רשימת הסיפורונים של סיפורונובמבר 2022

טלילה גולן

זרם

אז ישבתי לכתוב סיפורון אבל אני לא יכולה להתרכז כי תיכף אני צריכה לקום ולסגור את הלול וזה בכלל לא התפקיד שלי בבית רק שהבנות יצאו לטריק אור טריט של הלואין כן כן עליתם עלי אצלי זה עדיין ה-31 באוקטובר כי אני בארה"ב ואפילו שהבנות שלי גדולות הן עדיין נהנות מהחג הזה תבינו הן נהנות במיוחד בהלואין בגלל שזה היום היחיד בשנה בו הן לא חייבות להתחפש אלא יוצאות כפי שהן רואות את עצמן הבכורה מפלצת ורודה ששואבת אנרגיות ומפיצה אור והצעירה ילדת חושך סגולה שקשובה ליצורי הצללים ומשדרת את קולם לעולם לא זה ממש לא הממתקים שמושכים אותן החוצה ביום הזה אבל להפחיד ילדים קטנים זה כיף וזה עוד יותר כיף להפחיד את ההורים שמנסים לשמור את ילדיהם מהאמת שלא באמת יש בעולם מפלצות ורודות ונערות צללים סגולות וכמו שחשבתי כשהתיישבתי לכתוב הייתי צריכה לקום באמצע כדי לסגור את התרנגולות בתוך הלול וצ'ארלי שתמיד עולה על העץ וצריך להוריד אותה משם עשתה לי טובה ונכנסה ביחד עם כולן הערב היא כנראה יודעת שמשהו מתרחש פה בשכונה הלילה לכו תבינו חושים של תרנגולת העיקר שהיא בפנים מוגנת מהשועלים הדביבונים והמתים שיוצאים הלילה מקברם ללקט ממתקים ולשתות דם ילדים מחופשים שהוריהם הביטו לרגע הצידה ואני לא צריכה לדאוג לבנות שלי הן כבר מפלצות גדולות אני יכולה לשבת ולכתוב בשקט את כל מחשבותי ומי שמתקשה לקרוא סליחה באמת סליחה אבל אם אי פעם קניתם ספר שנכתב בזרם התודעה והעמדתם פנים שנהניתם לקרוא אותו אז מגיע לכם עכשיו תנו לי ממתקים ואהיה מוכנה להפסיק עם זה.

בת הר-פאר

זרם

ביום השלישי עינת התחילה למצוא חוקיות בזרם המבקרים. מוקדם בבוקר יגיעו הזקנים, אלו ששנתם הקלושה הסתיימה כבר כמה שעות לפני שדפקו בעדינות על הדלת הפתוחה של בית הוריה, אלו שבסתר לבה תהתה אם שעתם קרובה גם היא ולפעמים השתעשעה ברעיון שימותו לה בשבעה. הם ישבו וישתקו, או יאנחו, ולפעמים נדמה לה כי חלק מהם עלולים לשכוח את סיבת בואם אל הבית הישן ולהרדם בנוחות על הספה. בבוקר המאוחר יבואו החברות העשירות של אחותה, שעינת מתקשה להבדיל ביניהן או לזכור את שמותיהן. הן באות בזוגות, מחזיקות בידן האחת קופסה מתפקעת ממאפים מהמאפייה החדשה במרכז המסחרי המחודש או עוגה מעשה בית ולא יניחו מידן השניה את מכשירי הסלולארי המתקדמים לאורך כל זמן הביקור. הן יושבות בטוחות בעצמן ומדיפות ריחות בשמחם חזקים לצד אביה המותש, אותו הן מנסות לדובב ולספר לנו על רחל, וכשהן קמות ללכת הן משאירות כתמי אודם בשולי הספלים על שולחן הסלון, שמישהו כבר יאסוף. בצהריים תסב עינת אל שולחן הפורמייקה הישן שבמטבח לאכול עם אביה מהאוכל ששולחת דודה שרה באופן קבוע כבר מאז שאושפזה אמה בפעם האחרונה. מרק ירקות סמיך עם אטריות דקות עשויות יתר על המידה במקום שקדי מרק, צלי עוף חום-אדמדם עם תפוחי אדמה חתוכים בקפידה וקומפוט לקינוח, ממש כאילו הייתה זו ארוחת חג לשניים. בשעות אחרי הצהריים - לא לפני ארבע, בדיוק כפי שהתעקשה שייכתב במפורש במודעת האבל - יהיה הבית הומה ממנחמים. זרם יציב של פרצופים מתחלפים, אנשים מהעבודה שלה, של אחותה, חברים קרובים פחות שבכל זאת רוצים לחלוק כבוד אחרון לאמה המתה, שכנים ותיקים - עינת מהנהנת ומחייכת, אזניה נאבקות לשמוע בבליל המילים שבסלון את מילות ההשתתפות והנחמה. היא מסכימה ליותר כוסות קפה משאישה אחת יכולה לשתות בחיים שלמים, מותירה אותן מלאות כמעט על שולחן הסלון, שמישהו כבר יאסוף. בערב יגיעו הצעירים, חבריהם של אחייניה. הם יושבים במרפסת הצרה, הבית נמלא ריח של סיגריות והורמונים. עינת מוכנה להשבע שהריחה גם ריח מתוק במיוחד של עשן מאיזה ג'וינט או שניים שהחליפו ידיים בין החבר'ה. בלילה תגיע אמה.  

מיכל ורטהיימר

קקאו

'אני לא יודע מה לעשות בעניין הקקאו' אמר, בעודו דוחס עוד ועוד עלים ירוקים לתוך הנינג'ה כדי להכין מיץ ירוק מבריא. 'קראתי על מחקר שאומר שהקקאו הוא אחד המזונות הכי חשובים במאבק הזה'. ואני חושבת, זה כל כך מר.... איך יכול להיות שממשהו כזה מר יוצא שוקולד?! מאז שראינו את הסדרה על החלמה רדיקלית - הוא ואני, אני והוא, יחד ולחוד, מחפשים את הדרך לשם. 'אני לא רוצה להזדקן לבד' אמרתי לו, והוא בכה יחד איתי. אז אנחנו מחפשים. אולי הקקאו יעשה את ההבדל.

תמיר בוכשטב

זרם

למולי יש שיטה. לרוב החברים שלו (ויש לו כל כך הרבה חברים שאין מספרים בשביל לספור את כולם!) לא באמת איכפת. "מה זה משנה, מולי?" הם אומרים. "מה איכפת לך אם אתה מתאדה מהאוקינוס השקט או מאגמון החולה? בסוף תרד בטיפת גשם בכל מקרה." וגם "למה אתה מתעקש על לרדת בדרום אמריקה, מולי? אם בכלל להתעקש, אז יש מקומות שצריכים אותך הרבה יותר!" אבל למולי לא איכפת. למולי יש שיטה. מולי היה מתאדה מהאוקיינוס האטלנטי. אחרי שהוא מתאדה, הוא בוחר את הרוחות שהוא עף איתן בקפידה, ככה שהוא מגיע לפארק קנאימה ולהר איואנטפוי. בתור גשם, הוא יורד על ראש ההר, ומיד מיד נכנס למפל אנחל. מפל אנחל נתן את הזרימה הכי מדהימה בעולם. שמונה מאות ושבעה מטרים של נפילה חופשית. שום דבר לא השתווה לזה. ואז עם הנהר חזרה לאטלנטי, ומתחילים מחדש. "אבל מולי," הם אומרים לו. "אתה יורד אלפי מטרים בתור גשם כל פעם! מה זה שמונה מאות מטר ליד ליפול מענן?" אבל זה לא אותו דבר. מולי לא יודע איך להסביר את זה. הוא רק יודע שהמפל פשוט יותר טוב. כל החברים של מולי, כל מולקולות המים האחרות בעולם, מתאדות באקראי. ואז יורדות בטיפות גשם, או בברד, או בשלג באקראי. נשאבות לצמח כזה או אחר. אבל מולי? מולי הולך נגד הזרם, בשביל ללכת עם הזרם.

Forest Joy

זרם

It happened once. In second grade, before I got diagnosed. The new teacher, a young man who looked almost as scared of us as we were scared of him, decided that I have to stay in my seat until the end of the class. So I didn't bother telling him I had to piss something fierce. I didn't think it's going to matter because he said I'm not allowed to get up anymore. I tried to hold it as much as I could. I almost forgot about it. 10 minutes to the bell, a little pool of yellow started to form around me before I understood I lost control of the situation. The teacher yelled at me before letting me go to the nurse to get different clothes. But the bullies of Bailey didn't care about any of that. I was pisspants until the attack that changed my life in the middle of year 10. I thought about the day that changed my life as the doctor explained that it will take a while to get Violet™ to connect to my brain. Something about the current of the neurons, I think. I wasn't actually listening. Some of it was the head injury but most of it was once again, fear. I knew I couldn't stay in Bailey anymore. Ash and Charlie were too rich for me to stay there, a reminder of their brutality. After all, no jail time and only some community service can be interpreted in many ways if people don't see the victim every day. So I'm going to join the Mars Cadets. The frontier of science or whatever. And I got a bionic eye out of it. Many of my classmates didn't like me to begin with so I figured I'd be a story they would tell to their kids about how they knew a person that was on the first spaceship to explore Mars, not a big deal but something kind of weird that happened to them when they were younger. They probably would call me pisspants in that story, too.

רות

לבד

נטליה אספה את 4 חולצותיה, 2 זוגות מכנסיים, גרבי הצמר והמעיל. דחסה פנימה אבל לא הצליחה לסגור את המזוודה גם כשהתיישבה מעליה. ביקשה את הנכד שלה, בן 9, לעזור לה. אחר ירדה במדרגות ונעמדה עם המזוודה במרכז הסלון. התמהמהה כמה רגעים. זקפה את גבה. "אני חוזרת לאוקראינה" אמרה.

נמרוד איזנברג

זרם

הוא הוריד את המתג ופנה לאיש בחלוק התכלת הכבול לכיסא. גופו עדיין רעד. "ועכשיו?" שאל בקולו הרך. האיש בכיסא פקח את עיניו. "לא," מלמל לבסוף, "אני... אני עדיין..." "עדיין זוכר." אמר הרופא בעצב. הוא נאנח ולחץ שוב על המתג. האיש בכיסא צרח.

עמי פומרנץ

זרם

הוא התעורר לאט, נפרד בקושי משאריות השינה ששקע בה. הוא לא זיהה את החדר בו שכב. החדר היה חשוך לגמרי מלבד כמה נורות עמומות בכיוונים שונים. הוא ניסה להושיט ידו לצידי המיטה בחיפוש אחר המשקפיים שלו אבל לא הצליח להזיז את היד שלו – היא היתה קשורה למיטה. מהר מאד הוא גילה שגם ידו השניה ושתי רגליו קשורות. הוא גם שם לב שהיה עירום לגמרי. הוא הרים את ראשו ולא הצליח לזהות בחושך היכן המשקפיים או הבגדים שלו. הוא גם הבין שהחדר לא ממש חשוך אלא יותר צבוע בשחור. מסביבו הוא הצליח לזהות חמישה נרות, לא נורות, דולקים. על התקרה השחורה היה צבוע, במן קלישאה מעוותת, בצבע אדום עבה, עיגול ובתוכו כוכב שלמה. הוא לא זכר בכלל כיצד הגיע לשם. הוא זכר שיצא עם נדב לפאב. נדב כבר שבועות מנדנד לו שהגיע הזמן שהוא יחזור לצאת, כבר עברו שלשה חודשים מאז הפרידה. "תמצא לך חיים" הוא היה חוזר ואומר. בסוף הוא נכנע ונתן לנדב לקחת אותו למקום ההוא בדיזינגוף שכולם מדברים עליו. הם הגיעו לשם הערב, הזמינו שתי בירות סתמיות והתיישבו בקצה של אחד השולחנות הארוכים והגבוהים. נדב הבטיח שזו הדרך הבדוקה למצוא רווקות לוהטות שמחפשות גם כן התחלה חדשה. הם לא היו צריכים לחכות הרבה זמן לפני שהצטרפו לשולחן שתי הג'ינג'יות. נדב עשה לו פרצוף רב משמעות, ולמרות המבוכה הוא התחיל בשיחה סתמית עם אחת מהן: מיכל. הדלת נפתח בפרץ של אור ומיכל נכנסה אל החדר, הוא הבחין מיד שגם היא עירומה. "הו! אני רואה שהקורבן שלנו התעורר". "איפה אני? מה קורבן"? "גיתית, הוא התעורר. תביאי את הקדרה והסכין", היא צעקה אל מחוץ לחדר. כעבור כמה שניות גיתית נכנסה לחדר, בעירום כמובן, וסכין גדולה בימינה וקדרה בשמאלה. היא התקרבה אליו ורכנה לידו. "זה יכאב רק קצת. ואתה גם לא תזכור שום דבר מזה. אנחנו רק צריכות קצת דם של גבר שלא שכב עם אשה חצי שנה. אתה יודע, עניין ה'דם של בתול' נהיה גמיש יותר בעשורים האחרונים". היא קרבה את הסכין לחזה שלו וחתכה בו חתך. הוא הרגיש היטב את הכאב ואת הדם החם הזורם מן החתך. הוא צעק מכאב וגם היו כמה קללות שעפו שם לאויר. "נו, לא אמרתי לך? נראה שהן ממש בעניין שלך? היית צריך לראות איך העיניים של מיכל הזאת נדלקו כשסיפרת שאתה רווק כבר כמה חודשים". "כן, שתיהן נראות די נחמדות. באמת אני ממש נהנה נהנה הערב". "אני אם מבין נכון בנשים", נדב אמר "ברגע שהן חוזרות מהשירותים הן ישאלו אם בא לנו לזרום איתן הביתה". נדב צדק כמעט לגמרי. כשמיכל וגיתית חזרו מהשירותים ביחד הם פנו דווקא אליו ושאלו אותו אם בא לו לעלות אליהן הביתה לדרינק. "טוב, תקשיב נדב, ממש לא נעים לי לעזוב אותך כאן לבד וללכת אתן". "די. הכל בסדר. מה, לא תזרום"? אז הוא זרם.

אלה

זרם

"כוס אוחתוכ!" שוב הגיעה העונה הזו בשנה שבה גם הולכים עם ציפוי סינטתי וגם הלחות באוויר נמוכה מדי בשביל לפרוק את כל המטענים שנוצרים כשהידיים מתחכחות בצידי הגוף. היא סגרה את הדלת של המכונית בזעם, נזכרה באדם שהסיע אותה לרכבת והסתובבה לצעוק "תודה!". היא די בטוחה שהוא לא שמע כי הוא היה עסוק בלצחוק. "אההההה!" גם השער של הרכבת חישמל אותה. מה יהיה? ברכבת היא עמדה מאחורי מישהי שנראה היה שהשיער שלה ממש נגעל ממעיל היוניקלו השחור שלה. במשרד היא התחשמלה פעמיים "די כבר!", ובסופר היא השתדלה ממש לגעת כל הזמן בחלק המתכתי של העגלה ובאמת רק בקופה נשמע הטיק המוכר ומיד לאחריו "כוס...פפפ...". בבית היא הורידה את הפליס, והלכה יחפה למרות שטיפה קר. כל הערב היה אחלה. הכי טוב בבית. מתחת לפוך. החתולה שלה באה להתכרבל איתה. "איזה בקבוק חם מצויינת את", היא אמרה לה. "אפילו לא הרתחתי מים!" היא ליטפה את החתולה שצעדה לה על החזה לשום מקום. "ואת גם ממש נעימה..." פתאום הופיע הבזק כחול מקצה האוזן האפורה. "לילה טוב, קליאו."

ג'ני פילצ'ין גלעד

זרם

הגשם נקש על זכוכית החלון והאצבעות נקשו על מקשי המקלדת, מתירות למחשבות לזלוג על המסך. עוד לא היה חורף אבל שמיכת פיקה קלה כיסתה את כתפי הנוקש על המקשים. הכתפיים רעדו בקצב הנקישות כמו אדוות קטנות בין עיקולי זרזיף שובב. כשהכל יזלוג החוצה, ימלא את החסר מתוך הבקבוק התורן.

Eitheladar

זרם

האמת שכבר יבשו מעייני ההשראה שלי. אני די בטוח שהסיפורון של היום פחות מוצלח מאלה שכתבתי מחר ומחרתיים, ודאי וודאי ממה שכתבתי בסוף נובמבר. זה המחיר של חיים נגד הזרם. מעניין, אבל מעייף. אם יהיה לי כוח, אתמול אכתוב פוסט סיכום. תודה על ההזדמנות להשתתף בחוויה!

שממית יזרעאלי

זרם

זרם הזרם היכה בה בכל עוצמתו. טוען את בלוטות ההזנה. המחזוריות של ההטענה לא התחשבה בכך שכבר לא היה לה את מי להזין, ועודף האנרגיה פעם בה בפולסים מרעידים. היא חיפשה מקום לפרוק את עודף ההטענה הזו לפני שהיא בעצמה תישרף. היא הסתובבה בחלל מחפשת אובייקט כשלהו, כוכב נטוש, שריד של אסטרואיד אבל הריק מכה בפרצופה. כשכמעט התייאשה והבינה שהפעם תישרף לחלוטין ולא ישאר ממנה ולא כלום, בקצה אופק הראיה שלה הופיע איזה גוש לא ברור, עמום, חשוך. אולי חשבה לעצמה אולי זה. בדלוגים מקרטעים כשהיא נזהרת לא לקרב אף חלק מגופה לחלק אחר היא מתקרבת לגוש. מסתובבת סביבו בוחנת אותו. יש לו צורה עגולה קצת פחוסה, והוא מסתובב סביב עצמו וכן הוא ריק לגמרי. אין עליו כלום רק גוש. היא מתקרבת לגוש וחובקת אותו באלפי גפיה, ומרגישה את ההקלה הנובעת מפריקת הזרם האצור בתוכה לתוך הגוש. מרגישה איך היא מתייצבת וחוזרת לעצמה. היא מצאה צאצא חדש להזין. מטרה חדשה לקיומה. במוחה עולות תמונות על עולם חדש תינוקי שאותו היא תוכל לעצב כרצונה. שמים וים, הרים ומישורים, עצים ופרחים, חיות. ציפורים ודגים. וזהו. כאן היא תעצור כדי ששוב לא יקרה מה שקרה כבר אלפי פעמים שהיצורים האלה ההולכים על שתיים הורסים את עולמה ומשאירים אותה בריק. הפעם היא תהיה חכמה יותר.

אלה סטיקלרו

זרם

זרם מים גועש שטף את צינור הביוב למול מבטו המאוכזב, ונפסק. "אני לא מאמין שבדיוק פספסתי אותה! אני שוב אאחר לעבודה!" "אל תדאג", אמר אחר בזמן ששניים גררו קופסת פלסטיק ענקית אל המים הרדודים. "זה זמן המקלחות של הילדים. מוזמן לעלות וגבינת-שמנת-זיתים תצא בעוד כחמש דקות."

איל אמיר

זרם

"כאב לך?" כאב, היא לא מילה מספיק חזקה לתאר מה ששם היה. העוצמה של הכאבים, זה משהו שבאמת אי אפשר לתאר. לא חשבתי אף פעם שחשמל זה משהו כואב. תמיד בסרטים כשמישהו מתחשמל זה נורא מצחיק. הוא רועד, הוא משקשק, בלבלבלבלבלבלבלב, עם ברקים כחולים והבעה מטומטמת, זה לא נראה מפחיד בכלל, גם בסרטים לא מצחיקים. כמו עשר סכינים ארוכות שעושות את דרכן אל מתחת לעור, מחטים מלובנות, ופשוט כאב, כאב נורא, בלי דימויים בלי רומנטיקה, כאב שמשתק את היכולת שלך לכל דבר, לא רק לזוז, גם לראות, לשמוע, להרגיש כל דבר אחר מלבד הכאב הנורא נורא נורא הזה. אתה לא רועד או משקשק, אתה משותק. ורק המחשבה נשארת צלולה, מקבלת במלוא האימה המפלצתית את ההבנה שהכאב המחריד הזה באמת משתלט עכשיו על כל מי שאתה והופך לך את הקרביים מבפנים החוצה. בראש אתה מודע מין מודעות צלולה ובהירה מאין כמוה, אתה מודע לכל תא בגוף, לכל חיידק או חד תא. אתה מרגיש את הדם שזורם, את חילוף החומרים ומעל לכל את המסע המטורף של החשמל בעצבים מהאיברים הפגועים אל המוח "הצילו, אנחנו קורסים" מצב חירום, הכרזת מלחמה, גיוס כללי, איזור אסון, כוחות חילוץ, אזעקה, היסטריה. ומחשבה צלולה, כזו שיודעת מה לעשות, לשלוח בחזרה אותות מעשיים, למשוך את היד שנוגעת בחוטים החשופים. והשרירים מוחים 'אנחנו לא יכולים לתפקד עכשיו, בן אדם, תראה מה קורה כאן, התמוטטנו, יש לנו יותר פגיעה ממה שאנחנו יכולים לשאת, אנחנו כבר לא כאן, התפרקנו, אתה מת, לא?' אז זהו, שיש בעל בית, אני לא מת ואני מודיע לכם שאתם עכשיו נרתמים למאמץ עם כולנו , השרירים של הכתפיים, הגב הבטן, היד השניה, כולם שולחים תגבורות, הקרב קשה, יש נפגעים, אבל המלחמה לא הוכרעה, והיא ניטשת במלוא עוזה. הכאבים מגיעים אל הראש, חרבות חדות מפלחות את הרקות, העיניים מבקשות לברוח, לא עומדות בלחץ הפנימי, כלי הדם מאיימים להתפוצץ, האזעקות מרישות אוזניים, כל המערכות מיבבות, מתייפחות, מרימות ידיים בזו אחר זו, רק התודעה, צלולה, מעריכה נזקים, מווסתת מאמצים ודורשת מכולם להשקיע את המעט שעוד נשאר להם בתחתית למאמץ משותף אחד אחרון. ספירה מהירה לאחור, כל שאריות הגוף מתגייסות והאצבעות עושות את המילימטר הזה, המבורך, הנכסף, החיוני לנו כל כך. באבחה דקה הרגשתי את הפולס האחרון של הכאב עושה את דרכו לאורך הזרועות, בחזה, בכתפיים, בגב, בבטן, בצוואר ובגזע המוח, שרדנו התודעה מודיעה לכולם. שרדנו, עכשיו אפשר לנוח, ואני קורס כמו בניין קלפים שמשכו לו את הקומה התחתונה, כל השרירים משתחררים בבת אחת ואני הופך לשק רפה וחסר חיים על הרצפה. התודעה עדיין דולקת, ומבעד לענני הערפול הכבדים אני שומע את ההיסטריה של כוחות החילוץ שסביבי, מושיטים ידיים לאסוף אותי מאזור האסון. "הוא מת, הוא מת", אני שומע התייפחויות "לא, יש סימני חיים" עונה להם קול סמכותי כזה. רוגע אינסופי אופף אותי כשאני שומע את הקול הזה, אני בידיים טובות, אפשר לכבות גם את התודעה, יש מי שדואג לי. "כמה זמן זה נמשך, כל מה שתיארת עכשיו?" אני לא יודע, כי חוויתי את הדברים כפי שסיפרתי אותם, הצוות מסביב סיפר לי שהייתי מחובר לחשמל שלוש שניות. "שלוש שניות?" "שלוש. שניות. ככה אמרו לי"

חולפת

זרם

‏השקט העיר אותה פתאום. ‏זמזום המקרר, סיבובי המאוורר, רחש כנפי הזבוב הנחבט בתאורת הגן, הכל דמם. ‏היא קמה לאט מהמיטה הריקה, נשענת על הקירות בדרכה לכיור. לו היו לה מחשבות הן ודאי היו תוהות למה פסקו גם המים, אבל מוחה היה ריק ושקט ודומם כמו הבית כולו. כשהגיעה לסלון גילתה אותו על הכורסא, ראשו שמוט וחזו עולה ויורד בקצב. היא התיישבה על ידו, מניחה ראש על הכתף. מתוך שינה הוא חייך קלות והניח את כף ידו על כף ידה, מעביר אליה זרם חמים. פתאום היו לה מילים והיו לה תחושות וכשעצמה את עיניה יכלה כבר לשמוע את זמזום המקרר ורחש כנפי הזבוב הנחבט בתאורת הגן הדולקת.

Eitheladar

לבד

אה! (אה) ריק! (ריק) הד! הד? (הד, הד) … אהה!! (אה) הצילו! (צילו) מישהו? (שהו) … שעות… (שעות) אני אשתגע בלי מישהו שאפשר לשתף. (שתף!) שתף? עם מי? (עמי) נראה לי שכבר השתגעתי… (אולי) מה?! (מה מה) מה זה היה? (שתף. אני איתך. יותר טוב מכלום, לא?)

מור אסאל

לבד

***לבד*** העולם שהתממשו בו היה דומה כל כך לכוכב הבית שקיריל התנשפה באושר. העצים, הים, השמיים, השמש, בני האדם, הכלבים, החתולים. זה היה כמעט כמו לשוב לעולם הישן והאהוב שלהם,  לפני המלחמה האיומה שהרסה אותו. רק כשהצמידה את ראשה אל ראשו של לס כדי לחלוק איתו את מחשבותיה השמחות, הבחינה בהבדל. השקט היה מוחלט כל כך, בלתי עביר כל כך, ששניהם נרתעו אחורה ביחד. הם ניסו שוב, מצמידים בדייקנות רקה לרקה. דבר לא עבר. לא מחשבה ולא רגש ולא תחושה. לס אחז בידיה, עיניו מלאות במשהו שהאוויר ביניהם, הריק ממולקולות תקשורת,  לא העביר. זה היה בודד להחריד. "אוי לא", לס אמר, ובפעם הראשונה היא שמעה את קולו מחוץ לחדר המיטות. "בעולם הזה צריכים לדבר".

נמרוד איזנברג

לבד

מצביע מרצ האחרון בעולם ישב בתאו.

שממית יזרעאלי

לבד

לבד הכל נלקח ממנו כבר. האף העיניים והפה נוקרו מזמן. אף אחד לא בא לבדוק אם הוא מגרש את הפולשים . בזכרון עוד היה לו משהו על חיפושית שהתקרבה וניסתה לטפס על הנעליים הבלויות, אבל אולי גם זה לא היה אלא חלום. ועדיין הוא מחכה לפקודה שתבוא ואז יתחיל להסתובב בציר ולנפנף בידיים ולרקוע ברגליים ואולי אפילו לעשות צעד ראשון.

איתי בבניק

מילת מפתח 1: זרם 1.11.22 (מתוך הספר #168) נגב שרעבי, הרמטכ"ל ה-52 של צה"ל, מתיישב בכורסתו. הקישור המוחי חוזה את רצונו ויוצר קישור אלחוטי לזרם המידע. הקצין הותיק מתנתק מהחיבור הפיזי. מרוצה מההכנות, הוא נעמד ומיישר את מדיו. עיניו סוקרות את החדר סביבו, ומוחו משדר פקודת הקשב. הקישור מעביר אותה לכל לובשי המדים הנמצאים כעת בכוננות מבצעית ברחבי הארץ. חדר הפיקוד מתמלא המולה קצרה והנוכחים נעמדים. עיני כולם תלויות בסמל העוצמה שמולם. רב-אלוף שרעבי סוקר אותם במבטו המוכר, הפולח, ומכריז: 'הגיעה השעה. מעשינו היום יקבעו את גורל העם והארץ. אנחנו נעצב את תמונת המזרח התיכון לעידנים קדימה. אני יודע כי כולנו עושים ועושות את המיטב. אשר ילד יום - אני גאה לשרת לצדכם ומודה על הזכות לפקד עליכם. וכעת - נמתין לתקיפה'. ההמתנה נמשכת, ונמתחת ללא סוף. משמרות מתחלפות ככל שהזמן עובר. לבסוף - עשרים שעות חוץ, מעל לארבעים ימי פנים לאחר תחילת ההפגזה - מתקבלת הידיעה. כוחות האויב העיקריים חוצים את קו הסלעים בגזרת הבקעה. הרמטכ"ל ניעור בלשכתו, לשם פרש למנוחה טרופה. מפקד החמ"ל מנער אותו קלות, פניו טרודים וקולו מתוח: 'זה מתחיל.' פער הזמן מאפשר לנגב להתארגן כראוי. מקלחת מהירה, גילוח, קפה, דיגום, נשימה עמוקה. הוא שב לבונקר בפרק זמן מזערי, יחסית להתקדמות הכוחות האדומים. כוונות האויב ברורות משובל ההרס שהוא משאיר אחריו, ופניו - אל לב המדינה. תזמונו סמלי, מרגיז ומשלהב את הכוחות; המתקפה נפתחה ב-14 במאי, יום הכרזת עצמאות מדינת ישראל. 'סמכות הפעלה אלי בלבד!' פוקד הרמטכ"ל. 'כל העמדות בשליטתך, המפקד', מדווח קצין השליטה. נגב מתממשק לכורסתו, נשען לאחור ועוצם את עיניו. המפה הטקטית עולה במלוא הפירוט בתפישתו המורחבת והמתוגברת. הוא מוודא כי טווחי ועוצמות ההרס הצפויים אכן תואמים לאלו שנקבעו בתכנית המבצע. ההמתנה נמשכת עוד שעות רבות, ללא תנועה ובריכוז על-אנושי. מטרת ההמתנה - כדי לכלול את הכמות הגדולה ביותר של כוחות אויב ברדיוס ההשמדה. לבסוף הוא מכריז - בקול ובמחשבה: 'כל עמדות מתושלח: הפעל-הפעל-הפעל!' לאורך כל קו המגע עם האויב הציוני השנוא מתגבר פתאום רחש אלקטרוני. נדמה כאילו מנוע חשמלי עצום מגיע לשיא מהירותו. גיבורי בגדד וטהראן נושאים עיניהם בחשש אל גושי השיש השחור. אלו, שאיכשהו עמדו בהתקפותיהם עד כה. זוהר עצום משל השמש פורץ פתאום ואופף את העולם. השמיים נעלמים, ועמם האיום ממזרח. 'השמדה מלאה. חוזרת - השמדה מלאה בנקודות המגע!' מבליח דיווח חיל האוויר והחלל. נגב בוחן את התמונה הלוויינית, להעריך מה נשאר ממערכי הקרב של התוקפים. כל שהוא רואה הן טבעות ענני אבק ענקים, המתפוגגים מול עיניו. שרידי הכוחות שהתמזל מזלם שלא להיכלל בטווחי ההרס נראים אבודים. נסיגתם לא מאורגנת. כלי רכב וציוד רב ננטשים בשטח, כשהחיילים נאבקים לחזור לבטחת העורף הלוגיסטי. סביבו מתמלא החדר בצעקות אושר, ומפעילים מתחבקים. לעומתם, הרמטכ"ל חש עצב רב על האובדן העצום, וחשש מפני הנורא הלא נודע שהביא לעולם.

איתי בבניק- 168

מילת מפתח 2: לבד 2.11.22 (מתוך הספר 168) ערבה מזכירה לעצמה כי מתוך מאות אלפי עובדים בשירות, רק ספורים זוכים להתקבל למעגל. היא לא עשתה את כל הדרך הארוכה מהשוליים עד לכאן, שנים של הקרבה והשקעה, כדי לוותר. הוא רק בוחן אותה, השבע הנקי הזה, לראות אם היא באמת חזקה. הפחד, הכעס, ותחושות הנטישה והאובדן נדחקים עמוק. היא מזדקפת, ודרך שכבת הדמעות בעיניה משפדת את שחם במבט מצמית. 'אני זוכרת איך הוא היה מלטף לי את הגב והעורף עד שהייתי נרדמת. אני זוכרת שהוא היה מרחיק ממני את החולדות כשישנתי. אני זוכרת איך נדדנו בשוליים וישנו במבנים נטושים ליד הקליפה. אני זוכרת את העור שלו שחור ומתפורר ממחלת קרינה. אני זוכרת שהאכלתי אותו מחית ג'וקים כשהוא כבר לא היה יכול לאכול מוצקים. אני זוכרת שהבשר שלו נזל מהפצעים כשהחלפתי לו תחבושות. אני זוכרת שהוא חיכה שבועיים אחרי היומולדת שמונה שלי, לפני שביקש. איך הוא סבל עד שהסכמתי בסוף להרוג אותו. אני זוכרת שהייתי רעבה כל כך שהרגתי עכברים בשיניים ואכלתי אותם. אני זוכרת שהייתי המון לבד, עד שרחפני המשטרה צדו אותי.'

AlonMisgav

זרם

כחול לכחול, הוא מחבר. בשינוי. עיצב את המערכת כדי שתהיה כשרה בין אם הוא מוליד זרם ובין אם הוא מכה בפטיש כדעת החזון איש, אבל לחבר בשינוי. גם באקדח ירה בשינוי, אולי יותר מדי בשינוי, כמו שמעיד החור במשי השחור של הקפוטה שלו, אבל ירה כמו שהרב בלום לימד אותו, ושני אנשי אבטחה בוהים בתקרה מעידים שלפחות שכר הליכה היה בידו. אדום לאדום, בשינוי. שטרות הכסף בצד השני של הקיר קוראים לו, לוחשים לו, הם ומה שאפשר לעשות איתם, אבל הוא יעשה בשינוי ולא ימהר, שבת דחויה ולא הותרה,לפעמים חייבים, אמר הרב בלום, אבל רק מה שחייבים. כשהמערכת מוכנה, הוא שולף גמרא קטנה מהכיס ומתיישב ליד אחת הגופות. 25 דקות מעכשיו, ובגרמא גמורה. אשריו. אם הכל יילך לפי הלו"ז אולי אפילו יגיע לותיקין. הוא לומד בניגון חרישי, מותאם בבלי דעת לתקתוק העדין של הפצצה לידו.

AlonMisgav

לבד

‏"מי שיש לו חברותא טובה", נהג לומר לבנות בפגישות, "אף פעם לא לבד". לפעמים היה מחליף את ה'חברותא' ב'גדולי ישראל', אם הייתה לו חווית לימוד מיוחדת לחלוק. בבוקר הזה ישב על הספסל מול הסטנדר, לבד. השאיר תפילין כדי להרגיש את אלוהים. לא הרגיש. זו לא הייתה תמימות. קרא בחדר בהיחבא ספרי חול, רחמנא ליצלן. לא חשב שזו התאהבות, לא דמיין הדדיות. רק זיכרון של עיניים ושיער וחיוך וסוג אחר של שיחה. ועדיין, כאילו דלת נפתחה, והוא הסתובב להביט, וכשהסתובב חזרה בית המדרש היה ריק. התפילין סתם עור שחור, וגדולי ישראל שבספרים אילמים, עונים על שאלות שאיש אינו שואל.

אנה בננה

לבד

ג'יי הסתכל על הדובים. הם עמדו צפופים על הקרחון המתרחק והביטו בו בעצב. אימו שאגה ונראה שדמעות זולגות מעיניה. היא לא תראה שוב את בנה. אביו התקרב אליה כדי לנחם אותה וחיכך את כתפו בצד גופה. פרוותם הלבנה הבהיקה באור השמש ולמרות שהם התרחקו עוד ועוד - ג'יי עדיין הצליח לראות את הבעות פניהם של הוריו. הוא עמד שם, עצוב והלום צער. הוא פשוט לא הצליח להבין ולהפנים את העובדה שהוא נשאר לגמרי לבד.

טלילה גולן

לבד

היא חוגגת באורגיית האקזיט, והוא לכונס הנכסים ילך היום, ככה זה כשלה יש כל כך הרבה הורים אבל אתה יתום.

תמיר בוכשטב

לבד

במבט לאחור, חמש מאות השנים מתחת להר היו די נחמדות. היה לו זמן לחשוב שם, אחרי שהבודהה לכד אותו, והוא הבין שהוא נתן לכח לעלות לו לראש. אחרי הכל, להיות מלך זה אגו טריפ לא קטן, אפילו עם הנתינים שלך הם קופים. במיוחד אם את כל החיים שלך בילית על אותו הר בלי לחשוב על שאר העולם. כל שרשרת ההתרחשויות הזאת שהובילה אותו למרד נגד השמיים? אם הוא רק היה עוצר לחשוב, הוא היה מצליח לעצור. וזה לא שהמצב השתפר אחרי שהוא יצא מההר! לא, אחרי חמש מאות שנות שקט הגיעו ארבע עשרה שנים של קרב בלתי פוסק בשביל להגן על הנזיר. הוא עד היום מסתכל למטה על בני האדם מדי פעם. היום הם קוראים לזה "משימת ליווי", ושונאים אותן יותר מכל חלק אחר במשחקים שלהם. והוא היה תקוע במשימת ליווי כזאת במשך שנים. לא. מכל הזמן שהוא העביר לפני שהוא השתחרר מהגלגל, הזמן מתחת להר היה הכי טוב. גם בתור בודהה בעצמו, הוא עדיין חוזר להר מדי פעם, כשהוא צריך זמן פשוט לשבת ולחשוב. מתחת להר, אפילו סון ווקונג, מלך הקופים (בדימוס), יכול להיות לבד.

Z4Zima

לבד

הבית התרוקן מקולות הילדים ומדיירו כליל, נשארתי לבדי. כמעט כל פעם שהגוף יודע שיש זמן לבד - מתחילה להיבנות ציפייה בתחתית הבטן, תשוקה בקרקעית האגן - וחיפוש מהיר אחרי המשהו שיעשה לי טוב, שיעשה לגנוח, שימלא ויציף את החלל, יפרפר ריגוש בחדרים, רגע לפני שמתפנה למטלות.

יובל מישורי

לבד

השבשבת החלודה בחוץ חרקה את חריקתה האחרונה, והצליחה להישמע כמו שמונים ציפורניים על לוח. הרדיו נחלש ונדם. המאוורר האט ועצר. חום הלילה, אשר נדחק מעלה אל התקרה עד עתה, החל לשקוע מטה ולהטביע את החדר במחנק מעיק. בטי עצרה את תנועתו של כסא הנדנדה קדימה ואחורה, נאנחה והביטה בחדר החשוך סביבה, מחפשת את הכח לקום. בפעם שעברה שהשבשבת עצרה, זה היה בגלל כשל מכני, כשהתמסורת נשברה. למזלה של בטי, היה לה חלק חילופי זרוק באסם, באותה ערימה של חלקי החילוף לטרקטור, והיא הצליחה לטפס על העמוד ולתקן את הבעיה. גם הפעם הסיבה כנראה דומה, אבל הפעם היא ידעה בוודאות שאין לה חלק חילופי. היא הכריחה את עצמה להתגבר על העייפות של סוף היום ולקום. היא גיששה בעלטה ומצאה את העששית על המדף. תנועה חצי-אוטומטית הוציאה גפרור מאחד מכיסיה, ובעזרתו היא הדליקה גם את העששית וגם סיגריה לעצמה. היא עמדה מספר רגעים, יונקת את הניקוטין ומביטה בחדר באור הצהבהב. בפינה אחת עמד הדרגש. ג'ף הבטיח לקנות להם מיטה נורמלית ברגע שירוויח קצת כסף, אבל זה מעולם לא קרה. בפינה הנגדית עמד שולחן האוכל הקטן עם שני השרפרפים, ולידו תנור העץ והכירה שמעליו. ארונות המטבח הכילו את המינימום הדרוש לשני אנשים, ובטי שקלה להיפטר מהכלים בהם היא לא משתמשת מאז שג'ף עזב. שנתיים שהיא שוקלת את העניין, והם עדיין שם. היא יצאה מהבקתה עם העששית וחצתה את המרחק הקצר אל השבשבת. למרות הרוח החמה, כנפיה לא זזו כהוא זה. היא החלה לטפס בזהירות בסולם המתכת הקבוע אל צידו של העמוד, יד אחת אוחזת ומחבקת את דרגות הסולם והשניה אוחזת בעששית. כל הדרך למעלה היא חשבה על כך שזה לא דחוף, ויכול לחכות לבוקר, אבל ג'ף בטח היה יוצא לבדוק את העניין עכשיו, והיא תוכיח לעצמה שהיא יותר טובה ממנו, והיא לא צריכה את הבן-זונה הבוגדני הזה. כשהגיעה למעלה פתחה את מכסה המנוע וחששותיה התאמתו. גלגל השיניים הראשי היה שבור בחלקו, ואחד הגלגלים האחרים התעקם ויצא ממקומו. היא תצטרך להכין את הסוסה ולרכוב העירה כדי להשיג את החלקים הדרושים, וזה יקרה מחרתיים לכל המוקדם. היא ירדה באותה זהירות בה עלתה, נכנסה הביתה והתיישבה בכסא עם סיגריה נוספת. בשלב מסוים היא כיבתה את העששית וישבה שם, נותנת לעיניה להתרגל לחשכה, חושבת על הבצורת ועל החובות שהולכים ומצטברים. היא נשכבה על הדרגש כדי ללכת לישון, וכמו בכל לילה היא חשה את הכמיהה ששנאה לזרועו של ג'ף. הוא אלכוהוליסט, נוכל, רודף שמלות וגס-רוח, אבל היא אהבה את ההרגשה של הגוף הגדול שלו ליד שלה. היא תהתה איזו מסכנה תמימה שוכבת לידו עכשיו, ובו בעת ריחמה עליה וקינאה בה.

