצידה לדרך, ורק הדאגה לגבו של הגמל הגבילה את הכמות. הם הקפידו לשתות ולאכול במשורה, כי ידעו שהמסע עלול לקחת יותר מהצפוי. עם זאת, איש מהם לא שיער את מימדיה של סופת החול אשר האטה אותם עד כדי כך. הם היו אמורים להגיע אל החוף כבר לפני חמישה ימים, לולא אותה סופה. לפני שלושה ימים הביאו אל פיהם את מנת המזון האחרונה, ולפני יומיים שתו את טיפת המים האחרונה. הנוודים הם עם קשוח, אבל גם הקשוחים ביותר נכנעים בסופו של דבר לדרישות הגוף, וחלקם קרסו באין-אונים ושחררו את רסן הגמל, שמים מבטחם באללה. היה זה תורו של חסן להוביל את השיירה, והוא עשה כמיטב יכולתו לנווט לאור הכוכבים. שפתיו היו סדוקות ופיו יבש, עורו היה גס ושחוק מהרוח, ושיערו היה קשה ומלא חול. שעות על שעות של עליה וירידה עם כל צעד של הגמל הכניסו אותו לחלום בהקיץ, והוא כבר לא ידע האם הוא חי או מת, ער או חולם. המזרח החל להתבהר אט אט, וחסן הביט סביב. משהו השתנה באוויר סביבו, הוא חש זאת בגופו, אך לא הצליח להבין מה. עם כל רגע שחלף, חסן הרגיש אנרגיה חדשה ממלאת אותו, והוא הזדקף על גבו של הגמל. כאשר הגיע לראש הדיונה, בבת אחת הכתה בו רוח חדשה. הדיונה שמולו עדיין לא הוארה ע"י השמש העולה, ועדיין הוא יכל לראות שהיא אינה צהובה, אלא ירוקה. הצמחים שכיסו אותה היו בסך הכל שיחים קטנים, אך אין זה משנה, העיקר שהם שם. נחיריו של חסן התמלאו בריח האהוב עליו בעולם כולו, ריחו המלוח של הים, והוא חש את הלחות העדינה הדוחקת את היובש וממלאת את האוויר. ככל שיתקרבו לים תלך ותגבר התחושה הנפלאה. חסן שרק שריקה חדה דרך שפתיו הכואבות, והשיירה כולה נעצרה לרגע ארוך על ראש הדיונה כדי להביט מערבה.

יובל מישורי

לחות

כשנולד לי הילד הראשון סבתא אמרה לי "הרבה אהבה, קצת בייבי פסטה ומטליות לחות, זה כל מה שצריך בשביל טיפול בתינוקות." ככה אמא שלה עשתה את זה, וככה גם היא עשתה את זה. עכשיו יש כבר חיתולים עם מערכת ניקוי אוטומטית, ואני בטוח שסבתא מעריכה את זה, היום כשהיא צריכה אותם.

רן ארד

לחות

הוא ליטף את גב ידה באגודלו. "העור שלך ממש יבש." היא משכה את ידה מידו בחטף, "כן," היא התנצלה, "יש לי תמיד קרם לחות בתיק." היא החלה לחפש בתיק את הקרם. "לא," הוא אמר במהירות, "התכוונתי שזה נעים, העור היבש, נעים ללטף אותו, להרגיש." היא הניחה לתיק. בתנועה עדינה היא הניחה את ידה בתוך ידו, ונעלה איתו מבטים, העיניים שלו היו חומות, ועשן הסיגריות צבע אותן בערפל אדמדם. הוא חייך אליה, היא חייכה חזרה, חיוך קטן, ואז לגמה מעט מהכוס, הנוזל הסמיך החליק במורד גרונה ונספג במהירות במדבר הצחיח שהיה בתוכה. 'עוד' נהמה בראשה החיה שבפנים. היא הסתכלה שוב בעיניו החומות. 'בקרוב,' היא הרגיעה את החיה, 'בקרוב מאוד.'

סופי טני

לחות

אימא מלבישה את דנה בבוקר, לפני שהיא יוצאת לבית הספר: תחתונים חמים ומכנסי קורדרוי עבים, גופייה דקה, מעליה חולצה עם שרוולים ארוכים. על החולצה מולבש סוודר עבה, ועליו מעיל. אימא גורבת לדנה זוג גרבי צמר עבות ונועלת לרגליה את הנעליים החמות. צוארה של דנה נעטף בצעיף ושוליו נתחבים לתוך המעיל הרכוס. כובע צמר עם פונפון, שיורד נמוך כדי לכסות את האוזניים וכמעט מסתיר את הראייה משלים את התלבושת. בשלב הזה דנה מבקשת ללכת לשירותים. מייד יורדים להם הכובע, הצעיף והמעיל, ודנה מדדה אל השירותים בנעליה הכבדות. כשהיא חוזרת, נדרשות לאימא עוד שתיים שלוש דקות כדי לעטוף אותה בחזרה. ההליכה לבית הספר אורכת עשר דקות. אימא מחזיקה בילקוט, כדי שלא יגלוש מגבה של דנה. השמש בחוץ נעימה, ורוח סתווית קלילה נושבת. מתחת לכל השכבות, על גופה של דנה, מתחילה פריחה.

הילה בניוביץ'-הופמן

פרנסה

"כדי לקבל את משאת נפשך, הבא לי מטבע זהב אחד, מטבע כסף אחד ומטבע נחושת אחד!" הכריזה המכשפה הזקנה. הגבר הנהן ויצא במהירות מביתה הקטן והרעוע. "למה גם כסף ונחושת? חשבתי שהמחיר של כישוף הוא מטבע זהב," אמרה המתלמדת. "כן, מותק," השיבה המכשפה הזקנה, "אבל יש גם מע"מ."

Z4Zima

לחות

כריות אצבעותיו טיילו על תחתוניה הלחים, לוחצות, טופחות, מְאַצְבְּעוֹת, משפשפות מעלה ומטה. פרצי תאוותה יצרו יובלים חדשים מהעמק המְפַכֶּה לאחו הלח שלה. כשהפשיט מעליה את התחתונים, נמתחו קרישי קרום לבנבנים כמו טווים קורים ריחניים ורטובים ללכוד את טרפם.

רן ארד

מטאטא

שוליית הקוסם הרביץ בגרזנו, חזור והכה, חזור וחתוך, עד שנשארו מהמטאטא רק כפיסי עץ, שבבים ונסורת. הוא הביט בהערצה במעשה ידיו - אין קסם שיוכל להשתמש בזה, חשב. אך קסם שנטווה אין לו מעצור, הוא חיפש כלי אחר, והכלי הקרוב ביותר היה, למצער, הגרזן.

סופי טני

מטאטא

בכל מקום שבו קבוצת שערות מתחברת למברשת, יושב שדון שתפקידו למנוע מהשערות לנשור. השדון אוחז בשערות ביד אחת בלבד. בידו השניה הוא אוחז בידו של שדון אחר, פן יפול גם הוא.

ג'ני פילצ'ין גלעד

מטאטא

הם היו צריכים עצם פאלי. כדי לא להאמין שאני עפה בזכות עצמי. משהו נשי, שאדע את מקומי. אז נעניתי לדרישות כדי שלא לעורר התגוננות גברברית רעילה. הנה, אינני בזכות עצמי. שכבתי עם השטן כדי לקבל את כוחותי. וגם התעופה שלי מוגבלת. נשית. רק חתול לא אימצתי. שלא ישרף יחד איתי.

יובל מישורי

מטאטא

"אני אומרת לך, אין על הדגם החדש של דייסון. יש לו עוצמה שחבל על הזמן, הוא זריז, קל, ומאוד נוח לשימוש. את לא תצטערי אם תקני אותו." אשת המכירות היתה מאוד נחמדה, אבל גם די אסרטיבית. ראיתי בעיניים שלה שהיא צריכה את המכירה הזו. "לא יודעת... יש לי דגם ישן של הובר שעושה את העבודה נהדר. לא חבל סתם לזרוק אותו לפח?" "הובר?? איפה את חיה? עזבי שטויות, ובואי תצטרפי למאה ה-21! תכף תגידי לי שאת משתמשת במטאטא של אמא שלך בשביל הנוסטלגיה." "האמת שכן... לפעמים," אמרתי, והרגשתי את הסומק עולה בלחיים שלי. ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי, אבל בכל זאת רציתי לברר מה המחיר של הדייסון. "אם רק היה לי את התקציב..." נאנחתי אנחה מזויפת והבטתי בה. היא קלטה את הסימן המוסכם ופצחה בנאום על שלל אפשרויות המימון של החנות. באמצע הנאום נכנסה לחנות הקפטנית שלי. היא תפסה אותי בזרוע וגררה אותי החוצה בנימוס תקיף. "עזבי אותך מהצעצועים האלה," היא אמרה לי, "אנחנו כבר באיחור לאימון קווידיץ'. יאללה, זריז!"

יובל מישורי

מטאטא

טיטאתי את התא היטב היטב, ותהיתי בשנית אם טעיתי כשטענתי בדיסרטציה שהטאוטולוגיה הקונטיננטלית היא רפטטיבית. התתרן הדיקטטורי טיווח אותי עם תחתית קרטון ונבח "טטיאנה, תזיזי ת'תחת!". הסטתי את המטאטא למיטתו ונתתי בו מבט של טירוף טוטאלי. טמבל מטופש.

Varda

מטאטא

״בחיי שלא הייתי מנחש.״ אילו היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה - הייתי יכולה לקנות נתח קצבים נאה ועסיסי ולארח ערימת חברים לערב בשרים מעולה. יש לי פנים תמימות, של ילדה טובה. כזו שאיש לא יעלה על הדעת שהיא מבריחה סמים נניח, או מעשנת בשירותים בהפסקה. פני מלאך 🙂 גם כשאני מדברת, אני נשמעת ממש נורמטיבית, משכילה. מבית טוב שכזה.. גם עיסוקי היומיום שלי אינם מעידים על כלום. רגילה, תואמת ציפיות. אבל את המבט המרושע והזדוני אני מחביאה היטב מאחורי משקפי השמש שלי והמטאטא? המטאטא נמצא עמוק בארון ומשמש אותי רק בלילות ירח מלא…

ערן ארבל

לחות

המדבר מעלינו. החולות החמים. האוויר הצחיח. מלכודות הרוח ממירות את מה שיש למה שצריך. החליפות שומרות על מה שנשאר. דבר לא מבוזבז, דבר לא נשפך. בשבילי, העובדה שאתה יורק על הרצפה כי תקוע לך משהו בגרון היא כמו, בשבילך, לזרוק יהלומים אל הרוח.

Temp hadtoask

מעלית

נמצאת במעלית יורדת שדלתה פתוחה. הקומות - פיסות זכרון, שאריות מחשבות, סלילים לא גמורים. היא מאיצה והקומות מצטרפות זו לזו. צבעים וקולות וריחות נארגים למרבד אחד. חבטה אדירה עוצרת את הירידה. הודעה מופיעה - העדכון והדחיסה הסתיימו בהצלחה. צאי לדרך.

Temp hadtoask

שבוע

כשאחרון המבקרים יצא את הדלת, והמולת הקולות שלא פסקה כל השבוע נרגעה, הצלחתי בשקט שנוצר, למצוא אותך בתוך הלב שלי, ולספר לך כמה אני מתגעגעת.

Temp hadtoask

ריבה

רגע לפני שנרדם, אמר הילד שמחר צריך רולדה עם ריבה לגן. וזהו. לך תאלתר רולדה, חשב בדרך למטבח. לקח מהשיש כיכר לחם כמעט שלמה וקילף את הקשה. את הגוש הרך שנותר רידד למעין מלבן, מרח הריבה, גלגל לגליל שכוסה בריבה ופרורי מקופלת שמצא. יש רולדה. בערך.

Temp hadtoask

עמוד

בלילה חלם שהוא רץ. הרגיש את האוויר הקר מסביב ואת הנשימות הקצובות, מתאימות את עצמן לתנועת הרגלים שחובטות באדמה ברעש קל. הביט אל האופק, אל הנוף מסביבו, חופשי. "עָמוֹד!" ראה שלט על עַמּוּד מולו. הוא נעצר. מופתע. התעורר. ולצידו הכיסא ההוא.

Temp hadtoask

מדרסים

"אבל מה עם המדרסים?" שאלה סינדרלה את הפיה, "איך אנעל את סנדלי הזכוכית העדינות האלה עם המדרסים שלי?" הפיה חייכה ואמרה: "אהובה, אלו סנדלי זכוכית מותאמות עם מדרסים מובנים רק בשבילך". וזו הסיבה האמיתית שסנדל הזכוכית האבוד התאים רק לה.

Temp hadtoask

מגרש

כשהמשטרה ביקשה שתבוא למסדר זיהוי של השודדים שלקחו לה את הרכב, שכחו לספר לה, שבמקום חדר עם זכוכית חד כיוונית, היא תמצא את עצמה במגרש מול 8 גברים, נדרשת להתקרב למי שאולי היא זוכרת. זו הסיבה שהעדיפה לשכוח ולא לזהות אף אחד.

Temp hadtoask

פרנסה

כל פרנסי העיר עמדו סביב קברו ולא פסקו מלהלל ולשבח אותו, ואל מול כל המילים המיטיבות בקעה מתוכה זעקה גדולה על מי הוא היה באמת. בתגובה הקהל ביקש שתשתוק, כי עכשיו הוא מת וצריך להזהר בכבודו.

Temp hadtoask

לחות

היא הביטה בו - נעליו ספוגות, מכנסיו מלאות בוץ, חולצתו רטובה, ושערותיו הלחות שטפטפו טיפות רכות על פניו. עיניו זהרו משמחה ופיו צחק בקול, בעודו מקפץ בשלולית גדולה, בעליזות מדבקת. הביטה דרך עיניה הלחות וחיוך נסוך על פניה.

Temp hadtoask

מטאטא

כשעברו לגור ביחד, הוא הביא לה מטאטא ולימד אותה איך לטאטא נכון. היתה גם דרך נכונה לשטוף כלים ודרך נכונה להחליף מצעים ובכלל - לכל דבר הייתה הדרך הנכונה, כלומר שלו. כשעזבה, שברה את המטאטא ההוא, והשאירה חלקיו בכניסה. יודעת שלא יבין.

שלמקו

לחות

216 (ג) (3) האומר במקום ציבורי "זה לא החום, זאת הלחות" דינו - שלושה חודשים באראקיס

שלמקו

מטאטא

הפטנט על שימוש בננו-צינוריות פחמן לאריגת מטאטאים לא התקבל, לאחר שבהדגמה הוא טאטא את המרצפות מעל רצפת משרד הפטנטים.

Z4Zima

מטאטא

‏הוא מתבונן בה מטאטאה והמבט שלו מעביר בה זרמים. היא רוצה לעשות את כל מטלות הבית עבורו גם אם כל החיים שנאה לנקות. היא מטאטאה את הבית בשבילו, שוטפת כלים, מבריקה את הכיור, שמה חול ניקוי באמבטיה ומקרצפת. היא מאושרת במדים הקטנים שנתן לה, מרגישה איך החזה שלה מטלטל עם כל תנופה שעושה. איך העיניים שלו בולעות אותה. איך הרצפה מתפנה מאבק השבוע, ערוכה ומזומנת למשחקיהם. עוד היא מתכופפת מולו עם היעה, נחשפות בפניו עגבותיה הרכות. אם יקום הבית לא יהיה נקי, הערימה תשאר על הרצפה, אבל הוא יתנפל עליה בתאוות בשרים רעבתנית. היא כלכך רוצה להיות טיזרית. אך נשימתו בטוחה וסדירה. ‏הוא מכיר אותה, הוא יתן לה לנקות הכל, היטב, לא יתן לה לפספס דבר. לאחר שתניח את המטאטא במקום, ישבח אותה, יפנק אותה על העבודה המאומצת. בדרכים בהן מפנקים שפחה.

רן ארד

מאבק

קולות הסירנה מילאו את האוויר. אני לא יכול יותר, חשבתי. חד, דוקר, לא מתפשר, צווחות עולות ויורדות. שישרף העולם, שיתפוצץ הכל כאן, אני לא מסוגל. אני מרגיש כאילו לא ישנתי כבר שנים. הגוף שלי לא מגיב, ואני אפילו לא רוצה לגרום לו להגיב. היבבה המחרידה לא מפסיקה, מצלצלת באוזני. שיקחו אותי ואת הזוועה הצורחת לאלף עזאזל, שיבוא שדי הגיהנום עכשיו, עכשיו שיבואו, אני רוצה, רק לא לקום שוב, רק להפסיק לשמוע את את הקרשנדו הצורם הזה שמפלח כל חלקה טובה בנפשי, שמנקז ממני כל דבר טוב ומטיב, משאיר ממני רק קליפה יבשה וחדה כמו דרדר, עומדת להישבר בכל משב רוח. אאאאוווואאאאוווואאווו אני אוסף את נפשי הקרועה לאלפי גזרים, מאגרף את ידי ונועץ את ציפורני בבשר כף ידי כמעט עד זוב דם, אולי ברקי הכאב יאירו את דרכי. רגל רעועה מונחת תחתי, אחריה השנייה, גב כפוף, ראש חפוי, ידיים מגששות קדימה, מוצאות את מעקה העץ ונאחזות בו כמו טובע בחבל. אני מכריח את עיני להיפתח, לאט, כמו לוחות ברזל חלודים, מכריח את מוחי לראות, לקלוט, להבין, מוצץ, חיתול, בקבוק?

ערן ארבל

מטאטא

טוני חד-טון? זה היה אני. גרוטו. גם אני. המשלוח הקולומביאני הראשון שהמשטרה תפסה לפני חודש? אני ארגנתי את זה. שערוריית המין של המושל המכהן? גם שלי. רק תגיד מה אתה רוצה, תראה את הכסף, וזה יטוטא מתחת לשטיח.

ערן ארבל

מאבק

כנסיית הנובה המחדשת נראית כמו שהייתם מצפים: הרבה ספסלים, במה גדולה, אבל במרכז הבמה, ההולוגרמה של שנותיה האחרונות של מערכת השמש רצה בהילוך מהיר, מראה את השמש קורסת, ואז מתפוצצת ומפזרת לחלקיקים את כל כוכבי הלכת. ומתחתיה כתוב: "מאבק באתם ואל אבק תשובו".

יובל מישורי

מאבק

ישבתי במושב האחורי של הניידת והסתכלתי החוצה בדאגה. הייתי בעין הסערה, על אי שקט בלב ההמולה והטרפת שמסביב. ניסיתי לקלוט פרצופים, אבל החלונות המטונפים והמהומה לא עזרו. ים של אנשים, חלקם במדי משטרה וחלקם בחולצות שלנו, התערבבו זה בזה. החברים שלי ואני בסך הכל ניסינו לקיים הפגנה לא-אלימה בצומת רעננה, ואפילו קיבלנו אישור מהמשטרה. טוב, כולנו יודעים מה האישורים האלה שווים. מה אנחנו אשמים שהגיעו כמה פרובוקטורים והחליטו לרדת לכביש ולחסום את כביש 4? בעוד אני מסתכל בחלון הקרוב אלי, הדלת הרחוקה ממני נפתחה, שוטר ג'ינג'י זרק פנימה את נועם, וטרק את הדלת אחריו. היה לנועם חתך בזרוע, אבל לא נראה שהוא שם לב. היה לו מבט משולהב בעיניים והוא הביט בי בחיוך מאוזן לאוזן. "מה אתה מחייך?" נזפתי בו. "ברור לך שזה חיסל את הסיכוי שלנו לעשות תהלוכה לבית של ראש הממשלה בשבוע הבא." "עזוב שטויות. ראית מה הולך פה? סופסוף קצת אקשן!! בשבוע הבא יהיו פה 500 איש, מבטיח לך. פה זה יהיה בלפור החדש!" נועם תמיד חלם להצית את המהפכה הבאה, אבל בכל פעם ששאלתי אותו על הפרטים הקטנים, הוא התבצר מאחורי סיסמאות ואמירות כלליות. לזכותו ייאמר שהוא בחור מבריק. לא סתם הוא הגיע ל-8200 ופתח סטארט-אפ מצליח. "אתה לא קולט? הולכים לעצור אותנו, יהיה כתב אישום, משפט, נצטרך עו"ד, נפסיד ימי עבודה, ובסוף הרי ברור לך שידפקו אותנו פה עם קנס רציני ומאסר על תנאי." החיוך לא עזב את הפנים של נועם, אבל הטון שלו נהיה יותר רציני. "זה שווה את זה, אחי. לא באנו הנה בשביל להתחבא, באנו בשביל לעשות שינוי, ולפעמים שינויים זה כואב. יהיה בסדר!" בסוף שחררו אותנו בלי מעצר, אבל רק בגלל שלאבא של נועם יש בן-דוד שהוא שופט מחוזי.

יובל מישורי

מאבק

בדרך לשם נסענו בדרכי עפר מצהיבות והרמנו עננים של אדמת מדבר. במבט לאחור אפשר עדיין לראות אותם, כי הרוח תופסת אותם ומשחקת בהם, לא נותנת להם ליפול בחזרה לקרקע. בדרך חזרה בקושי ראינו את הדרך שלפנינו, בגלל שאותם עננים הפכו כבר לסוג של סופה מקומית. מאבק באנו ואל אבק נשוב.

אלה סטיקלרו

טעות

"ראיון מעולה, התקבלת. הגיעי מחר בבוקר למגדל של מרלין ותתחילי בלימודייך. אני בטוח שתהיי שולייה נהדרת." "אני חושבת שמדובר בטעות, הגעתי לתפקיד משרתת הנסיכה." "עופר?" "אופק." "אה. תרצי להישאר בכל זאת? את מושלמת לתפקיד."

אלה סטיקלרו

אגוז

הנסיך הרג את הדרקון שאהבה. כשהיא התאבלה, הוא זכה לתשואות והוכתר למלך. המובחרים שבלוחמים הקיפו אותו יומם וליל, היה לו טועם שבדק את האוכל לרעל ואף אדם לא שהה איתו באותו אולם אם לא בדקו היטב את עברו וקשריו. אך האופה ידעה משהו שסייע בנקמתה: הייתה לו אלרגיה קשה לאגוזים.

אלה סטיקלרו

הליכה

טכנאי החלליות הגיע לקורדינטה שאליה הוזמן והחנה את החללית האישית על גבי הגדולה. הוא לבש את החליפה, וידא שהחבל קשור היטב, הפעיל מוזיקה בקסדה ויצא. הליכת חלל עדיין נחשבה מסוכנת ומעטים היו מוכנים לעסוק במקצוע כמו שלו, אך הוא אהב את העבודה הזו. הוא אהב את הבדידות והשלווה.

אלה סטיקלרו

לוח

זה התחיל כשהירח הסתקרן לגבי הבחור האחר והחליט להשאיר לו פתק על לוח המודעות. השמש השיב בפתק משלו, ומשם זה התגלגל. במשך חודשים הם התכתבו והתקרבו, ללא יכולת להתראות. בני האדם כינו זאת "ליקוי", אך כשהשניים נפגשו סוף סוף והתנשקו, הם לא הרגישו שברגע הזה חסר להם דבר.

אלה סטיקלרו

נמש

"שלום, הגעתי אל הקוראת בנמשים?" "אכן. אנא שב כאן. עכשיו הסתכל אליי. הממ... מעניין..." היא שלפה עט והתחילה למתוח קווים בין הנמשים שעל פניו. "אני רואה פה את הדובה הגדולה, אוריון ומזל דגים... נראה שצפוי לך עתיד מזהיר, אך כדי לשמור על התמונה עליך למרוח הרבה קרם הגנה."

אלה סטיקלרו

אקלים

"נתנו לך לבחור לאן ללכת ובחרת בגיהנום?" "ברור, מה. המוזיקה פה יותר טובה." "תירוץ גרוע. לא שווה את החום שיש פה תמיד לעומת האקלים הנוח של גן עדן." "יש מזגן וגלידה, אפשר להתמודד!" "עדיין לא מאמין לך שזו הסיבה." "טוב, בסדר, רציתי לקבל קרניים וזנב."

אלה סטיקלרו

מעלית

מדרגות היו החומר שממנו קורצו הסיוטים שלי. אינסופיות, מתהפכות וזזות מנקודה לנקודה, ואני רץ בהן בחוסר אונים ולא מגיע לשום מקום. אז פניתי להנהלה, והמדרגות הוחלפו במעליות: עולות לשמיים ואז צונחות לבטן האדמה, נוסעות במהירות ואז דופקות ברקסים.

אלה סטיקלרו

שבוע

בהתחלה חשבתי שזה ייקח שבוע. אחר כך חשבתי שזה ייקח חודש. ואז חשבתי שזה ייקח שנה. אחרי 15 שנה ויתרתי על ההמתנה לנסיך והתחלתי להתיידד עם הדרקון ששמר על המגדל.

אלה סטיקלרו

ריבה

הרישיון לכישוף נשלל ממנו לאחר שעזר ל"אנשים הלא נכונים", לטענת השופטת. הוא נותר כעת ללא מקצוע וללא רוב הציוד וחומרי הגלם, שנלקחו משום שנחשבו מסוכנים. כל מה שהשאירו לו היה סט של כלי הרבליזם. בלית ברירה הוא יצא לדרך חדשה, ובמקום לרקוח שיקויים החל לרקוח ריבות.

אלה סטיקלרו

עמוד

פעם בשנה, באותו היום, הוא הוציא מהמגירה התחתונה את היומן שהיה שלה. היה בו עמוד אחד שסומן בסימניה מבד, בעזרתה פתח את היומן. עיניו רפרפו לתחתית אותו עמוד, שם נכתב בעט כסוף: "תזכרו שהחיים לא נמדדים בכמות השנים שהיה לכם דופק, אלא בכמות הפעמים שבהן הדופק הזה עלה."