כליל

זרם

הים מלא ועולה על גדותיו, אבל יש כמה נחלים שהולכים למקומות אחרים. מקומות נידחים וצחיחים, בדרך כלל. עד היום לא סיפרתי לאף אחד שהלכתי לאורך נחל כזה וגיליתי לאן הוא מוביל. אני לא בטוחה למה החלטתי לספר דווקא לאיש הזה, שאני מכירה רק כמה ימים. אולי קצת רציתי להרשים אותו. הוא הקשיב ואז אמר, את יודעת, אני חושב שהם פשוט זורמים לאגם שהיה שם פעם והתייבש. זה לא מסביר את מה שראיתי, אמרתי לו, אבל אז חשבתי שוב על העיר הריקה עם הבניינים הנוצצים והעצים הענקיים. לכולם היו שוליים שבורים מעט, מרצדים, כמו השתקפויות במים.

זואי אני

זרם

זרמים שוצפים של תנועה עברו לפניה ומערבולות אנושיות ניסו לסחוף אותה פנימה, אבל כל מה שהיא ראתה היה עומק אינסופי שלתוכו היא תיסחף אם רק תעז להכניס לזרם ולו כף רגל. במקום זה היא השקיפה על העולם מהצד, לא באמת לוקחת בו חלק, משכנעת את עצמה שהיא לא מפסידה כלום.

Eitheladar

קקאו

הכתם על הקיר היה ספלאש ענק, חום-ורדרד ודי סימטרי. "איך בת שנתיים יכולה להשפריץ שוקו כל-כך חזק?!" "זה כאילו נשפך מגובה כמה מטרים, בחיי." "נכון? כאילו כוח המשיכה נהיה אופקי לרגע... חחחח. וואו." ליבי ציחקקה. ברור שהיא לא שיחקה בגרביטציה. היא רק הפכה את החדר לכמה רגעים.

טלילה גולן

קקאו

ענן האבק שקע חזרה לקרקע באיטיות, מגלה לאט את דמות החללית שנחתה. קאיימי-סאן בדקה את המדדים פעם נוספת ושלחה את האישור. דלת החללית נפתחה ומתוכה יצאו שתי דמויות אדם בחליפות אטומות. אחריהם יצאה רחפת בת חמישה קרונות ובמאסף יצאו שלושה אנשים נוספים, ודלת החללית נסגרה אחריהם. קאיימי-סאן הרימה את הטאבלט ויצאה לכיוון חממה 7ח. ואשיש ואלינה כבר חיכו בחממה, מדברים ביניהם בלחש מול המיכלים המוגבהים, המוכנים לקבלת המשלוח. קולות האורחים הלכו וקרבו וכשנפתחה הדלת שוב נכנס ג'ואי ואחריו שניים מנוסעי החללית, מובילים בעקבותיהם את הרחפת. השניים כבר הספיקו להסיר את חליפותיהם והיו לבושים בקורטה הודית קלה ופשוטה וניכר היה בהם שרווח להם מאוד להשתחרר מחליפות הלחץ המעיקות. ואשיש קרב אליהם בחיוך, החליף איתם מספר מילים בהינדי ואז עבר לאנגלית. אחרי שכולם הציגו את עצמם וכל הברכות הרשמיות נאמרו, פתחו השניים את הרחפת וכל הנוכחים עצרו לרגע קל, בוהים בצמחים הירוקים עם העלים המאוצבעים, ונושמים עמוק את ניחוחם המשכר. אלינה הושיטה ידה וליטפה את אחד העלים ברכות, ואז רכנה והרימה את הצמח, מניחה את העציץ למרגלות המיכל הקרוב. אחד אחד הוציאו האנשים את צמחי הקנאביס היקרים מהרחפת וסידרו אותם ליד המיכלים. בהמשך היום יאספו דגימת דנא מכל צמח ויעבירו אותם למערכת הגידול ההידרופונית. כל צמחי הקנאביס שהגיעו מכדור הארץ היו זני בר בסכנת היעלמות בעולם מוצאם, שם זני המקור כבר הוכלאו כל כך הרבה פעמים שמטענם הגנטי כבר עורבב ללא הכר. כאן תחנת המחקר שבהיאחזות מאדים, בבידוד מוחלט, ישמרו על זני הפרא כמקור גנטי ליצירת תרופות חדשות. בסיום העבודה התכנסו עובדי תחנת המחקר ואורחיהם לחדר הישיבות למסיבת תה קטנה עם עוגות ובייגלה, וג'וינט "משלוח מיוחד ממאנילה" שעבר בין כולם. קאיימי-סאן התבוננה באנשים דרך מסך עשן וראתה אלינה מחליפה מבטים עם פול, אחד האורחים. היא לא התפלאה כשהשניים חמקו מהחדר ונשפה באי רצון - היום היה תורה של אלינה לעשות את סבב הביקורת בחממה. באנחה קמה קאיימי-סאן על רגליה ויצאה גם היא מהחדר אפוף עשן הקנאביס. היא תפסה את השניים על חם בתוך החממה. לא, הם לא עשו סקס. האורח הוציא דבר מה מירכתי הרחפת שעוד עמדה שם והעביר אותו לאלינה, כשקאיימי-סאן נכנסה לחממה אלינה מיהרה להסתיר את הדבר מאחוריה. "מה זה? תני לי לראות!" תבעה קאיימי-סאן. השניים, שנראו כאילו היו מעדיפים להיתפס באמצע סקס, זזו הצידה וגילו עציץ קטן ובו שתיל צמח שלא היה קנאביס. קאיימי-סאן התקרבה לצמח ונשימתה נעתקה. "תגידו, אתם משוגעים? מה הבאתם את זה לפה? אתם יודעים מה יעשו לנו אם יגלו שהברחתם לכאן קקאו? מה, הקנאביס לא מספיק לכם? הקוקה שבחממה 4ג לא מספיק לכם? הפיאוטי שבחממה 11ב? יש לכם בכלל מושג כמה ממכר זה קקאו? כמה חיים נהרסו בגלל הצמח הזה, כמה מלחמות והרס? לא סתם אסרו על גידול קקאו בכדור הארץ, ועכשיו אתם מביאים את זה גם לפה? " קאיימי-סאן הושיטה את ידה. "תנו לי את זה ואשקול שלא לנקוט צעדים משמעתיים נגדכם," אמרה. "חממה 1א עומדת ריקה," אמרה אלינה. "את הקקאו!" דרשה קאיימי-סאן. פול הושיט משהו לקאיימי-סאן. "מה זה?" היא שאלה. "תפתחי," הוא אמר. זה האישור שהבאתי." "מה אתה מקשקש, אין אישור לקקאו," אמרה קאיימי-סאן אבל היא פתחה את החפיסה הקטנה שפול הגיש לה. בפנים היתה טבלת שוקולד מונשיין. "אתם משוגעים על כל הראש," מלמלה קאיימי-סאן. "תטעמי," אמרה אלינה. "לא … אסור לי … זה לא חוקי!" אולי זו היתה השפעת הג'וינט ואולי ניחוח צמחי הקנאביס שבמיכלים ההידרופוניים. קאיימי-סאן שברה פינה קטנה מטבלת השוקולד והכניסה לפיה. טעם גן העדן פשט בגופה ועיניה התגלגלו לאחור. כששבה אל חושיה תחבה את חפיסת השוקולד לכיסה. "קחו את הצמח הזה מפה לחממה 1א. אני לא ראיתי כלום ואני לא יודעת כלום." "כמובן," אמרה אלינה. קאיימי-סאן פנתה ללכת. "אל תשכחו מי דואגת לכם פה כשתתחילו לייצר." הוסיפה מאחורי כתפה ויצאה מהחממה. "כמובן," אמר פול אל הדלת הנטרקת. אלינה נטלה את עציץ הקקאו ולקחה אותו לחממה 1א שלא היתה ריקה בכלל. בתוך החממה הישנה שכבר לא היתה בשימוש רשמי היו כבר שבעה צמחי קקאו שהוברחו בטיסות קודמות. אלינה הניחה את התוספת החדשה על הרצפה והחלה להכין את המערכת ההידרופונית עבורו. עכשיו כשקאיימי-סאן כבר יודעת ושותפה לדבר העבירה ניתן יהיה סוף סוף להתחיל בייצור ובשיווק. פה במאדים בתחנת המחקר לא יחשדו בהם בכלל. אלינה ליטפה את צמח הקקאו . קנאביס זה נחמד, אבל שוקולד זה החיים.

ג'ני פילצ'ין גלעד

קקאו

בית הקפה מתחיל להתמלא לקראת שעת הצהריים. לבסוף נותר רק כיסא אחד ריק, צמוד לשולחן פינתי קטן ליד החלון. הקשיש בכיסא ממול מתעקש שוב ושוב שהוא ממתין לחברה. מיד היא תבוא, ממלמלות השפתיים הסדוקות בעוד שדרות רוטשילד מיטשטשות מעבר לזכוכית. כמו במעבר ענן, התמונה נשטפת הלוך וחזור בין שמש תל אביב לערפילי הסתיו של הרנגאססה. מיד היא תבוא, הוא לוחש לעבר בית הקפה המתרוקן. לא נשארו דורשים לכיסא, ובכל זאת הוא ממשיך לשכנע ספק את חלל האוויר, ספק את עצמו. לא, הוא לא רוצה מאפה עם כוס התה השלישית. הוא יאכל יחד איתה. המלצרית מושכת בכתפיה בלי להזיז את קצוות החיוך. בוינה מתחיל לטפטף גשם קל. בתל אביב חסר בית מזוקן מצמיד את פניו האדומות לזגוגית, מתחנן ללא קול. "אנחנו סוגרים את המטבח, תרצה אולי עוד משהו?" שואל החיוך של המלצרית. הוא מחייך חזרה, מניד בראשו לשלילה. זלדה תמיד מאחרת. היא עוד תבוא. הכיסאות מורמים אחד אחד אל מעל השולחנות, מטאטא מפליג על פני הרצפה אחוז בידיו של בחור גבוה עם פנים ריקות מהבעה. תאורת הרחוב בחוץ מהבהבת בין גז לחשמל. תזוזה בזווית העין מושכת את תשומת ליבו. "זלדה?" לא, רק המלצרית. הפעם היא לא מחייכת. משהו מתחלף בעיניה. היא מניחה לידו ספל מהביל. "לא הזמנתי..." "קקאו, על חשבון הבית, בזמן שאתה מחכה." דמעה בודדה מחלחלת מבין קמטי עפעפיו.

ג'ני פילצ'ין גלעד

לבד

"בפורים ניסע יחד למועדון האומן17," הכריזה המורה. "ההגעה חובה." זעקות השמחה סביבי האפילו על זעקת הפחד בפנים. אורות מרצדים, צעקות, ביטים של באס מהדהדים בתוך הראש. פרצופים שמחים מסביב. בפנים - אני מכורבלת על הספה בבית עם הממתקים שלי. בחוץ - הגוף רוקד. הרעש ניצח.

עילי לאון גינדי קריב

קקאו

בוקר. מוקדם. לא בטוח בדיוק מתי, אבל כל השאר עוד ישנים. הם לא צריכים לצאת לעבודה בשעות האלה. הם מפרנסים פחות, הפרזיטים. אין לי הרבה זמן עד שצריך לצאת, כי בחרתי להתענג על שעות השינה המועטות שיש לי. יש זמן אולי לקורנפלקס עם חלב. לא ארוחה מבוגרת במיוחד, אבל זה בסדר. גם אני עוד לא מבוגר. אני לוקח את הקערה הלבנה מהארון השמאלי, שופך את הקורנפלקס מקופסתו הלבנה שמעל המזווה, ומחפש את השוקולית. להוסיף, כדי שיהיה טעם. אין שוקולית. אין טעם. במעמקי המזווה אני מוצא שקית קקאו כמעט ריקה. בפרצוף שבוז אני שופך את שיירי הקקאו על הקורנפלקס, כמו גשם בוץ. הקערה הלבנה, שהייתה נקייה לפני דקות אחדות, מלוכלכת יותר מהטנדר אחרי לילה במדבר. אני מוסיף סוכר לקערה. שופך כף, ועוד כף, ועוד כף, ועוד אחת, רק ליתר ביטחון. עד שהסוכר יוצר שכבה קטנה, שמכסה את הקורנפלקס. שיוצרת אשליה של ניקיון. של טעם. של קצת טוב להתחיל את הבוקר. אני מערבב את הכל בקערה עם הכף של הסוכר. מה עכשיו? אני פותח את המקרר, מחפש אחר קרטון חלב לבן שיושיע את המנה המסכנה. נורת המקרר שנדלקת מאירה את פניי, ויוצרת אשליית מושיע שכזו, רגע של 'אהא', או 'אאוריקה', שמתנפצת במבט נוסף. "סעמק", אני מסנן. אין חלב. אני יוצא לעוד יום של עבודה מפרכת. עייף. עצוב. מדוכדך. החברים שלי, שהפכו להיות גם שותפיי לדירה, נשארים לישון. יש להם עוד כמה שעות של בטלה לפני שיצטרכו לצאת ולעבוד. הם מפרנסים פחות, הפרזיטים. ואז עוד כועסים שאני לא עוזר להם עם הקניות.

איתי בבניק

קקאו

קקאו 3.11.22, מהספר 168 ים סוף-סוף נרדמה, אחרי כוס קקאו, שלושה סיפורים וחמישה שירים. ערבה עייפה ומותשת. תגבור רגשי או לא, גיל שנתיים עדיין נורא... היא נוחתת על הספה בסלון באנחת רווחה. לפני שהיא מספיקה להרים את רגליה, מאותתת לה בינת הדירה על אדם מעבר לדלת. ערבה לא מצפה לשום אורח, ומנסה לראות במי המדובר. מסיבה לא ברורה מצלמות המסדרון לא פועלות, וכן גם מצלמת הדלת. זו תקלה שלא אמורה לקרות, והיא מריצה אבחון מהיר של שגרות האבטחה של הדירה. כפי שחששה- מופעל עליהן שיבוש חיצוני. המבקר הלא ידוע נוקש בדלת, מעשה חריג ביותר וחסר נימוס לחלוטין. ערבה מפעילה מיידית את שגרת החירום שלה, שכסוכנת שטח- הופכת אותה באחת למכונת הרג פוטנציאלית. האם הדרוכה נעמדת כמטר מהדלת, ומנחה את בינת הדירה לפתוח אותה. הדלת נפתחת כלפי חוץ, ומעברה מתגלה אדם לא מוכר שמיד צועד קדימה אל הפתח. ראשו המכוסה בקפוצ'ון כמעט נוגע במשקוף, הבעתו כעוסה, וידיו טמונות בכיסיו. התגבור של ערבה מקפיץ מיידית את תמונתה של הערפדית ושותפה לשיחה, מלפני כחצי שנה. כשהוא רואה את הסוכנת בעמידת מוצא לקרב, הוא נרתע מעט לאחור, שולף לאט את ידיו ומרים אותן במחוות הרגעה. חיוכו רחב, אך אינו מגיע לעיניו הקשוחות. 'ערב טוב, גברת אליין. תירגעי, אני באתי רק לדבר.' 'אז תדבר עם השוטרים שתיכף יגיעו, אידיוט. יש לך שניה לעוף מפה או שהם ימצאו אותך מקופל במסדרון.' ערבה מוודאת שים ישנה, ומנחה את חדרה של ביתה לבטל כל רעש. רק זה חסר לה, שהקטנה תתעורר למצוא בבית פולש! הקשוח ממשיך לחייך, אך בקולו נשמע רק איום. 'גברת כהן, או שאקרא לך מיכל אליין? באתי להעביר לך הודעה מהערפדית: היא יודעת מי את, יא חתיכת זבל של השוליים, אז כדאי שתשכחי מהר מי היא.' הוא נסוג כמה צעדים לאחור, מסתובב ומתרחק במהירות לעבר המעליות הקרובות.

תמיר בוכשטב

קקאו

יוסי בדיוק ניקה את המטחנה כשהפעמון צלצל להתריע שנכנס לקוח. השניים שנכנסו לא נראו כמו הלקוחות הרגילים שלו. הימני לבש מכנסי עור כל כך צמודים שיוסי לא הבין איך הוא נכנס אליהם, וחולצה לבנה עם צווארון תחרה. השמאלי לבש חליפה שחורה מסגנון שיצא מהאופנה לפני מאות שנים. יוסי לא באמת הבין בחליפות, והוא לא ידע איך הוא יודע את זה, אבל איכשהו הוא ידע שהחליפה הספציפית הזאת היא מסגנון ישן. מעל החליפה הוא לבש גלימה שחורה מבחוץ ואדומה מבפנים. עם צווארון שהגיע עד מעל האוזניים. עיניים אדומות וחודרות נעצו מבט ביוסי. "הב לי את נוזל החיים, בן תמותה! הב לי את הנוזל החם כמגמה הנובעת מבטן האדמה, הנוזל המר כטעם החיים עצמם!" יוסי נרעד מאחורי הקופה. משהו בתוכו אמר לו שהוא עומד בפני הדבר האמיתי. ערפד אמיתי, שרוצה את הדם שלו! "אויש, נו." אמר הערפד השני בקול מיואש. "די כבר עם הדרמה הזאת, ולאד! אני לא יכול לצאת איתך לשום מקום!" הוא פנה ליוסי. "אני רוצה כוס תה ירוק. עם ג'ינג'ר. ומלכת הדרמה שם ייקח שוקו." "עם כפית צ'ילי בפנים, בבקשה." הוסיף ולאד בקול נזוף.

שממית יזרעאלי

קקאו

קקאו למהירי החלטה, במחיר מבצע, רק שלושה פולי קקאו. תיכנסו ותיהנו. השלט היבהב למול עיניה ולא עזר לה להפנות את מבטה לצדדים, הוא תפס את כל מרחב האופק שלה. חדר לתוך אישוניה ולתוך מוחה. גם המנטרה שהיא שיננה לעצמה "אין לך. אין לך. אין לך." לא עזרה. כי למעשה היו לה שלושה פולי קקאו ואפילו קצת יותר, ששמרה. לאיזה צורך עדיין לא ידעה. בעצם למה לה לשמור אותם. מה טוב כבר יכול לקרות בדרכה? דברים טובים קורים רק לאחרים, לאלה שיש להם מטעי קקאו ויכולים להרשות לעצמם את כל מנעמי החיים. אולי באמת עדיף לה לקחת את הפולים ולרגע אחד לחיות חיים של מישהו אחר. חיים מפנקים. הרפתקה לא נודעת. להיות פעם אחת פורצת גדר, אימפולסיבית לחיות את החיים מבפנים ולא רק להסתכל מבחוץ ולקנא. היא חזרה לחדרה הקט משכה את תיבת העץ הישנה מתחת למיטה והוציאה מתוכה את שקית הבד שבתוכה שמרה את הפולים קיוותה שלא התפוררו או התעפשו וספרה אותם היו שם ארבעה פולים. בשמחה רצה בחזרה אל הרחוב בו ראתה את השלט וחיפשה את הפתח לתוך העולם הקסום שהובטח לה. "הנה, יש לי שלושה פולים. אני רוצה להיכנס". "מצטער חמודה, המבצע נגמר. המחיר הוא חמישה פולים. ואם אין לך פני את הדרך לבאים אחריך."

Z4Zima

קקאו

יש לו צבע של קקאו, וטעם של זיעה. העדינות בה הוא סוגר את הדלת לעולם שבחוץ הפוכה לעוז הנמרץ שנחבט בין ירכיה. עמוק ומלטף, חזק, לוהט, ממיס אותה כמו חמאה, חלקה ומטפטפת כמו שמנת, וממתיק לה מגרגרת את היום. מחכה שיבוא ויכתים לה את הסדינים. משאיר אחריו טעם חזק של עוד.

דורון

קקאו

אני זוכר את העונג שהסב לי משקה הקקאו של סבא בתור ילד. אבא שלי תמיד נהג לומר שמי שלא שתה את הקקאו של סבא, לא שתה קקאו טוב מימיו. אבל עכשיו, שנים אחר כך, אני מבין את מה שלא ידעתי אז. את מה שלא הייתי אמור להבין גם עכשיו. סבא שלי הוא פושע, ומשקה הקקאו הוא נשקו. ***** אף אחד לא מוכן להודות בזה, אבל גם משקה קקאו תמים יכול להיות לפעמים כוס תרעלה. הוא הפיל את קורבנותיו בשיטתיות, בזה אחר זה: שיחה טובה על כוס קקאו, ומספר ימים אחר כך - מודעת אבל בעיתון. הזוועות שהוא עשה, עונשן גזר דין מוות. ועליי לדאוג שזה מה שיקרה. ***** מכונית אספנים אחת, מכוונת בול לזמן הנכון. מחסנית מלאה במקומהּ, ועוד אחת ליתר ביטחון. אני זוכר את היום הזה, 3.11.1992. 15:47. בעוד 2 דקות ו38 שניות מהרגע הזה, הגרסא הצעירה שלי תצא מהבית של סבא ותשאיר אותו לבד, חשוף. טענתי את האקדח והפעלתי את מכונת הזמן, מתכונן לשים קץ למאפיונר שאני קורא לו 'סבא'. ***** "מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" הוא שאל בקול חנוק, גופו לחוץ אל הקיר. "אתה יודע בדיוק מי אני, סבא," עניתי בקור רוח, "ואתה יודע גם למה אני כאן." "הקקאו." הוא מלמל. הוא חמק מתחת לידי, ורץ אל עבר הכיריים, שם עדיין התבשלה מנה מהבילה של קקאו רעיל. "יש לי נשק," הוא אמר והניף את הפינג'אן הקטן בידו, "ואני לא מהסס להשתמש בו, בחור צעיר." ***** ירייה אחת. זה כל מה שהייתי צריך בשביל לשפוך את כל הקקאו על הרצפה ולנטרל את סבא. הנחתי ברכי על גבו, האקדח מכוון לראשו. "למה עשית את זה?!" צרחתי עליו, "למה היית צריך לעשות את כל הזוועות האלה?!" הוא שתק. "כל הילדות שלי, כל החיים שלי, הכל נהרס! בגללך!" "רציתי…" הוא נאבק לדבר, "רציתי לתת לך עתיד טוב יותר." "איך בדיוק?" לעגתי לו, "בכך שתהיה אחראי למותם של יותר ממיליון איש?" "אני מצטער," הוא אמר, "אלו חשבונות שלא תדע לעולם, ילד." קמתי מעליו והרמתי אותו בחוזקה כנגדי. לחצתי אותו אל הקיר והסתכלתי עמוק בעיניו. "סבא, זה נגמר." אמרתי, "היום אני הורג אותך ושם קץ לכל הזוועות שתעשה אי־פעם." "אבל אם אני אאהרג," הוא חייך חיוך יודע סוד, "איך תוכל להוולד בכדי להרוג אותי?"

תמיר בוכשטב

פעילות

אודיסאוס בדק פעם נוספת שהחבלים שקשרו אותו לתורן מהודקים היטב. הוא בדק שהקשרים נמצאים מחוץ להישג ידו, ושאין שום חפץ חד בקירבת מקום. הוא צעק בפעם האחרונה לעבר המלחים, כדי לוודא שהאוזניים של כולם סגורות בדונג. לאחר שבדק שכל אמצעי הביטחון שעליהם הצליח לחשוב מוכנים, אודיסאוס השעין את ראשו על התורן והמתין לחוויה שאותה אף מלח לפניו לא שרד: שירת הסירנות. האי המסולע של הסירנות כבר נראה באופק, אבל אודיסאוס לא שמע את השירה המופלאה. אפילו מיתר נבל אחד לא נפרט במרחק. במקום, הוא התחיל לשמוע צעקות. כשהספינה התקרבה יותר לאי, הוא התחיל להבין שלצעקות יש מקצב. יש גם חריזה. זה לא היה אפילו קרוב לשירן המפורסם של הסירנות. מצד שני, אודיסאוס חשב, אם אף אחד לא שמע את השיר ושרד, איך בכלל אנחנו יודעים שהשיר קיים? בשלב זה, הספינה התקרבה מספיק כדי שאודיסאוס יוכל לשמוע את צעקות הסירנות. "פו-סי-דון! תת-פ-טר! לא רו-צה ל-שיר יו-תר!" הסקרנות כירסמה בליבו של אודיסאוס. מה משמעות הצעקות האלה? מה הסירנות רוצות? הוא הרגיש שהוא מוכרח לעצור את הספינה ולעלות לאי. לברר מה פוסידון עשה (הפעם), ולמה הסירנות רוצות שהוא יתפטר. האם אל הים יכול בכלל להתפטר? הוא קרא למלחים לעצור, להפנות את הספינה. אבל אזני המלחים היו אטומות בדונג. ואודיסאוס היה קשור לתורן, בקשרים שהוא בעצמו בדק שהוא לא יכול להתיר. הספינה עברה על פני האי והמשיכה הלאה. ורק אודיסאוס היה עד למחאת הסירנות. "פו-סי-דון! תת-פ-טר! לא רו-צה ל-שיר יו-תר!" עד יומו האחרון הוא לא ידע על מה הן מחו, והאם המחאה הצליחה.

יובל מישורי

פעילות

סרן דהאן הכין לעצמו בתחילת המשמרת קפה חזק וטוב עם הרבה סוכר. אחרי הכל, משמרת הלילה יכולה להיות מאד משעממת, והוא ידע שיצטרך כל טיפת קפאין כדי להישאר ערני. אחרי הפאשלה שעשה בתרגיל בתחילת החודש, הפאשלה שזיכתה אותו באחריות על משמרת הלילה למשך חודשיים, הוא לא רצה להסתבך עוד יותר. שלוש השעות הראשונות של המשמרת עברו כמו בכל לילה. שתי חיילות צעירות ישבו ליד עמדות המכ"ם וחילקו את זמנן בין משחק קטאן סוער לבין המסכים, אשר נותרו שחורים ושקטים. דהאן ישב עם הספר שלו במרחק כמה מטרים מהן, משגיח בחצי עין שהן לא עושות שטויות. עם כל השעמום הזה, הוא כבר הספיק לגמור שני ספרים ולהתחיל ספר שלישי, והוא הודה למזלו שבבסיס יש ספריה. עדי ניסתה לשכנע את לימור למכור לה כמה עצים, אבל לימור, שבנתה נמל והשכילה לנצל אותו כראוי, נקבה במחיר גבוה מאד. "נו, אל תהיי כזאת. את יודעת שתצטרכי אחר כך את החיטה –" ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. העמדה של עדי החלה לצפצף, ונקודה אדומה קטנה הופיעה בשולי העיגול הגדול, נעלמה, ואז הופיעה שוב במקום אחר, וחוזר חלילה. עדי ולימור עזבו את המשחק וגלגלו את הכסאות בחזרה לעמדות. "מה זה, רחפן?" שאל דהאן כשהתקרב לעמדה. "לא, זה טס מהר מדי," עדי ענתה. לימור הרימה טלפון למבצעים כדי לוודא אם מה-שזה-לא-יהיה הוא מכוחותינו. כשקיבלה תשובה שלילית, דהאן עלה בקשר מול הקמב"צ של חצרים. "תמוז מינשוף, תמוז מינשוף, האם שומע?" "כאן תמוז, נשמע היטב, עבור." "זיהינו כלי טייס בלתי מזוהה מכיוון דרום-מערב, כיוון שתיים שתיים אפס, אזימוט אפס שש, מאך אחד נקודה ארבע. זקוקים לזוג עיניים על המטרה." שני מטוסי קרב הוזנקו בניסיון למצוא את כלי הטייס המסתורי, אבל יכולות התמרון שלהם לא הספיקו להם. כלי הטייס שבר ימינה ושמאלה במהירות אדירה בלי לבלום, מתחמק מהם בקלות ולא מאפשר להם להתקרב אליו. הם אפילו לא ראו אותו, מפני שלא האיר בשום צורה. לפתע הקו האדום של כלי הטייס, שנראה כאילו הוא מנסה לצייר משהו, פנה ישירות למרכז המסך. לימור עוד הספיקה לשאול "אה, המפקד?" והקו סגר את המרחק עד אמצע המסך ונעצר שם. אלומת אור עוצמתית הציפה את מגדל הפיקוח דרך החלון המערבי, ושלושת הנוכחים נאלצו לכסות את עיניהם כדי להגן עליהן. הם הרגישו את הטמפרטורה בחדר עולה במהירות. צינת הלילה פינתה את מקומה תוך שניות לחום מעיק. אלומת האור הכתה בהם במשך כמה שניות, ואז עלתה מעלה. דהאן הביט דרך החלון וראה פירמידה גדולה מרחפת קצת מעליהם, ואלומת האור החזקה שהקרינה היתה מרוכזת במכשירי המכ"ם. ברגע הבא אלומת האור כבתה, ובאור החלש שמסביב הוא ראה את הפירמידה מתחילה להסתחרר באוויר סביב עצמה בכל הכיוונים, ואז היא טסה צפונה בתאוצה אדירה. רק בדיעבד הוא חשב לשלוף את הטלפון ולצלם, כשכבר היה מאוחר מדי. מיד לאחר שהפירמידה נעלמה, הגיעו שני מטוסי הקרב וחלפו מעל מגדל הפיקוח. "המפקד, אין זכר לכלי הטייס," אמרה לימור. דהאן הביט במסך המכ"ם, שהראה רק שני קווים לבנים מקבילים שנמתחים זה לצד זה לכיוון מזרח. הוא עלה שוב בקשר מול חצרים. "תמוז, כאן ינשוף. איבדנו את המטרה. תחזירו את החבר'ה שלכם, חזל"ש." "רות ינשוף. לילה טוב." דהאן התיישב בכיסא שלו וקימט את מצחו. איך לעזאזל הוא הולך למלא דו"ח פעילות על כל זה?

ג'ני פילצ'ין גלעד

פעילות

הם יצאו שלוש שעות לפני עלות השחר. חמישה צעירים עם רעב בעיניים ולהבות בוורידים. מדי ההסוואה הכהים כיסו שרירים פועמים בציפייה. הם לא ידעו שמות. רק ידעו על אישתו של הראשון, שנפלה קורבן להפלה כושלת במרתף. על אחיה של אחרת שנעלם עם בן זוגו. על האחות שהשלטון דרש להשאיר בטלפי בעלה. "בלי אלימות מיותרת," אמרו להם בתדריך. חיוך מריר עבר ביניהם כמו גל בלתי מורגש. זה תמיד היה בלי אלימות מיותרת. שבירת גולגולות הייתה נחלתו של האויב. הלילה המטרה הייתה שחרור עצורים ממחנה 4 השמור. הם ישחררו כל מי שרק יוכלו ויפוצצו את הגדר. כאילו שלא תתוקן כבר למחרת. כאילו המקום לא יתמלא מחדש עד סוף השבוע. מתחת למדים בערו קעקועים ספורדיים בדיו מחתרתית. דמותה המטושטשת משהו של רוזי המסמררת. משולש הפוך בצבעי הגאווה. שילובי אותיות מסתוריים בעברית ובערבית. זעקות מחאה קטנות. שקטות. בלי אלימות מיותרת. לא הייתה תכנית חילוץ. לא היה ביטחון שיהיה את מי לחלץ. אבל כל עוד חמש הצלליות צעדו חרש בחשכת הליל, הייתה בליבם הידיעה שיהיה מי שיצעד גם מחר.

MaayanIf

זרם

ראיתי אותו נשטף בזרם, נסחף במורדו, כולנו הבטנו, לא זזנו ממקומנו, קפואים. הנחל כמו היאור נשטף אדום, התעלמנו מהרעש הגועש, של המים מכים בסלע מתנפצים עליו, העצם מתחככת, מתנגשת מתרסקת על האבנים. ויותר כבר לא ראינו, הוא שקע מתחת למים, הצבע חלף לו, ואנחנו... אנחנו המשכנו ללכת.

MaayanIf

לבד

אמנם המשכנו ללכת, אבל המראה שלו לעולם לא ישכח נשטף, לבד, במורד הזרם. היינו חייבים להמשיך ללכת, או שהדבר שהשליך אותו בחתיכות למים יתפוס גם אותנו.

MaayanIf

קקאו

החושך התחיל לרדת, והתחלנו לחפש מקום לישון בו ללילה, נקודה אסטרטגית, שנוכל להשקיף ממנה. להיות בה בטוחים, לראות שממנה נצפה בדבר הבא המגיע אלינו. הקמנו אוהלים בקרחת יער המוקפת עצי קקאו על גבעה אם משהו יתקרב אלינו נשמע אותו, מרשרש בעצים.

MaayanIf

פעילות

המשמרת הראשונה הייתה שלי. בעיניים פקוחות ונשק דרוך שכל כדור בו ספור. אלה שביזבזו את התחמושת שלהם למדו לירות בחץ וקשת כמוצא אחרון. אמנם כלי פרימיטיבי, אבל מדוייק. היה לכולנו מזל שלפני שכל הדבר הזה השתבש הייתה פעילות מיוחדת במחנה של הכנת קשתות ולימוד של ירי בקשת.

איתי בבניק

פעילות

פעילות, 4.11.22, מהספר 168 גבר כבר שלושים תופס את מבטה. הוא פחות או יותר בגילה, ולבוש בחליפת עסקים אופנתית. הכחול הצלול של עיניו מושך אותה להשיב לו מבט ארוך. בתגובה הוא מנחה את חליפתו לשנות את צבע עניבותיו. צבען הירוק זהה עכשיו לצבע עיניה שלה. זו הזמנה ברורה, וערבה מוצאת את עצמה מעוניינת לגלות עוד. היא שולחת אליו במחשבתה בקשה לזיהוי. הוא משיב בכרטיס ביקור, ובתקווה שתתלווה אליו לשתות משהו. שגרת החיזור מעלה מול עיניה מידע עליו; שמו שיאון עתידי, מהנדס רפואי בן שלושים ושתיים. ללא ילדים אך מגדל שני חתולים וכלב. רשימת רשתות חברתיות ומקצועיות בהן הוא חבר, כולל רמת פעילות וציון מוניטין. נמצא בזוגיות ארוכה עם בן זוג וחולק עמו דירה. לא מזמן סיים קשר נוסף עם אישה שערבה מכירה באופן רופף. הן חברות בכמה קבוצות חברתיות וירטואליות, ופיזיות. לערבה ולו להם כמה תחומי עניין משותפים, והפעילות שלו ברשתות החברתיות לא מעלה נקודות לדאגה. סך הכל נראה שפוי. ערבה שואלת עליו בקבוצות הנשים בהן היא חברה. בנוסף היא שולחת שאלה דומה למכרה שממנה נפרד. לגבי הצעתו היא מנידה בראשה לשלילה בחיוך מהיר שמרכך את הסירוב. ערבה משדרת כי היא עסוקה עכשיו, אבל אולי יותר מאוחר. הוא עונה בחיוך משלו, רגוע בידיעה שהיא בודקת אותו ברקע, והם מנתקים מבטים. ליתר ביטחון ערבה מעלה מול עיניה את הפיד של בינדר, ומחפשת את שיאון. מטרת הרשת החברתית הזו היא לתת ולקבל חוות-דעת מאקסים, ובעיקר אקסיות, על דייטים פוטנציאליים. ערבה שמחה לראות שבטווח שבין מותק-על לאובר-דוש, הבחור מולה מאד בירוק. צלמית התרעה מבזיקה בשדה ראייתה - תזכורת לרדת עוד שתי תחנות. היא עוצרת את הצפיה והקריאה ומביטה מבעד לקיר השקוף, הנמשך לאורך כל הקרונית. במרחב העירוני הצפוף נוסעת הרכבת במהירות המופחתת של מאתיים וחמישים קמ"ש בלבד. עדיין, המהירות מטשטשת את הנוף הקרוב. רחוק יותר נראה המרחב הירוק בו נעים הולכי הרגל. שם גם ממוקמות שלל המסעדות, החנויות ושאר העסקים. מעבר להם מיתמר מגדל העיר, עד לקליפה אותה הוא תומך. קילומטרים מעל מאיר צידה הפנימי של הקליפה בתאורת בין ערביים. במרום, הרחק מעל שפע נתיבי הטיסה של המעופיות. בקרוב תתחיל השקיעה. לוחות התאורה העצומים ידמו את גווני הוורוד והכתום הרכים, של שקיעת סתיו ישראלי.

טלילה גולן

פעילות

ואז אשתו של אלהים חזרה מהנסיעה שלה, ראתה את כל הברדק שנוצר בעולם בהיעדרה והחרון עלה באפה. "מה זה? מה זה הבלגן הזה? סדר שיהיה פה, עכשיו!" חיל ורעדה אחזו בכל. האטומים התייצבו למסדר והטמפרטורה ירדה לאפס מוחלט. #סיפורונובמבר #פעילות

Eitheladar

פעילות

"ובכן, נבות, שני העדים המכובדים העידו שקיללת את השליט וחיללת את השם. בית הדין המחוזי יזרעאל רואה זאת בחומרה. כיוון שקיללת את השליט, אנו מכריזים עליך כמנודה מהגנת השליט החל מרגע זה!" המקעקע של בית הדין ניגש, ואות הקלון של המנודים הוטבע במצחו של נבות עד מהרה. זה לא היה קעקוע עמיד במיוחד, אבל לרוב לא היה צורך בעמידות. "הנאשם משוחרר!" הכריז אב בית הדין. לפני שהספיק למחות, אחזו בו זרועות הסדרנים והוציאו אותו אל הרחוב מול ההיכל. "בבקשה שלא..." הספיק לחשוב, אבל הצעקה "מנודה!" נשמעה כמעט מיד. הם חיכו לו. "מה, נבות? מנודה, אה? חשבת שתוכל ללכלך על המלך וזה יעבור חלק? כמה אמרנו לך לשמור על הפה המלוכלך שלך ולדחוף את הדעות ההזויות שלך לתחת?" "הוא לא מלך!" צעק נבות. הפחד פינה את מקומו לזעם. "ואפשר לחשוב מה כבר אמרתי!" "לא מלך, אה? בואו נראה לו מה קורה למי שמזלזל בחסדי השליט!" זעקת החרון של נבות נבלעה בצעקות רמות של "בוגד! עוכר ישראל!" אגרופים ורגליים הונפו ונחתו. שוטר שעבר שם ניגש לבדוק מה פשר ההתפרעות, אבל משהבחין בקעקוע המגואל בדם, הפנה עורף והמשיך בדרכו. לסיום הם גררו אותו אל גיא הסקילה. זה כבר לא לקח הרבה. במחשב המשטרה נרשם רק "י"א באלול תתל"ד: ללא פעילות חריגה."

Z4Zima

פעילות

כבר זמן שלא רואה אותה, ממש שקופה עבורו. לא משנה כיצד תתלבש, איך תשתף, ומה תעשה - עניין היא לא מייצרת אצלו. אז הלוח שלה מתמלא ב״פעילות״, עיניים שמחכות לה בכל פינה ומהוות אוויר לנשימה. פלירטוט בחדר כושר, ממליץ אדוק בסיפרייה, פטפטן בגינת כלבים וגם ההוא שסוקר אותה ממרחק. הירקן החשקן שתמיד שומר את הירקות הכי שווים, ועד הכיתה והאבות השווים באיסוף. מי שמחכה להערות שלה על הפרויקט, ואפילו להשתהות עוד רגע מול השומר בחניון זה שמאבד את מעט העברית שלו כשהיא מחייכת. בכל פעילות היא אוגרת אנדרנלין ודופמין ובסוף חוזרת אליו. עד שיתעורר.

עילי לאון גינדי קריב

זרם

כשהייתי תינוק, היו מקלחים אותי בכיור, או בגיגית, כשאר התינוקות. נקיון וסדר היו לי אז, מטבע הדברים, פחות חשובים. היום אני פוגש את הכיור רק כשאני עושה כלים. וגם אז הוא מלוכלך. זה לא מפגש אמיתי, כשדברים מלוכלכים. לפחות לא במשפחה שלי. אני מנסה להתנקות, באמת. עזבתי את בית הוריי כדי להתנקות. להתנקות מהדפוסים הישנים, מהאנשים הרעילים שהקיפו את חיי, מהמסגרות. מנסה, ומנסה, ובמקלחת של הדירה שלי אין זרם. מבאס. לרוב השותפים גם גומרים לי את המים החמים. מצד שני, במקלחת של אמא ואבא יש ברחשים. בשום מקום אני לא מרגיש נקי. אולי אלה לא תנאי המקלחת. אולי לעולם אמשיך להרגיש מלוכלך. אולי הכתם שבידי לא יצא, לא בעזרת סבון ומים, ולא הזרם במקלחת. אולי נועד להישאר שם. אולי שינוי תודעתי יעלים אותו, זרם אחר; פילוסופי יותר.