אלה סטיקלרו

מדרסים

הייתה לה הליכה מוזרה. ילד אחד הציע שתתאים מדרסים,כי לו עשו וזה ממש עזר. ילדה אחרת סיפרה על נעלי נוחות מיוחדות שאמא שלה קנתה. המחנכת המליצה על אורתופד שעזר לאחיין שלה. אבל היא כל כך התאמצה לסדר את השיער כך שיסתיר את הקרניים שהחלו לבצבץ, אז להרוס הכל ולספר שהיא סאטיר?

אלה סטיקלרו

זיכרון

לפעמים, כשהיה נוגע בידו של אדם אחר, הוא חווה פלאשבק, זיכרון של אותו אדם. עם הזמן הוא למד לא לספר על הכישרון המשונה שלו לאף אחד ופשוט נמנע מלחיצות ידיים. הוא כמובן לא ציפה שכאשר יחזיק את ידה של מיקה, הבחורה שאיתה התחיל לצאת לאחרונה, יגלה איך נראה השאול מבפנים.

אלה סטיקלרו

מגרש

מגרש השדים סיים את הטקס. מפיו הפעור של הילד יצא ענן שחור שעף מבעד לחלון, ואז הילד התעורר. בני המשפחה הודו לו, הוא ארז את חפציו ויצא לדרכו. "תודה לך, מחלץ השששדים!" הוא שמע קול מאחוריו. "תפסיק לעשות שטויות ולא תיתקע בתוך אנשים, עזאזל. זאת כבר פעם שלישית החודש."

אלה סטיקלרו

פרנסה

"צאו החוצה, קטנות, יש לי משהו בשבילכן", קראה וחשפה סל פירות יער. היא שמעה צחקוקים סביבה והרגישה את האשליות שהפיות ניסו להטיל עליה כשהתקרבו לאכול. איסוף אבק פיות היה ללא ספק עבודה מאתגרת, אך הייתה לה הרגישות המנטלית הנחוצה לתפקיד. תכלס, גם היה בזה כסף לא רע בכלל.

אלה סטיקלרו

לחות

דורותי שפכה דלי מים על המכשפה, והאחרונה צרחה. "ילדה טיפשה! מה עשית?!" "הנה לך, מכשפה רעה! עכשיו את תמסי ותיעלמי!" "אמס? על מה את מדברת?" "הקוסם אמר לי..." "השיער שלי רגיש ללחות. עכשיו אני צריכה לייבש ולסדר אותו מחדש! עופי מפה, ילדה מעצבנת. קחי את החברים שלך ולכי."

אלה סטיקלרו

מטאטא

"בעבר קראו לזה כישוף", סיפרה למתלמדת שהשתרכה אחריה בעת שסידרו את המעבדה לסגירה בסוף היום. "בהמשך קראו לזה אלכימיה; היום קוראים לזה מדע. הידע התרחב והשיטות התקדמו." הן יצאו והיא נעלה את הדלת. "לצערי דבר אחד לא השתנה. נתראה מחר!" אמרה כשעלתה על המטאטא והמריאה לדרכה.

אלה סטיקלרו

מאבק

לאחר שעות ארוכות הוא יצא מהיער האפל. בגדיו נקרעו ונשרפו פה ושם, נוצות היו תקועות בשיערו הסתור ונצנצים דבקו לכל גופו. הוא עצר, מתנשף, והניף בניצחון מגילה עתיקה למראה. היא גיחכה. "ת'אמת, לא חשבתי שתצליח לקחת את זה מהחד-קרן. עכשיו תורך לבחור את המשימה שלי."

שלמקו

מאבק

לא עולה לי שום רעיון לסיפור בנושא מאבק, אבל לא לדאוג - בסוף אני אצליח!

ג'ני פילצ'ין גלעד

מאבק

"מה אתה קורא?" "סיפור על צייר כושל שרק רצה קצת הכרה בחיים ושמישהו יאהב אותו. הוא שוקע בפנטזיה שבה הוא נרדף על-ידי קבוצת אנשים שמעולם לא פגש אך מאיימת עליו בעצם קיומה ויוצא למסע אמיץ לסקל את תכנית ההשתלטות שלהם על העולם..." "תן לי את הטינופת הזאת. הנה, נסה את רומח הדרקון במקום."

רן ארד

הודעה

היא שירבטה לו הודעות על שריונות של צבים, במי השלוליות העכורים, על כנפי פרפרים, ומתחת לסלעים היכן שהחרקים המתכדררים מתחבאים. היא כתבה לו "חכה כאן!" ו"רק עברתי!" וגם "בקרוב אחזור!" על עלה של אזדרכת היא רשמה "לאן אתה הולך?" בנגיסות של זחל ירקרק-אפור. הוא הלך, סבב, רקע, קורא בכל את כתב ידה, ידע שהוא רוצה בה שוב, ידע גם שאינה רוצה. שריטה של אצטרובל על לחיו, משיכה של קוץ במכנסיו, אך הוא חייב להמשיך אל היער, לראות אותה במו עיניו. פרכוסי הזבובים בקורי עכביש אותתו לו "לך! שוב! חזור!" בלובן שיניים על אודם גרון נחרט רק "עצור!" אז שלף את חרבו וכתב בנתזי דם על קליפת עץ חומה, "מילותיך לריק" הוא רשם, "דעתי איתנה, חתומה." רמשים נרתעו, עכברים נפוצו עת בזעם עבר, מפיץ לכל עבר את ריחו הזר, ריח כבוד עקר. הוא פרץ אל קרחת היער, חרבו הנוטפת מולו, אך היא לא הייתה שם יותר, לא תהייה, ותו לא.

אלה סטיקלרו

הודעה

‏ישבתי לאכול בחוץ כשהיונה הגיעה ונחתה לצדי, פתק קשור לרגלה. "בואי נראה מה הבאת לי... אה, זה האחד שאני כתבתי. גם הפעם לא מצאת אף אחד, מה? לא נורא. תאכלי ותנוחי, בעוד כמה ימים ננסה שוב." כמעט שנתיים מפרוץ המגיפה. שבעה חודשים ואחד עשר ימים מאז שראיתי אנשים בפעם האחרונה.

Z4Zima

מאבק

‏מאז התפוצץ הרומן הם בדום שתיקה, לא הספיקו להיפרד, רק כמה אי-מיילים חפוזים סגרו את הגולל על מה שהיה אי המפלט של שניהם. סערה עמוקה של גוף ונפש. שני זרים בשעות גנובות, מגעים חטופים, שהפכו פתאום לגוף אחד. לשחייה זו בעומקו של זה, בנימים הכי קטנים של הנפש, במרחבים הגדולים של התאווה. מביאים למיטה סודות שהסתירו מהעולם, תשוקות אפלות שהפכו בהיתר צפון למימוש סוער. לא תכננו להתאהב או חיפשו, לכל אחד מהם חיכתה אהבה גדולה ובית, ילדים. הם לא רצו להרוס משפחות. הסכימו מראש שאם יתגלו, זה יחתך חד וחלק. עכשיו, בא השקט, והשאיר אותם בודדים מול משפחותיהם המושלמות המרוסקות. כל כך כואב שלא להתנחם ביחד. כל כך שורף שלא יספיקו את הדבר הבא. לדעת מה קורה לאחר. כל בוקר מול המייל הריק לכתוב ולמחוק. כל לילה לפני שהשינה באה למחות זכרונות טרופים של תאווה, ולחבק את החוקיים. מכל האושר הגנוב נותר רק מאבק, לקבור הכל ולהמשיך הלאה.

יובל מישורי

הודעה

סגן דהאן יישר את החולצה וסגר את הכפתור. הצווארון המגוהץ הפריע לו בצוואר, והשרוולים שפשפו את הזרועות שלו כשהוא זז. הוא שנא מדי א', הם אף פעם לא יושבים עליו נוח. "דהאן! תזיז את עצמך!" סרן אשכנזי קרא לו מבחוץ. הוא לקח את התיק ויצא. הסרן כבר ישב ברכב הלבן, גם הוא במדי א' ומשקפי דיסטנס, והמנוע פעל. דהאן התיישב ליד הסרן ללא מילה והם נסעו. כל הדרך צפונה אשכנזי לא סתם את הפה. סיפר על החברה שלו, על הטיול שהוא מתכנן אחרי השחרור, על עסק שהוא הולך לפתוח, סיפר בדיחות גסות, והעיר הערות על כל מכונית ספורטיבית שחלפה על פניהם. דהאן ישב ושתק רוב הזמן, או תרם לשיחה את המינימום ההכרחי. הוא הביט בנוף שלצד הכביש האינסופי, וראה איך הצהוב של המדבר מתחלף לאט בשיחים ירקרקים, ועם הזמן מצטרפים אליהם גם עצים פה ושם. לבסוף הגיעו אל המושב, ונכנסו דרך שער הבטחון, כשאשכנזי מצדיע לשומר עם שתי אצבעות. הם מצאו את הבית ועצרו את הרכב, אבל אשכנזי היה חייב לסיים את הסיפור שלו. "...ואז היא אומרת לי שהיא לא יכולה לטוס כי אין לה ויזה. עכשיו, לארגן ויזה זה סיפור של חודשים! בקיצור, נדפקו התכניות. טוב, יאללה, בוא נגמור עם זה ונחזור לפיקוד." הם יצאו מהרכב, ואשכנזי הוביל את הדרך אל דלת הכניסה. דהאן הלך צעד אחריו עם תיק המסמכים. הם צלצלו בפעמון, ואשכנזי הוריד את משקפי השמש. אישה בשנות ה-40 לחייה פתחה את הדלת במבט תמה. אשכנזי פנה אליה בקול שקט ורציני, שנשמע מלאכותי לחלוטין לאוזניו של דהאן. "גברת סגל? שלום לך, אנחנו מפיקוד דרום. נוכל בבקשה להיכנס?" שפתיה של האישה החלו לרעוד, עיניה התמלאו בדמעות והיא כיסתה את פיה בידה. היא שמעה בחדשות על התרסקות מטוס האימונים, ועכשיו פחדיה הגדולים ביותר התממשו. רגליה קרסו תחתיה והיא שקעה לרצפה, ממררת בבכי איום. שני הקצינים ניסו לנחם אותה, אך לשווא.

יובל מישורי

הודעה

"קח עוד הלילה את הדליים הסגולים, ותעביר אותם לחנווני" איציק קיבל את ההודעה בתמהון, וניסה לפענח את תוכנה במשך שעה ארוכה. אין לו שום דלי! בטח זיווה תדע מה זה אומר. ואז הגיעה ההודעה השניה. "תיקון: אל תזיז את הדליים הסגולים ממקומם" איציק טפח לעצמו על השכם בסיפוק. https://www.youtube.com/watch?v=FnR4TXZh5nk

Z4Zima

הודעה

‏כשנרדמה לקח את הטלפון שלה שנח לצידה, והקליד את הקוד הסודי. היא מחייכת בזמן האחרון יותר מדי למסך, נמצאת איתו כל הזמן, לוקחת אפילו למקלחת. היא רזתה, את השדיים היפים שלה עטפו חזיות חדשות. בכלל נראה שחידשה את המלתחה, ולא לפי טעמו. הבטן שלו התהפכה כשלחץ על תיבת ההודעות, וגלל. ‏״אהוב שלי, אני לא יכולה לחכות עד לפעם הבאה. לסגור את הראש שלך בין הרגליים ולשכוח מהעולם שבחוץ היה כל כך טוב, חשבתי שיאבדו לי כל הנוזלים בגוף. מקווה שהטעם שלי ילווה אותך, כמו שאני מגלגלת את הטעם שלך בשפתי. מכורה לך.״ ‏העולם שהכיר חשך עליו. דבר אחד לחשוד, ושני לראות שחור על גבי לבן שאשתך בוגדת. והיא אפילו לא ניסתה באמת להסתתר. הוא רצה לשבור לה את הטלפון. הוא רצה לשבור לגבר ההוא את העצמות. תחושת קבס עלתה בו. הילדים ישנים בחדר הסמוך. זה לא הזמן לעורר מהומות.

ערן ארבל

הודעה

בארקטורוס הצטופפו סביב המסך. עשרות אלפי מדענים ומהנדסים עבדו עשרות שנים בשביל להגיע לרגע הזה. ההודעה הראשונה של האינטרנט הבין מערכתית עמדה להגיע. היה פינג קטן אות, שבריר שנייה של עיבוד ואז שורה של טקסט: "מר ווטסון, בוא הנה, אני רוצה לראות אותך." בכדור הארץ חיכו לתשובה במתח. ואז גם המחשב בצד הזה פלט רשרוש סמלי ושורה של טקסט הופיעה על המסך: "באמת? זה מה שבחרתם? נורא מקורי." צחוק מוחנק פשט בקהל. "מה?" אמר הטכנאי שישב ליד המקלדת. "זאת קלסיקה!"

ג'ני פילצ'ין גלעד

הודעה

אני עדין מתקשר כל יום כדי לשמוע את הקול שלה. בימים קשים אני מתקשר יותר מפעם אחת. "הי," היא אומרת באותו קול שנשמע תמיד על סף צחוק. "זו בדיוק השיחה שחיכיתי לה!" אני מזיז את השפתיים עם הטקסט, טועם אותו. "אני בטח בשירותים או משהו. נתראה אחרי הביפ!" ציפצוף. שקט. בדידות.

ג'ני פילצ'ין גלעד

מאבק

"מה אתה קורא?" "סיפור על צייר כושל שרק רצה קצת הכרה בחיים ושמישהו יאהב אותו. הוא שוקע בפנטזיה שבה הוא נרדף על-ידי קבוצת אנשים שמעולם לא פגש אך מאיימת עליו בעצם קיומה ויוצא למסע אמיץ לסכל את תכנית ההשתלטות שלהם על העולם..." "תן לי את הטינופת הזאת. הנה, נסה את רומח הדרקון במקום."

ג'ני פילצ'ין גלעד

מיתוס

"אמא'לה מפלצת!" "אנחנו מעדיפים לקרוא לעצמנו 'עוג,' או במקרה שלי 'עוגיה,' כי אני בת." היא מרימה את סנטרה הגדול בחשיבות, מבליטה את ניביה התחתונים. "עוגיה לא נשמע מאיים." "זה כי אנחנו לא מאיימות. אומרים עלינו שאנחנו מקשטות את הבתים שלנו בגולגולות, במעיים של ילדים, שטויות כאלה." "ואתן לא?" "מה פתאום! מה אנחנו, טרולים?" "איזה קטע! והשרשראות משיני קורבנות?" "אורקים. וגם הם לא תמיד עושים את זה. רק חובבי היצירה והמלאכה." "אז... אז את לא עומדת להרוג אותי?" "אה, זה דווקא כן. כי אתה אימבציל חשוך." היא אהבה להשתמש במילים ארוכות. הצליל שלהן מהנה כמעט כמו גולגולת מתנפצת.

ערן ארבל

מיתוס

"אבל, אמא, אני לא רוצה לישון." "אתה זוכר מה סיכמנו." "כן..." "אתה רצית סיפורים שכוללים אותך וסיפרתי לך. ובסוף הסיפור אתה מת, אז..." "אז צריך ללכת לישון." "בדיוק. אז תעצום את העיניים ואני אדאג שלא יעירו אותך." "בסדר." היא כיסתה את קת'ולהו הקטן בכדור הארץ ויצאה בשקט.

יובל מישורי

מיתוס

הרועים שמעו רעש מוזר מכיוון העמק. "מה זה היה??" צעק ארסטוס אל אחיו הגדול בבהלה. מספר תיישים פעו בעצבנות. "ששש!! סבא סיפר לי על האל פאן. אתה יודע שפאן יכול להבהיל את העדרים? סבא קורא לזה 'פאניקה'. דבר בלחש!" ענה אגתון. ארסטוס העדיף שלא לבדוק את המיתוס, והחריש.

יובל מישורי

מיתוס

המשלחת האקדמית עמדה מול הפירמידה הגדולה והביטה בהשתאות. אחד מהם צילם תמונה, והאחרים ניהלו דיון סוער. "מדובר בבניה עתיקה ביותר. כיצד יכלו לבנות את המונומנטים הקולוסליים האלה בלי טכנולוגיה מתקדמת? אין מנוס מהמסקנה שהכל נעשה על גבם של עבדים," אמר המומחה להנדסה. "זהו מיתוס נפוץ," תיקן אותו הארכאולוג הראשי, "אבל שגוי מיסודו. באזור ההוא" - הוא הצביע לשטח מדברי מאחוריהם ולשמאלם - "התגלו שרידי מגורים של פועלים, והממצאים שם מעידים על רמת מחיה גבוהה מהממוצע. אלה ככל הנראה היו שכירים." רחש עבר בקבוצה. הארכאולוג המשיך והסביר על התרבות המצרית העתיקה ועל חשיבותן של הפירמידות, וסיים במילים: "כמובן, מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא רק קצה הקרחון. רוב הפירמידה ופירמידות נוספות קבורות תחת עשרות רבות של מטרים, כתוצאה מאלפי שנות סופות חול. למזלנו, האקלים המדברי שימר את הממצאים גם לאחר שבני האדם נטשו את האזור." הביולוג שאל "הסיפור על כך שבני האדם הרעילו את עולמם עד שנאלצו לנטוש אותו, גם הוא מיתוס?" מומחה האקלים הרים את מבטו לשמיים וענה "לא, לצערי זה אינו מיתוס. הם זיהמו כל חלקה טובה, רמסו את האיזון העדין של המערכת האקולוגית ופגעו בתהליכים המאזנים את האקלים. ככל שמספרם גדל, כך הם ששו לבצע עוד ועוד פשעים כנגד כוכב הבית שלהם. בסופו של דבר הם הביאו אותו לנקודת אל-חזור, ומשם הדברים הידרדרו במעגל שהזין את עצמו, עד שלא נותרה להם ברירה אלא לנטוש. טוב, חברים, אנחנו סופגים כאן קרינה מסוכנת. כדאי לחזור." החבורה נחפזה להיכנס למעבורת והמריאה בחזרה אל תחנת החלל.

סופי טני

מיתוס

מירב לא האמינה לי כשאמרתי לה שיש לי כרטיסי טיסה למיתוס. כלומר, היא האמינה שיש לי כרטיסי טיסה, אבל היא לא הבינה לאן אני נוסעת. שלוש פעמים היא שאלה אותי איפה זה, אמרתי לה שזה ביוון והיא עשתה כן עם הראש אבל ראיתי בעיניים שלה שאין לה מושג מה זה. אפילו ביום שטסתי היא עוד שלחה לי "איפה את, ניפגש בקפה?" וכששלחתי לה שאני כבר בשדה, ועוד חצי שעה בורדינג, היא רק ענתה "אה. תהני מלא!" ואפילו לא ביקשה שאשלח תמונות. מה זה משנה. בסוף הגעתי למיתוס, ולא נראה לי שאני חוזרת הביתה. כלומר, אני אחזור. ברגע שהמינוטאור פה יתן לי למצוא את הדרך החוצה מהמבוך. מעניין אם אפשר להביא הביתה אמברוזיה מהדיוטי.

הילה בניוביץ'-הופמן

מיתוס

הם בכלל לא הפכו לאבן כשראו אותה. הם פשוט לא ידעו מה לומר מול מישהי חכמה, רהוטה ודעתנית. שערותיה לא היו נחשים. היא פשוט לא אהבה לגלח את רגליה ובתי שחייה, או לצבוע, לסלסל ולעשות פן בבלוריתה. היא אהבה את עצמה בדיוק כפי שהייתה. הם קראו לה "מפלצת". היא קראה לעצמה "אישה".

Z4Zima

מיתוס

כשאפה נצמד לבטנו וכל איברו נבלע בגרונה לראשונה בחייו, הִסְכִין שכנראה הייתה אמת במיתוס שהכתיר את בעלת השפתיים שתחתיו כמוצצת הטובה בעיר. והיא חשבה לעצמה בסיפוק שהיה שווה לעבור את כל העיר ולגלות שהמיתוס על האנקונדה שבין רגליו היה מבוסס. ‏מאז לא נפרדו.

הילה בניוביץ'-הופמן

הודעה

הגבר זינק ממיטתו באישון לילה, פולט אנקת כאב. אחר כך קפץ על רגל אחת לאורך המסדרון החשוך, עד שלבסוף הגיע למטבח, שם עצר וקילל חרישית. על השיש נח פתק מקופל מזוגתו. מה היא רוצה, הנודניקית? חשב לעצמו. בפתק נאמר: "אל תשכח לקחת מגנזיום לפני השינה, שלא ייתפס לך שוב השריר."

רן ארד

שארית

"מבצע סבתא" כמעט נגמר, על השולחן הייתה שקית במבה עם חצי חתיכה ואבקה דביקה, ובקבוק קולה שבו נשאר רק שלוק קצינים. אלמוג נכנס למועדון, מסריח כמו חפשן אחרי שבוע שטח. הוא הרים את השקית, רוקן את האבקה בניעור לתוך הפה שלו, ואז שתה את מה שנשאר בבקבוק, שהיה 60% רוק. הוא התיישב לידנו וציטט, "קלאודיו אני סופר עד אחת!" "אתה מסריח, אלמוג. לך להתקלח." אמרתי בעייפות. "מבצע סבתא." הוא המשיך, לא שומע אותי. "יש דברים שגם כיבוש של חייזרים לא משנה." זרקתי עליו את הבקבוק הריק. חתיכת מטומטם, 54 דקות הצלחתי לא לחשוב על זה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

שארית

אור נרות החג מאיר את החדר הקטן, על קירותיו המתקלפים, המיטה המוצעת בקפידה בפינה, שבר שערה דקיק לאורך זגוגית החלון (בעזרת השם, רק שישרוד את החורף). מנחם מחזיק את השמש ומדליק, כמו נרות זיכרון, אחד עבור אבא, הרב יצחק אדלשטיין, אחד עבור אמא נחמה. נר למלכי הקטנה ולבשקי ולשניאור זלמן. ושוב הם כולם עולים בעשן, ומנדל מתייתם בפעם התשעים ואחת בחייו.

יובל מישורי

שארית

כשמחלקים את החיים, נראה כאילו החיבור ביניכם יוצר כפל משמעות, ובחיסור השגרה זוכרים את החיים בחזקת הרפתקה אל האינסוף. אמנם לפעמים הסוגריים לוחצים קצת, אבל עם קצת סדר בפעולות אפשר לכנס איברים ולהכות שורש יחד. ועם קצת מזל וצמצום, בסוף המשוואה תישאר לכם שארית נאה.

יובל מישורי

שארית

אחרי שפגע בי האוטובוס ההוא, עברתי תהליך ארוך וכואב. באמבולנס כבר כמעט מתתי, והפרמדיקים הצילו אותי. הגעתי לבית החולים במצב קשה, ושם הרופאים נלחמו לייצב את המצב שלי במשך יותר משעה. נאלצתי לעבור ארבעה ניתוחים קשים בראש ובגב, ואחרי כל ניתוח היתה תקופת החלמה ארוכה. החלק הקשה ביותר בשיקום היה הבדידות. ראיתי סביבי חולים אחרים שנעזרו בבני משפחה וחברים, ואצלי - אף אחד. ההורים כבר לא איתנו, אין אחים ואחיות, אין אישה וילדים, בקושי חברים לעבודה. אבל זה לא חדש לי, אני רגיל לזה. הסתדרתי כמו שאני תמיד מסתדר, ומצאתי את הכוחות הנפשיים. שנה עברה מאז התאונה. לקח זמן עד שלמדתי שוב לדבר, ועוד הרבה זמן עד שהצלחתי לשבת, לעמוד, ללכת. חזרתי לחיים פחות או יותר נורמליים, אבל כמובן שהרגשתי את החלל בליבי. הבדידות הולכת ונהיית קשה עם השנים, ולכן התחלתי לחפש קשר רציני. יצאתי לכמה דייטים שנראו מבטיחים, אבל כנראה שהצליעה שלי קצת דחתה אותן, ואף אחת לא נשארה איתי. לפני יומיים נפגשתי עם מישהי לארוחת ערב במסעדה סינית. אכלנו, צחקנו, נהנינו מאוד, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן התחלתי לחשוב שיש סיכוי שמישהי תאהב אותי כמו שאני. בסיום הארוחה פתחנו את עוגיות המזל. אצלה היה כתוב "לכי בעקבות הלב", ואצלי "אם תיזהר, תהיה מאושר לשארית חייך". לקחתי את זה כסימן מעודד. נפרדנו בהבטחה לדייט נוסף, ואני הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס שלי. כשחציתי במעבר החציה ראיתי את האוטובוס מגיע אלי במהירות, והספקתי לקפוץ אחורה למדרכה בשניה האחרונה לפני שהוא פגע בי. עמדתי שם וסידרתי את הנשימה, מאושר מכך שהפעם הצלחתי לחמוק מהמוות... ואז נפל עלי המזגן מקומה שלישית והרג אותי.

סופי טני

שארית

לארוחת הצהרים של שבת הכנתי צלי בשר עם תפוחי אדמה והרבה רוטב. אני אוהבת שיש בשפע, אז הכנתי הרבה, ולכן נשאר לנו ליום ראשון. רק מה? לא מספיק בשביל עוד ארוחה מלאה. אין בעיה! צ'יק צ'ק בישלתי ערימה של ספגטי, קצצתי את הבשר ובישלתי אותו ברוטב שלו עד שיצא רוטב בשר סמיך כזה, והגשתי אותו עם הספגטי. ביום שני הוצאתי מהמקרר את שאריות הספגטי עם הבשר. לא היה שם מספיק לארוחה שלמה. אין בעיה! מייד טרפתי פנימה שתי ביצים, הוספתי כוס אפונה מהמקפיא ואפיתי פשטידת בשר ואפונה כיד המלך. תענוג! ביום שלישי הסתכלתי על שארית הפשטידה. היא הסתכלה עלי בחזרה. הוצאתי מהמגירה את הסכין החדה, פרסתי לפרוסות דקות וטיגנתי קצת עם המון בצל. ביום רביעי לקחתי את הדבר הזה מאתמול, הוספתי שתי ביצים וטיגנתי ממנו קציצות. את הקציצות בישלתי אחר כך ברוטב אדום ותאמינו לי – ללקק את האצבעות. ביום חמישי אפיתי וולינגטון מבצק עלים שצ'יק צ'ק הפשרתי וגלגלתי סביב הקציצות שנשארו. ביום שישי אנחנו אוכלים דג. אבל לארוחת צהריים של שבת אני חושבת שאכין חמין של וולינגטון.