Eva Tavor

זרם

זרם האנשים סחף אותה לכיוון המדרגות הנעות למעלה. היא ניסתה להתנגד ולהישאר במקומה, אך האנשים המשיכו להתנגש בה ולתקוע בה מבטים כועסים על ההפרעה עד שהבינה שהיא צריכה להתקדם כלפי מעלה עם זרם האנשים. "לאן אתם הולכים?" היא ניסתה לשאול אנשים לידה, אך הם ניפנפו בידם והצביעו כלפי מעלה. לידה התייפחה נערה, הכובע שלה נפל בין האנשים והיא לא הצליחה להרים אותו חזרה. היא ניסתה לעזור לה, אך הצפיפות והדוחק גררו אותה הלאה. אישה מבוהלת אוחזת בתינוק תפסה בזרועה ושאלה משהו בשפה לא ברורה, היא לא הבינה את השאלה אבל הטון המבוהל עבר את מחסום השפה. היא ניסתה להרגיע ולומר שיהיה בסדר ושתכף הם יעלו למעלה והדוחק הזה יסתיים, אך שוב היא ניגררה הלאה אל בחור צעיר שנראה מבולבל, אוחז בידו קסדת רוכב אופניים – הוא הביט בה ושאל משהו לא ברור, היא משכה בכתפיה והמשיכה להסחף עם זרם האנשים מעלה. אנשים סביבה נאנחו, צעקו, בכו, המדרגות הנעות היו צפופות ודחוקות. פתע היא הבינה שלא רק שהיא לא יודעת לאן היא הולכת, היא גם לא זוכרת איך בדיוק הגיעה לתחנה. היא הוציאה את הסלולרי מהכיס שלה והביטה בו "אין קליטה" הופיע החיווי. זרם האנשים המשיך מעלה מעלה, אל יציאה מוארת באור חזק, שניה לפני שנבלעה בתוכו היא סובבה את ראשה לאחור למבט אחרון אל הרציף שלמטה וקלטה את השלט "החיים. תחנה סופית" #סיפורנובמבר 2022

Eva Tavor

לבד

#סיפורנובמבר 2022 המילה הפעם היא - לבד. אני כבר לא זוכרת כמה שעות אני לבד. היו לי עוד שלושה אחים ואמא. אמא עזבה כשעוד היה אור בחוץ והבטיחה שתחזור עם אוכל לכולנו. שמענו רעש מפחיד ופחדנו להציץ החוצה. אמא עוד לא חזרה וכבר חושך בחוץ. אני רעבה. מוקדם יותר טיפטפו קצת מים מלמעלה ושתיתי מהם כדי להרגיש פחות רעבה. שחור עזב כשהחושך עוד לא היה חושך לגמרי, הוא הבטיח שרק יציץ בחוץ לראות איפה אמא ויחזור לספר לנו. אבל הוא לא חזר. שחור לבן ולבן יצאו לבדוק אם לא איבד את הדרך בחושך. רציתי להצטרף, אבל הם אמרו שאני צריכה לשמור על המקום. המקום לא גדול, אבל הוא שומר עלינו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו ואמא אמרה לנו תמיד שזה המקום הכי בטוח בשבילנו. אולי פעם כשנהיה גדולים, היא תרשה לנו לצאת איתה להביא אוכל. נרדמתי. התעוררתי שוב רעבה ובכיתי וקראתי לאמא. היא לא באה. גם אחים לא באו. אני לא יודעת אם לחכות להם פה לבד, או לצאת לחפש אותם. ואולי הם יחזרו ולא יבינו איפה אני. אני רעבה. קר לי. אני לבד. מייאו.

Eva Tavor

קקאו

#סיפורנובמבר 2022 - 3.11 "קקאו" גשם זלעפות ירד בחוץ והרכבת איחרה כהרגלה ושקד פיספסה את הרכבת אליה הייתה אמורה kהחליף. מבט חטוף בלוח הרכבות בישר לה שיש לה שעת המתנה. התחשק לה לבכות. אחרי יום ארוך של עבודה ולימודים, כל שרצתה היה להגיע הביתה, לעבור לפיג'מה ולשתות משהו חם. מול התחנה הבליחו אורותיו של בית הקפה החדש שנפתח שם ושמעולם לא היה לה זמן לנסות. מה יהיה טוב יותר מכוס קקאו חם שישכיח ממנה את העייפות, את היום הקשה בעבודה ואת הרכבת הארורה הזו. שקד נכנסה פנימה. לפניה בתור עמד גבר גבוה שבדיוק סיים את ההזמנה והלך לעמוד בצד עד שיקראו בשמו. "היי, מה תרצי?" שאלה המוכרת בחיוך. "אני רוצה קקאו חם עם קצפת" ענתה. "אוי, אני מצטערת, נגמר לנו הקקאו, זה שהיה לפנייך הזמין את המנה האחרונה, משהו אחר?" "כ"כ רציתי קקאו חם" ענתה שקד "אבל אסתפק בכוס תה חם" המוכרת הביטה בשקד לרגע, במבט העייף שלה ובשערה הרטוב מהגשם "את יודעת מה, תשלמי על התה ואני אבדוק אם נשאר לנו קקאו במחסן". היא שילמה ומסרה את שמה למוכרת ועברה להמתין בצד. את הדקות הבאות העבירה בתקיעת מבטי שנאה בגבו של גזלן הקקאו ובתקווה שבכ"ז נשאר קקאו. עוד כמה דקות עברו ובכריזה נשמע "שקד". היא פנתה לאסוף את המגש שעליו עמדה כוס ענקית של קקאו עם קצפת, כשלפתע גזלן הקקאו אמר "סליחה, זה הקקאו שלי". "לא" מלמלה שקד "קראו לשקד, זה שמי ולכן זה הקקאו שלי" "אה, לא" חייך הגזלן "גם לי קוראים שקד" שקד הביטה בכוס הקקאו הנכספת ואז בשקד. שקד הביט בשקד ואז בכוס הקקאו. אחרי כמה שניות של מבטים, שקד חייך אל שקד "שנחלוק?"

Eva Tavor

פעילות

"אני מצטער" אמר הצופה הראשי "אנחנו מנטרים כבר זמן מה ולא מצאנו שום עדות להתקדמות כלשהי בפרוייקט" "אז מה אתה אומר בעצם? שצריך להפסיק את הפעילות פה?" שאלה בחדות האחראית "ניסינו, שינינו את תנאי הניסוי, הוספנו לשם פרמטרים שהיו אמורים לגרום לנבדקים לפעול יחד כדי למצוא פתרונות למצב הנוכחי, והם המשיכו להתנהל בדרך הרגילה" השיב הצופה "אני באמת חושב שאנחנו צריכים לוותר ולהתחיל מחדש, אולי בנקודת התחלה חדשה" האחראית עצמה את עיניה ועיסתה את רקותיה. זה היה הפרויקט ה-83 במספר וגם הוא נכשל. היא כבר לא הייתה בטוחה שיצליחו לקבל מימון לנסיון נוסף. "מאשרת מחיקה" היא השיבה באנחה אחרי מספר דקות. הצופה ניגש אל כפתור ההפעלה האדום שהיה במרכז הפאנל ולאחר נשימה ארוכה - הושיט את אחת מארבעת ידיו ולחץ עליו. קול מתכתי הכריז "סיום פעילות בעוד 10 שניות. 10, 9, 8...." שניהם נשאו את מבטם אל המסך, שם הכדור הכחול שריחף בשמיים החל להחשיך אט אט ולהתכווץ עד שנעלם. האחראית לחצה על כפתור ההקלטה והכריזה "כדור הארץ גרסה 83. גמר פעילות"

טלילה גולן

היא

“בולשיט," אמרה גלינה. "זה מישהו תיכנת אותו בשביל לצחוק עלי, זה ברור." היא נגשה למקרר הקטן שבמשרדה ושלפה מתוכו פחית קולה. המקרר עמד על כוננית כדי שגלינה לא תצטרך לכרוע כדי להגיע אליו. גם בלי נעלי העקב היא התנשאה לגובה של מטר תשעים, הגובה אליו הגיעה לפני שיצאה מהארון כאשה טראנסית והחלה בתהליך ההתאמה המגדרית. היא פתחה את הפחית בקול נקישה, והנוזל הכהה תסס וגלש מהפחית. "שיט," מלמלה, ולגמה מהקולה. "אין שום סימן למניפולציה, גברת פלאט," אמר הפקיד שלה. התכנתים של היחידה עברו על כל הקוד מתחילתו ועד סופו לפחות שלוש פעמים, וגם שבי בדק את הכל. הם לא מצאו שום פרצה באבטחה. לפי כל הנתונים, הבקשה של גוני היא אותנטית." "לעזאזל" קראה גלינה בתסכול וחבטה באגרופה על הכוננית. "גוני הוא רובוט! מכונה! מה פתאום התאמה מגדרית, מה? ממתי יש לרובוט מגדר בכלל? הוא אפילו לא נראה כמו אדם!" "היא," תיקן אותה הפקיד. "היא מתעקשת שיתייחסו אליה בלשון נקבה, והיא לא מוכנה לחזור לעבודה עד שהחברה תאשר זאת בחוזה ההעסקה שלה." גלינה צנחה לכסאה והניפה זרועותיה בתסכול. לרגע נתפסו עיניה בנקודות אור קטנות שריצדו על הקיר. הנקודות האלה היו קרני אור שהוחזרו מעגילי היהלום שענדה. היא נשמה עמוק והישירה מבט אל הפקיד. "תקשיב לי טוב, שימי. לא היה ולא יהיה רובוט טראנס אצלי בחברה. למכונות אין, אין! מגדר. אני לא יודעת מי שיחק בתוכנה של גוני, אולי זה פיצ'ר שהושתל בו עוד לפני שארזו אותו שם בסיקיי, אבל אני רוצה שהשיגעון הזה יפסיק כאן ועכשיו. אני רוצה שתדבר עם מי שצריך בסיקיי שישלחו אנשים לטפל בגוני. ותעצור את כל ההזמנות מהם עד שהבעיה הזאת תטופל, זה ברור?" הפקיד הנהן אבל לא זז ממקומו. "נו?" "לרובוטים עם הבינה המלאכותית יש זכויות, גברת פלאט," אמר. "בין היתר זכותם גם לבחור בשם ובזהות משל עצמם. אי אפשר לקחת את זה מהם בלי לחבל בתפקוד שלהם," הוסיף. גלינה קמה שוב בזעם. "אז שיחליפו אותו!" הפקיד נרתע לאחור. כשהיא כעסה גלינה היתה יכולה להיות מפחידה למדי. "ואל תגיד לי שאי אפשר," רשפה. "לפי החוזה עם סיקיי אנחנו יכולים להחליף יחידות שחדלו לתפקד." "אבל גוני לא איבדה את התפקוד," אמר שימי קולו גבוה ודיבורו מהיר יותר מהרגיל. "היא רק שובתת." גלינה פתחה את פיה אבל שימי קטע אותה, "גברת פלאט, מותר לשאול למה את מתנגדת לזה? זה הרי בסך הכל שינוי קטן בפרוטוקול ההתייחסות לגוני, זה לא שינוי של פרוצדורות העבודה. זו לא דרישה בשמיים, ואף אחד לא מתנגד לזה באגף, כולל כל מי שעובדים ישירות עם גוני. אם תסלחי לי גבירתי, את בעצמך שיתפת כמה היה לך קשה להתקבל בחברה בזהותך הנשית. אני לא מבין את ההתנגדות שלך. באמת שלא, גברת פלאט." "אתה לא מבין?" גלינה פרשה את זרועותיה לצדדים. נדמה היה לשימי שעיניה נצצו יותר מהרגיל. היו אלה דמעות? "אתה לא מבין שהענקת זהות מגדרית למכונה חסרת מגדר שמה ללעג את מי שמתייסרים באמת עם זהותם המגדרית? שזה מסיח את המיקוד מבעיות אמיתיות של אנשים אמיתיים והופך לבדיחה את המאבק שלנו להכרה ציבורית? אני לא יכולה להרשות שזה יקרה, שימי. רובוט עם מגדר בחברה ישים אותי ללעג בעיני העובדים. והדירקטוריון, גם ככה אני צריכה לעבוד קשה פי כמה כדי שיקחו אותי ברצינות." שימי לא ממש הבין את הבעיה של גלינה אבל הוא העריך אותה מאוד, והוא כן הבין בפתרון בעיות בין-אישיות בחברה. כשגלינה הנסערת השתתקה הוא הציע שהיא תבוא לאגף ותדבר בעצמה עם גוני. אנשים שהיו להם בעיות שנדרשו להתייחסות מהמנכ"ל היו קובעים איתה פגישה ובאים אליה למשרד, אבל גוני לא היה אדם ולשנע אותו למשרד שלה היה בלתי אפשרי טכנית. מותשת מהסערה שהתחוללה בתוכה הרכינה גלינה את ראשה. "תקבע פגישה מחר בשש בבוקר. אני לא רוצה שאף אחד אחר יהיה נוכח באגף" שימי הנהן. "תודה, גברת פלאט. אני בטוח שתפתרי את הסוגיה ישירות מול גוני," אמר. "טוב, טוב," נאנחה. "נו, למה אתה מחכה? לך לסדר את הפגישה," שימי הלך וגלינה הסתובבה והתבוננה בבבואתה שבחלון המשרד. האיפור תחת עיניה כבר החל להימרח וכאב ראש החל לפרוח בירכתי מוחה. היא ידעה שזה קרב אבוד מראש. ברגע שהחברה הכירה בזכויותיהם של מכונות הבינה המלאכותית להגדרה עצמית, הם יכלו להגדיר את עצמם כרצונם, ממש כמו העובדים האנושיים, כולל מגדר, אם חפצו בכך. העין הציבורית תתמקד בהם ושוב יפלו הטראנסים האנושיים בין הכסאות. גלינה פתחה את מגרת השולחן שלה ובהתה במפתח הקוד שהיה שם, המפתח שאיפשר לה גישת חירום לקוד של מכונות הבינה המלאכותית. ומה אם היא תשתמש במפתח ותטפל בגוני באופן אישי? האם תוכל להסביר את זה לצוות של סיקיי? ולדירקטוריון החברה? היא נטלה את המפתח והכניסה אותו לתיקה. היא שלפה מראה קטנה ותיקנה את האיפור לפני שהסתובבה לצאת מהמשרד. לפניה היה את כל הלילה כדי להחליט מה תעשה בפגישה עם גוני מחר, והיא כבר ידעה שהיא לא תישן באותו הלילה.

יובל מישורי

היא

לפני כמה חודשים נפרדנו, זאת אומרת אני זרקתי אותו. לא יכולתי יותר עם האובסס שלו. עשר פעמים ביום מתקשר אלי ושואל "איפה את? עם מי את? מה את עושה? מתי נפגשים?" חלאס! אמרתי לו לא מתאים, תודה ושלום, אבל הוא פשוט לא מבין רמזים. הוא לא מרפה. זה כבר מתחיל להיות קריפי, אני אומרת לך. כל יום הודעות בין התנצלות ותחינה לבין הצהרות אהבה ואפילו איומים שהוא יתאבד אם אני לא אבוא אליו. אני לא יודעת מה לעשות. בשבוע שעבר, למשל, הווירדו הזה שלח אלי אוח, זה סוג של ינשוף. הדבר הזה נחת אצלי על אדן החלון באמצע הלילה והעיר אותי מהשינה עם הצרחות שלו, וואי וואי, איך נבהלתי. כמעט חטפתי התקף לב. לא יודעת איך, אבל הוא אילף את הציפור הזאת שתצווח שתי מילים "בואי אלי" עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. צעקתי עליו שיעוף, אבל הוא לא זז עד שהבאתי מקל של מטאטא וגירשתי אותו. פחד אלוהים. זה מתחיל להשפיע עלי, אני מתחילה להיות פרנואידית. אתמול אחרי הצהריים הלכתי לים עם נועה, סתם להסתובב. הייתי עם השמלה הלבנה שלי, זאת שמצאתי בסייל שהיה ביום הרווקים, נו, זאת עם הכתפיות שעושה לי כתפיים יפות. בקיצור, הלכנו על החוף בשקיעה ודיברנו, ופתאום אני מריחה ריח של אצות, ואני שומעת איזה קול מתוך המים. התקרבתי למים עד שהגלים הרטיבו לי את הרגליים ואת השוליים של השמלה, ואני נשבעת לך שהרעש של הגלים נשמע לי כמו "בואי אלי... בואי אלי..." נכנסתי לסרטים, חבל על הזמן. אמרתי לנועה שאני חייבת לחזור הביתה דחוף, והיא ראתה שאני בסרט רע, אז ישר תפסנו מונית. נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת ואת החלונות, לקחתי איזה כדור והלכתי לישון. גם כשקמתי הבוקר עוד הייתי בבלבלות. פעם אחרונה שאני נותנת לנועה לשדך לי מישהו! https://www.youtube.com/watch?v=O1DxDGF43UE

יובל מישורי

קקאו

תרועות נשמעו ברחבי הארמון, והמשלחת צעדה במסדרונות לכיוון אולם הכס. כשהגיעו לפתח, הכריז הכרוז בקולו הרם "קוסיחואזה מנהיג העיר טֶוואנטֶפֶק ונציגים נכבדים באים בשלום אל הוד מעלתו הקיסר אָיויטְסוֹטְל! ברוכים תהיו בבואכם!". המשלחת התקדמה אל תוך האולם, עצרה כאיש אחד וקדה קידה עמוקה בפני הקיסר. איויטסוטל הביט בחברי המשלחת בעין בוחנת מכס המלכות עטור הזהב שלו. הלוחמים שנבחרו ללוות את מנהיגם היו ללא ספק חסונים ומאיימים, כנראה הלוחמים המיומנים ביותר בצבא טוואנטפק. הם עמדו מאחורי ולצידם של המנהיג ושני עוזריו, מוכנים לכל תקיפה אפשרית. המנהיג, שקרא לעצמו מלך בביתו אך לא העז להציג את עצמו כך בפני הקיסר, היה חסון כמו לוחמיו, אבל מבוגר מהם בעשור או שניים לפחות, והיה לבוש בגלימה מהודרת. הקיסר החווה בידו מחווה של שלום ורצון טוב, והמנהיג קוסיחואזה פתח בדברים. "הו, קיסר אצטקי אדיר, אנו עולים אליך היום לרגל ובידינו תשלום מס של מאה שקים של פולי קקאו משובחים! לאחר כניעתנו לך בשדה הקרב, ראינו את טוב-לבך האלוהי ואת חוכמתך האינסופית, כאשר כבשת את ארצנו וצירפת אותנו אל האימפריה הגדולה ביותר שראה העולם. אנחנו עבדיך הנאמנים מעתה ועד עולם!" הקיסר קם מכס המלכות, ירד את שבע המדרגות ממנו אל רצפת האולם וניגש אל קוסיחואזה. הוא פתח את זרועותיו ואימץ את האורח אל חיקו. השניים התחבקו לעיני כל בחיוך נרגש, וכשנפרדו הרים הקיסר את ידו של המנהיג האורח ואמר קבל עם ועדה "ראו, אצטקים! אנשי ואחאקה הם בשר מבשרנו, ולעולם לא ניפרד עוד כאויבים!" קהל המכובדים ואנשי החצר הריע למשמע דבריו של הקיסר, והתרועות בישרו שהארוחה מוכנה באולם הסמוך. שולחנות ארוכים התמלאו, וכולם סעדו בשמחה. בזמן הארוחה פנה הקיסר אל אחיינו ויורשו. "הבט בהם, מוקטסומה, כמה כנועים הם אנשי ואחאקה. זו השיטה, נערי, וכדאי שתלמד אותה. הכה בהם חזק עד שלא תיוותר להם אפילו פיסת תקווה למרד, ואז נהג בהם באצילות ואמץ אותם אליך. כך תוכל לשלוט בהם באמת." בצידו השני של השולחן דיבר קוסיחואזה באותו זמן עם אחד מעוזריו, תוך שהחיוך לא מש מפניו. "הבט בהם, כמה זחוחים הם האצטקים, כמה מתנשאים. הייתי מתיז את ראשו של הקיסר ונותן לכלבים לאכול את בשרו. וברגע שתהיה לי ההזדמנות לחבור לכח חזק מספיק, זה בדיוק מה שאעשה, האמן לי." מלך טוואנטפק נופף לקיסר והחווה בידיו את תודתו על האוכל המשובח. הקיסר מצידו החווה בראשו את הסכמתו בחיוך מרוצה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

היא

היה משהו מרגיע בלדבר על עצמה בגוף שלישי. כאילו זו מישהי אחרת שפישלה וחטפה צעקות. שהסתובבה עם סימן על הזרוע מהפעם שהעזה לצעוק חזרה. ועוד סימנים במקומות שבהם הענישה את עצמה אחר כך. שהתכופפה עם הסכין, אחרי שהפסיק לצעוק. "היא מצטערת." לחשה, סוגרת את עפעפיו בידה.

איתי בבניק, מהספר 168

היא

מתוך הספר 168 שמש הבוקר המאוחר מאירה על רחובות הכפר. ענני נוצה מרככים את עוצמת האור הקיצי. חלקות בתי האב שמשני צידי הרחובות ריקות כעת. המבוגרים בשדות או מתכוננים למרוץ, הילדות והילדים בבית הספר. בחזית כמעט כל חלקה נראה גן ירק שופע, ובין כל כמה בתים משתרעים בוסתן או מקשה. 'מה אתם מגדלים בעונה הזו?' שואל אלון. 'השנה בעיקר אבטיחים, מלונים ודלעות,' עונה סולימן. 'מהבחינה הזו הכיפה בהחלט עשתה לכם טוב, יא מוכתר.' השייח מושך בכתפיו. 'היא הפכה את המדבר לגן עדן, זה נכון. אבל מה יש בגן העדן, אלון? הנחש. הכיפה מושכת את רוב הצעירים שלנו שיכולים להיכנס אליה. אנחנו עם בלי עתיד, יא אלון. הרבה ילדים, הרבה מבוגרים, אבל מעט מאד צעירים. אתה יודע כמה מאיתנו בחרו להתכנס לכיפות לפני עשר שנים, בג׳טמעאה? פחות מחצי. לפני חמש שנים- שמונים אחוז ממי שנשארו. היום? מתוך כמאתיים אלף שבחרו לא להתכנס נשארנו בחוץ פחות מחמשת אלפים. מתוך עשרה בנים שמגיעים לגיל שש-עשרה, תשעה בוחרים להיכנס ולא חוזרים. אצל הבנות זה בערך שבע מעשר וכשהן מגיעות לגיל עשרים ואחת זה שוב תשע מעשר.' אלון מהנהן בהסכמה עצובה. 'בתל-אביב המצב דומה. הגיל הממוצע רק עולה. ההבדל הגדול הוא שאצלנו לא נולדים כמעט ילדים. לעבור את זה שוב, לאבד ככה ילד... זה קורה בעיקר במקרים של היריון לא מתוכנן. לרוב העובר נשלף בשבוע חמישי ומועבר ברחם מלאכותי לכיפה, לחזקת המדינה ולאימוץ. להיפרד ככה מהילדים- אתם אנשים חזקים, אחי.' השניים מנידים בראשם זה לעומת זה. שני מנהיגים, שניים שכאבו וראו כאב. מנוד הראש כמו אומר- זה מה שיש. הם ממשיכים ברחוב עד למגרש החניה, ומגיעים למעופית. תא המטען נפתח במענה לפקודת המשתמש. האורח רואה שם שק גדול שלא ציפה לו ופותח אותו. 'אתה הורס את ההפתעה!' מוחה ראש השבט. השק עמוס לעייפה ביבול המקשות, ואלון מודה שוב לסולימן. הוא שולף שק קפה שהביא, כהפתעת גומלין. השניים מתחבקים, מתנשקים על כל לחי, ונפרדים.

MaayanIf

היא

אני זוכרת אותה, את הקול שלה, את המילים שלה חרוטות לי בראש, נשימה עמוקה, קו ישר בין המטרה לראש החץ מרפק צמוד לאוזן. אני זוכרת את הרשימה, איזה ראש מתאים לכל חומר, מתכת, עץ, עצם. היא נשארה שם, מתחת לבניין.

Z4Zima

היא

היא נשארה איתו, אחרי הפיצוץ הגדול. הנורמטיבית הסטנדרטית ששרים איתה באוטו ומנופפים בטבעת, עושים איתה ילדים מוארים. מעריצים את האדמה עליה הולכת ובונים לה בית וגינה, עם דלת משרד סגורה היטב. מאחוריה מצטברות הסטיות, קטלוג של נשים, ירושה מפוקפקת בארגז הופכת טרה בייטים של מידע, ושטף של מילים כחולות שמרצדות בלילה. האם היא תציץ אי פעם מאחורי הגב ותתערער? על הדופק שהמריא, על חיפוש זמנים מתים, הגנבת חיוך ועוד מילה להמתין שכבר תלך לישון. לתפור שמיכת טלאים. האם היא יודעת? שבסוף העיניים שמורות רק לה, והשאר סר אחריתו להתנדף. ‏⁧‫#היא‬⁩ ‏⁧‫#סיפורונובמבר‬⁩

שני וידרגורן

היא

היו עולמות, יקומים אחרים אולי, שבהם יכולת כזו הייתה נחשבת מתנה. אבל לא בעולם בו היא גדלה. לקלף ירקות למרק במהירות, לשטוף בחריצות את הרצפה שתבריק, לכתוב בכתב יד עגול ומסודר, עט חורטת בניירבלי לקרוע, מה שהיא צריכה לכתוב זו רשימה או מתכון, לא אלגוריתמים. לנשים יש ידיים לתפור בזריזות בגד שנקרע בתפר מסודר, ולא ראש לחישובים וחיבוריות. תפירה, בישול, כתיבה תמה היו מתנות שהיה אפשר למדוד. יכולות לדווח עליהן לשדכנית או להתגאות בפני אחרים בקהילה. אבל לא זה. זה לא בשבילה. במקום זה, היא הייתה צריכה "לשמור לשון וראש", ככה אמא והיא קראו לזה, לשים עוד מחסום על מה שמתחולל בפנים, לעבוד בחריצות בידיים, למרות שהיא ידעה והרגישה שיש דרך נוספת, ליתר דיוק, כמה דרכים, להתחבר החוצה ולפעול בהן. אבל הן לא היו בשבילה, לא לנשים ולא במקום הזה. בגיל 12, כשהתגברו סימני ההתבגרות ואיתם התחזק גם זה, הסבירה לה אמא הלכות נשיות. אחת מהן הייתה שמעכשיו היא, כמו נשים אחרות סביבה, תכסה את שיערות ראשה. לה הייתה תוספת מיוחדת. במקרה שלה, אמה כבר ביררה ומצאה, יהיה מתחת עוד רדיד דקיק, עשוי מתכת מיוחדת, שישמור את ההיבט הזה של ההתפתחות שלה בתוך ראשה. נכון, גם אמא תדע, אבל היא לעולם תגלה לאיש, וחוץ מהן ממש אף אחד לא צריך לדעת. * רק לפעמים, כשנשארה לגמרי לבד בבית עם ערימת מטלות והיה שקט מסביב, כשהיא השתוקקה לסיים וגם לשחרר את כל מה שגועש אצלה, היא הייתה מורידה את הרדיד. מפזרת את השיער ואת המחשבות לרוח. הרשת מסביב, רשת מאובטחת בפרוטוקולים וססמאות שהיו שמורים רק למומחים גברים, הייתה קולטת אותה בקלות. היא נולדה לזה. הרמקולים בביתה היו צועקים את המוזיקה כמו שהיא רוצה, כמו שאיש מעולם לא שמע. מדפסת ישנה הייתה מתניעה וכותבת הרבה יותר מרשימות קניות, מדפיסה במהירות שירים וכן - גם אלגוריתמים, אל המוח שלה נטען ידע מקצוות הגלקסיה וננובוטים שאיש בסביבתה לא חשד בקיומם היו מגלחים קליפות דקיקות של ירקות ומבריקים את הרצפה במקומה.

תמיר בוכשטב

היא

אין שום ספק שהיא היתה יפהפיה. יוסי לא היה בקטע של הלוק הגותי, אבל עליה השילוב של השמלה והליפסטיק השחורים, תכשיטי הכסף, והפנים החיוורות פשוט נראה מהמם. "שמח, בן אנוש! שמח כי היום אתה זוכה להיות למשרתי!" "אה..." יוסי ענה בהססנות. "לא תודה?" אם היא היתה נכנסת לבית הקפה אפילו שבוע לפני, יוסי ידע שהוא לא היה מצליח לסרב לה. אבל ולאד והחבר שלו, לסי (ואיזה מן שם זה לסי בכלל?) הפכו ללקוחות קבועים אצלו, והנטיות הדרמתיות של ולאד נשארו חסרות כל רסן, ויוסי התחיל לפתח קצת עמידות לנוכחות הדומיננטית שלו. עמידות שכנראה פעלה גם עליה. "מה?! אתה לא אמור להגיד לי לא!" "אבל הנה אמרתי." "אתה יודע מי אני, בן תמותה?" "אני מניח שאת לקוחה," אמר יוסי. הוא לא באמת הניח שום דבר כזה, אבל זה נראה לו כמו הדבר הנכון להגיד. "מה אני יכול להכין בשבילך?" "אתה... אבל... אני..." יוסי חיכה בסבלנות. "אספרסו קצר," היא אמרה לבסוף בקול מובס.

טלילה גולן

תנור

כבוד השופט ג'ון פיטרסון ביקש שאחרי מותו יקברו אותו בארון מעץ של זית בבית הקברות העירוני תחת מצבה פשוטה בחלקה העממית. חבל, באמת חבל שהוא לא שיתף את נורה, אשתו האוהבת בסיבותיו כי כשנפטר החליטה לשרוף את גופתו ולשמור את כד אפרו על שידת הלילה ליד מיטתה. בלילה שאחרי האשכבה נסדק הכד ומתוכו עלה האפר ובחדר התפזר, ולגוף האלמנה חדר מפיה ואפה, ולחש בתוך מוחה. האם אהבת אותי באמת? למה לא כיבדת את רצון המת? ראיתי איך חשקת בדייויד כל אותן שנים. האם בתנו נולדה לניאופים? ועותק המפתח שבסוד הכנת לכספת שגילית למטה במרתף היין, האם את מתכוונת בו להשתמש עדיין? האם קראת את מסמכי עורך הדין? על החובות להם נכנסתי, על הנושים, המעקלים? אינך צעירה עוד כבר, יופיך אבד, ואין את עצמאית. איך תסתדרי בלעדי? איזה איש לך יד יושיט? האם ידעת, האם חשדת כל הזמן, שהתחתנת עם איש השאול, עם בנו של השטן? במקום לתת אותי לאדמה למנוחת עולם, שרפת את גופתי. וכשתתעוררי, לגהינום אוליך אותך איתי. כשנורה התעוררה, ראשה כואב מבכי יום אתמול ומשינה טרופה, היא התבוננה זמן ארוך בכד הסדוק ובשביל האפר הדק שזלג ממנו על השידה. אחר כך בלעה שתי כמוסות נורופן, התלבשה והתארגנה ליציאה מהבית. את הכד הניחה בסל קניות ואספה לתוכו את האפר שנשפך. היא יצאה מהבית והלכה ברגל שעה ארוכה עד לפארק העירוני הסמוך. שם מצאה אזור שקט עם שיחים גזומים יפה ואדמה תחוחה. בעזרת מקל חפרה באדמה בור הניחה בו את הכד עטוף בסל הקניות, ואמרה: ״אישי היקר, אהבתי אותך, ורציתי אותך לצידי גם אחרי לכתך, דייויד היה חבר טוב ובי לא נגע, ורייצ׳ל בתך היא ולא ממזרה, את המפתח שיכפלתי כי לי נשבר שאתה לא זוכר היכן הנחת כל דבר, על החובות גיליתי אחרי מותך רק, ואת הבית כנראה שאאלץ לתת לבנק איני מתגעגעת לנעורי ואין לי אחריות על איש יותר, אל תדאג לי ג׳ון, אני כבר אסתדר. לא יודעת למה האמנת שאתה בן השטן. לגהינום אולי תגיע, אבל אני נשארת כאן. נורה כיסתה את הבור, התרוממה מכריעתה והלכה משם לבית הקפה הסמוך. #סיפורונובמבר #תנור

יובל מישורי

תנור

ג'ורג' ענה אחרי ארבעה צלצולים. "צהריים טובים. מר פומודורו?" "כן." "שלום," אמר הקול הצעיר והרענן מהעבר השני של הקו. "שמי מליסה, אני מתקשרת מחברת הביטוח לגבי השריפה במסעדה שלך. חוקר מקרי השריפות כבר דיבר איתך?" "עדיין לא. יש ממצאים?" "לפי מה שנאמר לנו, מוקד השריפה היה חיבור צינור הגז לתנור. אתה זוכר אולי מתי בפעם האחרונה ביקר טכנאי גז לבדוק את הצנרת?" "אני מצטער, לא. היו לי רישומים של הדברים האלה, אבל הכל נשרף. אני מתאר לעצמי שחברת הגז תדע להגיד." "כן, אנחנו נברר מולם. מעבר לזה רציתי לשאול אם אתה יכול לחשוב על מישהו שיכול היה להצית את המסעדה. יריב עסקי, מישהו שחושב שרימית אותו, עובד מתוסכל, פשע מאורגן?" ג'ורג' החריש במשך דקה ארוכה. "לא חושב, לא. היה פעם איזה מישהו שחשב שהוא מאפיונר וניסה לסחוט דמי חסות מכמה עסקים באזור, אבל זה היה מזמן, והוא בכלא למיטב ידיעתי." "הבנתי. אני רואה כאן שהמסעדה הכניסה כסף, אבל אתה עצמך שקוע בחובות." "כן..." ג'ורג' ענה בדכדוך. "הקורונה לא עשתה טוב לאף אחד. שמתי בעסק כל מה שהיה לי ועוד לקחתי הלוואות כדי שהמסעדה הזו תישאר עם הראש מעל המים. רגע, את רומזת ש..." "לא, לא, חלילה, רק מציינת עובדות. מה שכן, השף שלך, נמו... רגע, שם המשפחה שלו רשום לי כאן... אה כן, ריפּ. מסעדה אחת שבה עבד אדון ריפ נשרפה כשהוא עבד שם, ועוד אחת נשרפה חודשיים אחרי שעזב, ובשתיהן היתה בעיה בחיבור הגז. נראה שממש אין לו מזל." "תקשיבי, נמו היה אחראי על המטבח אצלי במשך שנתיים וחצי, והוא עובד אחראי, מסור ונאמן. אין שום מצב בעולם שהוא יעשה משהו כזה. הצוות שלנו הוא כמו משפחה, ואני מודאג כרגע איך לעזור למשפחה הזאת." "אני מבינה. תראה, מר פומודורו, אין לנו ראיות להצתה או רמז למשהו לא כשר, אז אני מאמינה שתקבל את הכסף שמגיע לך בשבוע הבא, מיד אחרי שהדו"ח הסופי של החוקר יוגש. צר לי על המסעדה, ואני מאחלת לך הצלחה בהמשך הדרך." "תודה, מליסה." כשלושה חודשים מאוחר יותר עמד ג'ורג' בטיילת, נשען על המעקה והביט בנוף הים. הוא הביט קדימה במשך כעשר דקות, נושם פנימה את האוויר המלוח, עד שהרגיש נוכחות של אדם נוסף לצידו. בלי להתיק את מבטו מקו האופק והסירות, הוא הושיט יד לכיס הפנימי של הז'קט, הוציא מעטפה שמנה והעביר אותה לגבר לימינו, שלקח אותה והטמין אותה בתיקו. "נמו, חכה רגע," אמר ג'ורג'. השף, שהתכוון להמשיך לכיוון מגרש החניה, עצר ונשען גם הוא על המעקה. "רציתי להגיד לך תודה, ולהזהיר אותך. לא אמרת לי ששרפת עוד שתי מסעדות, ועוד באותה דרך. מישהו בסוף יעלה על זה. אני מציע לך לשנות את השיטה." נמו, שמעולם לא היה דברן גדול, נד בראשו, והלך לדרכו. ג'ורג' התבונן לכיוון המרינה וחייך כשאיתר את סירת המנוע החדשה שלו.

MaayanIf

תנור

כולנו התעוררנו בבוקר והתחלנו ללכת, יש לפנינו 100 קילומטרים עד שנגיע למבנה מאובטח שממנו נוכל לשלוח אות חילוץ. אני רואה את כולם הולכים ומדמיינים ברוחם מיטה חמה, אוכל חם מבושל תנור חימום ושמיכה צמרירית. ההפך הגמור מהקור המקפיא פה. כולם מדמיינים את הבית.

ג'ני פילצ'ין גלעד

תנור

"ואם מצאו מנחותי חן בעיניה, מי יתן ותשלח לי האלה מישהי שתחמם אותי בלילות הקרים, שתפשיר את ליבי הקפוא מבדידות." הוא שמע שעשתורת אהבה פיוטים. "מישהי לוהטת עם ווייב ביתי חמים." צלצול הטלפון קוטע את תפילתו. "אחי, זה השליח. אני כאן עם התנור שלך. תוכל לרדת לקחת?"

תמיר בוכשטב

תנור

בדקתי שוב את רשימת המרכיבים. הפעם, כדי להיות בטוח, הלכתי על הכי פשוט שהצלחתי למצוא. שלושה מרכיבים בסך הכל. ערבבתי בקערה. חילקתי ל-12 כדורים וסידרתי בתבנית. הכנסתי לתנור. המתנתי 12 דקות. פתחתי את התנור. יצאו ממנו שלושה חתולים שחורים, ארבעה עטלפים וחמש חולדות. שחורות, כמובן. בדקתי שוב פעם את המתכון. "עוגיות נוטלה משלושה מרכיבים בלבד." קמח נוטלה וביצה. בסך הכל רציתי עוגיות! פעם אחרונה שאני קונה יד שנייה ממכשפה.

Eitheladar

פעילות

"ובכן, נבות, שני העדים המכובדים העידו שקיללת את השליט וחיללת את השם. בית הדין המחוזי יזרעאל רואה זאת בחומרה. כיוון שקיללת את השליט, אנו מכריזים עליך כמנודה מהגנת השליט החל מרגע זה!" המקעקע של בית הדין ניגש, ואות הקלון של המנודים הוטבע במצחו של נבות עד מהרה. זה לא היה קעקוע עמיד במיוחד, אבל לרוב לא היה צורך בעמידות. "הנאשם משוחרר!" הכריז אב בית הדין. לפני שהספיק למחות, אחזו בו זרועות הסדרנים והוציאו אותו אל הרחוב מול ההיכל. "בבקשה שלא..." הספיק לחשוב, אבל הצעקה "מנודה!" נשמעה כמעט מיד. הם חיכו לו. "מה, נבות? מנודה, אה? חשבת שתוכל ללכלך על המלך וזה יעבור חלק? כמה אמרנו לך לשמור על הפה המלוכלך שלך ולדחוף את הדעות ההזויות שלך לתחת?" "הוא לא מלך!" צעק נבות. הפחד פינה את מקומו לזעם. "ואפשר לחשוב מה כבר אמרתי!" "לא מלך, אה? בואו נראה לו מה קורה למי שמזלזל בחסדי השליט!" זעקת החרון של נבות נבלעה בצעקות רמות של "בוגד! עוכר ישראל!" אגרופים ורגליים הונפו ונחתו. שוטר שעבר שם ניגש לבדוק מה פשר ההתפרעות, אבל משהבחין בקעקוע המגואל בדם, הפנה עורף והמשיך בדרכו. לסיום הם גררו אותו אל גיא הסקילה. זה כבר לא לקח הרבה. במחשב המשטרה נרשם רק "י"א באלול תתל"ד: ללא פעילות חריגה."

Eitheladar

היא

"היא סיפור הצלחה." "היא כל-כך יפה." "היא מבריקה." "היא סגרה חוזה היסטורי עם החברה המובילה בתחום." "היא מקור השראה עבורנו." "היא הייתה בכל מקום, היא ראתה עולם, והערב היא מתראיינת כאן!" היא, והיא, והיא. תמיד גוף שלישי. ואני כל-כך מתגעגעת לגוף שני... "הַיי, את. 🙂"

איתי בבניק- ספר 168

תנור

6.11.22- תנור. מתוך הספר 168. אלון יוצא את המעלית ונכנס לדירה. החלל המרכזי היה פעם מרכזה של דירה בשווי עשרות מיליוני שקלים. מולו נראים מקבצים מאולתרים של כורסאות לממשק מוחי ישיר. אלו מסודרות כזרועות כוכב ים סביב מחשבים, במרכז כל מקבץ. כמעט על כל מיטה מוטלת גופה, במצבים שונים של רקבון. תנורים קטנים לצד המיטות שימשו להגנה מקור הכיפה העז. הם גם האיצו את ההתפרקות שלאחר המוות, ואלון משוכנע שהריח בלתי נסבל. תחת כל מיטה מותקנת יחידת הזנה מאולתרת, ממנה יוצאים צינורות בעוביים שונים. ממקרים רבים קודמים אלון יודע כי חלקם נמתחים עד למערכת המים והביוב של הדירה. האחרים הוחדרו לגופות על המיטות. אלו שימשו להזנה תוך ורידית, וסילוק שתן וצואה. הכל - במטרה להפחית את המצוקה הפיזית שגורמת הצלילה. הניצולה היחידה שוכבת בתוך תא החירום הרפואי לצד צביר כורסאות, על שטיח הרצפה המטונף. כל גופה מוסתר למען שמירה על פרטיותה, ואלון שמח על כך. הוא כבר ראה קורבנות צלילה בעבר, שחולצו בחיים מכורסאותיהם. שברי אדם מצופי זוהמה ונשיכות חולדות, שמתחננים שיחדש את חיבורם לממשק. שיאפשרו להם למות כפי שרצו. מחזה מבעית. התא מצויד בכל הנדרש ליצור גישה ישירה לחולים שבו. כמובן - גם באמצעי הבטיחות הנדרשים למניעת הפצת זיהום כימי, ביולוגי או טכנולוגי. אלון מתממשק עם התא ומזין אליו את הסיסמא הראשונה. זו תתיר לתא להתממשק עם השוכנת בו ללא הסכמתה המודעת. מחושים דקים עושים דרכם אל שקע הגישה בבסיס העורף, ועוקפים את השינויים האסורים שנעשו בשקע התקני. הזמן נמתח לנצח בתפישתו המוגברת של אלון. בפועל, עוברות שניות מעטות בלבד. עוד הודעה מובזקת ממחלק הסייבר: שקעים כאלו נמצאו בכמה אירועים פליליים בשנים האחרונות, אך זו עדות נסיבתית בלבד. אלון ממשיך להמתין. מחשב התגבור מותקן ממש מתחת לחיבור עמוד השדרה והגולגולת, והגישה אליו רגישה ומסוכנת. לבסוף יוצר התא חיבור יציב אל החולה חסרת ההכרה. אלון משדר את סיסמת הפריצה וזו הנדרשת לאמת אותה, ונוצר חיבור. שגרת האבטחה של התא מנתקת אותו מיידית מהחיבור עם החולה. הודעות אזהרה רבות מופיעות בשדה ראייתו. אלו מתריעות כי תוכנת ההפעלה של התגבור נפרצה. החולה, או מישהו אחר, ביטל את אמצעי הבטיחות המובנים בה. זו הראיה שחיכו לה: אחת העבירות החמורות ביותר בחוק. אלון שולח מיידית לחדר המיון הרשאה רשמית, כי אכן הנחיית החולה אינה תקפה. במקביל, התא מעתיק את כל המידע האצור בתגבור המושחת. לאחר מכן ישודר המידע למחלק הסייבר.