Z4Zima

שארית

היא אוהבת את השאריות שלו. שארית שזוחלת לה במורד הירך. שארית שמכתימה לה את התחתונים טיפין טיפין במהלך היום. שארית שדולפת לה מהתחת חרישית. שארית שמרחה על כל השדיים - להתבשם בו. כל מפגש ומה שנשאר ממנו. שמחזיר אותה אליו שוב לפעם הבאה.

רן ארד

נוח

אני בתוך נדנדת הכדור שלי, הוא עוטף אותי כמו ביצה, גב למטה, רגליים למעלה, תנועה קצובה, הנה והנה. קורי פלסטיק גמישים תחת רגלי, ריפוד תחת גבי, אני מרגיש איך הדם עולה ויורד בעורקים במין היפוך מוזר ומדגדג. רוח קלה נושבת, ממש טיפה קריר, בדיוק מספיק כדי לחבק את עצמי חזק, להתכדר לתוך הטבור שלי ולשכוח את העולם, משב נעים, ואז חמימות. חריקות ואנחות הקפיץ שעליו תלוי הכדור קצובות, קליק, אמפף, קליק, אמפף, אני מדמיין שהקפיץ הוא בתוך גופי, שכל נקישה וחריקה משחררת משהו בתוכי שהוא מתוח ותקוע, קליק, אמפף. השניות מתארכות, מתאדות, נוטפות, כמו מחזור מים של זמן, אני מרגיש אותו חולף סביבי, שנייה מתאדה, שנייה נוטפת, עשר, עשרים, שלושים. אבא! אבא, בוא שנייה!

ערן ארבל

שארית

אמא שנאה לבזבז אוכל. מה שנשאר אחרי ארוחת הערב הפך לפשטידה. סלט, עוף, הכל. מה שאפשר היה להכניס לתנור עם ביצה וקמח קיבל את המחזור האולטימטיבי. כשסופות הקפור הכחידו יבולים על בסיס קבוע, הודיתי לאמא. העולם מבזבז בממוצע שליש מהאוכל שלו. אצלי אכלנו יום נוסף על כל יומיים.

יובל מישורי

נוח

המזרן החדש הגיע למאה לילות נסיון. היא פיללה שיהיה יותר נוח לישון עליו, עם שכבת החומר המיוחד שאמורה לעטוף את הגוף בצורה מושלמת. אבל משהו בכל זאת לא נתן לה להרדם, והיא כבר חשבה לחזור לספה. כשהרימה את המזרן כדי להחזיר אותו, מצאה תחתיו עדשה. מאז היא ישנה כמו תינוקת.

ג'ני פילצ'ין גלעד

נוח

הוא מתחפר קצת יותר עמוק בתוך שמיכת האצות הרכה. הספינה הטרופה שהסב לעריסה מתנודדת קלות תחת משקלו. 'רק עוד חלום אחד...' הוא מתחנן. הוא בדיוק חלם על סוסי פוני באחו. קולות המתפללים על החוף חודרים אל עומק תודעתו הישנונית. הם אפילו לא מציעים פנקייק עם בייקון, או כוס קפה לרפואה. מה לא ברור להם במילים שהם עצמם אומרים? קת'ולהו פאקינג ישן!

יובל מישורי

נוח

היא יצאה מהבקתה שלה ופסעה בחול הלבן שבין עצי הדקל את עשרות המטרים אל החוף. בגד הים הלבן שקנתה בבנגקוק התאים לה כמו כפפה, והיא ידעה שהוא מבליט את רגליה הארוכות. הכובע רחב-השוליים השלים את המראה אליו כיוונה, והיא אחזה בספר וקרם שיזוף. כשהגיעה אל קו המים הביטה ימינה ושמאלה עד שאיתרה מיטת שיזוף פנויה. היא גררה אותה מספר מטרים למקום המושלם מבחינתה, ונשכבה עליה. הבוקר כבר כמעט עבר, אבל גם כעת לקראת הצהריים הים נראה פסטורלי ורגוע, והיא עצמה עיניים לרגע ונתנה לשמש ללטף את גופה. אחרי כחצי שעה של קריאה בשמש היא הרגישה נוכחות לידה והרימה את ראשה הצידה. לצידה עמד גבר שנראה מעט מבוגר ממנה, לבוש במכנסיים קצרים וחולצה פרחונית, והביט בה בעניין. "את ממליצה על הספר?" הוא שאל במבטא אוסטרלי ובחיוך שרמנטי. "לא ממש, הוא פחות טוב ממה שקיוויתי." היא ענתה. "מרדית," היא אמרה והושיטה את ידה. הוא לחץ את ידה והציג את עצמו בתור רוברט. בשעה הבאה הם שתו בירה מקומית ופלירטטו. הוא מרח שמן שיזוף על גבה ורגליה והיא על עורפו, והשיחה קלחה. הוא הזמין אותה להצטרף אליו לארוחת הערב, והיא נענתה בשמחה. כשחזרה לבקתה שלה היא פתחה את המזוודה והוציאה מתוכה תיק שחור קטן. מתוכו היא הוציאה בקבוקון זכוכית ובחנה אותו מקרוב. היא לקחה את הטלפון ושלחה הודעה מוצפנת: "המטרה זוהתה בוודאות. הביצוע יהיה הערב ב-8 שעון מקומי בעזרת רעל 47/2. זקוקה לטיסה הלילה. מחכה לאישור. ק."

הילה בניוביץ'-הופמן

שארית

מכל השאריות שקיבל מהשולחן, הכלב הקטן הכי אהב את אלה של הילדה הקטנה. היא הייתה רזה מדי, ודחפה את האוכל לפיה בכוח, נאבקת ברצון להקיא. הוא שמח במיוחד כשהשארית הייתה קטנה יותר, אפילו שזה אומר שיש פחות בשבילו. אחר כך ליקק את ידה, כאומר "כל הכבוד! ניצחנו ביחד את השניצל."

Z4Zima

נוח

החוטיני נכנס לי לתחת; הברזלים של החזייה שאספה, הרימה, עטפה, וחבקה הציקו והיו מורגשים בכל עת; המחוך יישר את היציבה, הכניס ושיטח את הבטן, צמצם את המותניים לצורת שעון חול; עקבי הפיפ טאו עם השרוכים הבלתי נגמרים על 12 הס״מ מסמר שלהם, הריסים הדרמטיים המודבקים, והקוקו ההדוק מתוח גבוה - היו כולם לא נוחים בעליל לפמיניסטית כמוני. ובכל זאת… כשירדתי במדרגות למועדון הרגשתי האשה היפה במקום, בעולם, בתבל כולה. העיניים שבלעו אותי, מבטי הזימה הגלויים, המעריצים, שהעריכו כל פרט וחלק במכלול, היו שווים את הטרחה. לפעמים נוחות זה בלב.

סופי טני

נוח

"זו הפעם האחרונה שאני יוצא לשייט עם כל המשפחה", חשב לעצמו. "חבורת בטלנים כפויי טובה". הוא גרף ערימת זבל החוצה, והיא נפלה למים. שם וחם ישבו בפינה ושיחקו שש-בש, יפת הלך להתייחד עם אישתו. שוב. "בדיעבד", הוא חשב בעודו גורף עוד ערימה, "הייתי צריך לבנות יאכטה זוגית ולצאת עם האישה לבד". אחרי שסיים את הגריפה, הוא שטף את פניו ואת ידיו וניגש אל אשתו. "מה אוכלים היום, שושנה?" הוא חיבק אותה כאילו לא התראו שעות ארוכות. "אותו דבר כמו אתמול וכמו מחר", היא ענתה בקול עייף. "אני אוהב כוסמת", הוא שתל נשיקה על מצחה והתיישב לאכול. מחוץ לתיבה השמיים המשיכו לסעור. הגשם המשיך לרדת בכל הכוח ושום שביב של תקווה לא נראה באופק. בקומה התחתונה, הפיל שוב חירבן.

שלמקו

ספרייה

אחרי חודש של פתיונות, מזימת סיפורונובמבר מוכנה לשלב הצייד. בקרוב הסיפרייה שלה תהיה מלאה בסופרים חדשים.

שלמקו

נוח

את הונו עשה כשמכר כרטיסים במחלקה ראשונה לספינות דורות. אנשים ממש התלהבו מתאי שינת-הקפאה נוחים יותר.

שלמקו

שארית

כשמחלקים שבע בשלוש, נשארת שארית אחת. כשמחלקים כוכב לכת בשלוש מעצמות גרעיניות, נשארת שארית הפליטה.

שלמקו

מיתוס

לאנושות יש כל כך הרבה מיתוסים של בריאת העולם, למה מי שצדק בסוף היו הטיטאנים? למה הגז שממנו נוצר היקום היה צריך להיות מתאן?!

שלמקו

הודעה

ההודעה "התנשאי לי" תלתה גבוה בשמי חצי הכדור הצפוני, מוארת בלייזרים מכל אורך גל אפשרי. ואז הגיעו חתולי החלל.

שלמקו

מאבק

לא עולה לי שום רעיון לסיפור בנושא מאבק, אבל לא לדאוג - בסוף אני אצליח!

שלמקו

מטאטא

הפטנט על שימוש בננו-צינוריות פחמן לאריגת מטאטאים לא התקבל, לאחר שבהדגמה הוא טאטא את המרצפות מעל רצפת משרד הפטנטים.

רן ארד

ספרייה

ציפיתי שקולות צעדי על רצפת השיש יהדהדו במסדרונות גבוהי התקרה, אבל הם הוחנקו על ידי הספרים שנערמו לאורך הקירות, מגיעים פה ושם כמעט עד התקרה. החדרים היו כולם ריקים, להוציא, כמובן, עוד ספרים. בכל חדר היו כמה כסאות, אבל השולחנות הוחלפו בערמות ספרים, ויכולתי לראות מדרגות ספרים שנערמו כדי להגיע לראש הערמות, ללא ספק כדי להניח עוד ספרים. הרמתי אחד אקראי והתחלתי לקרוא בו. "אמא שלי תמיד אמרה לי, אם לא תלמד, תעבוד בזבל. אז אני עובד בזבל. לא נורא. כלומר, לא עבודה קלה, אבל זה לא כמו לעבוד בביוב. שזה לא נורא כמו להיות מדריך תיירים בדימונה. שזה לא נורא כמו לעבוד בבקרת איכות של מדחומים רקטליים. אבל כולם, כולם כולם, לא היו מתחלפים -" הספר התפוגג בין ידי לפני שגיליתי מה העבודה הנוראית הזו. ממש נגוז, כאילו לא היה. הרמתי אחד אחר, והתחלתי לקרוא בעמוד אקראי. "מרקוס שיחק בכוונת הלייזר, מציק לחתול, שקפץ עליה שוב, ושוב, בתיסכול. "דיי כבר!" נחרתי, אבל הוא לא הפסיק. "בהמה טיפשה!" מרקוס צחק על החתול, ואני יצאתי החוצה. רוחות המאדים נרגעו מעט, ואפשר היה לראות את הכוכבים נוצצים, וגם אחד קטן וכחול ורחוק. אזעקה קטעה את הרגע השלו, ומרקוס יצא, בחליפת שריון מלאה וכוונת הלייזר מורכבת חזרה על נישקו האישי. רצנו אל גדר המתחם, ושם ראינו אותה -" הספר נעלם גם הוא. לפני שהספקתי להרים אחר, שמעתי קול צעדים וחריקות גלגל, ורצתי לבדוק מה מקור הקולות. אישה בבגדים חומים וכובע מצחייה גלגלה מריצה באחד המסדרונות, נעצרת מדי פעם להוסיף ספרים לערימה זו או אחרת. כשהתקרבתי היא חייכה אלי. "אתה חדש כאן! ברוך הבא." לחצתי את ידה המושטת. "מה המקום הזה?" "לא קראת את המדריך? הוא אמור היה להיות בכיס שלך." "היה איזה דף," נזכרתי, "אבל הוא נעלם כמעט מיד. חשבתי שהזיתי את זה." "הצלחת להעלים את המדריך?!" היא הזדקפה ומתחה את גבה. "מרשים. אני מבינה למה אתה פה." "תוכלי לסכם לי?" הייתי קצר רוח. "זו הספרייה של הספרים שאף אחד לא רצה לקרוא. אתה פה כי אתה נהנה מהכל, מהמילים עצמם, מהכתיבה, גם אם היא קשה או לא ברורה." היא הרימה את אחד הספרים מהמריצה, "דף ההדרכה נכתב עם שגיאות כתיב והרבה יותר מידי פיסוק, רק כדי שלא תרצה לקרוא אותו בטעות. יהיו צריכים לכתוב אחד יותר גרוע." היא דחפה את הספר למרווח באחת הערימות. הרמתי ספר מתוך המריצה שלה ועיינתי בו. "הוא בנה את מכונת הזיכרון האולטימטיבית, עם הגנות על גבי הגנות: היא מזכירה למשתמש איפה הוא שם אותה, היא מזכירה לו להפעיל אותה כשצריך. היא אפילו מזכירה לו שהיא זוכרת עבורו. אחרי כמה ימים, הוא גילה שהיא עובדת יותר מדי טוב, כשהוא שכח איך לכבות אותה." הצלחתי הפעם למקד את העניין שלי בספר כך שהוא נעלם בסוף משפט. זה היה אפילו נחמד. "את רוצה להגיד לי, שאת כל הספרים האלו," העברתי יד על הערימה. "אף אחד לא רצה לקרוא. מעולם." היא השלימה. "חוץ מהכותב, כמובן. חלק ממש לא נקראו מעולם, חלק נקראו כי העורך היה חייב, כי זה מתנה מחבר טוב. אף אחד לא נהנה מהם." הסתכלתי על טורי הספרים, ערימות ללא סוף של ספרים גלמודים, שלא משכו עין, לא מצאו את הקהל שלהם, או שסתם היו חסרי מזל. אני בטוח שיש בכל אחד מהם משהו טוב. "נתחיל." אמרתי.