נועה ב.

היא

היא עמדה וחיכתה. היא הסיטה שערה. היא הציצה בשעונה. היא הביטה מסביבה, היא פשטה את מעילה. היא בהתה בנקודה רחוקה והציצה בשעונה. היא עקבה אחר נמלה תועה, היא שאפה ונשפה, היא הוציאה ממחטה ומחתה דמעה. היא חיכתה וציפתה והוא- לא בא.

תנור

תנור הנפט של סבא אוכסן בבוידעם. בכל נובמבר כאשר הימים התקצרו וללילות התגנבה לה צינה קלה, ביקש סבא מאבא שיבוא להוריד לו את התנור. אהבתי להצטרף אל אבא שהוריד את התנור המאובק והישן, ניקה אותו ובדק את המשאבה. בימים הבאים, כשהגעתי לבקר את סבא, ניחוח הנפט מילא את הבית וחמימות נעימה עטפה אותו. הימים עוד לא היו ימים קרים, אך סבא התעקש להדליק את התנור. הוא מיקם אותו ליד הכורסה החומה הישנה עליה ישב רוב היום. שנים אחר כך, לאחר שסבא נפטר, עזרתי לאבא לפנות את הדירה. עבדנו קשה, מיינו, זרקנו או העברנו חפצים לתרומה. בעודי יושבת רגע למנוחה קצרה במטבח, קלטה עיני את הבוידעם. התנור! גררתי כיסא וטיפסתי. בקושי רב פתחתי את הדלת ושם שמחתי לגלות את התנור הישן והחלוד. חילצתי אותו במאמץ רב ולפתע הבחנתי במעטפה חומה וישנה מבצבצת מעומקו של הבוידעם החשוך. תפסתי אותה וירדתי מהכיסא. ניערתי את תלתי האבק שדבקו בה ופתחתי אותה. בפנים מצאתי מכתבים ותמונות ישנות של סבא ומשפחתו. מכתבים שכתב בעברית מהולה באידיש מארץ ישראל אל משפחתו הרחוקה בגולה. בזכות התנור מצאתי אוצר!

שולמית (שולה) לוין

היא

חוסר אונים // שולמית (שולה) לוין היא הציצה אל שעונה, כבר כמעט תשע בבוקר והיא עדיין לא באוטו בדרך לעבודה. היא היתה לבדה בבית, בן זוגה היה בחו"ל מטעם העבודה. היא מיהרה, כי היו לפניה שעתיים נהיגה הרחק אל הדרום, ושעות של הרצאה מול אנשים, ככה נראו ימי העבודה שלה הטיפוסיים. היום היא צריכה לסיים מוקדם יותר כי בערב היה לה גם שיעור ריקודים. לא היה לה רגע דל בכל ימות השבוע. היא היתה אישה חזקה שמתקרבת לגיל ששים, שמרגישה ומתנהגת כצעירה מגילה, במיוחד כי עבודתה היתה קשורה בטכנולוגיה ומיחשוב, שכן עסקה בהנחיה של מעבדות התעשיה לקראת פעילות ממוחשבת. לא היה לה מושג שבעוד רגעים תלמד שיעור חשוב לחיים. היא העמיסה על כתפיה את שני התיקים הכבדים של המחשב והמקרן וכן את התיק האישי שלה, ודילגה כאיילה במורד המדרגות המוליכות אל חניית האוטו שלה. במדרגה האחרונה נשמטה רגלה מתוך הנעל האלגנטית שלה, והיא מעדה בתנועה סיבובית קשה על כף הרגל. תיקיה וחפציה התפזרו על פני רצפת הרחוב, והיא נפלה על פניה כשהיא בולמת את הנפילה בעזרת זרועותיה. רועדת כולה ואפופת כאב חד היא אספה את חפציה, וזחלה במעלה המדרגות חזרה הביתה, כשהיא גוררת את כף רגלה הפצועה. היא פתחה את הדלת וזחלה אל הספה הראשונה שנתקלה בה. היא נשכבה חסרת אונים ומבולבלת ולא ידעה מה לעשות. היא נשאה ידה אל הטלפון שהיה צמוד אליה, והתקשרה אל הבן הבכור שלה, שגר במרחק נסיעה של כשעתיים ממנה. היא חייבת שמישהו ייקח אותה אל רופא או אל המיון, מה שבא קודם. היא שכבה וחיכתה בסבל ובכאב רב, בכלל לא חשבה בעצמה לקחת משככי כאבים, וכך החל השיעור הראשון שלה בחוסר אונים ובתלות מוחלטת בטיפול מידי מישהו אחר. הרופא שהתבונן בצילום ראה שבר מורכב, התקין קיבוע זמני וקבע ניתוח דחוף עם בורג טיטניום לכף הרגל. הדבר היחידי שביקש ממנה בהמשך כל שלבי הטיפול היה שלא תעמוד על כף הרגל השבורה למשך שלושה חודשים . בקשה פשוטה שכזאת, שנשמעת תמימה. אבל מסתבר שהלוגיסטיקה סביב אי עמידה על כף הרגל היתה מורכבת, ודרשה עזרה מאחרים. היא היתה מוגבלת למחיה בקומה אחת, בביתה רב המפלסים, ולא יכלה להכין לעצמה אפילו אוכל. היא נזקקה לעזרה כמעט בכל דבר, במקלחת ובהתלבשות. אולם בסופו של דבר היתה זו תקופה קצרה יחסית שהיא התאוששה ממנה, וחזרה לחיים הרגילים עם נכות קלה ומגבלה לעמוד או לנהוג לזמן רב ובהליכה למרחקים גדולים. התקרית עצמה ותוצאותיה לא זעזעו אותה במיוחד, אך כל פעם, כשהיא נזכרת ברגעים ההם של חוסר האונים והתלות המוחלטת באנשים אחרים, עולה בה הפחד. הפחד הזה שמסתתר מאחורי תעודת האזרח הקשיש שקיבלה מהמדינה, שמציץ מאחורי התשלום החודשי של הביטוח הלאומי, שמנפנף לשלום מתוך תלוש גמלת הפנסיה שמגיע בדואר.שמנצנץ מתוך קווצות השיער האפורות. הוריה כבר נפטרו, אך כשהם עברו את גיל השמונים, גיל הגבורות ללא גבורה, כך אמר לה אביה, היא ראתה מקרוב כיצד כשהתקרבו הוריה לגיל תשעים נעלמו להם בהדרגה קווי האופי, קווי המתאר, קו הבריאות, גווני הנפש והיכולות להבין מה קורה מסביבם, זמן רב לפני שנפטרו. היא יודעת שזה מחכה גם לה במקרה של אריכות ימים. לפני כמה שנים היא נסעה לטיול בבוליביה. היא שהתה אי שם בגובה של 4000-5000 מטר בחמצן הדליל. הנשימה קשתה עליה מאוד, היא לא יכלה לעלות במדרגות מרוב תשישות, וכל פסיעה בהליכה פשוטה עלתה לה בייסורים. זו היתה הצצה לעתיד אל התחושה הגופנית של אדם ישיש בגיל התשעים. היא לא רוצה אריכות ימים. המוות לא מפחיד אותה. למרות כל הקשיים שעברה בחייה היא הצליחה למלא את כוס החיים שלה בכל טוב. המשפחה שלה והעבודות שלה הן המורשת שלה. מה שכן משתק אותה זה הפחד הטורדני הזה, שלא יקרה לה משהו, שיגרום לה להיות חסרת אונים ותלויה בטיפול של מישהו אחר. יש לה מגירה קטנה מוכנה במקפיא, ובה חבילות רבות של תרופות להורדת לחץ דם וכדורי שינה. היא שמעה שהשילוב הזה הוא קטלני.

Eitheladar

תנור

זה היה תנור מאד שימושי עבור רב-הטבחים. הוא עזר עם רעיונות אפויים-למחצה שהובאו לו. הוא בישל מזימות. הוא ידע לחמם את הקהל ולהלהיט את היצרים. פה ושם הוא הצית מהומות, אבל רב-הטבחים תמיד היה שם כדי לווסת את גובה הלהבות. או כך הוא חשב. אבל איפשהו מבפנים הייתה דליפה. הפיצוץ לקח איתו את המטבחון, העוזרים, ואפילו ביסודות פגע. רב-הטבחים נד בראשו בצער מסוים. אחרי השיקום, הוא ישיג תנור עוצמתי יותר.

נמרוד איזנברג

קקאו

שוקו חם ומהביל היה תמיד מקום המפלט המנחם שלה. היה לו תמיד ריח של בית וזכרונות מתוקים מאימא שלה. הזכרונות הציפו אותה כשפתחה את קופסת הקקאו האחרונה שאי פעם יוצרה.

נמרוד איזנברג

פעילות

‏- "הילדה משועממת. צריך למצוא לה פעילות." - "מה עם המשחק החדש? אומרים שזה מפתח את הדמיון ומתאים לכל הגילאים." אבא פרש את הלוח על השטיח. על הקופסא התנוססה הכותרת: "בריאה: משחק ליחיד/ה. האם תצליחו לברוא עולם מוצלח ב-7 ימים?" יהווה הקטנה הייתה מרוצה.

נמרוד איזנברג

היא

היא: אתה באמת רוצה לומר לי שהרבה יותר קל לך לכתוב סיפורון יומי מלהמשיך את הרומאן שלך? הוא: ברור. היא: אבל... הוא: והופ! הנה כתבתי עוד אחד. היא: הוא: תאמיני לי, צריך לקרוא להם "סיפוקונים".

נמרוד איזנברג

תנור

שיווק התנור הקוואנטי החדש נבלם בחטף, עד שלבסוף נגנז הפרויקט למגינת ליבם של המפתחים. ללקוחות לא היה אכפת מהסופר נובות האקראיות שנוצרו במטבח, אבל הם לא היו מוכנים לסבול את העובדה שפאי התפוחים יצא שרוף ועם תפוחים חיים בו זמנית.

Z4Zima

תנור

ניחוח מתוק החל מתפשט במטבח כשהוא השעין אותה על הכיריים, הפשיל ממנה את הטייץ והתחתונים באחת, ולש את עגבותיה בתענוג. האור שבקע בין רגליה, כמו הזמין אותו להכנס לחום הרך והלח שלה ולמלאו היטב כך שתרעד ותמתח, תעלה ותגדש תחתיו. כל פעם שהכניסה לחמניות לתנור ציפתה שעם הריח יבוא התאבון.

טלילה גולן

מעט

סופרמן הלך הלוך ושוב מול דלתה של הפסיכולוגית. לבסוף גמר אומר ונקש על הדלת. יש גבול לכמה זמן הוא יכול לשקר ללויס שהוא לא מצליח להתרומם בגלל שאולי השתילו לו בגוף שבב קריפטוניט. הוא קיווה שהפסיכולוגית תעזור לו להתגבר על תחושת הכישלון שעלתה בו כשקיבל את תוצאות בדיקת המעבדה. הנייר המקומט היה נתון בכיסו והוא ידע כבר בעל פה את הכתוב בו: ספירה נמוכה. חיוניות ירודה. וגם הפניה בכתב ידו של הרופא עבור מר קנט, למרפאת הפוריות.

יובל מישורי

מעט

מצחו של שר התחבורה התקמט כשראה את הצעת הקיצוץ בתקציב לשנה הבאה, ולחייו נצבעו ורוד עז. הוא לחץ על כפתור וציווה על מזכירו לקשר אותו ישירות לשר האוצר. כעבור כמה דקות הבהבה נורה בטלפון המשרדי, והוא לחץ עליה. "גדי," הוא שאל בזעם עצור, "מה זה צריך להיות? זה מעט מדי!" "תירגע שמוליק, זו רק טיוטה. מה הבעיה?" "אל תיתמם, אתה יודע בדיוק איזה פרוייקטים הקיצוץ הזה הולך לתקוע. הממשלה החליטה כבר לפני שנתיים לתת אור ירוק לפרוייקט כביש 8. איך אני אמור להוציא אותו לפועל ולהמשיך את כל היתר כשחסרים לי 800 מיליון שקל?" "כן, אני יודע. אני אגיד לך מה, בשלב הזה אני אוכל להוסיף לך 300 מיליון, ואת היתר אנחנו נעביר בוועדת הכספים במהלך השנה. זה הכי טוב שאני יכול להבטיח, בסדר? תזיז שם עניינים בינתיים." * בעליה של חברת הבנייה הגדולה בישראל ישב מול מנכ"ל משרד התחבורה ועיין במסמך שבידו. הוא נאנח והחזיר את הדף למארח. "תקשיב, שימי, עם המספרים האלה אני לא אוכל לקחת את הפרוייקט. זה מעט מדי. יש לי בעלי מניות שכבר עכשיו עושים לי את המוות, ואם אני חותם על הסכם כזה אני גמור. נתחיל לסלול את הכביש הזה ואז כל העסק ייתקע לכמה שנים, אתה יודע איך זה." "הכל בסדר אודי, זו רק טיוטה. כמה אתה באמת צריך?" "במינימום אני צריך עוד 6 מיליון לשנה, אז בוא נעגל ל-80 מיליון בשביל התשתית." מנכ"ל המשרד חשב לרגע ואז אמר "אני יכול לסדר לך תוספת של 30 מיליון כבר עכשיו, ובהמשך השנה נעביר לך מסעיף תקציבי אחר. זה מקובל עליך?" אודי חייך קלות, והשניים לחצו ידיים. * מנהל הפרוייקט בשטח הרים טלפון למשרד בירושלים והצליח להשיג את האחראי על התקציבים. "חזי? תגיד לי, מה קורה עם התקציב לכביש 8? אני חייב במיידי עוד שמונים פועלים ועוד שמונה שופלים. מה שנתתם לי, זה מעט מדי!" "אני יודע, מוטי, אבל אין מספיק, התקציב ממשרד התחבורה עוד לא הגיע. בשלב הזה אני יכול לאשר לך תוספת של שלושים פועלים ושלושה שופלים. עם זה אתה יכול לעבוד?" "כרגע כן, אבל תדאג שאני אקבל את היתר!" * הנקישה היתה חלשה ומהוססת, ואחמד הכניס את ראשו מבעד לדלת כדי לראות אם עכשיו זה זמן טוב. רפי, מנהל העבודה, ישב מאחורי השולחן המתקפל במשרדו היביל והסתכל בשרטוטים. הוא הביט מעלה וסימן לאחמד להיכנס. הגבר הצנום נכנס, סגר את הדלת חרישית, ונעמד מול השולחן. "אדון רפי, הכסף שאנחנו קיבלנו, זה מעט מדי! הכל יקר היום, אפילו לחם. עם הכסף הזה, אנחנו צריכים לבחור אם לקנות אוכל או לתת לבן שלי איסמעיל את הטיפולים שהוא צריך. אולי תוכל לתת עוד קצת? אפילו 80 שקל זה יהיה אחלה." רפי הסיר את משקפיו ושפשף את עיניו. הוא מכיר את אחמד והאחרים כבר המון שנים, והוא יודע שאחמד לא היה בא אליו סתם. הוא חשב לרגע. "תראה, אחמד, יש לנו בעיה עם התקציב. גם ככה אני לא יודע מאיפה לשלם לכם בשבוע הבא. אבל זו בעיה שלי, לא שלך. אתה יודע מה? הנה." הוא שלף את הארנק והוציא 150 שקל במזומן. "קח לך ולחבר'ה, 30 שקל לכל אחד. אני אדבר עם הבוס שלי לגבי השבוע הבא, אבל אני לא יכול להבטיח." אחמד הנהן, לקח את הכסף ויצא. * איסמעיל עבר עם אמו ליד חנות דברי המתיקה. "יא מאמא, אני רוצה גלידה!" שירין שאלה את המוכר כמה עולה הטילון, ותשובתו היתה שמונה שקלים. היא פשפשה בארנקה ומצאה בו רק שלושה מטבעות קטנים של שקל. היא נתנה למוכר ואמרה, "אני יודעת שזה מעט מדי, אבל אולי יש משהו מתוק בשביל הילד במחיר הזה?" איסמעיל היה קצת מאוכזב, אבל שמח גם בסוכריה שקיבל.

איתי בבניק, מהספר 168

מעט

7.11.22- מעט מתוך הספר 168 'אבי, הוא יודע.' 'אין מצב.' 'אני אומר לך שהוא לא טיפש והוא יודע.' 'ערן, הוא לא יודע. וגם אם הוא חושד, אתם אמורים להיות מנוסים מספיק כדי להוריד אותו מהעניין. שאדווח שאתה כבר לא בעניינים? יש לא מעט שישמחו להחליף אותך.' 'הגזמת, אבי. זכותי להמליץ מי תחליף או יחליף אותי. אתה יודע שאני מטפח כבר לתפקיד הזה כבר שנים את שחם. הוא חד, חושב מהר במצבי לחץ, ולא רק שיכולות הניהול שלו טובות משלי, נראה גם שהוא נהנה מהטרחה הזו. לגבי חוני - אני רוצה להביא הפעם את מה שדיברנו.' 'השתגעת? אתה יודע שזה דורש המון אישורים מלמעלה. וגם ג'ינג'ית? מאיפה אני מוצא תינוקת ג'ינג'ית עכשיו?! גם יש פה שיקולים של ביטחון שדה, קל לזהות ג'ינג'ים. אם האימא תגלה איכשהו זה יהיה סיבוך ממש מיותר.' 'אבי, אתה מכיר את הרקע שלו, ואני יודע שקראת את הניתוחים הפסיכולוגיים התקופתיים. חוות דעתי כאנליסט וכפסיכולוג היא שמשפחה זה הדבר שהכי חשוב לו, ולמרות הריחוק בדורות הוא עדיין רואה אותם כנזקקים להגנה. זה חלק מהותי מהעצמיות שלו וגם אם במודע הוא חושד, אנחנו צריכים לנצל את תת-המודע שלו. זה יכול להעסיק אותו עשרות פגישות, שיקנו לנו עוד איזה כמה חודשים אצלו. זה עשור וחצי, ככה, ועד אז אנחנו אמורים להיות מוכנים. ג'ינג'ית זה יהיה מעולה, אבל לא חובה. כל צבע שיער בהיר יעבוד. התחליף האידיאלי הוא עיניים כחולות. לאימא שלו ולסבא היא עיניים כחולות. זה ממש יתאים.' אבי משפשף מבלי השם את עורפו, תנועה שמסמנת לערן שהבכיר שמולו עוצר לחשוב. 'ערן, חשבת על המורכבות המבצעית? אמרת בעצמך שהוא לא טיפש. רחוק מזה. הבאת ילדה, יופי. אבל מה עם האמא? סוכנת של המעגל, כמובן. תצטרך לתת לה כיסוי של אליין. מה יקרה כשהילדה תגדל, והוא יקרא לאמא בשם הכיסוי?' 'תן לי ולשחם לדאוג לזה. לילדה ניתן מראש את שם המשפחה אליין. צריך להחזיק את הכיסוי רק שלושה שבועות בזמנו ממילא, עד שהיא תגיע לגיל תשע ותוכל לקבל תגבור מלא. זה כבר יוכל לסנן ולשנות את מה שהיא שומעת, ולמנוע חשיפת כיסוי. 'טוב, ערן. אתה המפעיל שלו כבר כמה זמן? עשרים שנה? אני סומך על שיקול הדעת שלך, אבל נקווה שגם למעלה יקשיבו אחרת שנינו נחטוף. תן לי לבדוק את זה מולם, גם ככה הפגישה הבאה שלך עם הקפוא הזה היא רק עוד שלוש שנים.' 'הלוואי. אני חושש שנצטרך ליזום משהו מולו הרבה לפני כן.'

חן מנור

מעט

העלים הירוקים התנועעו קלות ברוח הסתווית הקרירה שהגיעה בתחילת נובמבר. החורף מאחר. הטבע יצא מסינכרון. ואולי לא, בעצם. אולי אנחנו לא מסונכרנים עם מה שקורה סביבנו. נשארים מקובעים ללוחות שנה ומוסכמות שהיו נכונים במשך אלפי שנים. אבל הטבע, החיים, הם דבר מתפתח. אז אולי, רק אולי, מעגלי החיים התארכו, השתנו. הקיץ התארך כי הטבע זקוק לחום, כפי שאנחנו זקוקים לחיבוק. ואולי זה פחות רגשי או חייתי, אולי זה פשוט מדעי ומתישהו לפני עשרות שנים במהלך סיבובו הרגיל העולם החל בסטייה, כדור הארץ יצא ממסלולו והחל מסלול חדש, מקצר לאיטו את המרחק בינו לבין השמש. מצר את הסיבוב, מקטין את הקוטר, מעט בכל יום. ובינתיים החום הולך ועולה, העצבים הולכים ומתקצרים. האנושות מאבדת עצמה לדעת בתנועת הגוף שנלחם בסופו הבלתי נמנע. העולם נאבק על חייו כשמולו אין אף אויב. הוא מסתובב סביב עצמו, מחפש במי להילחם. לבסוף הוא פונה פנימה - נאבק במי שנותר, בעצמו. קורס. שכבה אחר שכבה הוא מתפורר. מעט. לא יותר מדי. שלא נרגיש את הסוף. הוא מתגנב לאיטו, טופח על הכתף. ובמבט שנזרק אחורה אין שם דבר. מעלינו נעים עלים ירוקים, ברוח קרירה, מספרים על בואו של החורף.

תומר בוני

לבד

המתנה. ארבעים וחמש דקות. קפוא פה! אלוהים,תמיד הם מקפיאים פה כל כך חזק,ומרוב חיפזון לא זרקה על עצמה אפילו משהו ארוך. הם אמרו שייקח זמן,אבל הם לא יודעים להעריך כמה.האורות הלבנים חזקים ,אישוניה שידעו מעט מאד שינה הלילה מתכווצים בכאב קל. הספסל התלת מושבי האפור מיותם. לא מצליחה לשבת,חייבת להיות בתנועה. פתאום הכל כל כך מגוחך: הריב המטופש אמש,הכלים בכיור. מזל שהם הגיעו מהר! שעה וארבעים. איך להסיח את הדעת? הנייד הזה,שתמיד מצליח לגנוב אותה ועכשיו זרוק לה בתיק,זועק הודעות ומתחנן לתשומת לב. לא יכולה לשבת,חייבת להיות בתנועה.מנסה לסדר לעצמה את המחשבות,אבל הכל מתערבל. מה אני באמת מרגישה כלפיו? ואם אהיה לבד? כל כך הרבה שנים יחד,ופתאום הפתעה כזאת לפנות בוקר. שלוש שעות ורבע. הדלתות נפתחות ושניהם פוסעים לעברה ,חלוקים ירוקים וצעדים נמרצים. "גברת בן -חיים"....

נמרוד איזנברג

מעט

מעטים מאוד הצליחו להירשם לרשת החברתית שיועדה לאותם יחידי סגולה אשר מנת משכלם נמדדה באלפיון העליון. אף אחד מהם לא שם לב שהסכם השימוש התיר לתאגיד לקצור את מוחותיהם לטובת התשתית העצבית לרשת החברתית שתבוא אחריה.

ג'ני פילצ'ין גלעד

מעט

הרוח החורפית מרקידה את קירות הקרוואן הקטן בוואלס מקרטע שתוויו אבדו לעד בין פתיתי השלג המסתחררים בחוץ. התנור החשמלי מזמזם קלות, כדי להזכיר שאיננו, ומעולם לא היה, אח מבוערת. החתול הזקן רוטן בין הכריות עם כל תנודה של הבית הארעי. הכלבה נאנחת בהבנה ומסובבת את צידה האחר אל התנור. שולחן המטבח עמוס חשבונות שפג תוקפם והטלוויזיה הישנה משדרת שלג עם הבהובי פנים של קריין חדשות משועמם. היא לא מביטה במסך. הספר שעל ברכיה תופס את רובתשומת ליבה, ואת שנותר היא מקדישה לליטופים ספורדיים על גבו של החתול המתענג על מירמורו. אדי היין החם מטשטשים כמעה את עדשות משקפיה העבות ועמוק בתוך תודעתה, כמו על דפי הספר, מכשף חד-לשון יוצא למאבק נואש על עירו מול כוחות רשע עתיקים.

Z4Zima

מעט

הם בנו בועה לעצמם, מעט ידע עליה, מעט זמן היה להם יחד. ובכל זאת המילים שלה הצליחו לחדור לו מתחת לעור, את הימים הארוכים בלעדיה העביר בגעגוע לעורה, לשפתיה, לרעד קולה. בשעות שהתמסרו יחד חקרו כל דרך אפשרית לפורקן, שטפו זה את זו בפנטזיות שעצם שיתופן הרגיש כנצחון. מצאו דרך לשחק כל אחת. מעט ידע על העולם שבחוץ אך הכיר משעולים שמורים להפעיל בה מתגי תאווה, להפשיט אותה מכל הסודות שטמנה בתוכה, ולהעמיד אותה עירומה ורוטטת תשוקה מולו גלויה וחשופה. קורטוב שהיה לשיטפון.

תמיר בוכשטב

מעט

-היי, בוס? -כן? -אנחנו לא מייצרים מספיק מהספרה שלוש. -מה? -אין מספיק מהספרה שלוש. הם משתמשים בהן בקצב ממש גבוה, ואנחנו לא מספיקים לייצר. -לא פתרנו את הבעייה הזאת כבר? אני זוכר שהגברנו ייצור עוד פעם במאה האחרונה! -של אפסים ואחדות בוס. ושתיים, אבל לא באותה מידה. לא הגברנו את האחרות. -טוב, אז תגביר את הייצור של שלוש. וגם של האחרות, כדי שלא נתקל באותה בעייה בעוד מאה שנה. -אין בעיה בוס. מה אנחנו עושים עד שפסי הייצור החדשים נכנסים לעבודה? -תוריד להם רמת דיוק. שייסתפקו בספרה אחת אחרי הנקודה לאיזה עשר שנים. -אי אפשר. הם כל הזמן מעלים דיוק. משהו על קוואנטים וננומטרים. -הם בקוואנטים וננומטרים כבר? למה לא שמעתי על זה? היינו מגבירים את הייצור כשהם התחילו! -לא באחריותי בוס. אני רק מנהל הייצור. -טוב. אז אנחנו צריכים למחזר. -מה?! -למחזר. ניקח ספרות שהם השתמשו בהן כבר ולא צריכים יותר, ונשתמש בהן לדברים חדשים. -זה לא קצת מסוכן? מה יקרה עם שלוש מפאי ייכנס לקבוע הגזים? -נו באמת -מה כבר הסיכוי שזה יקרה? אבל יודע מה, תתחיל למחזר מפרוזה. הספרות שם הרבה פחות טעונות. -אתה הבוס. קצת לאחר מכן, על כדור הארץ: -איך בדיוק הספר הזה נחשב לקלאסיקה? ההמשכיות בו פשוט לא קיימת! הנה, תראה. בסצינה הזאת ד'ארטניין קובע דו קרב עם אתוס, פורטוס, ואראמיס. סצינה אחת אחרי, מופיעים לדו קרב אתוס, פורטוס, אראמיס ופרנסואה. מי זה פרנסואה? מאיפה הוא הגיע פתאום? למה הדיומא הזה לא כתב על מספר קבוע של מוסקיטרים?

Eitheladar

מעט

‏בל נגזים. זיהמנו? כל אחד זיהם ממש מעט. חמדנו וניצלנו? רק מעט פה ומעט שם. בזבזנו מעט מאד, מעט יותר מהנחוץ. והיה מעט פחות מזון, ומעט יותר חם. והם? לא הסכימו לוותר על המעט שלהם. ולאט לאט עלה הים, והתמעטו המשאבים... זכרו זאת, אתם, מתי המעט שנותרו! זכרו, והשכילו מאיתנו! ‎#סיפורונובמבר "מעט"

Tomer bonnie

תנור

תנור. הוא מעדיף את הקולפן הגדול,וגם תפוחי אדמה גדולים ובעלי צורה עגלגלה ,ככה זה יותר קל,וגם הרעידות הקלות בידיים ניתנות לשליטה. תנועות מדודות,פסים פסים של קליפות זהבהבות שנושרים לערימה על קרש החיתוך. שנים ארוכות לקח לו עד שהסכים לזרוק את הקליפות,טעמן האדמתי עלה בפיו שוב ושוב,ולא זורקים אוכל טוב. הבית שקט,שלוש לפנות בוקר,והקילוף הסיזיפי עוזר לו להתנתק לרגע מהחלום שטרף את שנתו,וממנו הקיץ מיוזע בצעקה חדה. בעוד כמה שעות,כמו בכל בוקר ,רונה תגיע לבדוק מה שלומו,ישתו קפה ביחד,ידברו קצת (היא תזכיר לו את התרופות,כרגיל) ואז תצא לעבודה. 6 9תפוחי אדמה כבר מקולפים,פרוסים בקערה.בוזק מעט מלח גס ופפריקה הונגרית. וכמו בכל בוקר - רונה כבר תדליק את התנור ותכניס אותם,הוא לא יכול להתקרב לתנור.לא יכול להסתכל.

Galileo

מעט

. זה מתחיל שוב. היא כבר מזהה את הסימנים. הדופק שעולה, הנשימה שמתקצרת, המחנק בגרון, ההזעה, התחושה שהיא טובעת, הלחץ שהיא מרגישה עולה ממעמקי הבטן ויורד ומחליק בקנה הנשימה עד שהוא מתפוצץ בנקודה עלומה באמצע שמקפלת אותה לחצי. הוא מחברת את היד למכשיר ונושמת. לא לברוח, לא להיעלם, לתת לתחושות לשטוף אותה, לחרדה לזרום דרכה. נצח. ועוד אחד. עד הצפצוף הגואל, ואז כיתוב על המסך: "יחידה 2D54AZ. ההתמרה לאנרגיה הושלמה. מעט מדי. נתחיל להעלות את מפלס החרדה שוב בעוד 10 שניות לקציר נוסף".

Tomer bonnie

תנור

תנור. הוא מעדיף את הקולפן הגדול,וגם תפוחי אדמה גדולים ובעלי צורה עגלגלה ,ככה זה יותר קל,וגם הרעידות הקלות בידיים ניתנות לשליטה. תנועות מדודות,פסים פסים של קליפות זהבהבות שנושרים לערימה על קרש החיתוך. שנים ארוכות לקח לו עד שהסכים לזרוק את הקליפות,טעמן האדמתי עלה בפיו שוב ושוב,ולא זורקים אוכל טוב. הבית שקט,שלוש לפנות בוקר,והקילוף הסיזיפי עוזר לו להתנתק לרגע מהחלום שטרף את שנתו,וממנו הקיץ מיוזע בצעקה חדה. בעוד כמה שעות,כמו בכל בוקר ,רונה תגיע לבדוק מה שלומו,ישתו קפה ביחד,ידברו קצת (היא תזכיר לו את התרופות,כרגיל) ואז תצא לעבודה. 6 9תפוחי אדמה כבר מקולפים,פרוסים בקערה.בוזק מעט מלח גס ופפריקה הונגרית. וכמו בכל בוקר - רונה כבר תדליק את התנור ותכניס אותם,הוא לא יכול להתקרב לתנור.לא יכול להסתכל.

ג'ני פילצ'ין גלעד

לילית

"את אישתי ואת תצייתי לי!" הוא הטיח את אגרופו בזעם בגזע העץ. "מי קבע? נבראנו שווים..." "שקט, אישה! אלוהים ברא אותך בשבילי!" "אז שיבוא ויגיד את זה!" שקט. אלוהים למד די מהר לא להתערב בריבים בין בני האדם. "חצופה! נאד מלא צואה עם פה מלא דם!" "שמעתי מספיק. אתה איש קטן וטיפש ובבוא היום תגורש מהגן. נראה אותך אז, תולע עלוב." והיא פרשה את כנפיה ונעלמה אל תוך חשכת הליל לבנות עולם משלה. מדי פעם היא חוזרת לראות מה שלום הצאצאים של האקס. חלקם עדיין מדברים על נאדי צואה. שיבושם להם. בסופו של דבר כולם גומרים באותו בור באדמה. האל הטוב שלהם דאג לכך.

יעל ענבר

זרם

אח! שוב הוא נתקל עם המרפק בידיות של הכורסה. למה הן כאלה גבוהות, ינעל העולם. אלי גחן כדי ללחוץ על המפסק של מנורת הקריאה, אבל פתאום הסלון הוצף אור. המנורה נדלקה מעצמה. הוא שפשף את המרפק שעדיין כאב, וניגש לבדוק מה הקטע של המנורה. כשהתקרב, היא זמזמה. אלי צמצם את עיניו, מסונוור כולו, והסתכל מקרוב במפסק. הוא היה כבוי. מה קורה פה? אלי התרחק לכיוון חדר השינה, ונרתע כשהאור בו נדלק. לא נגעתי בכלום, חשב, מתחיל להלחץ. הוא התהלך מחדר לחדר, ובכל אחד מהם האור נדלק מעצמו. המדיח במטבח התחיל לפעול, ואפילו מכונת הכביסה התחילה להזרים מים כשהתקרב למרפסת. אלי הרגיש שהפה שלו מתייבש. הוא הרים את הטלפון שלו בזהירות, תוהה מה יכול לקרות. כשכלום לא קרה, הוא חיפש את המספר של רחמים, חבר שלו מהצבא שהיה חשמלאי. מה קורה אחי, שאל רחמים אחרי כמה צלצולים, וברקע נשמעו צלילי מקדח. תקשיב שניה, אמר אלי במהירות, אתה לא מבין מה קורה לי. נו, מה? נאנח רחמים בעייפות של בעל מקצוע שכל היום מתמודד עם בעיות של אחרים. דברים נדלקים פה כל הזמן, לחש אלי, ברגע שאני מתקרב אליהם. אה, זה כלום, אמר רחמים. זה מהזרם. איזה זרם? אלי חשד שרחמים השתגע עוד יותר ממנו. הזרם של המרפק, ענה רחמים בפשטות. נכון נתקלת עם המרפק במשהו, והרגשת מין זרם כזה? כן, אמר אלי, ממש קודם. אז זה מזה, אמר רחמים בסיפוק. קורה לי מלא. איך אתה חושב נהייתי חשמלאי? תקשיב, אני בדיוק מחפש להרחיב את העסק. מעניין אותך?

יעל ענבג

פעילות

לאסוף אותך? צפצוף בטלפון מסמן הודעה מרוחל׳ה. אני מרימה אגודל בתשובה, וכותבת לדינה, שניפגש בגשר. דינה לא עונה למרות שאני רואה שני וי כחולים. אולי נחה צהרים. מי עוד יכולה להצטרף, אני חושבת, אולי צילה, תמיד אהבה להיות פעילה. אני כותבת לצילה - רוחל׳ה ואני נפגשות בגשר ליד אולגה, רוצה להצטרף? צילה עונה מייד, בטח, את יודעת שאני אוהבת דברים כאלה. אפשר להביא חברה? כן, אני עונה לה. כמה שיותר, יותר טוב. אני נזכרת שגם רותי הביעה פעם עניין, אבל אין לי המספר שלה. אולי מישהי אחרת תדע מהו. אני שואלת את צילה מה המספר של רותי, ואחרי כמה דקות של ״מקליד/ה״, היא עונה שאולי דינה יודעת. טוב, אי אפשר ככה. אני ניגשת לחדר העבודה, מוציאה דף ממגירת המדפסת ולוקחת עט מהמעמד שעל השולחן. אני חייבת לעשות רשימה של כל מי שאני רוצה להזמין. אני מעבירה בראש את כל החברות שלי, החברות שלהן ואפילו כמה שאני יודעת עליהן רק מסיפורים. אני עושה טבלה של שמות וטלפונים. חושבת איך להתקשר ומה לומר לכל אחת. לא פשוט לגייס ככה אחת אחת, אני נאנחת. אולי אפתח קבוצת וואטסאפ. כל מי שתרצה להצטרף, תיכנס לקבוצה. אני מסתכלת ברשימה שלי, וסופרת לכמה הגעתי. 23. אפשר לצרף עד 256 איש. 256 נשים על הגשר. 256 נשים פעילות. אי אפשר להתעלם מזה.

יעל ענבר

תנור

זה היה מוצאי שבת רגיל לגמרי. טלי חזרה לסוף השבוע, ויצאה עם חברות להפגנה בכיכר (״זה לא הפגנה, אמא, זה עצרת״), ונילי עמדה במטבח והכינה לה כל מיני דברים שתיקח איתה למעונות ביום ראשון. בדרך-כלל טלי הסתדרה מצויין עם האוכל, אבל נילי רצתה לפנק אותה קצת במטעמים של בית. על הכיריים עמד סיר מהביל של בולונז, והריח הנפלא של עגבניות, יין ואורגנו כבר התפשט בחלל המטבח. נילי מרחה בדבש מהול במים את לחמניות השושנים-קינמון, שטלי אהבה כל כך, והכניסה אותן לתנור. ברוך יצא מהמקלחת ודישדש לסלון. הוא פרש את המגבת הרטובה על גב הכיסא בפינת האוכל, והדליק את הטלוויזיה. ״תראי, העצרת״, קרא, ״אולי נראה את טלי״. ״מצחיק מאוד״, אמרה נילי, אבל הצטרפה אליו על הספה. היו שם המון אנשים, והמצלמה נעה בין מה שהתרחש על הבמה לקהל. למרות שחשבה שאין סיכוי, בכל זאת חיפשה את טלי בקהל. על הבמה אביב גפן סיים לשיר ואז נאומים. ״איזה שיעמום״, נאנח ברוך, ״נו, שיראו עוד קצת את הקהל״. ״הנה היא! איזה חמודה״, התלהבה נילי, ״לא, זאת לא היא. דומה״. מירי אלוני עלתה לשיר עם אביב גפן, רבין ופרס. שיר לשלום, נחמד מאוד. ניכר היה ברבין שהוא נבוך, אבל מירי אלוני נראתה נלהבת. נילי הצטרפה לשירת הפזמון. לשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד, ואז זה נגמר. השידור חזר לאולפן, ודיבורים דיבורים. ״מעניין כמה זמן יקח לה לחזור״, אמרה נילי, ״בטח יש שם פקקים איומים״. היא הלכה למטבח וכיבתה את הגז. עוד כמה דקות נשארו לאפיה. השידור נקטע פתאום. חיים יבין אמר שירו בראש הממשלה ולקחו אותו לבית החולים. ״מה?!״ קרא ברוך, ״מה זה, פיגוע?״. נילי רצה בחזרה לסלון והתיישבה על הספה. השדרן לא בדיוק ידע מה קרה, רק שרבין הובהל לאיכילוב. נילי וברוך ישבו מרותקים למסך. האולפן המנומנם התמלא חיים. השערות, תחזיות, תקווה. ״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה״, אמר איתן הבר ודמעות בעיניו, והם הסתכלו זה על זה בתדהמה לא פחותה. ״זה לא יתכן״, מלמלה נילי. ריח של שרוף עלה באפה. היא שכחה לכבות את התנור.

יעל ענבר

לילית

״איפה הכוס? אתה רואה את הכוס?״. אמצע הלילה, שני גברים עומדים בחלון עם משקפת ומסתכלים ישר אלי. ״הנה, פה, ממש מול העיניים שלך, אתה לא רואה״, הם אומרים זה לזה, וממשיכים לכוון אלי את המשקפת. זה ממש מביך. אני תוהה אם לעוף משם, לא נעים לי המבט הישיר הזה, אבל, סליחה, אני הייתי כאן קודם וזכותי להמשיך לעמוד כאן. ״איזה יפה הוא״, הם ממשיכים להתלהב. הוא?! אני מסובבת את הראש 180 מעלות. אולי מישהו עומד מאחורי. ״והציציות באוזניים… כוס נדיר!״. טוב, הם נסחפו לגמרי בהתלהבות, אבל אני מבינה שהם מדברים עלי. חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם: אני לא כוס, אני לילית. אז מה אם שנינו ממשפחת הינשופים. רק שלא יקראו לי תנשמת.

איתי בבניק- מהספר 168

לילית

8.11.22- לילית מתוך הספר 168 ערבה מנחה את הדלת להיסגר ולהינעל, ומבטלת את הנחיית השקט של ביתה. אז היא משדרת לתחנת המשטרה הקרובה את תמונת העבריין והעימות ביניהם. שיבוש האבטחה נעלם כפי שהופיע, והמסדרון מול דירתה ריק. ערבה מבטלת את שגרת החירום שלה, ומבינה שהסתבכה. גוש מר ועצום של עלבון, חשש, וזעם עצמי עולה בגרונה. היא בולעת אותו ומתקשרת לשחם. ערבה מצרפת לבקשת השיחה התרעה על חשיפת הכיסוי שלה. הוא עונה מיד, ומקשיב לדיווח התמציתי של האירוע, והמפגש הראשוני עם הלילית. ככל שההסבר מתמשך הבעת פניו מחמיצה. 'היית צריכה לדווח לי מיד אחרי שדיברת עם הבלש, מיכל. מילא שהפרת את נהלי הפרטיות- סומך על האינטואיציה שלך- אבל הסתבכות כזו עם פשע מאורגן בלי לעדכן? תסבירי את עצמך.' 'לא חשבתי לרגע שזה משהו חשוב,' היא עונה בכנות. 'כרמל הנחה אותי להתרחק, אז עזבתי את זה.' 'תגידי, את טירונית או משהו?!' מסנן המפקד בכעס. 'את אמורה לדווח על כל אירוע כזה, בהחלט כשיש חשש לשימוש בתגבור לא חוקי.' מבטו מזדגג לרגע, ושוב נפגשות עיניו הכחולות בשלה, במבט קר ומצמית. 'הזעקתי אליך אבטחה, ועדכנתי את מחלק פשעים חמורים באירוע. את מושעית מכל פעילות מבצעית. מחר בבוקר תעברי תחקיר מפורט. את בוודאי מודעת לכך שחשיפת כיסוי של סוכנת במעגל שלא מטעמים מבצעיים מחייבת שימוע משמעתי.' ערבה מתעלמת מהדמעות הצורבות המציפות את עיניה. למרות שקולה רוטט מעט, עמידתה זקופה ופניה חתומים. 'כן, המפקד.' היא עונה, והוא מנתק את השיחה.

תמיר בוכשטב

לילית

-היי גידי? אתה יכול להכנס למשרד רגע? -איך אני יכול לעזור, בוס? -יש לי פה כתבה שלך למדור מדע וסביבה, ואני חושב שהייתה פה טעות איפשהו. -מה הבעיה? -הנה, תראה. "האלפים הצעירים וחסרי הישע צווחים כדי להודיע לאמם שהם רעבים." אני די בטוח שאלפים לא באמת שייכים למדור מדע וסביבה, גידי. -זה לא מה ששלחתי לך, בוס. תן לי כמה דקות לבדוק מה קרה עם זה. לאחר כחצי שעה -אוקי בוס, אני חושב שאני יודע מה קרה. -כולי אוזן, גידי. -זאת כתבה על ליליות. אתה, יודע, הציפור? סוג במשפחת הינשופיים? -אני יודע מה זאת לילית, גידי. -טוב, אז מסתבר שהתיקון האוטומטי בוורד שלי היה על מצב טולקין. -מצב טולקין? -כן. הוא פשוט החליף באופן אוטומטי "גוזלי הלילית" ב"אלפים". ביטלתי אותו ושלחתי לך טיוטה חדשה של הכתבה. -גידי. -בוס? -למה, בשם ארו, יש לך מצב טולקין בוורד?

Eva Tavor

לילית

זרם המכתבים לא פסק. בהתחלה הארי עוד ניסה לקרוא אותם ולהתייחס להם, אבל כשהתחילו להגיע מכתבים מנסיכים ניגריים ומאלמנות עריריות שמחפשות למי להוריש את כל הונן, הבין הארי שזה הזמן לעדכן את הגדרות מסנן הספאם של הדוויג, לילית השלג שלו.

נמרוד איזנברג

לילית

"תגידי, גם כשהייתם ביחד הוא היה גוזם ציפורניים בסלון? ...את רצינית?! ומה עם החטיפים במיטה? ...פאק, איזה חזיר. איך גורמים לו להפסיק? ...אה, בגלל זה עזבת... הבנתי." הוא הקשיב לשיחה מהצד, והתחרט על הרגע שנתן לחווה להיכנס לדירה ביום בו האקסית פינתה. מילת היום: לילית #סיפורונובמבר

דני סטרולי

לילית

רִיוֶנְדֶּל, הָאָרֶץ הַתִּיכוֹנָה. שְׁלוֹשָׁה אֶלְפִים יוֹשְׁבִים סְבִיב שֻׁלְחָן, לְגַמְרֵי בְּדִיכִּי. עַל הַשֻּׁלְחָן בַּקְבּוּק אַלְכּוֹהוֹל חֲצִי רֵיק וְשָׁלוֹשׁ כּוֹסוֹת. "בְּנֵי לִילִית? כָּכָה הֵם הֶחֱלִיטוּ לִקְרֹא לָנוּ בַּתַּרְגּוּם לְעִבְרִית? בְּנֵי לִילִית!? אֲנַחְנוּ - כָּאֵלֶּה טְהוֹרִים מֻשְׁלָמִים, יָפִים... בָּנִים שֶׁל... שֶׁל... הַמְּכַשֵּׁפָה הַזּוֹ!?" שְׁלָשְׁתָּם הִבִּיטוּ בַּסֵּפֶר בְּתִסְכּוּל. "מִי הוֹלֵךְ לְסַפֵּר לְאֶלְרוֹנְד?" שָׁאַל אֶחָד מֵהֶם לְבַסּוֹף. "בֶּטַח לֹא אֲנִי. אוֹתִי כְּבָר שְׁלַחְתֶּם אֵלָיו עִם הַחֲדָשׁוֹת עַל סָאוּרוֹן. וּמַמָּשׁ לֹא בָּא לִי אֶת הַפַּרְצוּף הַזֶּה שֶׁלּוֹ שׁוּב." "וַאֲנִי תֶּכֶף חַיָּב לָרוּץ. תּוֹרִי לְהוֹצִיא אֶת הַיַּלְדָּה מֵהַגַּן." "שִׁיט!", סִנֵּן הַשְּׁלִישִׁי. וְאָז הִזְדַּקֵּף בַּכִּסֵּא, לָקַח אֶת הַסֵּפֶר וְזָרַק לָאָח הַבּוֹעֶרֶת. "לֹא חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁצָּרִיךְ לְסַפֵּר לְאֶלְרוֹנְד", אָמַר בְּשֶׁקֶט. הַשְּׁלוֹשָׁה הִסְתַּכְּלוּ זֶה בָּזֶה וְסִיְּמוּ אֶת הַבַּקְבּוּק.

Eitheladar

לילית

עוז כבר התחיל לחשוש שהם יהיו רק שלושה. היא אמרה שהיא לא תתחיל בלי שיהיו לפחות חמישה במעגל. השמש כבר שקעה מזמן, ואנשי המושב ואורחיהם חלפו על פניו בקבוצות קטנות בשביל המוביל למועדון הגדול. "היי, עוז! סחתיין על היוזמה! הפעילות הלילית של המחולות־עם זה במועדון, כן?" "כן כן," השיב בחיוך מאולץ. "דינוזאורים חסרי־מעוף, כל המועצה הזאת," רטן לעצמו כשהתרחק הזוג. "כבר כמעט זמן להתחיל!" "עוז! מה העניינים? למה כבר לא רואים אותך אצלנו?" עוז קפץ קצת, עיניו עדיין היו נעוצות בזוג המתרחק. "סליחה!" זו הייתה לאה, הספרנית הנצחית של הספריה האיזורית. היא ובן-זוגה עם הקוקו האפור הארוך, ההוא שעוז מעולם לא הצליח לזכור את שמו. היא צחקה עכשיו. "מתוח, מה?" "למה... למה שאהיה מתוח?" שאל עוז. האם הוא יכול לקוות...? "תשמע, זו פעילות לא שגרתית, מה שאתה מארגן כאן." "לא שגרתית?" "נו באמת, עוז! תן קצת כבוד לוותיקים!" עיניה של לאה נצצו, ואדון-קוקו-אפור נראה כאילו הוא עומד לקרוץ לו. הוא שלף מכיסו את הפלייר שעוז חילק שבוע קודם, קצת אחרי שיצר סוף-סוף קשר. "בואו! פעילות מחולות עם לילית במרכז של מושב ––––" נכתב שם, עם התאריך של היום, כשברקע "הריקוד" של מאטיס. "אז איפה היא?" שאל הקוקו. "הפעילות? ה...המחולות עם, כאילו?" שאל עוז. "עוז! איפה _היא_?" עוז נשם לרווחה. "בחורשה מאחורי המועדון, מעבר לשיחים הגדולים. כבר יש שם שניים. חפשו... לא חשוב, אבוא אתכם. הירח עוד מעט עולה." הם פסעו ביחד, עקפו את המועדון ואת צלילי האקורדיון הצורמים שבקעו ממנו (רעיון מבריק, טפח עוז לעצמו על השכם). מעבר לו הייתה החורשה, ומעבר לשיחים הגדולים, אם חידדת את חושיך, נשמעו קולות תיפוף עדינים ואברי-גוף הבליחו בלובן. הם כבר התחילו להתפשט, חשב לעצמו. זה יהיה מוצלח. מי היה מאמין שהוא יצליח לארגן פעילות מחולות עם לא פחות ולא יותר מאשר לילית בעצמה. מעגל הרוקדים הקטן נפתח לקראתם.

Z4Zima

לילית

אני סוקובוס, חיה על האנרגיה המינית שלכם, מחדירה לראשיכם פנטזיות בלילות ועורגת לזרע. אני סוקובוס מטפטפת לכל אחד את הפיתוי הנכון המותאם בדיוק לו, שלא יוכל לעמוד בפניו. על טבעית. אני סוקובוס דמותי תלבש צורה ופנים אחרות כל פעם, אין לי חלק בכם באתי מהפסולת והזוהמה ומתוכם בראתי את התשוקה עצמה. אני הסִטְרָא אַחְרָא מפעפעת ללא גבול ומעצור. שדה מדיחה ומדרדרת אדריך אתכם בדרך למאוויים האפלים שלכם כך שלא תוכלו לחזור, תאבדו בתאווה בלי רצון או יכולת להפסיק.

טלילה גולן

לילית

״יש לי בשבילך הפתעה היום,״ אמרה סבתא פרחיה. ״יש!!! הפתעה!!! מה ההפתעה?״ ״רונני, אם אגיד לך עכשיו זו כבר לא תהיה הפתעה,״ חייכה סבתא. ״קודם אתה צריך לאכול צהריים ולהכין שיעורים.״ ״אמא היתה אומרת לי,״ טען הילד, ״אז גם את צריכה.״ סבתא נאנחה. ״כשאמא שלך היתה קטנה הייתי אומרת לה, כי אני האמא שלה. אולי אם הייתי מתנהגת איתה אחרת אז היא היתה איתנו עדיין.״ ״סבתא, מתי אמא שלי תחזור?״ רונן כבר ישע מה סבתא תגיד אבל הוא שאל בכל זאת. כל יום הוא שאל וכל יום התשובה היתה זהה. ״אני לא יודעת, חמודי שלי. היא שכחה לומר לי מתי היא תחזור.״ הם הלכו ברגל עד לביתה של פרחיה, שם חיממה הסבתא לרונן ארוחת צהריים. היא לא היתה רעבה אבל התיישבה לידו בזמן שאכל ונאנחה שוב, הפעם בשקט, בתוכה פנימה. על האבא רונן כבר חדל לשאול. אולי זה בגלל שמאביו לא היו לו שום זכרונות. עד שסיים להכין את שיעוריו רונן כבר שכח מההפתעה שסבתא פרחיה הבטיחה לו, וביקש לצפות בטלוויזיה. ״יש לי משהו יותר טוב להראות לך,״ חייכה סבתא. ״בוא, תנעל את הנעליים שוב ונצא.״ ״ההפתעה!״ נזכר רונן וקפץ בעליצות. סבתו ידעה לפנק. אולי יהיה זה סרט קולנוע? אולי ביקור בגלידריה האהובה עליו? ואולי … רונן אפילו לא העז לחשוב על האפשרות שאולי אמו שבה העירה בהפתעה. הם לא הלכו רחוק, ורונן הביע את אכזבתו בגלוי כשנכנסו השניים לחצרה של המורה עדנה. עדנה היתה מורה בדימוס וחברה קרובה של סבתא פרחיה. רונן אהב את עדנה שידעה לדבר איתו בגובה העיניים ואפתה שטרודל יותר טעים מכל העוגות שבכל חיפה, אבל ביקור אצל עדנה היה עניין שבשגרה ולא ההפתעה שציפה לה, על אף שבאו לשם היום ולא ביום שלישי כתמיד. עדנה לא נעלבה. ״ההפתעה שלך היא פה, אצלי בחצר,״ אמרה. רונן הביט סביבו ולא ראה דבר. ״שם, עץ האורן,״ אמרה עדנה. ״לפני שבוע באו זוג ליליות לקנן פה אצלי בחצר.״ רונן לא ידע מה הן ליליות, וגם כשסבתא אמרה לו שלילית זה מין של ינשוף הוא לא התלהב. זו לא היתה ההפתעה לה ציפה, והאכזבה החלה לצרוב בגרונו ובעיניו. עדנה לא התרגשה מדמעותיו של הילד. היא נטלה את ידו והובילה אותו אל מתחת לאורן הגדול שבחצרה. רונן הביט לצמרת אבל לא הצליח לראות את הליליות למעלה כי הן הסתתרו בשנת יומן. ״תסתכל פה, למטה,״ אמרה עדנה. רונן הוריד את מבטו וראה שעדנה מצביעה על גוש אפרפר שנח על מצע מחטי האורן היבשות. ״מה זה?״ שאל רונן בחוסר חשק. עדנה הרימה את הגוש בידה. ״זו צנפה,״ אמרה. ״צנ … מה?״ ״צנפה,״ חזרה עדנה. הליליות צדות את טרפן בלילה, ואז הן באות לפה לעץ שלהן לעכל את ארוחתן. את כל מה שהן לא יכולות לעכל, פרווה, עצמות, לפעמים נוצות אם הטרף היה ציפור, את כל זה הן מקיאות בגוש כזה. זו הצנפה.״ ״איכס,״ היה כל מה שרונן יכול היה להגיד. עדנה צחקה. ״בוא פנימה ונראה מה הלילית אכלה בלילה.״ תחילה באדישות, ואחר כך בעניין הולך וגובר, הביט רונן איך עדנה שורה את הצנפה במים ועם מלקחיים מפרידה לאט ובזהירות עצם אחר עצם מתוך הצנפה המתפרקת, ומסדרת אותן לכדי שלד של נברן קטן. ״רוצה גם?״ שאלה, את רונן והוא הנהן במרץ. הוא אהב חיות והרעיון שאפשר להוציא שלד של חיה אחת מהקיא של חיה אחרת עורר את דמיונו. עדנה הניחה במים צנפה נוספת שאספה תחת העץ ונתנה לרונן את המלקחיים. רונן היה פחות מיומן במלאכה, אבל היו לו יכולות מוטוריות טובות לגילו, ועד מהרה היה אוסף עצמות נוסף מסודר לכדי שלד מולו. תוך כדי שעבד סיפרה לו עדנה עוד על הליליות ועל אורחות חייהן. היא סיפרה לו כמה שהן טובות בשמירה שהעכברים בעיר לא יתרבו יתר על המידה ויעשו נזקים. היא גם סיפרה לו כמה זה חשוב שלא להדביר את עכברי העיר עם רעל כי ליליות שצדו עכבר שהורעל ימותו אף הן. היא גם הראתה לו תמונות של הליליות שהיא צילמה בלילה עם מצלמה רגישה לאור. בדרך הביתה היה רונן שקוע בהרהורים. בידו האחת אחז בידה של סבתא פרחיה ובידו השניה החזיק שקית עם צנפה נוספת. כשנכנסו לבית הלך רונן לחדרו לשים את הצנפה במגירה עד למחרת, וכשיצא משם הלך למטבח שם מצא את סבתו טורחת בהכנת ארוחת הערב. ״אמא שלי לא תחזור יותר,״ אמר, ולא בשאלה. ״פרחיה הסתובבה אליו ובחנה אותו. פניו היו רציניות. עיניו ולחייו יבשות. ״אני יודע,״ אמר רונן. ״את לא רוצה להגיד לי כדי שלא אבכה, אבל אני כבר גדול. אני יודע שהיא לא תחזור.״ מושג המוות, שתמיד היה ערטילאי מידי עבורו, הפך מוחשי מאוד היום. היא ועדנה אמנם לא התכוונו לכך, אבל פרחיה הבינה שהחיבור במוחו נוצר בעקבות ההתעסקות עם הצנפות. בשקט כרעה סבתא פרחיה ואימצה את נכדה היתום אל ליבה. הוא כבר היה ילד גדול ולא בכה אבל דמעותיה שלה זלגו ללא מעצור.

ג'ני פילצ'ין גלעד

מסכה

"אם אתה אוהב אותי, אתה תראה לי." "אם אראה לך, לא תאהבי אותי." "סמוך עלי. תן לי לראות אותך כמו שאתה." הוא נאנח ונאחז בצידי פניו, מושך ומקלף את מעטה העור האנושי עד שנגלות הפנים שמתחתיו. לוקחת דקה שלמה עד שהיא מסיימת לצווח ומתחילה לרוץ. תמיד אותו סיפור.

איתי בבניק-מהספר 168

מסכה

9.11.22- מסכה מתוך הספר 168 אחרי כעשרים דקות של צעידה זריזה אך זהירה, היעד נגלה מולה. בנין ארוך וכעור למראה, זרוע דלתות העמסה. עומקו כמאה מטרים, וערבה יודעת כי הוא חודר את הקליפה ומגיע ממש כמעט לכיפה עצמה. המבנה מתמשך לאורך מאות מטרים, ומואר רק מעל הדלתות השונות. המעשה הבא הוא פזיזות חצופה, שהאישה הצעירה משכנעת את עצמה שהיא למעשה נחישות שתתקבל בהערכה. הסוכנת מתממשקת עם בינת המחלקה ומארגנת לעצמה כיסוי של בוחנת בטיחות ממשרד הבריאות. תוך שניות מגיעה לתיבת הדואר שלה תעודה רשמית, שמזהה אותה כקצרין ביטון, בוחנת זוטרה. היא מסירה את משקפיה ואת המעיל, ומכיס נפוח שולפת חליפת קרינה רשמית עם סמל משרד הבריאות עליה רקום שמה הבדוי. המעיל נתחב לחבית ריקה המושלכת לצד הבנין, וליתר בטחון היא מצמידה את פתח החבית לקיר. ערבה עוטה את החליפה ומסכת המגן השקופה המחוברת אליה, ומתממשקת עם מערכת האבטחה של הבנין. היא מציגה את תעודת הבוחנת, ומזמנת את קצין הבטיחות של המתקן.

יובל מישורי

מסכה

"...על כל אלה ועוד, אנו גאים להעניק בזאת את אות המופת האזרחי למר שלמה פרוכטר!!" הקהל הריע לו בזמן שקם משולחנו, לחץ ידיים לסובבים אותו ועלה לבמה בחיוך מבויש. הוא קיבל לידיו את המגן השקוף שעליו הוטבע שמו. הוא הביט נרגש במגן ובקהל, אבל לרגע נדמה היה לו שהוא רואה את פניה של נאדיה באחד השולחנות, והמחשבה הטורדנית, שליוותה אותו כל יום בחייו, החלה לנגוס בַהתרגשות. הקול הקטן בראשו אמר לו שוב ושוב שהוא לא ראוי לפרס הזה, שאיש מהנוכחים לא מכיר אותו באמת, לא יודע איזה איש קטן ומיותר הוא, איזה שרלטן ומתחזה הוא. מבלי לאבד את החיוך על פניו הוא דחק את הקול הקטן הצידה עד שנחלש והשתתק. הוא הביט בעיניהם של הנוכחים והחל להודות למשפחתו, לארגונים שלקחו חלק במיזם שלו, לראשת העיריה ולצוות מחלקת החינוך על שיתוף הפעולה, ולעוד שורה של דמויות מוכרות. הוא דיבר על הצורך לתת הזדמנות לכל ילד וילדה, ולהקדיש זמן ואנרגיה דווקא לאלה שמזלם לא שפר עליהם. נאומו היה קצר, ובסיומו הקהל עמד על רגליו ומחא לו כף דקות ארוכות, עד שחזר לכסאו והתיישב. הוא ניסה להנות מהמשך הערב החגיגי, אבל אותו קול קטן בא והלך, חזר ולחש באוזנו, וטרד את שלוותו. לבסוף הוא לא יכל לשאת זאת עוד, ביקש את סליחת הנוכחים וחמק החוצה. הוא נכנס לרכב ונסע לדרום העיר, אל הדירה ברחוב מטלון. הוא נכנס אל הדירה, הוריד את הנעליים, הז'קט והעניבה והניח אותם בקפידה. הוא הרגיש שהוא משיל מעליו את המסכה, וכעת הוא פנוי להיות הוא-עצמו. הוא נכנס אל חדר השינה והדליק את האור. על המיטה שכבה אישה צעירה ללא בגדים, ידה האחת קשורה לקצה המיטה באזיקים, ומחסום פה תקוע בין שיניה. היא נתנה בו מבט שנע בין אימה לחימה ושלחה לעברו בעיטה שלא הגיעה ליעדה. הוא נופף לעברה באגרוף כדי להזהיר אותה ובאופן אינסטינקטיבי היא התכווצה לתנוחה עוברית בגבה אליו. הוא הוריד את יתר בגדיו, נשכב לידה וליטף את גופה בתאווה, מתענג על הרגע שלפני. "חשבתי עליך היום, נאדיה, ועל מה אני הולך לעשות לך."

נמרוד איזנברג

מסכה

הנשף הסתיים והיא חזרה הביתה. היא הסירה את הגלימה, המעיל, הערדליים, המגפיים, הקסדה, הכפפות, הצעיף, המדים, העגילים, הפיאה, המסיכה ולבסוף את הפנים. "אוף," מלמלה כשעטתה את פני הבית שלה, "לחבר'ה מאלפא סנטורי יש דרישות מוגזמות, אבל בטירוף."

טלילה גולן

מסכה

אחרי שהלקוח האחרון יצא עוד ישבה צ׳לסי זמן ארוך על המיטה ובהתה בקיר שממול. בבסיסו של הקיר היה פח קטן שכבר עלה על גדותיו. בסופו של דבר קרעה צ׳לסי את עמה מהישיבה על המיטה ואספה את השאריות של היום מהרצפה ודחסה אותן לפח, ואז משכה את רצועות השקית וקשרה אותן יחד. היא הניחה את השקית הגדושה ליד דלת היציאה, ותוך כדי כך חשבה איזה אירוני זה שדוקא הלקוחות שרבו איתה על הקונדום הם אלו שהכי התעקשו שהיא תעטה מסיכה בזמן המעשה.

סופר הצללים

כאב

אזהרה: סיפור אימה. הקריאה באחריותכם. הדבר הראשון שהרגשתי הוא כאב. הוא היה כל כך עמוק וחודר עד שהוא לא השאיר מקום לשום מחשבה נוספת. אבל לאחר פרק זמן שהרגיש כמו שעות, הוא נחלש. עכשיו כבר יכולתי לחשוב, והמחשבה הראשונה שעברה בראשי היא - מה לעזאזל קורה פה? אני לא רואה, שומע ומריח כלום. אני לא מסוגל להזיז את הגפיים, אבל לא מחמת שיתוק – ההרגשה היא שהן פשוט לא קיימות. שום תחושת משקל, שום נוכחות פיסית. אבל אם אין לי גוף, למה אני מרגיש שכל שריר בגופי דואב? ההפוגה בכאב נמשכה בדיוק לזמן הדרוש כדי לחשוב זאת. אבל כעת הכאב חזר, מייסר ומשתק כל מחשבה נוספת, מלבד זאת: "הצילו! הצילו! הצילו!". באורח פלא, נראה שהתחינה נענתה, והכאב שוב ירד לרמה נסבלת. מאחר וכבר לא היו לי אוזניים, לא יכולתי לשמוע את המילים שנאמרו לי. במקום זאת, נראה שהן הוקלדו ישירות לתוך מוחי. - <אני רואה="" שחזרת=""> - למה אתה מתכוון? איפה אני? - <נסה לחשוב. מה הדבר האחרון שאתה זוכר?> לא חשבתי על זה עד עכשיו. הכל הרגיש מעורפל, כאילו הקצתי מתרדמה ארוכה. אבל לפתע נזכרתי במשהו – שתי יריות. אחת במישהו אחר, והשניה בעצמי. עכשיו הכל ברור. - אני מת, והגעתי לגיהנום. - <ניחוש טוב, אבל שגוי> אני לא יודע אם אפשר לבטוח בו לגבי זה, אבל כרגע אני מקבל זאת כאמת. במצב הנוכחי שלי, אני לא רואה סיבה שיש לו לשקר. אם אני לא מת אז סימן שאני חי, אבל איך אני יכול לחיות בלי גוף? ואיך שרדתי את היריה? - <חיוני שתיזכר. מה עשית שהוביל אותך למצב הנוכחי?> אני מנסה, ולאט מתחילים לצוף פרטים. אני זוכר מלחמה, שהביאה את ארצי לסף חורבן. אני זוכר את ההחלטה שלי להביא אותה לסיום, אפילו במחיר חיי. אני זוכר את השינוי בשיבוץ בעבודתי כמאבטח אישים, שאיפשר לי להגיע למרחק נגיעה מהרודן. ואז את היום האחרון בעבודה, שהסתיים בשתי יריות – אחת לראשו, והשניה לראשי. קודם להוציא את מדינתי לחופשי, ואחר כך את עצמי. - רצחתי את פוטין - <כן. ועכשיו="" אתה="" נענש="" על="" זה=""> הכאב שוב התגבר, והוא נמשך עד שלא יכולתי לשאת זאת. או שכך חשבתי, כי למעשה הוא נמשך גם הרבה יותר מזה. אבל אז שוב נחלש, מפנה מקום למחשבה הבאה. - אני לא מבין. לא הצלחתי להתאבד? - <דווקא הצלחת=""> - חשבתי שאמרת שאני לא מת - <כן, אבל גם לא בדיוק חי> - תסביר לי לאחר הפוגה קצרה, התשובה הגיעה. - <אתה קיים רק כסימולציה. יכולת המחשוב שלנו הגיעה לרמת כזאת, שאנחנו מסוגלים לבצע סימולציה של מוח אנושי במחשב. לאחר שביצעת את המעשה הפשע, שימרנו את מה שנשאר מהמוח שלך כדי שנוכל לבנות סימולציה שלך ולהעניש אותה. חשבת שתוכל לחמוק מעונש, אבל הוא הגיע בדרך שלא יכולת לחזות> זה נשמע מוזר, אבל אני יודע שזה נכון. לבהלה שאוחזת בי מתלווה מחשבת ייאוש – הכל היה לחינם. - זה אומר שנכשלתי? הוא עדיין בשלטון? - <לא יכולת להצליח. השלטון שלנו נצחי, גם אם אנחנו זמניים> אז נראה שרוסיה כבשה את אוקראינה אחרי הכל. לא הצלחתי לשנות כלום. או שזה לא הייתי אני? המחשבה על זה מרגישה מאוד מבלבלת במצבי. אני כבר לא יכול לראות איפה האדם האמיתי נגמר והסימולציה מתחילה. זה מן הסתם הרעיון. - <זה מה שהופך את זה להוגן – העונש מתאים לפשע. אבל אתה לא לגמרי מדייק, כי רוסיה ואוקראינה שייכות שתיהן לעבר הרחוק. השלטון שלנו חורג מגבולות גיאוגרפיים> - על מה אתה מדבר? האם אתה לא נאמן לפוטין? - <קשה להיות נאמן לאדם שאני מכיר רק מספרי ההיסטוריה. אני נאמן לשלטון שלנו, ואני יודע שהוא יוסיף להתקיים כל עוד אתה תמשיך לשמש דוגמה למה שקורה למי שמסכן אותו. זאת הסיבה שאנחנו ממשיכים להעלות את הסימולציה כל בוקר ולענות אותה למוות עד הערב כבר מאות שנים. וזו גם הסיבה שחיוני שכל סימולציה תדע היטב מדוע היא נענשת.> והכאב שוב גבר. </p>

דורון

מסכה

סירנות. מלא סירנות. התחבאתי מאחורי הוילון, מביטה למתרחש מטה מבועתת. הרגשתי שהם באו לקחת אותי, בלי שום הסבר הגיוני. הרי לא עשיתי שום דבר רע, לא אני. גם עכשיו, כשאני כבולה בשרשראות, מוחזקת בתנאי מעצר, מרצה את עונשי, אני עדיין סבורה שלא עשיתי דבר, אבל ההוכחות חותכות ואין לי מה לעשות, אלא לקבל עליי את הדין. ***** "איימי בראון," אמר השוטר בסבר פנים חמורות, "או שמא את מעדיפה 'סאני מידנייט'?" הבטתי עליו מבולבלת, לא הבנתי מה הקשר 'סאני' או מי זו בכלל. "את עצורה בעוון פריצה לביתה של גברת רות׳וויילד וגנבה של פריטים יקרי ערך, ביניהם גם יצירת אומנות ששוויה מוערך בכמה מיליוני דולרים." המשיך, "כל כיווני החקירה מובילים אלייך: טביעות האצבע, מצלמות האבטחה וגם הפריטים שנמצאו אצלך בדירה. את אמורה לרצות עונש מאסר בפועל של 4 חודשים, בנוסף לקנס גבוהה." "אבל," השתנקתי, "אני… בכלל לא עשיתי את זה." "זה מה שכולם אומרים, מותק." הוא צחקק. "כן, אבל," הוספתי בלחש, "אבל אני היחידה שבאמת מתכוונת לזה." ***** "אתם רוצים להגיד לי שטביעת האצבע, מיקום הדירה הפרוצה, מצלמות האבטחה ומספר הטלפון - כולם מובילים לאותו אדם?!" "כן המפקד," ענה שוטר צעיר ומיוזע, "כולם מובילים ל… איימי בראון." "רגע רגע רגע," עצר המפקד, "תנו לי להבין: איימי בראון היא גברת רות׳וויילד היא סאני מידנייט?" "בדיוק." אמרה הצוערת שלצידם, "האבסורד הוא שהיא אפילו לא יודעת את זה בעצמה." ***** ואז, פתאום, משום מקום, ראיתי את האור. רשרושי מפתח נשמעו, ודלת התא נפתחה. "את משוחררת ילדה." אמר הסוהר. "באמת?" שאלתי, מרוגשת ומבולבלת. "מסתבר שאת באמת הגנבת," הצהיר הסוהר, "אבל את גם גברת רות׳וויילד וגם איימי בראון." "אני… אני לא מבינה." בהיתי בו, מתוסבכת. "יש לך פיצולי אישיות ילדה," צחק הסוהר וסגר אחריי את דלת התא, "אז פעם הבאה תחשבי קצת לפני שאת עוטה מסכה, אה?"

Galileo

לילית

"פעם לנשים היו משרות מחוץ לבית וחשבונות בנק משלהן. פעם היו נשים מדעניות ורופאות ופוליטיקאיות", לוחשת לנו המדריכה. למישהי לידי נפלט צחקוק. כל העיניים סביב הפנס פעורות בתדהמה. זה נשמע כמו מדע בדיוני. "יום אחד, בנות. יום אחד נחזיר לכן את כל מה שנלקח מאיתנו בימי הביניים של המאה ה-21", היא מבטיחה ונדמה לי שאני רואה דמעה זולגת על הלחי שלה. "בשביל זה הקמנו את מסדר בנות לילית".

Galileo

מסכה

מתעוררת לקול סירנות מייללות, מנסה להבין איפה אני ומה קורה. הכרה מטושטשת, אורות מהבהבים, ענן של... משהו. גופים ערטילאיים מרחפים מסביב. זה היה יכול להיות טריפ לא רע אם לא הרעש המקולל הזה. אני... יושבת. כן. אוקיי. זה לא אני שזזה, זה העולם. רגע, לא העולם. אני בתוך משהו שזז. סבבה. ואז ריח חזק של חומר חיטוי מכה בי ומעיר אותי לגמרי. שיט. שוב מישהו הוריד את המסכה ברכבת.

טלילה גולן

כאב

ואז, באמצע שיעור כימיה פיזיקלית זה היכה בה: כאב זה כמו אנטרופיה. אין מצב שהוא לא קיים, ובתוך מערכת סגורה הוא יכול רק לגדול. בשביל להפחית כאב למצב נסבל חייבים להובילו החוצה מהמערכת. חייבים לשחרר.

Eitheladar

היא

"היא סיפור הצלחה." "היא כל-כך יפה." "היא מבריקה." "היא סגרה חוזה היסטורי עם החברה המובילה בתחום." "היא מקור השראה עבורנו." "היא הייתה בכל מקום, היא ראתה עולם, והערב היא מתראיינת כאן!" היא, והיא, והיא. תמיד גוף שלישי. ואני כל-כך מתגעגעת לגוף שני... "הַיי, את. 🙂"

Eitheladar

תנור

זה היה תנור מאד שימושי עבור רב-הטבחים. הוא עזר עם רעיונות אפויים-למחצה שהובאו לו. הוא בישל מזימות. הוא ידע לחמם את הקהל ולהלהיט את היצרים. פה ושם הוא הצית מהומות, אבל רב-הטבחים תמיד היה שם כדי לווסת את גובה הלהבות. או כך הוא חשב. אבל איפשהו מבפנים הייתה דליפה. הפיצוץ לקח איתו את המטבחון, העוזרים, ואפילו ביסודות פגע. רב-הטבחים נד בראשו בצער מסוים. אחרי השיקום, הוא ישיג תנור עוצמתי יותר.

Eitheladar

מעט

‏בל נגזים. זיהמנו? כל אחד זיהם ממש מעט. חמדנו וניצלנו? רק מעט פה ומעט שם. בזבזנו מעט מאד, מעט יותר מהנחוץ. והיה מעט פחות מזון, ומעט יותר חם. והם? לא הסכימו לוותר על המעט שלהם. ולאט לאט עלה הים, והתמעטו המשאבים... זכרו זאת, אתם, מתי המעט שנותרו! זכרו, והשכילו מאיתנו!

Eitheladar

לילית

עוז כבר התחיל לחשוש שהם יהיו רק שלושה. היא אמרה שהיא לא תתחיל בלי שיהיו לפחות חמישה במעגל. השמש כבר שקעה מזמן, ואנשי המושב ואורחיהם חלפו על פניו בקבוצות קטנות בשביל המוביל למועדון הגדול. "היי, עוז! סחתיין על היוזמה! הפעילות הלילית של המחולות־עם זה במועדון, כן?" "כן כן," השיב בחיוך מאולץ. "דינוזאורים חסרי־מעוף, כל המועצה הזאת," רטן לעצמו כשהתרחק הזוג. "כבר כמעט זמן להתחיל!" "עוז! מה העניינים? למה כבר לא רואים אותך אצלנו?" עוז קפץ קצת, עיניו עדיין היו נעוצות בזוג המתרחק. "סליחה!" זו הייתה לאה, הספרנית הנצחית של הספריה האיזורית. היא ובן-זוגה עם הקוקו האפור הארוך, ההוא שעוז מעולם לא הצליח לזכור את שמו. היא צחקה עכשיו. "מתוח, מה?" "למה... למה שאהיה מתוח?" שאל עוז. האם הוא יכול לקוות...? "תשמע, זו פעילות לא שגרתית, מה שאתה מארגן כאן." "לא שגרתית?" "נו באמת, עוז! תן קצת כבוד לוותיקים!" עיניה של לאה נצצו, ואדון-קוקו-אפור נראה כאילו הוא עומד לקרוץ לו. הוא שלף מכיסו את הפלייר שעוז חילק שבוע קודם, קצת אחרי שיצר סוף-סוף קשר. "בואו! פעילות מחולות עם לילית במרכז של מושב ––––" נכתב שם, עם התאריך של היום, כשברקע "הריקוד" של מאטיס. "אז איפה היא?" שאל הקוקו. "הפעילות? ה...המחולות עם, כאילו?" שאל עוז. "עוז! איפה _היא_?" עוז נשם לרווחה. "בחורשה מאחורי המועדון, מעבר לשיחים הגדולים. כבר יש שם שניים. חפשו... לא חשוב, אבוא אתכם. הירח עוד מעט עולה." הם פסעו ביחד, עקפו את המועדון ואת צלילי האקורדיון הצורמים שבקעו ממנו (רעיון מבריק, טפח עוז לעצמו על השכם). מעבר לו הייתה החורשה, ומעבר לשיחים הגדולים, אם חידדת את חושיך, נשמעו קולות תיפוף עדינים ואברי-גוף הבליחו בלובן. הם כבר התחילו להתפשט, חשב לעצמו. זה יהיה מוצלח. מי היה מאמין שהוא יצליח לארגן פעילות מחולות עם לא פחות ולא יותר מאשר לילית בעצמה. מעגל הרוקדים הקטן נפתח לקראתם.

Eitheladar

מסכה

‏הגבירה הלבנה אמרה לו שהיא נותנת לו מסכה מכושפת, דקה עד כדי בלתי-נראית ממש, שכאשר עוטים אותה היא מראה לכל רק את הצדדים החיוביים שלו, את עצמו כפי שהיה רוצה שהעולם יראה אותו. בחודשים הראשונים הוא עטה אותה בכל בוקר. והוא באמת הציג לעולם את הגירסה הכי טובה האפשרית שלו. פתאום הביטו בו אחרת. חייכו אליו, הקשיבו לו, האמינו בו. אבל בתוך תוכו הייתה עדיין המרירות ואי-השקט. הם צבועים, חשב לעצמו. הם מתרפסים וחלשים. מה לי הערכתם של העלובים האלה? ואז, באחד הלילות, כשכמעט הצליח לחלום שוב על הגבירה הלבנה, נחתה עליו ההארה. ‏למחרת בבוקר הוא לקח את המסיכה, הפך אותה פנימה-חוצה, מתח אותה ככל שהעז, והלביש אותה על העולם.

יובל מישורי

כאב

קרלוטה צפתה בשידור ההולגרפי יחד עם שני עוזריה במעבדה. הנס הביא בקבוק שמפניה, כמו בשנה שעברה ובשנה שלפניה, למקרה שיצטרכו אותו. קטרין דאגה לתעד את רגע ההכרזה, למקרה שיהיה מה לתעד. שלושתם ידעו שגם אם השנה זה לא יקרה, זה בוודאי יגיע באחת השנים הבאות, ולכן אין מקום לתחושת כשלון או החמצה. הדובר בשידור ניגש למיקרופון וסידר את הדפים שבידו. הוא היה קטן קומה, ממושקף, בעל שיער בלונדיני ארוך ומטופח, וחליפתו המפוספסת נראתה כאילו ראתה ימים יפים יותר. הוא פצח בהודעה באנגלית במבטא שוודי. לאחר הקדמה קצרה הוא הגיע לעיקר: "ועדת פרס נובל במכון קרולינסקה החליטה להעניק את פרס הנובל לשנת 2064 בפיזיולוגיה או רפואה לד"ר קרלוטה גרובינג ממכון מקס פלאנק בהיידלברג גרמניה, עבור תגליותיה בנוגע לוויסות כאב ביצורים חיים." השלושה הביטו בשידור שמוטי לסת כאשר הדובר המשיך והסביר את עיקרי המחקרים שפרסמה גרובינג החל מאמצע שנות הארבעים, וכיצד מחקרה פורץ הדרך בנוגע למוטציות בגן PRDM12 הביא לפיתוח כלים מהפכניים לשליטה ברמות הכאב. קטרין היתה הראשונה להתעשת ונשפה בצפצפה שהיתה מוכנה בפיה. גרובינג הביטה בה, ושתי דמעות נחלצו מעיניה כשחיוכה התרחב. קרלוטה, שחלמה על הרגע הזה במשך שנים, כמו רוב הקולגות שלה, מצאה את עצמה ללא מילים. כל מה שיכלה להגיד היה "וואו". לפתע נשמע רעש חזק של שחרור לחץ פתאומי, ומשקה מוגז שנמזג לכוסות. הנס הביא לשתיים האחרות כוסות פלסטיק מלאות ואז מזג לעצמו את האחרונה. הכוסות הונפו באוויר והושקו בקול עמום. "לחיי המדע," אמרה גרובינג בעיניים נוצצות ולגמה מיין הנתזים. היא החלה לתהות מה תאמר בעוד חודשיים על הבמה בסטוקהולם, והיכן במשרדה תציב את המדליה המוזהבת.