ג'ני פילצ'ין גלעד

ספרייה

כשאיחלה לו הצלחה, באמת התכוונה לזה. הוא היה פרק טוב בחיים שלה, ופרקים טובים לרוב נגמרים בדמעות. עכשיו נשאר רק לחכות שהדיו תתייבש. אז אפשר יהיה לסגור את הספר ולהניח אותו על המדף של השנה הנוכחית. עם השנים יהיה נעים לפתוח אותו, לבכות עוד דמעה למזכרת בין הדפים הצהובים.

ערן ארבל

נוח

האיש האחרון על כדור הארץ שמע דפיקה בדלת. הוא הניח לרגע את הספר ומשקפי הקריאה והסתכל לכיוונה. בחלון ליד נשקפה בחוץ סופת שלגים. הוא נאנח. למי יש כוח לקום במזג אוויר כזה כשכל כך נחמד בכורסה ליד האח. הן יוכלו לבוא גם מחר. הוא חזר לקרוא.

ערן ארבל

ספרייה

הוא היה האחרון לצאת. הוא ידע שהדלת חייבת להיסגר ולהינעל. לרגע, הוא חשב להישאר בפנים במקום להתמודד עם מה שיש בחוץ. כן, בפנים הוא ישרוד בערך עד שהצטברות הפד"ח תהרוג אותו, אבל בחוץ המוות לא פחות בטוח אם כי קצת יותר רחוק. לא, הוא חייב לצאת, יש עוד דברים לעשות. הוא סגר את המקרר ווידא שהמדדים בסדר. הוא עצר ליד היציאה. על שולחן קטן עמד מתקן עם מבחנות. הוא חשב לשנייה ועשה את זה. הוא חתך את קצה האצבע על קצה השולחן וצבט כמה טיפות דם אל תוך אחת המבחנות. הוא סגר אותה ושם אותה במקרר ליד המקאק. אולי בעוד כמה מאות או אלפי שנים, ימצאו גם אותו.

ענבר גרינשטיין

שממית

טירונות שממית 02 נחשבת קלה יחסית. אתה מגיע לבקו"ם, מתחייל. הניתוח נעשה בסרט נע. עשר דקות ואתה בחוץ, חצי שעה התאוששות. גם אימוני ההסתגלות קלים יחסית. טפס על הקיר הזה, הידבק לתקרה הזאת. קלף יד אחת, ואז רגל אחת ועוד רגל. האוכל מגעיל, כמו בכל טירונות. ביום הראשון סמל המטבח לא יכול להימנע מהבדיחה הקבועה "איזה מזל שלא השתילו לכם קיבות של שממיות." נכון שנתחוני חלבון חרקים טעימים יותר ומגעילים פחות מהגועל נפש ששממיות אוכלות, אבל למה שמים בהם כל כך הרבה מלח ושמן? את המכה הם חוטפים כשהם יוצאים הביתה בפעם הראשונה ומחבקים את החבר.ה או אפילו את ההורים. מי שחשב שזה רעיון טוב להשתיל לאנשים שערות חשמליות בכפות הרגליים והידיים היה צריך גם לחשוב על אמצעים לפריקת החשמל הסטטי.

ענבר גרינשטיין

טעות

ברור היה שכל העניין בטעות יסודו. רק בטעות חצב נמצאת כאן עכשיו, עם כל האנשים המוכשרים שסביבה. רק בטעות כולם מסתכלים בה ומחכים למוצא פיה. אבל אין זמן. היא כחכחה בגרונה ואמרה, "אה, אז… אני חושבת שאם אתה, ערבז, תטה את הלוח הזה ב-1.425 מעלות בערך שמאלה, ואת, רימון, תלחימי אליו את החוט הזה - הירוק, נראה לי, ואם בינתיים שניכם, סביון ונזרה, תסובבו את המגוף הזה ימינה, כנראה - אולי נוכל לעצור את הדליפה." כשחזרו לכדור הארץ הכותרות זעקו, "מומחית בין לאומית הצילה את חייהם של אלפי אנשים!" אנשי הצוות התראיינו וסיפרו לעיתונות הצמאה לסנסציות איך פרופ' חצב שלמי, לא פחות, נקלעה במקרה לטיסה שלהם, ואיך בקור רוח עילאי ובידענות מופלגת ממציאת מנוע העל-כבידה בכבודה ובעצמה הצילה את הצוות ואת הנוסעים. "היא אפילו זכרה את השמות שלנו," אמרו. כל הידיעות האלה הבהבו על הקרניות של חצב כשקראה את עיתוני הבוקר. "אי אפשר לסמוך על מה שקוראים בעיתון," חשבה.

ענבר גרינשטיין

אגוז

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָאֱגוֹזִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַקּוֹקוּס: "אַתָּה גָּדוֹל וְחָזָק, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם הַקּוֹקוּס: "לְמֶלֶךְ טוֹב לֹא נִדְרָשׁ כֹּחַ פִּזִּי." וַיֹּאמְרוּ לַקַּשְׁיוֹ: "לְךָ יֵשׁ אֶת הַפְּרִי הָכִי צִבְעוֹנִי, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם הַקַּשְׁיוֹ: "אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא אֱגוֹז אֲמִתִּי, חַפְּשׂוּ אֱגוֹז-אֱגוֹז." וַיֹּאמְרוּ לָאִלְסָר: "אַתָּה עָגוֹל וְחָמוּד, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם הָאִלְסָר: "רֵאשִׁית, אֲנִי מִזְדַּהֶה עַכְשָׁו כְּ'לוּז', וְשֵׁנִית, אֲנִי חָמוּד מִכְּדֵי לִמְלֹךְ." וַיֹּאמְרוּ לֶאֱגוֹז הַמׇּקָדַּמְיׇה: "לְךָ יֵשׁ שֵׁם שֶׁל מָקוֹם זָר וְאֶקְזוֹטִי, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱגוֹז הַמׇּקָדַּמְיׇה: "שֵׁם סְקוֹטִי זֶה אֶקְזוֹטִי? כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים מָה קָרָה לְמֶרִי מַלְכַּת הַסְּקוֹטִים, עִזְבוּנִי בְּמָטוּתָא." וְיֹאמְרוּ לַפֵּקָאן: "אַתָּה הַשֵּׁנִי הָכִי טָעִים, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם הַפֵקׇּאן: "עַכְשָׁו בָּאִים? לְכוּ וָתוּרוּ חַבְרֵיכֶם." וְיֹאמְרוּ לַבָּטְנָה: "אַתְּ בַּת וַאֲנַחְנוּ פֵמִינִיסְטִים, לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ" וַתֹּאמֶר לָהֶם הַבִּטְנָה: "אֲנִי אַבִּינׇארִי.ת, אֲנִי גַּם פִּסְטוּק, וְחוּץ מִזֶּה you keep using that word, feminist. I don't think you know what it means." וַיֹּאמְרוּ לֶאֱגוֹז הַמֶּלֶךְ: "זֶה, כְּאִלּוּ, מַמָּשׁ בְּשֵׁם שֶׁלְּךָ, מְלָךְ־עָלֵינוּ" וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱגוֹז הַמֶּלֶךְ, "נָכוֹן, אֲבָל אֲנִי בִּכְלָל בְּעַד דֶּמוֹקְרַטְיָה" וְתֵצֵא אֵשׁ מִן־הַמַּחֲבַת, וְתִקְלֶה אֶת כֻּלָּם.

ענבר גרינשטיין

הליכה

זה לא קשה. מציבים רגל, ואחריה את הרגל השנייה, ואז שוב את הראשונה וככה ממשיכים הלאה. אני יודע שפעם ידעתי לעשות את זה. שזה לא היה עניין. משקל הגוף משתנה, מעביר צד לפי הרגל הדורכת. הברכיים מתקפלות לסירוגין. לא עד הסוף, רק קצת. קצות האצבעות מתנתקים ראשונים. יחד עם כיפוף הברך, העקב מתחיל לעלות, וכבר כף הרגל חוזרת אל הרצפה והעקב השני עולה עם כיפוף ברך חדש, בהתאמה כמעט מושלמת. שמאל, ימין, שמאל. הרגליים חשות בקרירות הרצפה או בחום המדרכה. המקצב לא תמיד קבוע, הרגליים אף פעם לא אחידות לחלוטין. ימין לוחצת קצת יותר, המשקל על שמאל נוטה מעט יותר הצידה. הידיים. הידיים עולות ויורדות בקצב ההליכה. אם הן פנויות, הן מתנדנדות לצד הגוף. שמאל, ימין, שמאל. אם הן עמוסות, רק הכתפיים זזות, בזיכרון של תנועה. זה לא קשה. פעם ידעתי לעשות את זה, ואם אזכיר לעצמי מספיק, אולי בסוף אדע שוב.

ענבר גרינשטיין

לוח

דני נפנה אל הלוח והתחיל לכתוב משוואות. הוא אמר לילדים, "הקשבה מלאה. אני רוצה לראות שאתם כותבים את הנוסחאות כמו שצריך. אתם יודעים שיש לי עיניים בגב." הם ידעו, אבל הם היו מעתיקים את הנוסחאות בקפידה גם אם היו לו עיניים בפנים, כמו לבני האדם. הם מאוד רצו להגיע אל הכוכב שלו.

נמש

בבית הספר הם קראו לו נמש. צחי התחיל עם זה, כמובן. לינוי שכללה את הכינוי ולימדה אותם לשיר "אם יש לך נמש, יש לך נמש באפך". הם התמוגגו ממה שנראה להם כחוכמה גדולה. ניב שנא את הכינוי הזה והתכווץ בכל פעם שהטיחו בו את השם "נמש", אבל זה כמובן רק עודד אותם יותר. לפעמים שרו "לעולם בעקבות הנמש". הוא ניסה להתעלם מהם, מתוך מחשבה שאם לא יראו תגובה, יימאס להם והם יפסיקו, אבל הם כנראה לא קראו את ספרי הפסיכולוגיה-בגרוש הנכונים. הוא ראה באיזה סרט שצריך לתקוף את הביריון הכי גדול והכי מאיים, ואז כל האחרים יפחדו, אז הוא דחף את אורן בכל הכוח. זה נגמר בזה שאורן החטיף לו מכות. בסוף החליט לאמץ את הכינוי כשם המועדף עליו, כדי לעשות להם "דווקא", למרות שבתוך-תוכו ידע שזאת רק הצגה, כלפי חוץ נמש הפך לשמו החצי-רשמי וליווה אותו לתיכון, ואז לצבא. רק בטיול שאחרי הצבא, החליט שאפשר לגנוז את הכינוי הזה לנצח. בהודו שיערו הכתום הלוהט ופניו המנומשים משכו תשומת לב רבה. אנשים ניגשו אליו וביקשו לגעת. לפעמים עשו זאת גם מבלי לבקש. לכן הוא לא העז לקוות כשהבחור החמוד והמקומי בעליל בפאב נעץ בו עיניים מתפעלות. ובכל זאת, אחרי זמן מה, הבחור החמוד קם וניגש אליו, ואמר את הדבר האחרון שניב ציפה לשמוע. "נמש." "וואט?" אמר ניב בבלבול. הוא הרגיש כאילו הבחור החמוד סטר עכשיו בפרצופו. "נימש," אמר החמוד. "ד'אטס מיי ניים. נימש. איט מינס 'א מומנט אין טיים'. איים סורי טו קם און טו יו לייק ד'את, באט יור הייר איז אמייזינג." ניב הושיט לו יד. "ניב," אמר.

ענבר גרינשטיין

אקלים

זוכרת נובמבר?