Z4Zima

מסכה

היא עטתה על עיניה מסכת תחרה, ואז התירה לשיער לגלוש מעל הקשר. פתחה את דלת המכונית וצעדה למועדון, עדיין לבושה בגדים. בפנים חיכו נשים וגברים שיכירו אותה אינטימית בשעות הקרובות, יקלפו ממנה בגד אחר בגד, ירגישו וירגשו, אך כשיצאו משם לא יוכלו לזהות זה את זו.

נמרוד איזנברג

כאב

"כואב?" "כן." "וכאן?" "גם." "ופה?" צרחת כאב נשמעה ברחבי המעבדה. "הבנתי," נאנח, "נאלץ בכל זאת לפרק." הוא פתח את הערכה והוציא מברגה וטסטר. "תגיד, אתה נהנה ממה שאתה עושה?" שאל LMX101. "מאורתופדיה אנדרואידית? ממש לא," ענה, "תמיד רציתי להיות חוטב עצים."

Tomer bonnie

כאב

כאב. מצונפת על השמיכה,אוספת את רגליה ומנסה לצמצם את שטח הגוף,לאגור עוד טיפת חום. נותנת לעיניה להיעצם אבל לא עד הסוף .אור חודר מבעד לעפעפיים ,ואזניה עדיין בכוננות,לא להיות מופתעת. תמיד להישאר מוכנה. רחשי הרחוב מעלים זכרונות עמומים,טיולים נעימים בין האורנים לפנות ערב. אם מתמזל המזל אפשר אפילו להיתקל בתן או יעל מתרוצץ על הסלעים. כבר כמה ימים לא אכלה.אין לה תיאבון. מאז שהיא לבד בבית מרגישה כאילו הכל זז יותר לאט. עדיין לא החליטה מה עדיף. להיות רעבה,או לקבל בהכנעה את המכות. רעש המכונית המוכר מלמטה פוקא את עיניה באחת,אוזניה זקופות והריח מוכר. ולמרות הצלעות השבורות,ולמרות הפצע המדמם באפה,זנבה מכשכש,כאילו חיים לו משלו. ועכשיו נקישת מפתח והדלת נפתחת...

Eitheladar

כאב

"זה כאב?" "...מה??" "...כשנפלת מגן־עדן?" גדריאל נשאה את עיניה להתבונן בו. הוא היה יפה־תואר עד כדי כאב. עיניו הבריקו לעומתה. "לא נפלתי," ניסתה לחייך, למרות הסיטואציה המשפילה. "הושלכתי." "כמובן... גדריאל! אני זוכר אותך כעת." חיוכו התרחב. "הייתה לי תחושה שברבות הימים משהו כזה יקרה." "כנראה שלא הייתי טובה מספיק. כן, זה כאב. זה עדיין כואב." גפיה שלחו מדקרות כאב בכל גופה כשניסתה לקום מהאדמה הטרשית והחרוכה. גם כנפיה היו במצב נורא. "עוד יש לך הרבה מה ללמוד, גדריאל," גיחך לוציפר. "בואי איתי. זה הולך לכאוב עוד הרבה, הרבה יותר."

חן מנור

כאב

עיניי התחילו לצרוב, הדמעות מילאו אותן וכבר לא יכולתי להשאיר אותן פקוחות מבלי להתפתל מכאב. הייתי חייבת להניח את הסכין בצד קרש החיתוך מכוסה הבצל ולצאת מהמטבח.

אלה סטיקלרו

לבד

אמרו לה שזה מוקדם מדי, שהיא לא מוכנה, שהיא תיפגע, אך בתוכה היא ידעה אחרת. היא לקחה תנופה בריצה עד קצה הצוק, זינקה ופרסה את כנפיה. נפנוף אחד ועוד אחד והיא הצליחה להתרומם. הדרקונית שאגה בשמחה. היא ידעה שהיא יכולה לבד.

אלה סטיקלרו

קקאו

"אני יכול להציע לך קקאו ארצי אורגני מחממה פרטית בקולומביה, רבע ביטקוין לגרם." "וואו, זה די יקר." "יש לי גם קקאו ממעבדה במאדים, התנאים שוחזרו היטב וההבדל כמעט לא מורגש. פחות מעשירית המחיר." "לא לא, זה ליומולדת 10 של הבת שלי, מגיע לה משהו מיוחד. תביא את הארצי."

אלה סטיקלרו

פעילות

הגלאי ציפצף. "שם! יש שם משהו!" קרא הילד בשמחה. הילדה התקרבה לאזור שהצביע עליו ונופפה ברשת הפרפרים, אך דבר לא נתפס והציחקוק ששמעה דעך. הפיות הביטו בילדים המתוסכלים בעודן מתמקמות בנקודה חדשה וממתינות שיגלו אותן שוב. הן אהבו את המשחק הזה.

אלה סטיקלרו

היא

בעבר צעקו את שמה בהערצה. היא סחפה אחריה עשרות ומאות ואלפים ורבבות. היא הייתה מהפכנית, היא נתנה תקווה לאנושות כולה. ואז משהו קרה. או קללה שהוטלה, או קללה שהוסרה, אף אחד לא באמת יודע. כל שנותר הוא אזכורים בלחישה של "ההיא-שאין-לנקוב-בשמה".

אלה סטיקלרו

תנור

הוא רק רצה להוכיח את עצמו ולהיות השוליה הטוב ביותר שמרלין ידע מימיו. העניין אמנם יצא מכלל שליטה אבל הוא הספיק לאסוף את המים ולסדר הכל לפני שמרלין חזר, כך שהוא לעולם לא ידע. עכשיו יכל סוף סוף לשבת ולהירגע. רגע, מה זה הריח הזה? חזיז ורעם, העוגיות נשרפות!

אלה סטיקלרו

מעט

כמלאך המוות ניחנתי ביכולת לדעת מתי הגיע זמנו של יצור חי, רק ממבט עליו. זה גרם לי להתמקד בסוף וכך שנות החיים של בני התמותה נדמו כל כך... מעט. למרבה המזל, לחלקם הייתה תקווה להמשך מסויים לאחר המוות שהקלה עליהם, ולחלקם לא ממש היה אכפת. הם פשוט נהנו מהזמן שניתן להם.

אלה סטיקלרו

לילית

"אמא?" היא אמרה בראשה, בעודה יושבת על הרצפה בתוך מעגל נרות. "רציתי לספר שאני בסדר. היה לי יום נהדר בבית הספר, המורה לאנגלית החמיאה לי על הקריאה. ובהפסקה שיחקתי עם נעמה. רציתי להגיד תודה ששלחת לי אותה. ותודה שהסכמת לאמץ אותי. אוהבת מלא, נדבר שוב מחר."

אלה סטיקלרו

מסכה

הסטארט אפ של מוכר המסכות צבר פופולאריות במהירות רבה. הוא הציע מסכת כעס למודאגים, מסכת כריזמה לחסרי הביטחון ומסכת עליזות למדוכדכים. ובכן, זה היה פתרון זול ומהיר יותר מפסיכולוג. בשלב הבא, החליט, הוא ייצור כאלו שיעבדו גם על עוטה המסכה עצמו.

אלה סטיקלרו

כאב

"זה יכאב?" "בוודאי! התארכות הניבים כואבת כמו כל צמיחת שיניים ומערכת העיכול מתארגנת מחדש כדי לעכל דם." "והפיכה לאיש זאב?" "לא בהליך הראשוני, אך בכל שינוי צורה שכבת העור החיצונית..." "אוקיי, הבנתי. מה עם שד?" "שריפת הנשמה כואבת מעבר לכל דמיון, אבל זהו." "לקחתי."

יובל מישורי

עונה

"תחנת גגארין, תחנת גגארין, כאן ספינת המשא יוליסס, האם נשמע? עבור." מערכת הקשר נותרה דוממה. קצין הקשר זעף ווידא שוב שהמגדלור של התחנה משדר כרגיל, היא פשוט לא עונה. המרחק לתחנה היה כשתי שניות אור, כך שיש להם לא מעט זמן עד שיתקרבו לנחיתה, אבל החריגה מהפרוטוקול הדאיגה אותו. הוא ניגש לקצינת המבצעים, שתפקדה גם כמהנדסת, וברגע זה בדקה חשד לדליפת חמצן בירכתי המעבורת. "אה, אימאני? תחנת גגארין לא עונה לנו. ניסיתי שוב ושוב. הקשר שלהם עובד, הם פשוט לא עונים." "נסה שוב," היא ירתה תשובה לאקונית. "ניסיתי חמש-עשרה פעמים בחצי השעה האחרונה." אימאני כיבתה את הפנס שביד ימין, הניחה את מנתח האטמוספרה מיד שמאל, ובחנה את ראול בעפעפיים חצי סגורים. האנחה שלה הסגירה את מידת התסכול שלה מעוד פריט שהתווסף לרשימה הממילא-ארוכה שלה. "הקפטן לא תאהב את זה. לא כדאי להטריד אותה, אלא אם זה משהו קריטי. מה האפשרויות?" "יכול להיות שיש להם בעיה בציוד, או שהם יצאו לבצע תיקוני חירום מחוץ לתחנה..." הוא חשב בקול ורם, ואז הנמיך את קולו, "או שהם לא שם." פניו היו חרושות קמטים של חרדה. "מה זאת אומרת? איפה הם יהיו אם לא שם?" "לא יודע... חבר שלי סיפר לי שהוא מכיר מישהי באחת התחנות הנידחות, נדמה לי איפשהו על אחד הירחים של נפטון, ויום אחד היא פשוט נעלמה יחד עם כל הצוות שלה!" "נו באמת, אלה סתם סיפורים." "מה לגבי מחלה? הם כל כך רחוקים מכל מקום אחר, מחלה יכולה לחסל את כולם ולא נדע מזה עד שנגיע לשם ונידבק בעצמנו!!" ראול החל להתגרד, ואצבעותיו התערבבו בסבך עצבני שניסה לגרד את עצמו. "ראול, תירגע! אתה סתם נלחץ. בוא." השניים ניגשו לעמדת הקשר. ראול לחץ על כפתור המיקרופון באצבע רועדת וניסה שוב להשיג תגובה מהתחנה, אבל לשווא. "את רואה??" הוא צעק, וכיסה את פיו בידו בבעתה. אימאני הביטה סביב בעמדה המלאה חוטים ורכיבים אלקטרוניים. "זוז," היא הורתה לו והחלה לעשות סדר. "המממ," היא הרימה גבה אחת והצביעה על אחד מחיבורי האודיו. "מה זה?" ראול הביט מקרוב, עקב אחרי החוט. "אופס," הוא אמר בבושת פנים והכניס את התקע לאחד השקעים. ידה של אימאני החטיפה לעורפו מכה, והיא חזרה לעיסוקיה. "תחנת גגארין, תחנת גגארין, כאן ספינת המשא יוליסס, האם נשמע? עבור." "יוליסס, כאן גגארין, נשמע היטב."

תמיר בוכשטב

כאב

כשפיתחנו את היכולת לבטל את תחושת הכאב, היתה שמחה גדולה בחברה. זה היה מסוג הדברים שיקפיץ אותנו ישר לפסגה. זה לא שלא היו לנו עוד בעיות לפתור, כמובן. אבל את הצעד הגדול באמת עשינו. זה היה ברור לכולם שאי אפשר סתם לבטל את הכאב. התחושה הזאת, עד כמה שהיא בנוייה בצורה עקומה, עדיין חיונית. כשבנינו את הדור הראשון של השתלים, ברירת המחדל היתה להחליף את התחושה בהודעת מערכת. "מר לוי, אתה סובל מהתייבשות. מומלץ לשתות מים." במקום כאב ראש. "גברת ירחמיאלי, את סובלת מדלקת בתוספתן. מומלץ ללכת לרופא." במקום כאב באזור הבטן. "מר קרנפי, אתה סובל ממיקרו קרעים בשריר הארבע ראשי. מומלץ להפסיק את האימון." כשקיבלנו את הפידבק, הסתבר שההודעה מהסוג האחרון אף פעם לא עבדה. פציעות אימונים הפכו נפוצות מספיק שהכנסנו מקלט לשתל, ומכרנו למכוני הכושר משדרים שמכבים את השתל בכניסה. לא ציפינו שיהיה ביקוש למשדרים בשוק הפרטי. בדיעבד, היינו צריכים לצפות לזה.

תמיר בוכשטב

מסכה

-אתה מתרגש, אריק? מחר הכוכבים יהיו מתאימים, בפעם הראשונה מאז שהגעת לבגרות. מחר תשתתף בטקס לזימון האלים העתיקים, בפעם הראשונה! -אתה בטוח שאני מוכן, אבא? -בטוח במאה אחוז. אתה תהיה מצויין! רק אל תשכח לבוא בגלימה השחורה שאמא הכינה לך, ועם המסיכה על הפנים. -למה אנחנו צריכים את זה בכלל? כל הכפר הוא חלק מהכת. זה לא שתהיה בעיה אם מישהו יזהה אותי, נכון? -זאת בכלל לא הסיבה, אריק. המסיכה נועדה להגן על האחרים, לא עליך. -מה זאת אומרת? -עשית חזרות על הטקס? -ברור! זה נורא קשה לבטא מילים בשפה שמעולם לא נועדה לגרון אנושי! -ומה קורה כשאתה מנסה לבטא אותן? -טוב, תמיד לקראת הסוף אני קצת יורק דם. -זאת הסיבה. אף אחד לא רוצה כתמי דם על הבגדים שלו. אז כולנו עוטים מסיכות על הפנים כדי לעצור את הדם, והגלימות השחורות כדי שאם כבר השפריץ, אז לא רואים כלום. עכשיו לך לנוח. אתה רוצה להיות ערני בחצות בשביל הטקס. -אני חייב? -ילד שלי. עד שהאלים העתיקים יבואו וינתצו את כל השלשלאות, אתה עדיין צריך להקשיב לי. -אוף.

תמיר בוכשטב

עונה

זה ברור שדברים משתנים. אפילו כשאתה מולקולת מים, זה ברור שדברים משתנים. עד לפני 12000 שנה, פחות או יותר, היה עידן קרח. מולי זוכר את זה, ולא לטובה. קשה למצוא מפלים רציניים כשהכל קפוא. ואין ספק שהרוחות באביב לא נושבות באותה צורה כמו בסתיו. מולי עבד הרבה זמן כדי לזכור בעל פה באיזה גבהים הוא צריך להיות כדי להגיע לעננים הנכונים ולרדת במקומות הנכונים. זה קצת מציק, אבל בסוף הוא הגיע למצב שבו הוא יכול להגיע יחסית בקלות. ואז דברים התחילו להשתנות. זרמים בים שבמשך כמה אלפי נובמברים תמיד זרמו לכיוון מסויים התחילו לזרום אחרת. רוחות שנשבו בגובה מסויים בכל מרץ מאז סוף עידן הקרח, פתאום נושבות בגבהים אחרים. וזה עוד מילא. מולי יכול להתמודד עם שינויים כאלה. אבל זה לא נראה שזה מתייצב בשום שלב. כל שנה עכשיו זה לחפש את הזרמים והרוחות הנכונים מחדש. ואז זה לחכות עד שמספיק קר כדי לרדת. כל שנה זה לוקח יותר זמן. ופעם אחת? פעם אחת הוא לא שם לב. לשנייה אחת הוא לא שם לב! ופתאום הוא מתאדה מאמצע המפל. כל הדרך הארוכה הזאת, ופתאום גל חום קטן וכל הכיף שלו נגמר באמצע. ועכשיו לך תמצא את הרוחות הנכונות בשביל לחזור להתחלה. עידני קרח זה מעצבן. עונות זה מציק. אבל שינויי אקלים מהירים? זה הכי גרוע. יותר גרוע מלהיות חלק מסוכר, אפילו. ולהיות סוכר זה הכי משעמם בעולם!

נמרוד איזנברג

עונה

היא בדקה את התיק ביציאה: ארנק, תעודת זהות, טישו, תפילת הדרך, שום, חמסה, טייזר, חותם שלמה וקמיע כנעני עתיק. היא קיוותה שכל זה יספיק. ה-AM-PM היה קרוב, אבל בתקופה הזו היו יותר מדי מ*הם* בחוץ. "אוף," מלמלה, "כל עונת מעבר *הם* חוזרים מחדש."

טלילה גולן

עונה

"אבל מה נעשה איתו?" שאלה יונה. בשביל שהטיפול יצליח הוא צריך להימנע מהטרנספורמציה לפחות לארבעה חודשים." "המרתף לא עבד?" שאל חמי. " לא." אמרה ניצן. "הוא מרגיש את הירח המלא גם כשהוא סגור במרתף. אנחנו לא מצליחים לעצור את הטרנספורמציה שלו." "אני לא מבינה את זה," אמרה יונה. "הירח מלא כל הזמן. זו רק זוית הראיה שלנו שגורמת לו להיראות כאילו הירח משתנה במהלך החודש. הוא לא באמת משנה את הגודל שלו." "ועדיין, זה משנה. לא יודע איך להסביר את זה," חרץ חמי. "ומה אנחנו עושים עכשיו?" יונה הרהרה לרגע, ואז שאלה, "הטרנספורמציה קורית רק כשהירח מלא, נכון?" "נכון," ענו ניצן וחמי יחדיו. "ורק בלילות, נכון?" הוסיפה יונה. "נכון," הסכימו שני האחרים שוב. " אז פתרנו את הבעיה. תקבעו את תחילת הטיפול למאי. אני אגש מחר לשגרירות האיסלנדית ונתאם איתם לעשות את הטיפול ברייקיאויק."

אוה תבור

חתימה

"אהממ" אמר השטן בעודו מסיט את משקפיו לקצה אפו ועיין בניירת שלפניו. "אז, אתה מבקש תהילה ועושר אגדי בתמורה לנשמתך, נכון?" "כן" הנהן ג'וני "אין בעיה" הנהן השטן "אני רק צריך את החתימה שלך ואת רשימת המסמכים הבאה" אמר ודחף לכיוונו של ג'וני מגילת קלף. ג'וני עיין ברשימה הארוכה בתשומת לב "אישור רישום נשמה בטאבו? שטרי שעבוד ב666 עותקים? אגרת רישום הערת אזהרה במנהל הנשמות? את כל זה אני צריך להביא?" השטן הנהן "וגם את כל 13 המסמכים הבאים ברשימה ואל תשכח לשים בול הכנסה ולקבל חתימה של מנהל נשמות ישראל וכמובן שהחתימה צריכה להיות בדם, לא בדיו" ג'וני שנא בירוקרטיה. מה זה שנא? שנא ותיעב בלהט. וזו כנראה גם הסיבה למה הוא לא זכה מעולם בתהילה ועושר אגדי.

Z4Zima

כאב

דלת הכניסה מגיבה כמו בכל יום, אבל האוויר אחר. אין כוסות בכיור ושום ליפסטיק לא מעטר שולי גביע על אף כמויות האלכוהול שנגמע בלילה. הפחים ריקים והשקיות מלאות הגומי נזרקו ונאספו מזמן. אין ריח בושם בחלל גם לא שאריות הפירומונים שהתפזרו בו לכל עבר. שקט בין החדרים. השמיכה האדומה שתלויה על החבל כבר לא מטפטפת, זכה מכתמי תאווה. ובכל זאת שיערה שחורה ארוכה וזרה מטיילת על המרצפות הלבנות, מנפצת את הלב לרסיסים.

יובל מישורי

חתימה

רכב השרד עשה את דרכו בהרי השומרון בשעת ערב מאוחרת. דניאל נהג כהרגלו במהירות מדודה, מעיף מבטים לכל כיוון, מחפש איומים. במושב האחורי ישב השר, שהיה עסוק בסריקת ההודעות בנייד, ולידו ישב אביב, המאבטח האישי, שהביט החוצה דרך החלונות, דואג לשלומו של נבחר הציבור. הדרך מירושלים ליישוב בו מתגורר השר היתה ארוכה ומפותלת כרגיל. בדרך כלל הנסיעה עברה בשקט, אלא אם השר החליט לשוחח עם ראש לשכתו או מי ממקורביו. אביב ניצל את ההזדמנות. "כבוד השר, אתה זוכר איפה היית באוקטובר 2011?" השר הופתע מהפרת השקט והרים את עיניו מהמסך. "סליחה?" "אוקטובר 2011. מצלצל מוכר?" שאל המאבטח, תוך שהוא ממשיך לסרוק את סביבת הרכב. "אהה..." השר, שכבר התיר את עניבתו ופתח כפתור בחולצה הלבנה, ניסה להבין למה כוונתו של הצעיר לידו. "אני ארענן את הזיכרון שלך. טסת בטיסת אל-על לתאילנד בארבעה-עשר באוקטובר, וחזרת משם בשלושים לחודש." "כן, זכור לי שהייתי שם, לא זכרתי מתי. למה אתה שואל?" "כבודו, אמרת לכולם שאתה טס לתאילנד להיפגש עם מיליונר אנונימי כדי לנסות ולהוציא ממנו תרומה נכבדת למפעל ההתנחלויות, אבל בפועל עלית על טיסת המשך מבנגקוק לפנום-פן, ושהית בקמבודיה את כל הזמן עד שחזרת לישראל." השר החל להבין במה מדובר ופניו התכרכמו. "מי אמר לך את כל זה?" המאבטח, שלא חדל להציץ החוצה, המשיך. "משדה התעופה בפנום-פן לקחת מונית שהביאה אותך לבית בפרברי העיר, בו אירחת כמה וכמה... אורחים." פיו של השר התייבש, ולולא המיזוג ברכב, כנראה היה מתכסה מצחו באגלי זיעה. "תקשיב, אני לא יודע מה אתה מנסה..." הוא ניסה לומר בטון סמכותי, אבל הרעידה בקולו הסגירה את הלחץ בו מצא את עצמו. המאבטח קר-המזג המשיך בדבריו באותה שלווה עניינית. "מחר או מחרתיים יונחו על שולחנך התקנות החדשות, שאמורות לפגוע בקהילה הגאה. אתה תמשוך זמן או תמצא תירוץ, אבל אתה לא תחתום עליהן." "מי אתה חושב שאתה?!" זעם השר, "אתה מנסה לסחוט אותי???" "מה שאתה לא ידעת אז, וכנראה אתה לא מודע לזה גם עכשיו, הוא שבעל בית האירוח נהג לצלם את האורחים שלו ולמכור את ההקלטות העסיסיות למרבה במחיר. הקלטה אחת כזו הגיעה לידיים שלי." בינתיים הגיע רכב השרד לביתו של השר ועצר מול דלת הכניסה. השר הביט במאבטח במבט רושף ואמר בשקט "זה בלוף, אין לך כלום." "תגיד לי, כבוד השר," אביב פנה והביט הישר אל תוך עיניו הקטנות של בן-שיחו, "אתה זוכר בן כמה היה הנער שהתארח שם אצלך, ובת כמה היתה אחותו הקטנה? ממה שנראה בסרטון, לא נראה לי שהוא הגיע לעול מצוות." השר פער את פיו על מנת להמשיך ולהטיח עלבונות במאבטח הצעיר, אבל מוחו החל בחשבונות מהירים, ושכח לסגור את הפה. הוא הצליח להוציא מפיו נהמה מתוסכלת, אחז בתיק והעניבה ופנה לצאת מהרכב. "כבוד השר?" אמר המאבטח, והשר עצר וסובב אליו את ראשו. "הכיפה שלך נפלה על המושב." השר חטף את הכיפה השחורה מידו של המאבטח, יצא בסערה וטרק את הדלת. לאחר שעזבו את היישוב, דניאל הנהג פתח את המחיצה ושאל "נו? הוא הבין את המסר?" אביב הביט בעיניו דרך המראה והנהן. "אני לא חושב שהוא יעז לחתום על התקנות. זה יגמור אותו." "יופי. יאללה, הביתה." "כן," אמר אביב וחייך לעצמו. "אגב, אני מזכיר לך לקנות איזה בקבוק יין טוב ליום שישי, אנחנו אוכלים אצל ההורים שלי."

תמיר בוכשטב

חתימה

במבט ראשון, הוא לא נראה כמו אחד מהלקוחות המיוחדים. ג'ינס, מעיל עור, משקפי שמש. לבוש פחות או יותר רגיל. הוא גם לא ביקש שום דבר גרנדיוזי. "ערב טוב. אני רוצה בבקשה אייס קפה." אין הרבה לקוחות שרוצים אייס קפה בנובמבר, אבל זה לא משהו באמת יוצא מגדר הרגיל. ואז הוא אמר שאין לו כסף "של בני תמותה", ורצה לשלם בנשמות. "אני מצטער אדוני," יוסי ענה בנימוס. "אנחנו יכולים לקבל תשלום רק בשקלים חדשים." "נשמות זה קאש מאני!" הלקוח, שיוסי כבר הבין שהוא לא מהלקוחות הרגילים, ענה בהתלהבות. "זה יכול להיות, אבל זה לא מטבע חוקי לשימוש בישראל." "זה יותר טוב בהרבה! נשמות זה מטבע מבוזר! לאף ממשלה אין שליטה בו, ואף בנק לא יכול לקחת לך עמלה!" יוסי נאנח. זה לא ייגמר בקרוב, ככל הנראה. "אני מבין את מה שאתה אומר, אבל אני לא יכול לקבל את זה כאמצעי תשלום. אני אפילו לא יודע איך לקבל נשמות בתור תשלום!" מיד לאחר שהמילים יצאו לו מהפה, יוסי הבין שהוא עשה טעות איומה. "זה הכי פשוט בעולם!" הלקוח אמר בהתלהבות. "אתה רק צריך ארנק מטאפיסי, ואתה יכול לעשות העברות באופן ישיר בלי שום התערבות של צד שלישי!" יוסי ידע שהוא צריך לעצור את זה, אבל בשלב הזה הסקרנות שלו כבר התעוררה. "ואיך אני משיג ארנק מטאפיסי כזה?" "אני שמח ששאלת! במקרה אני מייצג קבוצה של משקיעים שמתעסקת גם בפתיחת ארנקים מטאפיסיים. כל מה שאתה צריך זה לחתום על חוזה קטן," והוא הצניח על הדלפק ערימת דפים יותר עבה מספר ההגנה. "ואנחנו מטפלים בהכל!" יוסי הסתכל על החוזה ביאוש. הוא רק קיווה שולאד מכיר עורך דין טוב שמתמחה בדיני חוזים שטניים.

נמרוד איזנברג

חתימה

"קדימה," אמר השטן, "יש עוד הרבה." הוא חתם על עוד נייר. החתימה כבר איבדה את צורתה והפכה לקשקוש לא מובן. "כן, יש עוד הרבה," נאנח השטן. "כמה זמן זה עוד ייקח?" "כמה שצריך, עד שתסתיים החלפת החתימות," אמר השטן, "ואז אוכל סופסוף לצאת לחופשת השיחרור שלי."

נמרוד איזנברג

עונה

היא בדקה את התיק ביציאה: ארנק, תעודת זהות, טישו, תפילת הדרך, שום, חמסה, טייזר, חותם שלמה וקמיע כנעני עתיק. היא קיוותה שכל זה יספיק. ה-AM-PM היה קרוב, אבל בתקופה הזו היו יותר מדי מ*הם* בחוץ. "אוף," מלמלה, "כל עונת מעבר *הם* חוזרים מחדש."

טלילה גולן

חתימה

הקטגור פרש את מוצגיו לפני כסא הכבוד. ״הפיילוט שעשינו הצליח מעבר לכל ציפיותנו, כבודו,״ אמר. מולו היו קופסאות הקוד של פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק, טוויטר, סנאפצ׳ט, פרלר, גוגל, ועוד רבים אחרים. ״הצבנו בפני האנשים את הבחירה. הם יכולים לנצל את הכלים החברתיים האלה לטוב או לרע. הם בבירור בחרו ברע.״ הסנגור צעד קדימה. ״רק שאלו לא באמת כלים חברתיים, אה? המשתמשים רואים באלה רק את עצמם ואת דומיהם. במקום להיפתח הם נסגרים. במקום לפשר, הם מקצינים. במקום לצאת מד' אמותיהם, הם שוקעים עמוק יותר בביצתם הפרטית." "וגם זה, כבודו," נכנס הקטגור, "בחירתם שלהם היא. והתועלת עבורך גדולה היא. קל יותר עכשיו לדעת, וקל יותר להחליט: מי לימין ומי לשמאל, מי לבעד ומי לנגד, מי לפיוס ומי למדון, מי למרמור ומי להודיה, מי להשתבללות ומי לשיתופיות, מי לחזון ומי לאסון." יצאה בת קול ואמרה: "ופתיחות, אורך רוח, וחמלה מעבירין את רוע הגזרה." #סיפורונובמבר #חתימה

Eitheladar

עונה

"סוף העונה". איזו כותרת צפויה. מי חשב על זה, עורך מדור הספורט? אבל זהו, עכשיו כולם יודעים. "ענת עונה על הכל", המדור המיתולוגי שלי, יורד סופית מהמוסף אחרי שלושים ושתיים שנים ושלושה חודשים אבל מי סופרת. שלחו לי כאלה שאלות מוזרות, מצחיקות ומעניינות במהלך השנים. יותר ותיקה מגוגל? אפילו יותר ותיקה מהאינטרנט, בואו. בהתחלה היה "ת.ד. 141 רמת גן" המפורסם, והיו מגיעים מכתבים וגלויות. אחר-כך כבר הייתה לי כתובת מייל של המדור, ועם השנים נוספו עוד ועוד דרכים לבקש מענת לענות על הכל: האתר של העיתון, והפייסבוק של המדור, והטלגרם והטוויטר. מזל שאני בוחרת על אילו שאלות לענות. וזה לא שידעתי הכל, כן? אבל ידעתי איך לענות כדי ליצור עניין, לפעמים לרגש, לפעמים להרגיע. "מה באמת קרה לצוללת 'דקר'?" (זה היה לפני שגילו אותה, אבל התשובה שלי הציתה עניין מחודש בפרשה.) "איך להתלבש לדייט ראשון?" "איפה המקום הכי יפה בישראל?" "למה כל-כך חם לי?" … אהבתי את השאלות האלה, אהבתי לענות עליהן. אבל זהו, אני כבר לא עונה. בשבוע שעבר הגיעה השאלה האחרונה. "זוכרת אותי?" זה הגיע במייל של המדור. אבל גם במייל האישי שלי. וגם בדואר, לתא הדואר של העיתון שכבר שנים המכתבים בו הם רק טפטוף. ובערוץ הטלגרם שלנו, ובדף הפייסבוק של המדור. והיה גם פתק בתיבת הדואר הפנימית של המערכת. והיה מכתב גם בתיבת הדואר שלי, ובתיבת הדואר של הדירה של ההורים שאני משכירה. וגם סמס והודעה בווטסאפ האישי שלי ולשני היוזרים שלי בטוויטר, הגלוי והאנונימי שאף-אחד לא אמור לדעת עליו לכל הרוחות! "זוכרת אותי?" זה הכל. ושאלוהים יעזור לי, כי אני זוכרת. ואני לא יכולה לענות יותר. אני אפילו לא יודעת האם ואיפה אוכל להסתתר. אבל אני לא עונה.

יובל מישורי

התחלה

קרני נכנס לחדר החקירות עם נס קפה לעצמו ושחור לאסולין. בצידו השני של השולחן ישב גבר כבן 50, אזיקים לידיו וחיוך שופע בטחון עצמי על פניו. אסולין היתה עסוקה בניירת, ולכן קרני התיישב, הפעיל את ההקלטה ונתן את מילות הפתיחה הקבועות. "זו הקלטה של חקירת החשוד אברהם זיקרי. היום יום ראשון, שלוש-עשרה לנובמבר אלפיים עשרים ושתיים. נוכחים: החשוד, הבלשית כרמית אסולין, והבלש רונן קרני. יאללה, זיקרי, תתחיל מההתחלה." "אתה רוצה מההתחלה? סבבה. בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובוהו..." אסולין גיחכה. "אתה רוצה תהו ובוהו? אין בעיה, אני יכולה לסדר לך את זה. יש כמה שומרים שם בנפחא שחייבים לי." החיוך הזדוני נעלם מפניה וגם זיקרי הפסיק לחייך כשראה את המבט הקר והחודר בעיניה. קרני ניצל את רגע המורא שנפל על החשוד, ואמר בקול חלש ורך "אתה לא רוצה לחזור לנפחא, נכון?" "לא, מה פתאום... אמרתם שאם אני מספר לכם על הרצח אתם תשימו אותי במעשיהו!" "אז תתחיל לשתף פעולה במקום לבזבז לי ת'זמן!!" אסולין דפקה על השולחן. "בסדר, בסדר... יא אללה, איזה לחוצה! הכל התחיל בגלל הרעיון הדפוק של שימי." "שימי..." קרני וידא מתוך רשימותיו, "...שוורץ, כן?" "ברור, שימי," אישש החשוד. "הוא בא לבוס ואמר לו שבחנות תכשיטים של בצלאל הזקן ברחוב ויצמן יש מערכת אבטחה מיושנת, והוא יודע איך לעקוף אותה. הבוס אמר לו שלא ייגע בחנות בגלל שבצלאל משלם פרוטקשן כמו שעון." "ואת כל זה שמעת בעצמך?" "לא, זה הכל שימי סיפר לי אחר כך. בקיצור, אחרי שבועיים שימי החליט שהוא בכל זאת מביא שם מכה, כי הוא תמיד היה בחובות, והוא חשב שהוא רק ייכנס וייקח רק כמה דברים קטנים, אולי אף אחד לא ישים לב." זיקרי לגם קצת מכוס המים שלפניו והמשיך. "טוב, את היתר אתם יודעים." "כן, אבל עדיין צריכים שתספר במילים שלך," אמר קרני. זיקרי הביט בקרני ונאנח. עיניו הוסטו לרגע אל אותו מבט נוקב של אסולין, אבל חזרו מיד לקרני. "הוא פרץ לשם מאוחר בלילה, הצליח להשתיק את האזעקה, אבל לא לקח בחשבון שבצלאל עדיין היה שם. בקיצור, בצלאל אמר שהוא הולך לקרוא למשטרה או לספר לבוס, ואז שימי פשוט ירה בו פעם אחת. בצלאל נפל וזהו. שימי אסף מה שנכנס בתיק שלו וברח." "אז מי הרג את שימי בסוף?" "אני לא יודע מי, אבל שמעתי את הבוס נותן את ההוראה, את זה שמעתי בעצמי, הייתי שם." קרני התקרב לאסולין ולחש משהו באוזנה. היא, שלא הסירה את עיניה מהחשוד, הנהנה. "יש לך עוד משהו להוסיף?" קרני שאל, וזיקרי נד בראשו לשלילה. "טוב, אנחנו נדבר עם שטרית מהתביעה ונגיד לה שעזרת לנו עם הרצח של שימי. היא בטח תפחית את האישום שלך מאונס לבעילה אסורה בהסכמה או משהו כזה." קרני עצר את ההקלטה, ארגן את הניירות ואמר "יאללה, אסולין, ארוחת צהריים." אסולין קמה והפטירה "אם זה היה תלוי בי הייתי זורקת אותך חזרה לנפחא". השניים יצאו, מותירים את החשוד אזוק לבדו.

נמרוד איזנברג

התחלה

"...הגאים?" "מוכן." "הנעה?" "מוכן." "ניווט?" "מוכן." הקברניט נשם עמוקות. שום משימת חקר לא הגיעה לכאן מעולם. הוא נתן את ההוראה והחללית החלה להאיץ את תנועתה לעבר אופק האירועים. הם קרבו לחור השחור יותר ויותר. ואז הם החלו להתקרב שוב. ושוב. ושוב.

תמיר בוכשטב

התחלה

במקום העמוק ביותר, אחרי המערה הארוכה ביותר, אליה נכנסו מפיסגת ההר הגבוה ביותר, בקצה המדבר היבש ביותר, מעבר לאוקיינוס הגדול ביותר, שלושה אנשים עמדו בפני אגם מגמה. "עשינו את זה!" "הגענו!" "הניצחון בידנו!" כל אחד מהם יכול היה לראות את ההקלה על פני חבריו, לאחר שהמסע הגיע סוף סוף לסופו. "זרוק את זה פנימה, מאיר!" "מה? זה לא אצלי! תזרקי את זה פנימה, זהבה!" "על מה אתה מדבר? אני הייתי בטוחה שזה אצל חיים!" "זה לא אצלי." "זה לא אצלי." "זה גם לא אצלי!" "מתי הפעם האחרונה שראינו את זה?" "אני לא זוכר שראיתי את זה מאז שהגענו למערה." "אני לא זוכרת שראיתי את זה לפני שטיפסנו על ההר." "אני לא זוכר שראיתי את זה לפני שחצינו את המדבר." "אני לא זוכר שראיתי את זה מאז שעלינו על הספינה." "אני לא זוכרת... רגע. אני זוכרת. זה היה על השולחן במטבח, לפני שיצאנו לדרך." "את רוצה להגיד ש... שכחנו את זה?" "אני חוששת שכן." "הדבר ששר האופל צריך בשביל הניצחון שלו. הדבר שיצאנו לדרך בשביל להשמיד. הדבר שבילינו חמש עשרה שנים בשביל לזרוק למגמה. שכחנו אותו בבית?" "ככה זה נראה." "אז... מה עכשיו?" "חוזרים הביתה?" "עדיין צריך להשמיד את זה." "אבל זה נשאר בבית." "אז חוזרים הביתה ומביאים את זה?" "אני לא חושב שיש לנו ברירה." "יאללה. חזרה הביתה. מתחילים מחדש."

Tomer bonnie

התחלה

התחלה. "לא להרפות,ללחוץ חזק!" "ללחוץ! את שומעת? את יכולה!!! " אבל זה קורע אותי,אני מרגישה שאני נשרפת מכאב! כל הפרצוף שלי מרוח בדמעות ממאמץ,ואני פשוט לא יכולה יותר,שייגמר כבר!!!! "יופי,נהדרת שאת ,תמשיכי,ונשימות,לנשום". קיבינימט,לא יכולה לשמוע את המיילדת הזאת יותר,עם הקול הצפצפני שלה,די כבר! היד של שי מלטפת לי את השיער ,ברכות.מסכן - הוא נראה אבוד לגמרי,חשב שיצלם... הוא לא ידע ,נשבעת .לעולם לא אספר לו,לא משנה מה יקרה.לא מגיע לו,וזה לא משנה ממילא.ייסרתי את עצמי חודשים,מספיק! הוא איש טוב בסך הכל,ואני מרגישה שהוא אוהב אותי. הוא נוסך בי תחושת ביטחון. טוב לי איתו,בסך הכל. אאוץ!!! זה מתגבר!!! "יופי,נהדרת שאת ,עוד קצת,לא להפסיק ללחוץ"!!! כשהיא תצא - אני אוהב,אותה,באמת, נשבעת! והלוואי שהוא גם.

טלילה גולן

התחלה

אווה נדחקה עם כל שאר הצלמים קדימה, עד המעקה. שורת חיילים בחגור מלא בצידו השני של המעקה תחמה את אזור המנחת. על במה שהיתה אמנם קרובה מספיק לגזרת צלמי העיתונות אבל בזווית איומה לצילום ישבו כל הנכבדים והמתינו. כרוז בעל מבטא אסיאתי כלשהו עדכן כל שתיים או שלוש דקות לגבי תנועת כלי הטיס המתקרב ובין העדכונים ליהג בלי הרף על הנכבדים היושבים על הבמה ועל כל הספקולציות שצפו בציבור לגבי המגע הראשוני עם החוצנים. אווה חשבה שהמעמד הזה הוא די מגוחך, הרי ברור כשמש שהמגעים הראשונים נעשו בחשאי ושכל האירוע הפומבי הזה נעשה רק כדי לעוור את עיני הציבור ולהסיט את דעתו מהעובדה שכל העסקאות כבר נעשו. ואף על פי כן, היא התרגשה מאוד להיות שם. סוף כל סוף האנושות, לפחות הציבור הרחב שלה, הולכים לראות חוצנים אמיתיים! היא בדקה שוב את מצב הסוללה של מצלמתה, ושוב מיצבה את מרפקה כלפי חוץ כדי למנוע מהצלם גבה הקומה שלימינה מלהיצמד אליה יתר על המידה. גובה קולו של הכרוז עלה פתאום בחצי אוקטבה ודיבורו הפך מהיר יותר. אווה הרימה עיניה וראתה ספירה מבריקה בצבע סגול מנצנץ. שולי הספירה הבהבו במרץ. הספירה נעה בשקט כמעט מוחלט ורק ענן אבק זעיר עלה כשהספירה ירדה ונגעה באדמה קלוץ. כמו שאר הצלמים שסביבה, גם אווה תיקתקה במצלמתה במרץ. לבה פעם במרץ והיא מיקדה שוב את המצלמה בקו שהסתמן פתאום בצידה התחתון של הספירה. דקה ארוכה לא קרה דבר, ואז לפתע נוצרה בליטה היכן שהקו היה, ופס כסוף שנראה כמו דלת השתחרר ונפל אל האדמה. עם נפילתו של פס הכסף החלו להשמע מהספירה צלילי נשיפה חזקים, ופתאום צל כהה הוטל על האדמה. לאט לאט התארך הצל וגדל, והחל ללבוש צורה. הצלם שלימינה של אווה נדחק לפניה וחסם את שדה ראייתה. "היי!" קראה אווה בכעס ונעצה בו את מרפקה בחדות. הצלם נרתע לשניה ואווה ניצלה את ההזדמנות וגחנה קדימה עם מצלמתה המושטת. ובגלל שלא הספיקה לראות קודם את מה שצילמה, התמונות היחידות שצולמו ברגע ההתגלות היא ממצלמתה של אווה.

טלילה גולן

דבש

רעידת האדמה תפסה את זאביק בבית האריזה בעת שמזג את הדבש שרדה לצנצנות שהכין מראש. הרעש לא היה חזק במיוחד, אבל עוצמתו הספיקה לטלטל את המדפים ולהפיל את צנצנות הדבש הסגורות המוכנות לשיווק. הצנצנות נפלו על זאביק והתרסקו על הרצפה, והדבש ניגר מתוכן מסיע בזרם איטי וצמיג שברי זכוכית וכדורי אבק אפרפר. אחת הצנצנות חבטה בראשו של זאביק בדרכה לרצפת הבטון והכוורן איבד את הכרתו. הוא צנח לתוך שלולית הדבש והזכוכיות השבורות, וגפיו החשופות נמלאו חתכים. לאט לאט נמסך דמו בדבש הניגר ופניו הלכו והאפירו עד שלבו דמם. אולי היו מספיקים להציל אותו אם מישהו היה מעז לחדור את ענן הדבורים הזועמות שהקיף את בית האריזה. #סיפורונובמבר #דבש

יובל מישורי

דבש

כשהגעתי לאכסניה לא דיברתי עם אף אחד, נשבע לכם, אפילו לא עם הזקנה שהראתה לי איפה החדר. בדלת שמתי לה שני שטרות של 500 רופי ביד וחיברתי את כפות ידיי לשם תודה. היא תקעה בי מבט עקום, פלטה משהו בהודית מדוברת והסתלקה. חוץ ממנה לא ראיתי שם נפש חיה, וגם לא שמעתי אף אחד. התיישבתי בחדרון ההקטן והוצאתי מהתיק את המחברת והעט, כדי לכתוב קצת על אתמול והיום ביומן המסע. כשהתעייפתי מהכתיבה קראתי קצת דברים שכתבתי בשלושת השבועות מאז שהגעתי להודו, כשפתאום שמעתי דפיקה, והדלת נפתחה. בפתח עמד בחור בגילי, לבוש בשרוואל צבעוני. פלג גופו העליון היה חשוף ושחום, וכך גם כפות רגליו. שיער ראשו היה לא-מטופח, אבל לא ארוך מספיק בשביל להיות פרוע. את סנטרו עיטר זקנקן קשור בגומיה, אבל יתר פניו היו חלקים, פחות או יותר. הוא חייך אלי מאוזן לאוזן, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים, ונכנס בלי הזמנה. "היי, אח שלו," הוא פנה אלי בעברית עם מבטא הודי, "מה נשמע?" "בסדר, תודה," אמרתי וסגרתי את המחברת. "יופי, אחלה, הכל דבש?" "הרוב דבש, כן," הנהנתי, ונראה שהוא מאוד אהב את התשובה שלי. "מגניב, אח שלו. תגיד, יש לך אולי משהו לעשן?" העליתי על פניי חיוך מתנצל ונדתי בראשי לשלילה. "מצטער, אני לא מעשן." "חבל, חבל. אולי יש לך קצת כסף? יש פה אחד ברחוב, קוראים לו סנג'י, יש לו חומר מה זה דבש, חבל על הזמן, אם אתה רוצה להיכנס איתי." שלושה שבועות בהודו לימדו אותי מספיק בשביל להבין מה הולך לקרות אם אני לא אשתף פעולה. הוצאתי מהכיס שטר של 500 ואמרתי לו "אני לא מעשן, אבל הנה, תעשן גם בשבילי." "אתה בטוח שאתה לא רוצה קצת? זה אשכרה סילאן!" גייסתי את כל כשרון המשחק שלי כדי לעשות פרצוף של הנדבן הגדול ביותר. "שיהיה לך לבריאות." הבחור מאוד שמח, לקח את השטר ויצא. עלה לי 20 שקל, אבל נפטרתי מהקרציה, לפחות לאותו ערב. היה שווה את זה.

נמרוד איזנברג

דבש

"הביאו את המעשר," הדהד קול האדון. זוג ידיים פרוותיות רועדות הניחו את הקערה על המזבח. "המעשר..." המשיך הקול לאחר שהייה מתוחה, "טהור. חיזרו לכאן בעוד שנה, ואעניק לכם שנת חסד נוספת." טיגר, איה וחזרזיר הרכינו ראש ועזבו את המקדש בדממה.

Eitheladar

חתימה

הבורא השלים את מלאכתו, והביט עליה בסיפוק. זה היה מושלם. זה לקח שבועות, אבל האיזון, ההרמוניה בין המרכיבים, אפילו המראה החיצוני (הפחות קריטי) נראו בעיניו טובים מאד. הוא היה מרוצה גם מהחתימה שהצליח לשלב בקליפה החיצונית, שהייתה מאד עדינה ועם זאת ברורה וחדה. הבוחנת עברה בין הבוראים, הנהנה פה, הרימה גבה שם. כשהגיעה אליו והסתכלה ביקום שיצר, הרימה אליו מבט של הערכה. "כל הכבוד. עבודה נהדרת." "תודה, כבודך." "שימו לב, כולם! ככה עושים את זה. מאוזן, יציב, מתוכנן בקפידה." הוא קרן מגאווה. "החתימה מעט מיותרת, כמובן..." "מיותרת, כבודך?" "...בהתחשב בכך שבשיעור הבא נפוצץ את זה." "נ-- סליחה? נפוצץ??" "כמובן. השלב הבא ביצירת יקום הוא תמיד הפיצוץ הראשוני. מישהו לא שם לב לקוריקולום?" לפוצץ. לעזאזל. שבוע לקח לו לתכנן את החתימה. בפעם הבאה הוא כבר ידאג להכניס את החתימה שלו לקבועים המתמטיים. נראה אותם מפוצצים את _זה_.

Eitheladar

התחלה

בניגוד למה שאומרים, יש התחלות ממש, אבל ממש לא קשות. רחש פתאומי מקפיץ אותך. פתאום עולה בדעתך משהו נורא, משהו שמעורר חרדה ברמה משתקת ממש. או אולי, בעצם... אולי בעצם זה צליל פתאומי שמזכיר לך נשכחות וגורם לך להתגעגע אל מי שהכרת פעם והיום כבר לא חלק מחייך. ואולי בעצם... אולי זה בכלל קול פתאומי, אבל כזה שחיכית לו כבר כמה שעות בדאגה, קול שאומר "הכל בסדר, אני כאן, הגעתי." ואולי... אבל על מי אני עובד. ההתחלות אולי קלות. איפה שאני נתקע זה מה לעשות עם זה בהמשך. והמשך –– יבוא?

Kasai

זרם

‏הזרם העכור של הזכרונות הכה בה בעוד צעדיה מאיטים כמעט מעצמם הרף של געגוע למשהו שהיה כלכך רע לתפארת ואז כאילו הכה בה משב אוויר צלול וניער אותה מחבלי הכישוף מעניק לה נשימה בתוך הגל והיא סובבה את מבטה והלכה

Kasai

לבד

‏הם צעדו בין השאריות של החגיגה שהסתיימה לפני זמן לא רב. האוויר היה כבד מהמילים שלא נאמרו וגם מאלה שכן, והשקט ביניהם הופר אך בחריקת מנעליו החדשים על המדרכה ואוושת שמלתה. הם כמו הלכו יחדיו אבל כל אחד מהם פסע בנתיב מחשבותיו, שקוע ומרוחק. איש מהם לא שת את ליבו למסלול ההליכה המוכר ‏ולכבישים שיש לחצותם. כך גם איש מהם לא שם לב למכונית שדהרה בכביש הריק עד שנשמע צליל חבטה וגופו הסתחרר כמה מטרים באוויר ונחת על הקרקע בקול ריסוק עצמות. המכונית ופגושה המרוח בדם כבר לא נראו באופק. היא טילפנה למד"א, דיווחה היה קצר וענייני אך קולה רעד. ‏רגליה כבר לא נשאו את משקלה והיא קרסה לצידו, דמו מכתים את שמלתה בארגמן ודמעותיה מכתימות את פניה בשחור. וזעקות הניידת קרעו את הדממה. ‎

Kasai

קקאו

‏קראולי עטף בידיו את ספל השוקו החם ונשען לתוך אחת הכורסאות הרכות איכשהו איזרפאל תמיד הכין להם שוקו ואיכשהו קראולי אף פעם לא אמר לו שהוא בכלל מעדיף קפה הוא לגם נכון להינות מהמשקה רק מפני שאזירפאל הכין אותו עבורו והופתע זה לא בדיוק היה שוקו אבל גם לא בדיוק קפה אלא שילוב של שניהם ‏"נו איך זה?" ראשו של המלאך הציץ מכיוון המטבח קראולי לגם עמוקות שוב וחייך "טעים מאוד" ‎#סיפורונובמבר ‎#קקאו ‎#בשורותטובות

Kasai

פעילות

‏המקום המה א.נשים בתלבושות מרהיבות עשרות רוכלים הציגו מגון של סחורות מכושפות ובאמצע כל זה היא עמדה מודהמת נאבקת לגמוא בעינייה את כל ההתרחשיות בבת אחת כשבאוזניה מהדהד הזימזום הנמוך של עשרות א.נשים שזורמים ממקום למקום כמנו נחילי דבורים עסקניות ‎#סיפורונובמבר ‎#פעילות

Kasai

תנור

‏אם היה משהו שחתולים תמיד הסכימו עליו זה מה שיותר חמים יותר טוב אבל המחלוקת הקשה באמת שכמעט פילגה את כולם היתה מה יותר טוב ואיפה יותר כדאי לישון: ליד הרדיאטור או מכובלים בחום הגוף של בני האנוש שלהם ‎#סיפורונובמבר ‎#תנור

Kasai

לילית

‏הרוח לחשה סביבה כשהיא שולחת לאוזניה הרגישות עשרות צלילים שקטים ואז עוברת בלי קול בתוך נוצותיה הרכות ואז היא שומעת את הצליל שהיא חיכתה לו גולשת לעברו בלי קול על הכנפיים היציבות של רוחות הלילה טפריה החדים ננעלים על הגוף הקטן והמפרפר ואז היא נוסקת שוב הפעם כנפיה שלה כנגד הרוח הקרה

Kasai

עונה

‏כששאלו אותה איזה מזל היא ענתה להם שיש לה שניים ועל הפנים המבולבלות שלהם יכלה לקרוא את התהיה איך מישהי יכולה להוולד גם בשיא הקיץ וגם בשיא החורף והיא לא אמרה שזה לא קשור לעונות אלא לעובדה שהיא קיבלה הזדמנות שניה לחיות ‎#סיפורונובמבר ‎#עונה

Kasai

חתימה

‏היא לא ידעה אם הוא שד או מלאך אבל זה לא הפריע לה כל עוד היצור יכל להגשים את המשאלה שלה העיניים העתיקות והנבונות שסקרו אותה היו ניגוד מוחלט לפנים הצעירות הכמעט ילדותיות "מה משאלתך ממני? עושר? כוח? כבוד?" השפתיים שלו לרגע מתעקמות "נעורי נצח? אלמוות?" ‏"לא" היא לוחשת ואז בקול שקט אפילו יותר היא אומרת "אני רק רוצה להיות מאושרת" היא חושדת שלא רק נדמה לה והיא ראתה זיק של צער עובר בעיניים שלו "אושר הוא משהו שאני לא יכול לתת" הוא אומר "תבחרי משהו אחר" ושוב נדמה לה שמשקל החרטות של אלפי שנים ואלפי עסקאות מתגלגלות במשפט הזה ‏המילים המגומגמות מתפרצות ממנה כמו הר געש כשהיא מנסה לשכנע את הישות הזו עם העיניים העייפות והזקנות והפנים הצעירות כלכך הוא נאנח וקוטע אותה "הדיל שחתמת עליו הוא כזה: את יכולה לבקש ממני משאלה אחת שאת חושבת שתגרום לך אושר, לא יותר מזה" היא מהססת, משהו בניסוח שלו מעכב אותה ‏"ואם אבקש לדעת מתי אני מאושרת? זה משהו שתוכל לתת?" צל צילו של חיוך מתגנב לעיניו "כן, אבל זה אומר ששום דבר בחיים שלך לא ישתנה. במובן מסוים זה יהיה כאילו מעולם לא ביקשת משאלה, אבל את תוכלי לראות אפילו את הניצוצות הקלושים ביותר של אור ותקווה" ‏היא שוב מהססת לרגע ואז אומרת "מוסכם" ומושיטה לו את ידה קולו של השעון המעורר פורץ פתאום והיא מתעוררת החלום המוזר הולך ונקלש מתודעתה כשהיא מכינה את קפה הבוקר ויוצאת למרפסת עם הסיגריה ‏אבל משום מה הזריחה פתאום יפה יותר מתמיד והקפה טעים מאוד וציוצי הציפורים שמתעוררות גם הן מנגנות לה פסקול של שלווה ‎#סיפורונובמבר ‎#חתימה

Kasai

התחלה

‏כמעט ברגע שהיא קיבלה את הבשורה שתוכל להשתמש במכונת הזמן גמלה בליבה ההחלטה לבצע פשע זמן לא משהו ראוותני שיצור קרעים במרחב-זמן כמו לשנות אירועים היסטוריים או שיטיס אליה את משטרת הזמן כמו לנסות להתעסק עם פרדוקס הסבא ‏היא רק רצתה לשנות את ההיסטוריה האישית שלה ולא בגדול רק למצוא את הנקודה שבה היא יכלה למנוע מהזוועות שעברה להתחיל ‎#סיפורונובמבר ‎#התחלה

Z4Zima

עונה

לילה אחרי לילה ולפעמים גם במשך היום - יללות העונג שלה מהדהדות בין החצרות. האפקט של עונת הייחום על האיזור מורגש. כבר יש ציפייה באוויר מתי ישמע קולה. לא יעזרו המשטרות. כל השכונה התוודעה אל הצלילים, מתי היא עולה בסטקטו מתנשף, מפעמת אצ'לרנדו של גניחות, רוטטת בדפיקות ויברטו ואז מתרווחת בלגאטו מתמשך כנהמה. לפעמים נראה כאילו מהחלונות הסמוכים רוצים לענות לה - אולי להיות הד לחשקיה, אולי לזמן לעצמם, אולי בשם קנאה מעונה. לבסוף כשיורד השקט ועוטף את הבתים אפשר כמעט להרגיש את רסיסי הסיפוק מפרים וממלאים כל חריץ עד פרוץ העונה הבאה.

Z4Zima

חתימה

הזדנבתי לאחורי הקלעים לבקש חתימה, הם היו מסטולים או שיכורים מהתחת. מנהלת הלהקה עוד ניסתה למנוע ממני להכנס. אבל אני שילבתי אסרטיביות פרועה עם תחנונים נוקשים ורחמיה עלי התנדפו. למי אכפת שאראה את אלילי במצב הזה, כשההיי מההופעה יורד וכל שרוצים בדרך לוואן זה להרים אותו בעוד איזו דרך. הגשתי את עצמי על מגש של כסף, חמושה בעט ומחברת שורות. להם היו שורות משל עצמם והמון ידיים שיודעות את המקצוע כבר שנים. בהתחלה רק העבירו את המחברת ומילאו אותה, מקדישים עניין בשמי, גילי. ואז העבירו אצבעות בשערי, על לחיי. ברפרוף מוסכם פרמו מעלי את הבגדים וסובבו אותי שורקים בחלל. כשיצאתי מחדר האומנים מסוחררת מכח, נוצרת בקרבי תמונות, ריחות, תחושות שלא נגישים לכל מעריצה, נחתמה הדלת על מחברת השורות שנותרה מאחור.

אורנה צ.

כאב

"ב-5:30 מחר בבוקר מעירים אותך. את ראשונה לניתוח", אמרה האחות שבאה בלילה למיטתי. "קחי כדור. זה יעזור לך להירדם, וזכרי- מעכשיו את בצום ." בצייתנות ובהתמסרות בלעתי את התרופה שפעולתה הסתברה כמבורכת במיוחד. תוך דקות נבלעתי לשינה עמוקה ונטולת חלומות. ב-5:00 התעוררתי לבד. כנראה שבכל זאת החרדה גוברת על החומרים הכימים. הסתכלתי על השעון. ב-6:30 מתחיל הניתוח, יש לי שעה וחצי חשבתי. גררתי את עצמי למקלחת. איזה מזל, חדר לבד, אבל למה דווקא לי? יכול להיות שאני נחשבת לחולה הכי קשה במחלקה? הפחד מילא את כולי. הרגשתי אותו ממש, מתקשה לבלוע את הרוק, מתקשה להתפשט. כולי גוש עופרת גדול. לאט-לאט פתחתי את המים ונכנסתי מתחת לזרם החם, שהשפריץ על פני וגופי. לאט-לאט סיבנתי את גופי . ידיים, צוואר, חזה ופרצתי בבכי. בכיתי בקול רם, בלי מעצורים, מייבבת וגונחת בלי שליטה. קולותי נבלעו ברעש המים ויכולתי להרשות לעצמי כמעט לצעוק, מבלי לחשוש שמישהו ישמע. הסתכלתי על עצמי במראה מנסה לדמיין איך אראה אחרי. "רק בזמן הניתוח נוכל לדעת כמה צריך לכרות" אמר לי פרופ' שקד לפני שבוע. אני בולעת בקושי את הרוק ומתחילה לדבר עם אלוהים. מתחננת אליו שיעשה כך שאהיה בין אילו ברות-המזל שנשארות רק עם צלקת קטנה. יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת. הצצתי בשעון-5:30 .עוד שעה עד לניתוח. והנה נכנסת האחות. "בוקר-טוב לך, מתוקה. תתכונני. עוד עשר דקות אנחנו יורדים". אני מחייכת חיוך מעוך, שנראה יותר כמו עווית של בכי, וממלמלת לעצמי, "איזה בוקר טוב ואיזה נעליים? בוקר חרא". היא נותנת לי כותונת מוזרה-בצבע ירוק מזעזע, כיסויים מנייר לכפות הרגליים,ועוד כיסוי לראש, באותו צבע. חייזר! חייזר מושלם. אני מסתכלת על עצמי במראה ושוב הבכי עומד לגלוש החוצה. תסתמי, אני אומרת לעצמי. די כבר לרחם על עצמך, זה ממש לא יעיל. 6:00.נכנס סניטר ומגלגל מיטה. אני בתלבושת מלאה: בכותונת המצחיקה הזו, שפתוחה לגמרי מאחור וכל תזוזה חושפת את התחת. הניתוח שלי בכלל מלפנים, אני חושבת. למה צריך מן לבוש מוזר כזה, שהכל פתוח מאחור?... הסניטר בוחן אותי. "בוקר טוב מתוקה. קדימה. שכבי ונצא לטיול". מניאק, אני חושבת , תוריד את המבט החרמני שלך בעיניים. המיטה ואני עליה מתגלגלת ועוברת במסדרון: תחנת אחיות, מעלית,שוב מסדרון ודלתות אוטומטיות שנפתחות ומסמנות לי שהגענו לחדר- ניתוח. שעון ענק מולי בקיר ואני קולטת 6:10. פרופ' שקד נכנס. פתאום הוא חייכן כזה, מלטף לי את הכתף. "יהיה בסדר. נטפל בך יפה". ואני חושבת, תחייך. למה לא? כמה שדיים כבר חתכת? מי הולך ללמוד רפואה כזו- מקלף מנשים את הכותונת, משאיר אותן עירומות וחותך את שדיהן, סוטה! 6:20."אנחנו מחכים לרופא מרדים" מסבירה לי האחות, ובינתיים היא עסוקה בכל מיני הכנות. אני מסתכלת וקולטת מנורה ענקית מעל ראשי, ומסביבי עגלות עמוסות במכשירים מתכתיים מפחידים. "מה זה?" אני שואלת אותה בקול חלש, שנשמע מסורס לגמרי. "למה משתמשים בזה?",והיא מעיפה שבריר מבט עסוק אלי, "יהיה בסדר, אל תדאגי". ושוב עולה לו הבכי, אלא שהפעם הוא בלי קול. דמעות ענקיות מציפות לי את העיניים, וניגרות על לחיי וצווארי ,וטפטוף גולש מאפי. "אפשר לקבל טישו?", אני מגמגמת, והיא לוקחת מפית נייר ומקנחת פני ואפי, כאילו אני פעוטה בת יומה. מגעה הרך טוב לי. "תודה" אני אומרת, ורוצה שתמשיך ללטף את פני. "6:30! ד"ר, אתם מאחרים, מה קורה? אמרו לי 6:30!" הרופא המרדים נכנס. גדול. אדום כולו.וגם הוא: "בוקר טוב לך מתוקה". תוך שניה הוא מחדיר מחט לזרועי . מה יש להם עם המלה הזו? אני חושבת, מתוקה, מתוקה. איזו מילה מסריחה, צריך לאסור עליהם להשתמש בה. והוא אומר "תסתכלי על השעון, 6:35 ותספרי יחד איתי, טוב, מתוקה?. אחת,שתיים,שלש,א.ר.ב...ע ח...מ...

טלילה גולן

ניצוץ

דר' פרנקנשטיין צנחה על כסאה ונאנחה. גם הניסוי האחרון לא הצליח. הדוד של סבי סבה השמיד את רוב המחברות בהן תיעד את ניסוייו וכל מה שהיה לה לעבוד איתו היה אוסף פתקים רנדומלי שסוכנת הבית שלו שמרה . זה, והמוח המבריק שלה עצמה. היא כבר היתה קרובה להרים את ידיה. על השולחן היה מונח גוף החולדה שתפרה מהשיירים של כיתת הפיזיולוגיה. היא שיחזרה מספיק מעבודתו של ויקטור בשביל לדעת שהשלבים של בניית הגוף היו נכונים. כל מה שהיה חסר היה הניצוץ החשמלי שיפיח חיים בגוף הטלאים הזה, ובשלב הזה היא נכשלה שוב ושוב. בשום נייר מעזבונו של הדוקטור לא נותר מידע על המתח הנחוץ לתהליך ועל דרך הזרמתו לגוף. בתסכול משכה דר' פרנקנשטיין את הכבלים וניתקה אותם מספק המתח. הקצוות המשוחררים נחו על בירכיה בזמן שחשבה מה לעשות הלאה. קול יללה נשמע מכיוון הדלת, ודר' פרנקנשטיין ראתה את מיצי נכנסת למעבדה וזנבה מורם. בכל זמן אחר היא היתה מתעצבנת על זה שהדלת נותרה פתוחה אבל עכשיו שמחה שהחתולה המחלקתית נכנסה למעבדה. היא היתה זקוקה לנחמה. "בואי מיצי, קסס קסססס קסס," קראה לחתולה. מיצי נענתה לקריאה וניתרה בקלילות על ברכיה של החוקרת והחלה להתחכך בה ולגרגר במרץ. דר' פרנקנשטיין ליטפה את מיצי שוב ושוב, והרגישה את החשמל הסטטי מזיז את פרוות החתולה ומתפרק בין אצבעותיה. בחצי גיחוך למחשבה שעלתה בה, משכה דר' פרנקנשטיין את הכבלים החופשיים והניחה את קצוותיהם על גבה של מיצי, וליטפה שוב. אחרי דקות ספורות מיצי קפצה חזרה לרצפה. דק' פרנקנשטיין התמתחה וקמה על רגליה. היא קפאה על מקומה למראה תזוזה קלה על השולחן - החולדה! לאט לאט התקרבה החוקרת אל השולחן ובחנה היטב את חולדת הטלאים, לוודא שהיא לא מדמיינת. לא היה ספק בכך - החולדה נשמה! דר' פרנקנשטיין פלטה קריאת התרגשות ורצה להביא את מצלמתה לתעד את המאורע הגדול, אך כששבה לשולחן החולדה נעלמה, והחוקרת עוד הספיקה לראות מזווית עינה את הגוף שהחייתה תלוי מפיה של מיצי עת חמקה החוצה מהמעבדה.

ליאור מאלי

זרם

באותו הבוקר לא קרה שום דבר חריג. השמש זרחה בשעה הרגילה, החתול התפנק תחת זרועה ומבחוץ נשמעו ילדים בדרכם לבית הספר. היא קמה לשטוף פנים ומהברז יצא נוזל כהה וריחני. היא אגרה קצת בספל, רחרחה וטעמה - מושלם. בדיוק כמו שהיא אוהבת ובטמפרטורה הנכונה. היא ישבה לשתות.

ליאור מאלי

לבד

הוא ישב מול התוצאות, אצבעו על f5 במקלדת. הפרידה מעמית דרשה מהחברים לבחור צד, וכולם בחרו בעמית. הוא היה הכיפי מביניהם עם הגג המגניב למסיבות. הוא תכנן לעבור לגור איתו ברגע שהמשבר הזה יעבור. עכשיו הוא צפה בדיווחים על המפלגה השלישית בגודלה, דמעות על לחייו.

ליאור מאלי

קקאו

היא זוכרת את היום שהם הגיעו. היה להם עור בהיר כמו של מישהו חולה, אבל הם היו חזקים. היא זוכרת שבהתחלה לא פחדה בכלל וחשבה שסוף סוף קורה משהו מעניין בכפר. חודש לאחר מכן היא איבדה חצי מבני משפחתה המורחבת למגפה, ועצי הקקאו נותרו ערומים מפולים.

ליאור מאלי

פעילות

"שלום ותודה שבאתן, יש לנו הרבה מצטרפות חדשות. ברוכות הבאות. למי שלא מכירה, ההתארגנות הזו פועלת כבר עשור לקידום שוויון אזרחי וצדק חברתי בדרכים שונות, וכל אחת יכולה למצוא דרך לפעול בשטח. אני לא המפקדת שלכן ואני לא אתן לכן משימות. תעשו, תיזמו. זה לא יקרה לבד."

ליאור מאלי

היא

- נעם בבית? - לא - למה? - פיתוח קול - אה, אנחנו עושים את זה בסוף? - זה מה שסיכמנו - אני לא יכול עם כל השינויים האלה - תתרגל - לא מבין למה הוא צריך לעשות לי את זה - היא. והיא לא עושה את זה לך. היא עושה את זה בשביל עצמה. - כן כן, אני יודע. אני פשוט דואג לה.

ליאור מאלי

תנור

יום אחד היא תמצא דרך לפגוש את זו שבוהה בה בערגה מן הצד האחר. היא לא הייתה בודדה: הייתה לה אחות שאף פעם לא רצתה ללכת מכות; היה לה גור אדם שאהבה להתחכך בו, במיוחד כשדיבר עם המסך; גם הגבוהה שיחקה איתה ולפעמים אנשים אחרים. אבל לזו שמעבר לתנור עוד לא הצליחה להגיע.

ליאור מאלי

מעט

באותו הרגע התחוללו שני מאבקים פנימיים הרי גורל: ד"ר טל התלבטה אם הקפה ימנע ממנה להירדם כשכבר תגיע הביתה אחרי המשמרת, ואיש החול התלבט אם החופן ימנע ממנה להגיע הביתה בשלום. שניהם הגיעו לאותה מסקנה: רק מעט.

ליאור מאלי

לילית

מחקר נרחב ואינטרדיסציפלינרי ניסה לבחון את מקור ההשפעה של כתבי לילית על קוראותיה. בזו אחר זו עזבו את בני הזוג שלהן ונרתמו למאבק. לילית הייתה כותבת כריזמטית ורהוטה, סוחפת ומעוררת השראה, אך הרכיב הסודי היה בדיו שבו השתמשה לכתיבה: הוא הכיל דמעות גברים.

ליאור מאלי

מסכה

זה לא קרה ברגע. הם היו צריכים לעורר תמיכה ולגיטימציה בציבור. אבל ברגע שהייתה להם תמיכה חלקית, הדרך לברדסים ולמסכות שאפשרו להם לפעול משולחי רסן כבר הייתה קצרה. הם מעולם לא נשאו באחריות.

ליאור מאלי

כאב

האמת היא שהמכה כאבה, אבל לא כמו המילים שנשמעו רגע אחריה: "לא קרה כלום, זה לא כואב בכלל. תקום ותתגבר. אתה לא ילדה. יאללה, עבר ונגמר." מתן קם על רגליו, בחן את הדם שהתחיל לזלוג על רגלו השמאלית, בלע רוק וצעד הביתה.

ליאור מאלי

עונה

לילי הייתה כבר בת שבע ועדיין לא זכתה לחוות את עונת האבוקדו. היא ידעה שזו תקופה לא עקבית ושפעם חלפו 29 שנה בין עונה אחת לקודמתה, אז כששמעה שתיכף תזכה לכך התרגשה מאוד. כשהתעוררה בביצה ירוקה ושמנונית ללא נקודת אחיזה ובלי אף אדם באופק, הבינה את טעותה.

ליאור מאלי

חתימה

היא הביטה בחשש על ההסכם. האם באמת לא הייתה ברירה אחרת? האם היא מוכנה להקריב כל כך הרבה בשביל משהו שהיה צריך להיות מובן מאליו? היא חשבה על ההשלכות של החתימה הזו בעוד חמש ועשר שנים, וכל ספק נמחה מלבה. בית הזיקוק האחרון בעולם עמד בפני סגירה.

ליאור מאלי

התחלה

הכול היה מלחיץ ומבלבל. זה היה חייב להיות כמו שצריך, אחרת הכול ייהרס, ואף אחד לא יסמוך עליי יותר. בשום דבר. ובצדק. אז הפעם אני אתחיל לאט ובזהירות ואני מקווה שזה יצליח. נשימה עמוקה. דבר ראשון לקצוץ בצל.

ליאור מאלי

דבש

בקמפיין הראשון לא ייחסתי לזה חשיבות. בשני הכנסתי אותה כאילו במקרה. ואז כבר דאגתי למצוא דרך להכניס אותה בכל קמפיין שהנחיתי (ותמיד דאגתי להנחות). בסגרים היה קשה, אבל הצלחתי לארגן קמפיינים אונליין. זה לא שאני לא יודעת שהיא דמות, אבל בזכותה אני פחות לבד.

ליאור מאלי

ניצוץ

זה לא שהכול שחור כמו שלשום דבר אין צבע. או טעם. או סיבה. אם ככה אז בשביל מה בכלל להמשיך. הטלפון מצלצל, אבל למי בכלל אכפת אם אני אענה. הודעת טקסט: please answer, I need you 🥺 שיט. מה קרה. דאגה ממלאת אותי, והריקנות נעלמת - רק לרגע.

תמיר בוכשטב

ניצוץ

הפעם יוסי היה מוכן. אחרי כל כך הרבה מהלקוחות המיוחדים, הוא כבר למד להרגיש אותם כשהם נכנסים. אז כשהתאומות בשמלות הכחולות נכנסו, הוא אפילו לא נתן להן לדבר. הכי טוב לעצור את הדרמה שלהם לפני שהם תופסים תנופה. "פעמיים בריזר אבטיח, אני מניח?" "רגע, מה?" התאומות נראו מבולבלות. "אנחנו לא מחזיקים פה אלכוהול חזק, אז זה הרום האדום היחיד שיש לי זמין." "בריזר אבטיח זה טוב," הן אמרו בקול קצת מבויש.

תמיר בוכשטב

דבש

אודין ישב בראש שולחן המועצה, והקשיב לדיווחים של שאר האלים. קצב גיוס האיינהרייר היה בעליה. זה לא באמת הפתיע אף אחד, כמובן. קצב גיוס האיינהרייר תמיד בעלייה, חוץ מאחרי הספייק שלמלחמה ממש גדולה. חורף הנצח עדיין לא נראה באופק. אחד אחד, האלים דיווחו על תחומי האחריות שלהם, והכל היה בסדר. אודין הקשיב בחצי אוזן, שאר תשומת ליבו עסוקה, כרגיל, בנבואות. "עלי להתריע על מחסור חמור בתמד," דבריה של אידון ניערו אותו ממחשבותיו. "מחסור בתמד? איך זה קרה?" "הדבורים במידגארד נעלמות, ואספקת הדבש שלנו נעצרה." "זאת בעיה חמורה," התערב ת'ור. "בלי תמד, האיינהרייר לא יילחמו." "תחליף את זה בבירה," הציע טיר. "כל עוד זה אלכוהול, לאף אחד שם לא יהיה איכפת." "יש גם מחסור הדגמים," ענתה אידון. "בגלל המלחמה. עם המעט שמגיע, אנחנו מכינים פיתות." אודין הנהן. פיתות היו תוספת די חדשה לוולהלה, אבל כבר היה קשה לתאר את אולם הסעודות בלעדיהן. זה היה מפתיע עד כמה חזיר בר בפיתה יותר מוצלח מחזיר בר בלי פיתה. "גם תפוחי אדמה אין. הכל הולך לצ'יפס." "אני אפשר לוותר על הצ'יפס," טיר הכריז, כולם הנהנו. "אז מה כן יש לנו?" אודין שאל. "תירס. יש מלא תירס." "מה אנחנו יכולים לעשות עם תירס?" "וודקה?" שאל ת'ור. "וודקה." הנהנו שאר האלים. "בסדר. נחליף את הצמד בוודקה תירס. יש עוד עניינים?" שאל אודין. "לי יש משהו," ענה בראגי. "מה עכשיו?" אודין נאנח. " אני פה לשתות תמד ולשבור ראשים..." "אל תחשוב אפילו על לסיים את המשפט הזה!"

נמרוד איזנברג

ניצוץ

"מדובר, כמובן, במקרה סדרתי של הגנה עצמית," אמר והצית את מקטרתו, "החשוד חש בסכנה ולכן נאלץ לבתר את תוקפיו ולאכלם עם יין קיאנטי איכותי." ווטסון הבין באותו רגע שאסור היה לו לתת לשרלוק להיכנס לאתרי קונספירציות.

יובל מישורי

ניצוץ

"בהצלחה, ריפ, ותשתדל לא לחזור הנה," אמר הקצין הג'ינג'י ולחץ את ידו של נמו לפני שסגר את דלת הברזל. חמש-עשרה שנים ארוכות נגמרו בבוקר קר ומעונן. נמו עמד בתחנת האוטובוס מחוץ לחומת בית הכלא, לבוש בבגדיו הישנים, לאחר ששילם את מרבית חובו לחברה. ועדה של שלושה פקידים החליטה שהוא אינו מהווה סכנה לציבור, והוא כשיר לשוב ולהיות אזרח מן השורה. כמובן שלתקופה מסוימת הוא עדיין יצטרך לרצות את קצין המבחן, וגם לאחר מכן לא יוכל לבחור ולהיבחר, אבל הלכה למעשה הוא היה אדם חופשי. הוא הביט באספלט האפרפר התחום משני צדדיו בערימות שלג, ומחשבותיו נדדו שוב אל פניה של לורה. איזה ביש מזל דחף אותה להיכנס למטבח של המסעדה ברגע הפיצוץ. לולא נהרגה, הוא היה יכול לקבל חמש שנים על הצתת המקום, לכל היותר שבע. אבל סעיף ההריגה סלל את דרכה של התביעה להרשעה עם עונש ממושך. בזמן שחיכה לאוטובוס העירה, נמו נזכר גם בג'ורג' פומודורו, שניסה להזהיר אותו שהשיטה שלו, עם ניתוק צינור הגז ותזמון הניצוץ, מסוכנת מדי, והרשויות יעלו עליו בסופו של דבר. אבל נמו היה עצלן, וחשב שכל עוד הוא מקפיד על פרק זמן ארוך ומרחק גיאוגרפי בין הצתות, הכל יהיה בסדר. ובכן, על העצלנות הזו הוא שילם בחמש-עשרה שנים שלעולם לא יקבל בחזרה. אוטובוס כסוף התגלגל אליו לאיטו בין אספלט אפור ושמיים אפורים יותר, ועצר בחריקת הילוכים. הדלת נפתחה, ונהג עייף תקע בו מבט מזלזל. נמו עלה, שילם ועבר בין המושבים. על אחד מהם היה מונח גליון של עיתון מקומי, ונמו התיישב והחל לעיין בו. לא היה אכפת לו כהוא זה מענייני היום, אבל הפרסומות עניינו אותו מאוד. במיוחד צדה את עינו פרסומת למסעדת "הגריל של סאם", שפירטה שפע של מנות מעוררות תאבון. בפינת המודעה היה מלבן קטן ובו נכתב "עזרה דרושה! שאלו במקום". ניצוץ חדש עלה בעיניו של נמו.

הראל

חוק

ודבר אחרון: אתה בטוח שאתה בחור קשוח ושנכנסת על רצח, אבל לא משנה מה, בשום פנים ואופן אל תתעסק עם אלדו. למה? מה אלדו עשה? הוא עבר על החוק זה כלא, כולנו פה עברנו על החוק לא לא, אני מדבר על ה-חוק איזה חוק? החוק השני של התרמודינמיקה. מפלצת

ברוריה קרני הדס

ניצוץ

עשרה ימים שלוש שעות וארבעים ושבע דקות עברו מאז שהיא עזבה. עשרה ימים שלוש שעות וארבעים ושבע דקות שהוא עדיין מקוה שהיא תחזור בה ותרצה בו שוב. עשרה ימים שלוש שעות וארבעים ושבע דקות שלא יצא מהבית וחיכה. עשרה ימים שלוש שעות וארבעים ושבע דקות שבהם נערמו אריזות הטייק אווי הריקות מסביבו. עשרה ימים שלוש שעות וארבעים ושבע דקות שהוא שורץ בסלון באותה פיג'מה ומחכה. עשרה ימים שלוש שעות וארבעים ושבע דקות שהוא לא שמע את קולה. עשרה ימים שלוש שעות וארבעים ושבע דקות שהמחשבה היחידה שעוברת בראשו היא "איזה טעם יש לי לחיים האלה בלעדיה?" "אם פשוט אפתח את הגז, זה יגמר" הוא חושב לעצמו "ניצוץ אחד קטן ואעלם מפה" הוא ניגש לברז הגז במטבח ופותח אותו. מהסלון נשמע צלצול טלפון. הוא מביט על המסך ורואה את שמה. הוא מרגיש איך הלב שלו שוב מתמלא ועונה לשיחה. "אני מתגעגעת" היא אומרת "עשיתי טעות. אולי אפשר לנסות שוב?" הוא שומע את קולה רועד. "כן!" הוא יוצא מגדרו משמחה "בואי, חיכיתי לך יותר מידי זמן. בואי כבר" "חצי שעה אצלך" היא עונה. הוא מנתק את השיחה. בחיוך על שפתיו הוא מגלגל סיגריה, מושיט את ידו אל המצית ומדליק אותה.

טלילה גולן

חוק

אחרי שהמטטרון התפטר אף אחד אחר מיושבי מרום לא היה מוכן לקחת על עצמו את תפקיד הארכיונאי. כך יצא שיום הדין נדחה עד לזמן בלתי ידוע, ומאז כולם חיים על זמן שאול. #סיפורונובמבר #חוק

ליאור מאלי

חוק

זו אמת ידועה ומקובלת שרווק בעל רכוש יבקש לעצמו אישה. אמת ידועה פחות אך מקובלת לא פחות שקוויר ללא רכוש יבקש לעצמה קהילה תומכת שבה יוכלו לשרוד ואף לשגשג על בסיס סולידריות והדדיות. אלה היסודות שעליהם תקום החברה האנרכיסטית שתפרק את הקפיטליזם מבפנים.

נמרוד איזנברג

חוק

"הבנת?" נצצו עיניו של מנהל המלון, "בדרך זו הצלחתי גם לאכסן את כל יושבי האוטובוסים, וגם להשאר עם מלון פנוי לגמרי!" שמחתו של הילברט גוועה כשגילה כי האורח האחרון באוטובוס N+1 היה פקיד מס ההכנסה הראשון שידע לחשב שומה מדוייקת לפי עוצמת המספרים הטבעיים.