ענבר גרינשטיין

מעלית

היא שוב חלמה. איכשהו היא ידעה שזה חלום, אבל באותה מידה היא גם הרגישה שזה אמיתי לגמרי. היא שוב נסעה במעלית, וכל הכפתורים היו מבולבלים. כאילו הוצבו בסדר אקראי על לוח הלחצנים, ובדרך שתיצור את הטור העקום ביותר האפשרי. היא היססה, ובסוף לחצה על הכפתור שסומן במספר 5 והיה ממוקם שמיני מהסוף. המעלית עלתה ועלתה, עברה את הקומה העליונה והמשיכה לעלות. היא נפתחה לבסוף בקומה 14 ונלי מיהרה להיחלץ ממנה. היא התחילה לרדת בחיפוש אחר הדירה שלא היתה בטוחה באיזו קומה היא ואיך מגיעים אליה. חדר המדרגות נראה כמו מערה חשוכה וטחובה. בבוקר נלי התעוררה עייפה והלכה לעבודה. היא השתדלה להדחיק את החלום, כמו תמיד, אבל במטבחון שמעה את יוסי מתאר באוזני אביבה חלום שנשמע מאוד דומה. "ואז המעלית עברה את הגג, ועצרה בקומה 11, שבכלל לא קיימת, אז לחצתי על עוד כפתור והגעתי למרתף." יוסי צחק. גם אביבה צחקה, אבל הצחוק שלה נשמע קצת חנוק. "היה לי חלום ממש דומה! המעלית עצרה בקומה 17, ואז, לפני שהספקתי לרדת, היא המשיכה ועצרה בקומה 24. זה היה קצת מלחיץ." אלי נכנס למטבחון, "תפתחו אינטרנט! נראה שכל העולם חלם הלילה על מעליות. מה הקטע? גם אני חלמתי על מעלית. היא עברה את הגג! נסעה לקומה 43, והכי קטע - לא פחדתי בכלל למרות שבמציאות יש לי קלסטרופוביה." נלי התחילה לקרוא באתרי החדשות. קבוצות מאוסטרליה, ניו זילנד, קוריאה ויפן כבר עבדו על פענוח החלום בכל הרשתות החברתיות האפשריות. גם בסין עבדו על פענוח, אבל עצמאית. בקבוצות באירופה רק התעוררו והצטרפו לאיטם לקבוצות שכבר הוקמו. המידע התחיל להצטבר. נראה שהיו כמאה קבוצות שונות, אחת לכל קומה בה עצרה המעלית. בדיוק חצות שעון איי בייקר והאולנד, כששוגרה לכוכב 14, היא בעיקר הצטערה שאלי חלם על קומה אחרת.

ענבר גרינשטיין

שבוע

"פעם, לפני שנים רבות-רבות, היו בשבוע שבעה ימים, ולא עשרה." "נו באמת, סבתא. את והשטויות שלך. תיכף תגידי שלאנשים היו שבע אצבעות וככה הם ספרו." "לא, לרוב האנשים היו עשר אצבעות, אבל בכל זאת הם ספרו ימים בשביעיות." "אז הימים נקראו על שם שבעת השליטים הראשונים?" "לא. אז עוד לא היו שליטים. לא היו להם שמות לימים. הם קראו להם 'יום ראשון', 'יום שני' וכן הלאה." "לא היו שליטים, סבתא? הדימיון שלך באמת מטורף."

ענבר גרינשטיין

ריבה

סבא ויקטור ידע לעשות ריבה מכל דבר. תמיד רתחו במטבחו מים מסוכרים, להם הוסיף תות או לימון, משמש או אפרסק, מי ורדים או תפוז-קינמון, חבושים או חצילים, בצל או שעוני-יד, סיכות-ראש או כפתורים, מזלגות או חול-חתולים. כשאישפזו את סבא ויקטור אף אחד לא התפלא.

ענבר גרינשטיין

עמוד

עלי היה ישר וגאה. בזקיפות קומה נשא את צלקתו, בסבלנות חיכה לאחת הנכונה, שתאהב אותו ואת הצלקת שלו. בתחילה, כשרק הגיעה על כנפי הרוח, היא הייתה קשוחה, אך עד מהרה התרככה והשילה את קליפותיה. הם נצמדו זה לזה ולא הרפו. היה נדמה שהיא התעוררה מתרדמה ארוכה מעצם נוכחותו. היא המיסה את ליבו והיכתה שורשים בגופו. הוא הזין אותה והיא הפרתה אותו. בתוך-תוכו נבט זרע קטן של אהבה.

ענבר גרינשטיין

מדרסים

כשהתחילה המלחמה והפריצים תקפו, העמסנו את כל הילדים על ספינות ושלחנו אותם אל המקום השקט ביותר שהצלחנו למצוא. כוכב כדו היה שקט בהחלט. כוכב הררי וירוק. יפה נוף. כמעט נטול חיות טורפות ועשיר בעשבים מזינים ומעשירי גוף ונפש. הילדים בילו את ימיהם בריצה בשבילי הכוכב בזמן שאנחנו לחמנו בחירוף נפש בפריצים צמאי הדם. המלחמה נמשכה שנים רבות, אבל בסוף הם חזרו. גדולים יותר, מוכרים וזרים כאחד, ולכולם רגל אחת קצרה ואחת ארוכה. אף אחד לא אמר להם שבשבילי ההרים אפשר גם לרוץ עם שתי הרגלים באותו מישור. לצערנו, לפריצים היתה תעשיית מדרסים משגשגת, ונאלצנו להזמין מהם מדרסים. היינו מעדיפים לקנות מהתעשייה המקומית, שגם היא נפגעה קשה מהמלחמה, אבל לא הייתה לנו ברירה - רק להם הייתה המומחיות הדרושה לייצור אלפי מדרסים בגובה 20 סנטימטר לרגליים ימניות. כנראה שהיה עדיף אם היינו נותנים לכלכלה שלהם להתרסק, אבל לעולם לא נדע.

ענבר גרינשטיין

זיכרון

התור למכון הקעקועים ארוך, ויש לי זמן לחשוב. אתמול אבא שאל אם אני בטוחה. הוא חזר ואמר שזה לא הפיך. "לא תוכלי להתחרט אחר כך, זה ברור לך אני מקווה?" קצת רבנו ואמרתי לו שהוא לא מבין כלום והוא כעס ואני כעסתי. אני יודעת שזה לא הפיך, זה בדיוק העניין בקעקוע. לא, אני ללא ספק רוצה לעשות את זה. מה שמלחיץ אותי הוא הכאב. אני יודעת שזה יכאב. לא התהליך עצמו. זה רק כאב ראש קטן, שעובר תוך כמה שעות של מנוחה. זה לא שזה הקעקוע הראשון שלי, אני כבר מכירה את ההרגשה והיא לא נוראה. אחרי הקעקוע הראשון, שהיה יחסית קצר ופשוט, ללא הרבה פרטים - נשיקה ראשונה, כמה נדוש, נראה לי שהתמכרתי לזה. מאז כבר עשיתי שבעה קעקועים ואני יכולה להגיד בביטחון שזה לא כאב רציני. לא, הכאב שמפחיד אותי הוא מעצם הזיכרון שבעוד כרבע שעה המקעקע החמוד יחרוט על האונה הרקתית שלי. היום האחרון עם סבתא בבית החולים. המכונות המתקתקות, מזמזמות ומצפצפות, הריחות החריפים של חומרי חיטוי וסבל אנושי, הפנים הטובות של סבתא, הדמעה בעינה, הידיים הרכות שלה, האחיזה החלשה. זה יכאב לנצח, אבל לעולם לא אתחרט על הקעקוע הזה.

ענבר גרינשטיין

מגרש

"שלומי, אני יכול לשחק איתכם?" "לא." "שלומי, למה קוראים לכדור ככה?" "דור בעברית קדומה הוא עיגול, וכדור הוא כמו עיגול - כמו דור, כדור". "ולמה קוראים לגול ככה?" "זה בא ממילה עתיקה באנגלית שמשמעותה גבול." "ולמה קוראים לפנדל ככה?" "כי בעברית קשה לבטא פנלטי, שהמשמעות שלו היא עונשין באנגלית." "ולמה קוראים למגרש ככה?" "כי הילדים הגדולים מגרשים מפה את הילדים הקטנים. עכשיו לך הביתה."

ענבר גרינשטיין

פרנסה

"קחי חוט, גיברת, סגולה לפרנסה, סגולה לבריאות טובה, סגולה לחיים ארוכים." הזקן מושיט לי פיסת חוט תפירה בצבע אדום. לפי מראהו, החוטים לא נתנו לו יותר מדי פרנסה. אני שונאת את העלוקות האלה, שמציקים לאבלים בבתי הקברות, אבל רחמי נכמרים עליו, ואני מושיטה לו שטר של עשרים שקל. בכל זאת אני לא מצליחה שלא להתחכם, ואומרת לו: "אבל אמרת סגולה, אז למה אתה נותן לי חתיכת חוט אדומה?" עיניו של הזקן אורות. פתאום הוא לא נראה כל כך זקן ומסכן. הוא מזדקף ומחייך, שולף מתיקו פיסת חוט סגולה ונותן לי. "תתפלאי כמה מעט אנשים מצליחים להבין את זה."

ענבר גרינשטיין

לחות

הלחות של תל אביב הייתה בלתי נסבלת. היא אפפה את אליה בעננה מוחשית של דביקות ומועקה. מצחה נטף זיעה שטפטפה לעיניה וצרבה אותן. לחייה היו חמות ושורפות. היא הרגישה שכפות רגליה, למרות הסנדלים, עולות באש. היא ניסתה להתרכז במשימה שלפניה, שהייתה ללכת ולנשום בו זמנית, אבל דומה היה שמוחה נמס והיא לא הצליחה לחשוב על דבר מלבד החום והלחות הארורה. לכן כששגיא הופיע מולה, היא לא היתה בטוחה אם זאת הזיית חום או שאכן שגיא המהמם ניצב מולה באחד מרגעי השפל הגדולים שלה. שגיא חייך בנימוס לא מחייב. "איזה כיף שמזג האוויר נעים כל כך ואפשר לצאת לריצה," אמר ורץ לדרכו.

ענבר גרינשטיין

מטאטא

זֶה הָיָה בַּחֲנֻכָּה אוֹר הַנֵּר הִבְהֵב, דָּהוּי לֹא שֶׁחַשְׁתִּי מוּעָקָה בְּגִילִי זֶה לֹא רָאוּי אָז שָׁעוֹן צָעִיר קָרָא בְּחֻצְפָּה: "אַתֶּם סְחָבוֹת" נֶעְלַבְתִּי, לֹא נוֹרָא כְּבָר רָוִיתִי אַכְזָבוֹת וְכִזְקַן הַחֲבוּרָה זֹאת אָמַרְתִּי לְרַבִּים: "כָּךְ נִשְׁכַּח אֶת הַצָּרָה - קוֹסְפְּלֵיי פָאנְדוֹם מַכַּבִּים!" אִם הָיְתָה בְּחִירָה חָפְשִׁית אָז הָיִיתִי שְׁלוֹמְצִיוֹן אַךְ וִתַּרְתִּי חֲרִישִׁית כִּי בַּסֵּפֶר אֵין שִׁוְיוֹן "מַתִּתְיָהוּ זֶה אֲנִי" כָּךְ אָמַרְתִּי לְכֻלָּם "זֶה הַכֹּל בִּזְכוּת זְקָנִי הַיָּפֶה וְהַמֻּשְׁלָם" וְהוֹסַפְתִּי בְּלִי בּוּשָׁה לְחַלֵּק עוֹד תַּפְקִידִים כַּמּוּבָן, בְּלִי אַף אִשָּׁה - הַיְּצוּרִים הַנִּפְקָדִים כָּךְ חִלַּקְתִּי עַד חֲצוֹת תַּפְקִידִים מְגֻוָּנִים לֹא רָצִיתִי לְהַקְצוֹת תַּפְקִידִים שֶׁל יְוָנִים חֵיל כִּסְּאוֹת וְקֻמְקוּמִים הִתְנַדְּבוּ בִּמְשֻׁלָּב צָעֲדוּ כְּלוֹחֲמִים וְהִצִּיקוּ לַכְּלַבְלַב תַּחַת קוֹסְפְּלֵיי תַּרְבּוּתִי אָז הִתְחִילָה מְהוּמָה כָּל זֶה - לֹא בְּאַשְׁמָתִי! לֹא בִּקַּשְׁתִּי מִלְחָמָה לֹא שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרֵרָה, אֲנִי בּוֹשׁ בְּזֶה עַכְשָׁו כִּי קָרָאתִי - כֹּה נוֹרָא לְהַכּוֹת אֶת הַכְּלַבְלַב אַךְ כָּל זֶה לֹא מְשַׁנֶּה זֶה מִזְּמָן נִשְׁכַּח, עָבַר הָעִקָּר - הַמַּחֲנֶה שֶׁהָיִיתִי בּוֹ גָּבַר מָה קָרָה לוֹ לַכְּלַבְלַב? הוּא נִפְגַּע בְּלִי תַּקָּנָה? בְּוַדַּאי הוּא נֶעְלָב אֲקַוֶּה שֶׁ"בַּקְּטַנָּה"

ענבר גרינשטיין

מאבק

חזית המאבק מחפשת אותך, כן, אותך! אם אכפת לך, אם המצב מטריד אותך, אם לחלוטין לא מקובל עליך - מקומך איתנו. ניאבק עד חורמה, נילחם כל עוד נשמה באפנו, נמחה ללא לאות, לא נתפשר, לא נוותר, לא נחשה. נתייצב ללא חת אל מול הדיכוי, אל מול העריצות. נתייצב בחוד החנית, בראש המחנה. ביחד נצא חוצץ, נתקומם ונתריע. ביחד נרים קולנו, נהפוך עולמות ושולחנות. נזעק חמס, נתריס נמרצות, נתנגד מכל ומכל! זעקתך זעקתנו - מאבקך מאבקנו.

ענבר גרינשטיין

הודעה

ההודעה התלויה על הדלת שורבטה כלאחר יד. "תיכף אשוב". דור באמת התכוון לשוב תיכף. הוא יצא רק כי שמע חתול מיילל מכיוון החצר. היה נדמה לו שהיללה מגיעה מכיוון השבכה שכיסתה את הפתח למקלט, והוא דאג ליצור הקטן שאולי נלכד שם. היללות פסקו, ובכל זאת הוא פתח את השבכה, כדי לוודא שאין שם חתול מבוהל ושותק. הוא ירד אל המקלט בזהירות, ולחש "פססס, פססס," בקול שקיווה שהוא מרגיע. הוא לא ידע אם חתולים באמת מגיבים לקריאה הזאת, אבל זה נראה לו הדבר המתבקש. המרתף היה חשוך ואפלולי כמו מכרה פחם, או כמו שדור דמיין שמכרה פחם אמור להיראות. הוא גישש את דרכו פנימה ודימה בנפשו את קולות המכושים ואת שקשוק הקרונות על המסילה המובילה לבטן המכרה. אנשים עברו מולו בראשים מורכנים, דוחפים קרונות כבדים. האוויר היה מלא אבק פחם שדבק לבגדיהם ולגופם, וגם לבגדיו ולגופו של דור. היה קשה לנשום. חתול לא היה שם. אחת הכורות האירה עליו בעששית ושאלה משהו בשפה זרה. דור נרתע לאחור. ליבו הלם במהירות. כורים נוספים הבחינו בו, ודיברו איתו בשפה הלא מוכרת. הם סגרו עליו כמו צופים בזירה. דור ניצב על במה קטנה מוקפת בחבלים, והאנשים סביבו הריעו. הוא הרגיש חשוף ופגיע כשכל המבטים הופנו אליו. יריבו התקרב אליו כדי להנחית את המהלומה המנצחת. דור התכווץ ונרתע. הקהל שרק בוז. הוא ראה כמו בהילוך איטי איך היריב הענק מתקרב אליו מלמעלה, כמו נשר העט על טרפו. דור התכדרר וחיבק את ברכיו. הוא ניסה למצוא אחיזה יציבה בקן הנשרים, אבל הגובה סחרר את ראשו. הרוח נשבה על הצוק והקפיאה את אפו ואת ידיו. הוא חשב שקור מקפיא כזה אפשר לחוות רק במסע חקר בקוטב, אולי. הוא השתרך במרחק-מה אחרי החוקרים. בגדיו, שהתאימו היטב לחורף תל-אביבי סטנדרטי, היו דקים מדי למסע הזה והוא הרגיש שהוא הולך וקופא. שאריות הפחם צנחו בפתיתים סביבו והכתימו את השלג הלבן. לבן כמו… כמו… היה קשה לו לחשוב. הוא רק רצה לשכב על האדמה הקפואה ולהתכרבל בתוך עצמו. בכוחותיו האחרונים נאחז במחשבה: "לבן כמו דיונה לוהטת בקיץ." הקור החודר הפך לחום צורב והוא מיהר להסיר את מעילו. החול חדר לנעליו ולבגדיו והזיעה זלגה במורד מצחו וצרבה את עיניו. הוא הרגיש כמו ביום ההוא, כשהלך עם הוריו לים המלח, והמלח צרב לו בכל הגוף. הפעם הוא כמעט בירך על תחושת המלח הצורב בעורו. ים המלח היה שקט ורגוע וכמעט לא היו מתרחצים שנעצו עיניים באיש הטובל בבגדיו. הוא הצטער בשביל התיירות, אבל שמח מאוד בשביל עצמו. המלח אפילו לא צרב לו מאוד, כמו בילדותו. את עיקר הצריבה חש בגב כף ידו, במקום שבו שרט אותו החתול. החתול כפוי הטובה שוב יילל. דור חילץ את הטיפשון מהשבכה שנתקע בה, תלש את ההודעה מעל הדלת וחזר לחנות.

ענבר גרינשטיין

מיתוס

"ויש אומרים שאותה אלה רבת עוצמה נלכדה כאן, ממש בין קירות המוזיאון שלנו ומדי לילה נגזר עליה להילחם בפסל הדרקון, שמתעורר לחיים בדיוק כשהשעון פה מכה חצות," המדריכה הצביעה לעבר הדרקון ואז לעבר שעון המטוטלת העתיק, והמשיכה. "עד כה היא תמיד גברה עליו, ועם אור הבוקר הוא חוזר והופך לאבן, אבל אם יום אחד כוחה לא יעמוד לה, הדרקון יצא לחופשי וישרוף את העיר כולה." הילדים הביטו במדריכה בפיות פעורים. חלקם גיחכו וחלקם החווירו. ילד אחד התחיל לבכות. תמיד יש את הילד הזה. המדריכה מיהרה להרגיע את כולם, לפני שהבכי יתפשט. "המיתוס של לונה זאת רק אגדה, ילדים. זה לא אמיתי." הם המשיכו הלאה, אל האגף הבא. לונה נשארה לבד עם הדרקון. הוא ליטפה את גוף האבן שלו וספרה את השעות עד שהשעון יכה חצות. "מה פתאום להילחם?" לחשה באוזן האבן.

ענבר גרינשטיין

שארית

"זה יותר קל עם דוגמה. דמיינו שלושה ילדים, שיש להם שבעה תפוחים. הם מחלקים את התפוחים ביניהם כך שכל אחד מקבל שני תפוחים ולתפוח שנשאר, קוראים 'שארית'". טל הפסיק לדבר והתבונן בפניהם המבולבלים של הילדים. הוא קילל בשקט את עצמו ואת ספר הלימוד המיושן. איך הם יכולים בכלל לדמיין שבעה תפוחים? איך הם יכולים לדמיין תפוח שנשאר ולא נאכל מיד? הוא נאנח. "בואו ננסה דוגמה אחרת. דמיינו שלושה ילדים שיש להם שבעה כדורי רובה…"

ענבר גרינשטיין

נוח

כיסא הנוח עם הפרחים בכתום-חום-צהוב היה אחד החפצים הכעורים שמיקה ראתה בחייה. רצועות הפלסטיק הקלועות שלו, המתוחות על מסגרת אלומיניום, העליבו את עיניה, ובכל זאת הן נמשכו אליו בכל פעם שחלפה על פניו בשוק הפשפשים. יום אחד נכנסה לחנות הזעירה, ובדחף לא מובן שאלה את המוכר הקשיש כמה עולה הכיסא. המוכר הניד בראשו ואמר שהכיסא לא למכירה. הוא הציע לה אי-אלו חפצים אחרים, אבל מיקה לא רצתה אף אחד מהם. מהרגע שהמוכר אמר לה שהכיסא לא למכירה, התעורר בה רצון עז להיות הבעלים של אותו כיסא נוח כעור. "אשלם לך כל מחיר שתגיד," שמעה את עצמה אומרת, להפתעתה. המוכר שוב הניד בראשו. "לא. אני לא רואה מספיק כמיהה בעיניים שלך. אין מספיק ייאוש." בבת אחת מיקה הרגישה שכמיהה גדולה וייאוש עמוק משתלטים עליה. היא לא הבינה למה. היא הייתה חייבת להשיג את הכיסא הזה. היא רצתה אותו יותר מכל דבר שרצתה בחייה. "את תתחרטי," הוא אמר לה. "אני לא אתחרט!" היא באמת האמינה בזה. דבר-מה בהבעת פניו של המוכר השתנה, והוא אמר, "אולי תנסי אותו קודם? תראי אם הוא נוח." הוא נראה מהוסס, לא לגמרי בטוח בעצמו, אבל בכל זאת החווה בידו לעבר הכיסא בתנועה חובקת-כל, מזמינה לשבת. מיקה ישבה על הכיסא, נשענה לאחור ועצמה את עיניה. הכיסא היה נוח במידה מפתיעה. כשפקחה אותן, משהו נראה שונה. החפצים בחנות נראו שונים והמוכר - זה היה הבן שלו? הנכד אולי? "מעניין למה נתתי לך לשבת עליו," אמר המוכר החדש. "נשבעתי לא לעשות את זה יותר. ברוכה הבאה לשנות השבעים. החזרה היא רק בדרך הארוכה."

ענבר גרינשטיין

ספרייה

"שלום לכל הסטודנטים החדשים וברוכים הבאים לשיעור אוריינטציה בספרייה. אני תום, הספרן. אני יודע שציפיתם לקוף, אבל אני סתם בן אדם רגיל. לא כל הספרנים אצלנו קופים. בכל מקרה, היום אלמד אתכם איך מוצאים ספרים בשיטת אריאדנה-דיואי, איך לוכדים אותם ללא יותר מדי אבידות בנפש, ואיך נכנסים לתוכם אחרי שנלכדו. לפני שנתחיל, אבקש מכל סטודנט לחתום על שני כתבי הוויתור שקיבלתם בכניסה - האחד מסיר מאיתנו אחריות במקרה שספר יתקוף אתכם והשני במקרה שתיסחפו לתוך ספר ולא תמצאו את הדרך החוצה. המקרה השני כמובן שכיח יותר מהראשון. אציין שהמעבר לספריות אחרות במרחב ובזמן אסור בהחלט לתלמידי תואר ראשון, אבל אם תגיעו לשם בטעות, נשלח צוות חילוץ שיחזיר אתכם למקום ולזמן הנוכחי, לרוב עם כל האיברים החיוניים. כתרגיל ראשון, אבקש מכל סטודנט לבחור ספר מתוך ערימת הספרים שבחרנו בקפידה מראש ולצלול לתוכו. הקפדנו לבחור רק ספרים רדודים, שניתן לחזור מהם בקלות, כך שאין לכם מה לחשוש. "

הילה בניוביץ'-הופמן

נוח

-נוח? -מה? -מה אתה דואג? הן כבר חדל הגשם. -אני דואג, כי לכו תדעו מתי הוא יחזור.

יובל מישורי

ספרייה

אחרי שעות של חיפושים באינטרנט אחר דוקומנטציה, התייאשתי וצללתי אל הקוד. מצאתי מה שחשבתי שהוא ממשק תכנותי, וכתבתי תוכנית. הרצתי את התוכנה, אבל במקום להציג לי את תחזית מזג האוויר, היא הודיעה לי שקיבלתי הרשאה לשרתי נאסא... פעם אחרונה שאני מנסה ספריית קוד-פתוח לא מוכרת.

Z4Zima

ספרייה

‏היא אוהבת להזדיין על ספריות. מלבד המבט האינטימי שהן סיפקו לה על בעליהן, על טעמו, מה למד, מה בחר להניח בהן ואיך, הן הזכירו לה כל פעם מחדש את ההוא שהיה מזיין אותה בסיפרייה המרכזית. היא חיכתה לו בסוף כל יום או בין השיעורים, הם הכירו יחד את האגפים הנידחים ביותר, את חדרי הארכיון, את כרסי העיתונות העבים, מדפים שוממים מרוחקים מספרניות חטטניות, אולם לא תמיד נסתרים מעיניים סקרניות של סטודנט מזדמן. היא אהבה את זה. היא אהבה איך שהיה משעין אותה על מדף, מפשיל את בגדיה אך מעט, מוצא אותה רטובה ומשתוקקת. היא אהבה איך היה מהסה אותה, או שהיה מגיש לה כף יד מאוגרפת לנשיכה. איך המדפים הכבדים היו חורקים תחת משקלם בקצב הַלמוּתיו. איך היה ממזמז אותה בתאווה, ידיו בכל מקום, מטריפות אותה. את המקום ששמרה לנשיכותיו בעורפה, שאת הד נעיצתן הייתה ממששת מתחת לשיער שפיזרה בשיעורים. איך היו נפרדים כל אחד לדרכו ועיסוקיו, אך שעות אחרי עוד הייתה מוצאת מתנות ממנו על גופה, פה שיערה, שם שלולית דביקה, וכל הזמן הריח המטריף שלו. היא אוהבת להזדיין על ספריות. את התואר סיימה מזמן. ואף ספרייה לא תשתווה לריגוש ההוא, שהיא עדיין מחפשת.