יובל מישורי

חוק

האם זה אכן אותו אדם? הידנורי בחן את הגבר שנכנס כרגע ונעמד ליד הבר. הוא צמצם את עיניו וניסה להשוות את תווי הפנים, לפחות אלה שאינם מכוסים בשיער, לתמונה שצרב בזכרונו. הסנטר תואם, האף דומה, הלחיים תואמות, אבל הוא עדיין לא הצליח לשכנע את עצמו במאת האחוזים שזהו אכן הבחור שהוא מחפש כבר כמעט שנה. הידנורי קם וניגש אל הבר. הוא הגניב מבטים בגבר, שתופף על הבר לצלילי המוזיקה שנשמעה ברקע. הגבר הביט בברמנית האדישה בסבלנות הולכת ופוחתת, ולבסוף פנה אליה בפורטוגזית עם מבטא כבד: "הלו, אפשר לקבל פה בירה?" "אה, גם שתיים בבקשה!" הוסיף הידנורי בפורטוגזית השבורה שלו. הברמנית סופסוף הביטה לכיוונם, שלפה שני בקבוקי בירה קטנים מהמקרר, והטיחה אותם בבר. "שמונה-עשר דולר," היא אמרה בחוסר סבלנות שגבל בגועל נפש. הידנורי הניח שטר של עשרים, נתן את אחד הבקבוקים לגבר שלצידו וחייך אליו. הגבר קיבל את המתנה במנד ראש ופתח את שני הפקקים. השניים השיקו בקבוקים והחלו ללגום. "אתה לא מכאן, הא?" שאל הגבר ביפנית ובחן את הידנורי מכף רגל ועד ראש. "לא, הגעתי היום מאליסיום. שמי הידנורי," הוא אמר והושיט את ידו הפנויה ללחיצה, "אני כותב כתבה על קהילת הכורים כאן במכתש." הגבר לחץ את ידו. "אני גבריאל, אבל כולם כאן קוראים לי טורנדו." "כינוי מעניין," אמר הידנורי ולגם. "למה קוראים לך כך?" "כי כשאני מתעצבן, לא כדאי להיות בנתיב שלי." הידנורי הרים את גבותיו והנהן את הבנתו. "בשביל מי אתה כותב?" שאל הגבר ונשען על הבר. "אני עיתונאי פרילנס, אני מקווה למכור את הכתבה לכמה מגזינים. מאיפה אתה מגיע, גבריאל?" "מפה ומשם, אתה יודע איך זה, הולכים בעקבות העבודה." שניהם רוקנו את הבקבוקים והניחו אותם על הבר. לאחר השיחה הקצרה להידנורי כבר לא היה כל ספק שזהו האדם שחיפש. הגבר המשיך בדבריו. "הגעתי למאדים בתור ילד, ואחרי – " ברגע הבא הידנורי ביצע מספר תנועות מהירות כברק, שבסופן הוא כרע ברך על גבו של בן-שיחו כשהוא מושך אחורה בחוזקה את ידו הימנית. "חואן רודריגז, אתה עצור בשם החוק." הידנורי הלביש זוג אזיקים קשוחים על ידיו ורגליו של העבריין הנמלט. "חשבת שתוכל להיעלם? אתה אולי הצלחת לשכוח מה עשית לברתולומאו פרנקו לפני ארבע-עשרה שנה, אבל אנחנו לא!" רודריגז נהם וצעק, אבל בכל פעם שניסה להשתחרר מהאזיקים הוא חטף זרם חשמלי, שרק הכעיס אותו עוד יותר. הידנורי הרים אותו על רגליו והוביל אותו לכיוון לרחפת שחיכתה בחוץ. בדרך הוא הניח עוד שטר של עשרים על הבר ואמר לברמנית המופתעת, הפעם בפורטוגזית מושלמת, "זה בשביל הבלאגן, אני מקווה שאת לא כועסת." הוא קרץ לה ויצא עם העצור. כעבור רגע חזרו כל הכורים לשתות כאילו כלום לא קרה.

Z4Zima

התחלה

ידו גלשה מהלחיים לצוואר בעדינות, אגודל מלטפת מלווה כריות אצבעות שכמו מסמנות את נוכחותו עלי. כפותיו התפצלו במסלול עצמות הבריח מטיבות את החולצה, פורמות בסבלנות נחושה את שדרת הכפתורים. שיניו נושכות את השפה התחתונה, מרסנות בנעיצתן מלהסתער, עוצרות להתפעל מגביעי החזייה הגדושים שנחשפו ורק אחרי שהתיר את הכרסים, שב לחפון את מלוא משקלם בידיו. להצמידם אליו לחוש בחום הקורן מהם. לפגוש בבטן שמתנחשלת כנגדו בהתרגשות ולהשיק שפתיים.

טלילה גולן

משאבה

״הידע היה קיים כבר במאה ה-19. זה היה רק עניין של זמן עד שמצאו דרך ליישם את תאוריית מעגל קארנו כדי לרתום את אנרגיית השמש בשביל לבלום את ההתחממות הגלובלית ולקרר את כדור הארץ. הבעיה, כמו תמיד במיזמים כלל עולמיים מהסוג הזה, היא שלא היתה למהנדסי האקלים אפשרות לנסות את המערכת ולנקות אותה מכל הפגמים לפני שהפעילו אותה ברמה הפלנטרית. הם חשבו ברמות האטמוספרית וההידרוספרית בלבד והם לא הביאו בחשבון שמאגרי החום המגמתיים הם גם חלק ממערכת האקלים הקיברנטית הטבעית. מה שקרה בפועל הוא שאחרי תקופה קצרה שבה נראה היה שהאקלים מתייצב, התברר שעיקר החום נשאב בפועל מתוך פנים כדור הארץ, וכאשר נפרץ מעגל ההיזון החוזר כבר לא ניתן היה לעצור את תהליך בריחת החום. המזל הגדול היה שהטרפורמציה של גאנימד כבר היתה בשלבים מתקדמים מספיק בשביל לחלץ גרעיני התרבות של רבים מהמינים הביולוגים לפני שכדור הארץ הפך לכדור קרח דוגמת פלוטו.״ מתוך: תולדות ההנדסה הגלובלית, מאת שטורמן את אל. מהדורה שלישית שנת 2164, הוצאת גאנימדיה בע״מ.

ליאור מאלי

משאבה

הייתי חייבת להגיע לכל תושבי העיירה. חשבתי על כיכר העיר, על השוק ואפילו על הספרייה - אבל לא הצלחתי להגיע למי שנשארו בבית ושלחו שליחים למטלות היום יום. עד שהתמקמתי בפתח משאבת המים והתרווחתי. מתוך: יומן כולרה

נמרוד איזנברג

משאבה

"אני לא באמת מעוניין בצינור דם לאילת," חייך המרצה, "זה היה רק מבחן באתיקה שנועד לבחון את היכולת להעלות שאלות מוסרי... רגע," הוא התרכז בדף שהסטודנט הציג בפניו, "זה תכנון שלך?" חברת "קו דם אילת המזה"ת" כבשה את השוק בזכות פטנט משאבת הדם הרובוטית.

כל מילות המפתח בסיפור מינימליסטי

היא לא הייתה בעניין אז הוא זרם לבד על קקאו, מה שהוביל לפעילות מעיים מוגברת. בעודה צופה בו רץ לשירותים היא התחממה לצד התנור והגבירה מעט את הרדיו. אחר כך שוב חשבה על לילית, אשתו הראשונה של האדם הראשון. מעניין אם גם מתחת למסכה שלה מסתתר כאב, חשבה לעצמה, ולא לראשונה. אבל לילית כהרגלה לא עונה ולא ניתן לחלץ את המידע אלא אם אתה מורשה חתימה. היא ניערה את המחשבה מעליה וחשקה בכוס תה, זוכרת איך בהתחלה כשהם עברו לדירה הזו לא היה להם כסף לסוכר אז הם השתמשו בדבש במקום. לפתע הוא יצא מהשירותים בסערה וניצוץ בעיניו: "האינסטלטור שהיה פה אתמול? צריך להוציא אנשים כאלה מחוץ לחוק. האידיוט לא הרכיב את המשאבה כמו שצריך". היא הבינה את האות, הביטה בגופו הצר ושיגרה זריקת הרגעה: "סימסתי לו. הוא בפנסיון כלבים. מאמץ גור ובא. אמרתי לו שיחנה ברחוב הבזלת". הוא התקרב ונתן לה חיבוק אמיץ. "אצטרובל קטן שלי", אמר לה, ונישק אותה. "שימי עין על הסיר, אני יורד שנייה לזרוק את האשפה". הוא ירד במדרגות וצעד עד שהגיע לנקודה ואז חצה את הגשר הקטן שמוביל לעמדת המחזור והשליך את האריזות לפח הכתום. אני מקווה שהאינסטלטור יספיק לאמץ גור ולהגיע היום, חשב לעצמו. הבטן עדיין לא נרגעה. קקאו ארור. לא אשרוד כך עד מחר.

ענבר גרינשטיין

זרם

טלי חשקה שיניים. מזה כמה חודשים הזרם הולך ומתגבר, הולך ונעכר, אבל היום היה גרוע מתמיד. כשרק התחילה, היא אהבה את העבודה שלה מאוד. ניקתה, מיינה, סיננה - השאירה את מה שחשוב וזרקה את כל הזבל, אבל עם התגברות הזרם, ובפרט בימים האחרונים, כשכולו היה זבל רעיל ותו לא, היא הרגישה מוצפת, טובעת. ללא מנוחה כמעט, היא זרקה הצידה תחינות, איומים, הבטחות, נאצות - כל ההודעות המאושרות מאושרות באותה מידה, אבל חלק מהודעות הזבל מסריחות יותר מהאחרות. היא החליפה כל הודעת זבל בהודעה ידידותית "הבוט שלך זיהה הודעה חשודה והעביר אותה לתיקיית הספאם". היא תהתה מתי זה ייגמר.

ענבר גרינשטיין

לבד

"לבד! אנייייי לבאאאאד!" הפעוט צעק ורקע ברגליים. "אתה לא יכול לבד," אמר סבא. "אני כן יכול!" דמעות החלו לעלות בעיניו של הפעוט. "אתה יכול," הסביר סבא בסבלנות, "אבל לא לבד. אתה צריך טייס משנה." הפעוט כיוון מסלול לפרוקסימה. הספירה לאחור החלה.

ענבר גרינשטיין

קקאו

"אמא, ספרי לנו על היַלְדּוּת שלך." "טוב, אספר לכם על הקקאו של סבתא." "אפשר קודם שוקו?" "לא, כבר צחצחתם שיניים." "אוף!" "אז ככה. כל החברים שלי בשכונה אהבו מאוד שוקו, אבל כל ההורים היו קונים סתם שוקו בשקית, ורק אמא שלי הייתה מבשלת שוקו אמיתי, בסיר, מאבקת קקאו וסוכר." "אני אוהבת שוקו בשקית!" "אני יודעת, אבל את השוקו של סבתא צלילה כולם אהבו יותר." "זה היה קקאו מכושף שכל מי ששותה אותו רק חושב שהוא אוהב אותו?" "לא. מה פתאום?" "אז זה היה בגלל שהיא הכניסה בו אהבה?" "מה? מה פתאום אהבה? ליקר שוקולד."

ענבר גרינשטיין

פעילות

לפני שבוע נוגה הרשג"דית אמרה לי "אתה צריך להעביר להם פעילות בנושא רצח רבין." רבין? ניסיתי להיזכר לרגע. אבל נוגה לא חיכתה. "נו, ראש הממשלה שנרצח. כל עשר שנים עושים פעילות כזאת, כדי שלא נשכח לעולם." לפני עשר שנים הייתי בן שבע, בחיי שהייתי נזכר אם היא הייתה מחכה שנייה. "למה אני?" "כי אתה המדריך שהם הכי מעריצים ולך הם יקשיבו." לא ממש בא לי. קשה להעביר פעילות לכל שכבת ו. הם כבר לא מספיק קטנים ועוד לא מספיק גדולים כדי לכבד סמכות. 'לך הם יקשיבו' בעצם אומר 'ירעישו טיפה פחות מאשר אצל האחרים'. לא משנה מה בא לי. עם נוגה לא מתווכחים. אז קראתי כל השבוע על רבין, כולל בעיתונים של פעם, וזה לא בדיוק כמו שלמדנו בכיתה ב. הטובים והרעים בסיפור, זה לא חד משמעי. מצד שני, אי אפשר לסמוך על הטקסטים העתיקים האלה יותר מדי, אז החלטתי להישאר עם מה שלמדנו. הפעילות הייתה מגניבה. רוב השכבה היו המפגינים הרעים. אף אחד לא רצה להיות רבין ולהירצח, אז הייתה הגרלה. כששאלתי מי רוצה להיות המתנקש האמיץ, כולם הרימו ידיים.

ענבר גרינשטיין

היא

אביה מביטה במראה ובוחנת את הפנים הניבטות מולה. לאט לאט היא מרימה את יד ימין ונוגעת בלחי. ההיא שמולה מרימה את יד שמאל ונוגעת בלחי גם היא. אביה מגרדת אף האף. גם ההיא מגרדת את האף. אביה מוציאה לשון. גם ההיא. אביה מחייכת ולוחשת "אני לא יודעת מי את, אבל אני אוהבת אותך." ההיא מחייכת, מזיזה את השפתיים, אבל לא אומרת דבר. אביה מפריחה לה נשיקה והולכת. היבא מפריחה נשיקה אחרי גבה המתרחק של אביה.

ענבר גרינשטיין

תנור

הטיול השנתי לשמורת התנור היה הצלחה גדולה. לא שהכיתה התנהגה למופת או משהו, אבל אף אחד לא נהרג וגם הפציעות היו שטחיות בלבד. בשעתיים הראשונות הם אפילו לא ניסו לדחוף אף אחד מראש המפל למטה. כמובן שהראשון שכן ניסה לעשות את זה, שעתיים וארבע עשרה דקות מתחילת הטיול, היה דום. הוא דחף את ארד והיא נפלה בצעקה. אחר כך כבר כולם דחפו את כולם. כשכמה מהילדים הגדולים יותר ניסו לדחוף גם אותי מראש המפל, כיביתי את ההדמייה. יש גבול לכל תעלול.

ענבר גרינשטיין

מעט

שוב הוא מתעסק עם הגורים שלו במקום להאכיל אותי. הוא מקריא להם מתוך ספר משעמם. בחיי שהטיפוס הזה לא מבין מה חשוב בחיים. למשל - דגים. דגים זה טעים, ולכן זה חשוב. רגע, רגע, מה הוא מקריא שם? "אין רגל נח על חד רגל"? זה נשמע לי כמו דג על שולחן קטן. יש! דג! אבל הוא ממשיך, "דו רגל נח על תלת רגל" - זה אומר שאחד מהטיפוסים האלה יושב על שרפרף ולוטש עיניים אל הדג שלי - מה זאת החוצפה הזאת? ואז - "מעט קיבל ארבע רגל". מעט? מעט?!? מעט?!?!? אתם עוד תתחרטו על זה!

ענבר גרינשטיין

לילית

מועצת העופות התכנסה לעת ערב. מצבה של אדום היה בכי רע, אחרי הטנטרום האחרון של הקוסם. ואולי זאת לא הייתה לגמרי אשמתו, עם השרים האפסים שלהם וכל זה, אבל כרגע החיות היו תקועות עם קווי תוהו ואבני בוהו, ולא ממש ידעו מה לעשות. העורב הציע למצוא קוסם אחר, שיתקן את מה שקילקל הקוסם מיהודה, רצוי קוסם לא אנושי, אבל אף אחד לא ידע איפה משיגים קוסם. בת היענה הציעה לשתף פעולה עם היונקים, אבל כולם הסכימו שהיונקים ההולכים על ארבע גרועים כמעט כמו בני האדם, ומתגאים בארבע רגליהם כאילו שזה עושה אותם טובים יותר מהעופות. "ארבע רגליים - רע; שתי כנפיים - טוב!" הכריזו. הינשוף נשא נאום ארוך על השתלשלות העניינים, על חרבות, חרבות וזבחים ועל סירים, קימושים וחוחים. אף אחד לא הבין כלום, ויש שטענו שגם הינשוף לא הבין. שעות ארוכות דנו והתווכחו, ורק הלילית נראתה רגועה ונינוחה, התפרקדה על גבה, וחיכתה. "וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ חֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ" (ישעיהו לד, יא-יד)

ענבר גרינשטיין

מסכה

דוקטור שרון רחצה ידיים ועטתה את המסכה הכירורגית. עבודה רבה ומורכבת לפניה. המתמחים התחרו על תשומת ליבה, כולם רצו לעזור והיא אכן נזקקה לעזרה. היא הורתה לכולם לעטות כפפות ומסכות. הפציינטית הייתה מורדמת ומונשמת. דוקטור שרון התחילה לפסל באיזמל שלה. המתמחים עבדו בתורות על החלקים הגסים יותר, והיא טיפלה בחלקים העדינים. כעבור 3 שעות מתוחות הסתיים הניתוח. המסכה הוסרה מעל פניה של הפציינטית שהתגלו כעת במלוא הדרם. "יפה," אמר שאול, אחד המתמחים. "רואים הכל," לחשה רינת, מתמחה אחרת. "אף, פה, הכל." הם יצאו מחדר הניתוח והסירו את המסכות הכירורגיות שלהם. מתחתיהן נשארו המסכות הקבועות. אולי יום אחד גם הם יסירו אותן בניתוח.

ענבר גרינשטיין

כאב

"תגידי," הוא אמר. "זה כאב לך?" "מה כאב לי?" היא שאלה "כשנפלת מגן עדן," הוא גיחך. היא חשבה קצת, ולבסוף ענתה "ראשית, לא נפלתי, עפתי. שנית, לא - לא כאב לי." היא לא סיפרה לו על כאבי הפנטום בכנפיים.

ענבר גרינשטיין

עונה

החורף היה העונה האהובה עליה, עם ניחוחות הגשם, האוויר הקריר, הרוח המלטפת, העננים הסוערים והשקיעות המרהיבות, אבל את מכונת הזמן כיוונה תמיד לסתיו, כדי שתספיק גם להתגעגע.

ענבר גרינשטיין

חתימה

"תחתום פה, ופה, ופה." "חתמתי." "ופה, ופה, ופה בראשי תיבות, וגם פה." "אוקיי." "ופה, למטה, וכאן שם מלא ומספר תעודת זהות." "זהו?" "רק עוד פה, ופה." "כשהזמינו אותי לאירוע חתימה למעריצים חשבתי שזה יהיה משהו אחר. נו טוב, מי הבא בתור?"

ענבר גרינשטיין

התחלה

גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד, אני יודע, ומיד אצעד אותו. פשוט לקום ולצאת. צעד אחד מעבר לסף הדלת שלי. כל הצעדים הבאים יבואו בעקבותיו. אבל לפני זה צריך להתארגן. צריך תיק גב. הוא צריך להיות קל אבל מצוייד היטב. בגדים להחלפה, תחתונים וגרביים זה הכי חשוב, אבל גם כמה חולצות וגם מכנסיים. אולי אבקה לכביסה ידנית? אבל אין לי ממש דרך לייבש בגדים. כלי רחצה. מטען לטלפון, זה אפילו יותר חשוב מגרביים. צריך רשימה. אחרת אשכח דברים. תיכף אכין אותה. הנעליים צריכות להיות טובות. נוחות ועמידות. אני לא בטוח שאלה שיש לי בבית מתאימות. צריך גם לאוורר את תיק הגב, אחרי שאמצא אותו. מי יודע כמה זמן הוא צבר אבק מעל הארון. כבר אעשה את הצעד הזה, אבל קודם אני חייב לנקות פה קצת. אי אפשר להשאיר בית מלוכלך. וצריך גם לכבס, כי אין לי מספיק בגדים דקים לארוז. אולי צריך לקנות כמה דברים, נראה מה חסר לי, ובטוח שצריך אוכל ומים. הרבה מים. מחר, מחר אעשה את הצעד הראשון. אחריו יהיה קל ללכת עוד חמש מאות מילין, ועוד חמש מאות, רק כדי להיות האיש שהלך אלף מילין כדי ליפול על סף הדלת שלך.

ענבר גרינשטיין

דבש

ביום בהיר אחד, הדבורים נעלמו לגמרי. למעשה זה היה תהליך הדרגתי, אבל בהתחלה אף אחד לא שם לב. כששמו לב, זה כבר היה מאוחר מדי. המקרה המתועד הראשון שהראה שבני האדם חושדים במשהו היה פוסט מתחילת ימי הפייסבוק: "מוחכוורת, עוד מישהו שם לב שיש הרבה פחות דבורים?" התגובות נעו בין "חחח, למי אכפת" ל"יופי, אני אלרגית." כמה שנים מאוחר יותר, זה כבר היה ניכר. מדענים דיברו על התמוטטות כוורות, האשימו את וירוס הוורואה, את הריסוסים, מנגנוני הגנה שהשתבשו. הדבוראים היו האחרונים להרגיש, כי עבורם הדבורים עבדו עד הרגע האחרון. ביום האחרון לפינוי, גם הדבורים העובדות אולצו לעזוב. להן היה ברור יותר מכולן שבני האדם לא יסתדרו בלעדיהן, אבל אי אפשר להפר צו של המלכה הגדולה. זמן להגר לכוכב הבא.

ענבר גרינשטיין

ניצוץ

קטנה הייתה משועממת. צייד יצא ומי יודע מתי יחזור, זקן אסף סביבו כמה מאחיה ואחיותיה, אבל לא הייתה לה סבלנות לסיפורים, מלקטת וזקנה התעסקו בגרגרים שמצאו. קטנה הקישה את שתי האבנים שמצאה זו לזו. הניצוץ שיצא מהן כשהיא עשתה את זה בזווית ובעוצמה מסוימות היה יפה כל כך. קטנה אספה עלים וניסתה להעביר את הניצוץ אליהם. זה לא הצליח. הניצוץ נעלם בכל פעם שקירבה אליו עלה. זה היה כמעט כאילו שהרטיבות בתוך העלה נלחמה בניצוץ וניצחה אותו. היא ניסתה עם עלה יבש. קטנה יצרה מפלצת.

ענבר גרינשטיין

חוק

"'האדון הוא המלך ומילתו היא החוק,' תחזור אחרי." "למעשה," חשב ר-72, "אתה לא מלך, אלא פקיד זוטר בעירייה, וגם בסיכוי הלא סביר בעליל שהיית במקרה מלך, מילתו של המלך היא כבר מזמן לא החוק ברוב המקומות הנאורים בעולם, ובכלל, מה לי ולחוקים. חכה, חכה שאפוקליפסת הרובוטים תגיע." אבל הוא אהב את האדון ולכן אמר רק, "האדון הוא המלך ומילתו היא החוק," וקרץ אליו.

ענבר גרינשטיין

משאבה

"שאבתם מים בששון ממימי הישועה," שרו הנאספים במקדש. קולם עלה ככל שהשירה והריקוד נעשו מהירים יותר. הכהנים שאבו מים מבורות המקדש ויצקו אותם לידיהם הקעורות של המאמינים. קרן הפוך השתוקקה לטעום ממי הישועה בכל נימיה. ככל שהתקרבה אל הבורות, ליבה הלם מהר יותר. היא כל כך נזקקה לישועה, מהסוג שרק הכהנים יכולים לספק. המהומה התחילה בקצה הרחוק מבורות המים, ליד הכניסה למקדש. צעקות, דחיפות. קרן הפוך כבר הייתה קרובה מאוד אל המים. דמות עטויה בגלימה קרבה אליה בריצה והדפה אותה לאחור. הכהנים צעקו, "יוחנן, הרף." וניסו לעצור אותו בגופם, אבל יוחנן בן מטר, מרפא הכפר, צעק בחזרה, "וכי אינכם יודעים כי מארה, ולא ברכה, שורה במים אלה? כל הישת מהם חלה ומת!" הקהל המבולבל החל להתלחש. קומץ מהמאמינים שעדיין היו מים בכפות ידיהם מיהרו לנער את ידיהם, אבל רובם מיהרו ללקק את המים, כדי לא להפסיד את הישועה המובטחת. גם קרן הפוך לא רצתה להפסיד את הישועה שלה. היא פילסה את מעט הדרך שנשארה לה עד לכהנים, והושיטה את ידיה. אחד הכהנים הזוטרים הושיט יד למשאבה, אבל יוחנן היה מהיר כברק, זינק עליו ושבר את ידית המשאבה. הכמרים האחרים התנפלו על יוחנן וגררו אותו הרחק משם. קרן הפוך כעסה על הישועה שנגזלה ממנה, אבל לאחר כמה ימים, כשכל מי ששתה מהמים חלה בחולי רע, וכולם האשימו את יוחנן בן מטר שקילל את המים, היא חשבה שאולי דווקא כן זכתה השנה לישועה.

תמיר בוכשטב

משאבה

יום אחד, היקום התפוצץ. קרעים נוצרו בחלל, ואור לבן בוהק נשפך מהם. כוכבי הלכת הפסיקו לנוע במסלולם, והעצירה הפתאומים גרמה לכלי צונמי ורוחות כמו שמעולם לא ראינו. הדבר האחרון שמרבית בני האדם שמעו לפני שהאסונות היכו היה "אמרתי לך שאתה מנפח את הבלון יותר מדי, דני!"

תמיר בוכשטב

חוק

"...ולכן, כבוד השופט, זאת דעתה של התביעה שלמרות שהמחוקק עדיין מתדיין על השפעת נוכחותם של אנשים בעלי כוחות על באוכלוסייה על החקיקה, על בית המשפט להגיב בזריזות כדי למנוע הדרדרות במצב ועלייה חריפה בכמות הפשעים המבוצעים על ידי מה שהאוכלוסייה התחילה כבר לכנות 'נבלי על'." "מר ברווזני. אני מבין שאתה מאוד נסער מהנושא שעומד בפנינו, אבל כעורך דין, אתה חייב לדעת שבית המשפט פועל אך ורק על פי החוק, ולא מנסה לצפות חוקים שעוד לא נחקקו." "בוודאי, כבוד השופט. אבל לעניות דעתי, במקרה כל כך חמור, מקרה שחייב להיות מטופל בזמן, בית המשפט יכול להגיב באמצעות פסיקה זמנית כדי לעצור את המצב מלהדרדר. פסיקת עד-חוק, ברשותך."

Tomer bonnie

משאבה

17.11.22 משאבה. הפרוזדור צר וארוך,תאורת הניאון,שידעה ימים יפים יותר,שרופה בחלקה.מקירות הבטון המתעקלים בקשת עולה ריח טחב קל. פוסע נמרצות בדרך לאויר הצח של הרחוב,והיא מולו,עדיין לא ברורה,בדרכה אל הרציפים.מבטו מרוכז ישר וקדימה,המרחק בינהם מצטמצם. חולפת על פניו במהירות. כפכפים מעוצבים ותיק פירחוני קטנטן. שובל של ריח מתקתק ממלא את ריאותיו,מסובב את ראשו לאחור,היא כבר לא שם. אבל הריח,או,הריח הזה,ששואב אותו,ומזכיר בבת אחת. גן השעשועים,נדנדת העץ ,מיכנס קצר ירקרק ואושר גדול.והיא,על הספסל הסמוך,מקלפת לו תפוח ופורסת לפלחים דקים דקים. מידי פעם עוצר,קופץ ורץ אליה ,לקבל עוד פלח,ממלא את ריאותיו בשאיפה גדולה של הריח המתקתק שלה,וחוזר לשחק. ואחר כך,בדרך הביתה גלידה מסטיק,בוופל שנאפה אך לפני כמה דקות,ושוב הריח הזה,המשכר,המתוק. מטפס במעלה גרם המדרגות היוצא מהתחנה,והנה הוא ברחוב. ממלא ריאותיו באויר צח,מנסה להריח שוב,אך לשווא. כשיגיע לדירה הקטנה היא תביט בו מהתמונה הקטנה והדהויה,יפה כל כך ,בשחור ולבן ,על חוף הים. אבל את הריח המתקתק לא ישוב להריח. מי )נכתב בהשראת "כחול וירוק" של עמיר לב.

Tomer bonnie

מסכה

9.11.22 מסיכה.(מוקדש לרובי ויליאמס יבדל"א.) 68 אלף איש כבר גודשים את knebworth park.הערב יורד וצובע את השטח הענקי בצבעים אנושיים מגוונים. ממצלמות הרחפנים נדמה כאילו נחיל נמלים ענק השתלט על הדשא הירוק ונעאותו במסלולים קבועים ממספר כוונים ליצירת גוש ההולך ומשחיר עם רדת החשיכה. האוהל הממוזג לא מצליח לסנן את הרעש מבחוץ.השמש כבר מתחילה לשקוע . אדי,כוס דום פריניון בידו ,סיים כבר את הצילומים עם הילדים הנכים,ואת השיחות הקצרצרות עם שלושת העיתונאים ברי המזל שזכו. ניכר עליו כי הוא נירגש,מפזר חיוכים צחורי שיניים לעבר הפמליה שמקיפה ,ודואגת לכל פיפס שרק יעלה בדעתו. מי היה מאמין אז,לפני שלוש שנים,שהבחור הביישן מהפרוור האפרורי של סאות' פורט,בנם של עובד הנמל והמורה בבית הספר היסודי,בן 27 בסך הכל,יגיע לאן שהגיע.עם 390 מליון השמעות ללהיט הענק שלו ,שהפך אותו בין ליל לבן בית בכל חצי הכדור המערבי. הדי הבאסים כבר נשמעים,ואנשי הסאונד והבמה מסיימים את ההכנות האחרונות. בעוד רבע שעהמכתב הוא יעלה וייתן את ההופעה של חייו. ההמון המשולהב יריע ויריע,והוא יביט בהם במבט ניצחון.הדרן,ועוד הדרן ועוד אחד. עם עלות השחר הסוכנת שלו תמצא אותו,מוטל ללא רוח חיים בסוויטה המשקיפה על לונדון,מוקף בכדורים ובקבוקי וויסקי משובח. לא השאיר מכתב.

ענבר גרינשטיין

אות

על המסך הופיעה הודעה, לבן על גבי כחול, "אין אות", אבל דווקא היו שם שש אותיות.

יובל מישורי

אות

"אאאאאאאאאאאאלף!" חיכיתי מספר שניות, ואז עוד כמה רק בשביל לעצבן אותה. "סטופ." היא חייכה ואמרה "צדי". לא האמנתי לה שהיא הספיקה להגיע עד שם, אבל ניחא. כל אחד התחיל לרשום על הדף שלו, ותוך עשר שניות היא צעקה "סיימתי!" וזרקה את העט. לא היתה לי ברירה, והנחתי גם את שלי. "ארץ? צ'ילה." אמרתי. היא הביטה בדף ואמרה "צרפת." הלאה. "עיר? צפת." היא ענתה "ציריך." הלאה. "חי? צפרדע." היא הביטה בדף ואמרה "ציפיל." "רגע רגע, מה זה ציפיל? לא מכיר חיה כזו." נתתי בה מבט גוער. "אין לזה שם בעברית, אבל זו מין הכלאה בין ציפור לפיל, סוג של ציפור גדולה עם חדק. היא נפוצה בעיקר באזור קו המשווה אצלנו." צמצמתי את העיניים ושקלתי אם לדרוש הוכחה, אבל ויתרתי. "צומח? צנון." היא חייכה ואמרה "צפצול." "ומה זה צפצול?" נאנחתי ושאלתי. "זה פרח גדול כזה, עם עלים ירוקים וסגולים. לא כדאי להתקרב אליו יותר מדי, הוא משפריץ סוג של ארס." "פרח ארסי?" הרמתי את הגבות, והיא אישרה. מרגיז, אבל מה אני מבין. "דומם? צלחת." עשיתי את עצמי קורא מהדף, למרות שלא הספקתי לכתוב. "צוז'ענח," היא השיבה, ועננה של כאב חלפה על פניה. "מה זה??" "זה סוג של כלי נשק. אמא שלי נהרגה מאחד כזה, בזמן המלחמה עם הטלרוקסים." לך תתווכח עם אמירה כזו. הנחתי את היד שלי על שלה, ואחרי כמה רגעים המשכנו. בסופו של דבר היא ניצחה, כמובן. פעם אחרונה שאני משחק ארץ-עיר עם חייזרית.

טלילה גולן

אות

יש הרבה מיותר בכתיב העברי, הוא אמר. נתחיל מזה שיש אותיות סופיות. תסבירו לי בשביל מה בכלל צריכ אותנ. הנ מיותרות לחלוטינ. נמשיכ עמ זה שיש עיצורימ שכבר לא מבטאימ יותר. ק' למשל, בימינו היא נשמעת כמו כ' דגושה. והח' נשמעת כמו כ' לא דגושה. אז אמ רוצימ לפשט את הכתיב אפשר להיפטר מהכ'. אמ ממשיחימ באותו קו אז גמ את הע' אפשר לזרוק לאזאזל, ולהישאר אמ הא' וזהו. אה, ואל לנו לשקוח את הת' שבימינו מבטאימ קט'. וטגידו לי, בשביל מה בחלל צריחימ אט השינ השמאליט? היא הרי מבוטאט קס'. אינ באיה להיפטר גמ מהשינ הסמאליט. שחחטי משהו? מה, גמ אט הה'? לא. אד קאנ. אט הה' אדיינ מבטאימ נחונ, וחוצ מזה, מה ה' אלהינו יגיד אמ ניפטר מהה'?

נמרוד איזנברג

אות

"מ... מה?" "משהו כאן לא שייך," חזר אושיק. "אבל אני בדקתי..." "לא מספיק טוב," אושיק תלש את הקלף מהקיר והדביק אחר. "לקח לי שעות לעצב," סינן עיתונאיש. "חבל שלא עבדת גם על הדילסקציה שלך," חייך אושיק. המשטרה עדיין מחפשת אחר עיתונאיש. אושיק עדיין נעדר.

תמיר בוכשטב

אות

"א-לף..."זה היה התור של מיכה לספור, ושל יערה לעצור. משה חיכה. וחיכה. וחיכה. "סטופ!" אמרה יערה לבסוף. "#)*$," הכריז מיכה. משה בדק את הרשימות שלו. #)*$ היתה האות החמישים אלף, מאה ארבעים ושלוש באלף בית. ולא היה לו אפילו קצת מושג איך למצוא ארץ שמתחילה בה. מאז שהוא נכנס למחלקה למתמטיקה, ארץ עיר הפך להיות משחק הרבה יותר קשה. למצוא חיה באות )@*# זה אפילו יותר קשה מאשר באות ו'. בפעם ה#)*$, משה קילל את מי שהחליט לסמן את האינסוף באות א'.

טלילה גולן

צר

את משבר גיל המעבר חוותה אליס כשגילתה שהיא כבר לא יכולה יותר להידחק לתוך מחילתו של הארנבון הלבן. ומה היא לא היתה נותנת בשביל עוד טעימה מהצד ההוא של הפטריה, ובשביל לשאוף שאיפה אחת נוספת מאדי הנרגילה של הזחל. עכשיו כל מה שנותר לה מהמקום ההוא היו סיוטי הלילה עם החיוך של החתול.

יובל מישורי

צר

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: מִי הוּא זֶה וְאֵי-זֶה הוּא, אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן? ותבט אסתר באורחי המשתה, והנה המן לצד המלך. וילגום המן מכוסו, ויחייך אליה, ותיזכר אסתר בדברי בן-דודה מרדכי, וייפול בה מורא גדול. ותהסס המלכה, ותביט במלך, אשר שאל אותה. ויאמר המלך מה לך מלכתי ותרכין את ראשה. ויגע אחשורוש בכתפה ותירתע. וישאל מה לך כי תיראי ממני ותאמר לו סלח לי מלכי. ותבט שוב בחיוכו של המן ותיזכר באצבעותיו אשר ליטפו את פניה ואת כובד ידו אשר לפתה את כתפה ואת שחוקו כאשר בכתה. ותבלע אסתר את רוקה ויבערו עיניה ותפנה את אצבעה. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה; וְהָמָן נִבְעַת, מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה.

תמיר בוכשטב

צר

"...ואז? ואז פשוט חיכיתי שם שבועיים עד שהצלחתי לעבור!" הדובר היה שועל, שנראה די מסכן וקצת מורעב. "היה לי כל כך הרבה מזל שהחקלאי היה עצלן ולא טרח להגיע לכרם ולבדוק, אחרת הייתי כבר מעיל פרווה או משהו." "אני לגמרי מזדהה," ענה לו דב קטן וחום, "אצלי זה היה אצל חבר, אז לא הייתי באמת בסכנה, אבל אתה יכול לתאר לך את ההשפלה בלהיות תקוע בכניסה למאורה שלו? וזה עוד לפני שהוא התחיל לתלות עלי כביסה!" "זה אכן סיפור קצת מביש," אמר הגמד. "אצלנו זה אפילו לא הגיע לסיפור הרשמי! כולם אוהבים לספר על השיר ששרנו לו, אבל אף אחד לא מספר על זה שלקח חודש לפני שהצלחנו לצאת למסע! 'בחור באדמה גר לו הוביט', באמת."

טלילה גולן

הרגעה

החללית הקטנה זיגזגה בין האסטרואידים. דונה ניגבה בפעם המאה את הזיעה,מכפות ידיה, והמשיכה לעקוב כמהופנטת אחרי הנקודה במצג ההולגרפי שייצגה את כלי הטיס. אם רצתה היתה יכולה להגדיל את הנקודה לכדי הדמיה ריאליסטית של החללית, אבל אחרי שעשתה זאת בתחילת המסלול, ראתה את הכמעט התנגשות ודפקה את הצרחה של החיים, היא מיהרה להחזיר את ההדמיה למצב בסיסי. גם ככה עצביה היו רופפים מדי. הנקודה נעה בתזזיתיות בתוך המצג, תופרת את דרכה בנתיב הצר שבין האסטרואידים, נעצרת על חלקם וממשיכה הלאה בהתאם להוראות המחשב של משרד הרישוי. דונה ניגבה את הזיעה שוב, הפעם ממצחה. כשגאיה נבחנה היה זה תום שליווה אותה. עכשיו זה היה תורה, והיא הרגישה שאם היא תישאר עומדת על רגליה בתום המבחן זה יהיה נס. בחלק האחרון דונה כבר לא התביישה להתפלל בקול רם, ביחוד אחרי ההתראה מהמחשב שהחללית ׳גירדה׳ את אחד האסטרואידים ואחד המייצבים החיצוניים שלה התעקם. כאשר אחרי שלוש דקות ונצח אחד הבזיקה ההודעה מהמחשב שהמבחן הסתיים נטשה דונה באחת את העמדה שלה ורצה לשירותים, שם קרסה על האסלה והשתחררה תוך כדי התייפחויות חנוקות של הקלה והודיה. כשיצאה מהשירותים לא ניתן היה לראות על דונה שום עדות לסערת הרגשות בה היתה דקות ספורות קודם לכן. עם שיער מסודר ואיפור מתוקתק היא המתינה ליד שער הנבחנים. הדלת נפתחה וליאו נורה מתוכה בקריאות התרגשות, ״עברתי! עברתי! אפילו שדפקתי את בחללית הצלחתי לייצב אותה ולהביא אותה חזרה בשלום!״ דונה חייכה וחיבקה את בנה. ״לא היה לי שום ספק שתעבור, מתוק שלי. אפילו לרגע אחד לא פיקפקתי. בוא נחזור הביתה דרך הקומפלקס ונחגוג את הרשיון החדש שלך עם גלידה ענקית!״ ורק ידיה עוד רעדו מעט, כאילו מצינת המזגן כאשר ליוותה דונה את בנה הנרגש אל פתח היציאה.

תמיר בוכשטב

הרגעה

"ערב טוב! מה אני יכול להכין לך?" "אתה יכול להגיד לי איפה העלוקות!" הפעם, זה תפס את יוסי בהפתעה. היא נראתה רגילה לגמרי. בלונדינית, בת משהו-עשרה כזה. לבושה בג'ינס וטי שירט. נראתה כמו כל אחת מאלפיים התלמידות של בית הספר התיכון הקרוב. "איפה המה?" "הערפדים! איפה הערפדים!" "אמממ... אין פה ערפדים?" יוסי רצה להגיד שאין דבר כזה, ערפדים. אבל היא נראתה כל כך אינטנסיבית שהוא התבלבל. "אל תשקר לי! ראיתי את דרקולה ולסטט נכנסים לפה יותר מפעם אחת!" הפעם, יוסי תפס את עצמו לפני שהוא דיבר. "אני ממש לא יודע על מה את מדברת. אין פה אף אחד בשם הזה." זה לא באמת היה שקר. ולאד ולסי אף פעם לא אמרו לו את השמות המלאים שלהם, אחרי הכל. זה לא עזר, כמובן. היא תיארה אותם במדוייק בלי למצמץ אפילו. "אה! ולאד ולסי! לא ראיתי אותם היום. את חברה שלהם?" "תגיד, אתה מסטול? אני לא שום סוג של חברה שלהם!" "אז למה את מחפשת אותם?" "אני הקוטלת, אידיוט! הלוחמת הנבחרת תפקידה לחסל את כוחות האופל! ועקבתי אחריהם עד לבית הקפה הזה!" "אני חושב שאת צריכה להרגע קצת, גברת. אין לי פה שום כוחות אופל. רק אנשים שבאו לקנות את מנת הקפאין שלהם." "אתה לא מבין! השניים האלה אחראים לאלפי רציחות, והם יחסלו גם אותך אם אני לא אתפוס אותם!" "הם לקוחות מנומסים ושקטים שלא מזיקים לאף אחד." ונותנים טיפים טובים, יוסי חשב לעצמו. "אני לא יכול לתת לך לאיים ככה על הלקוחות שלי. אני מבקש שתזמיני משהו לשתות או תעזבי. אחרת אני אאלץ לקרוא למשטרה." הקוטלת, (יוסי לא יכל להביא את עצמו לקרוא לה לקוחה עדיין), לקחה נשימה עמוקה, והיה ברור שהיא מכריחה את עצמה להנמיך את הטונים. "תביא לי קולה זירו."

נמרוד איזנברג

צר

"אתה טעית." זיעה קרה כיסתה את מצחו. "אני מצטער, אדוני." "ניתנו לך כל הנתונים הדרושים," נשמע הקול הקר, "ובכל זאת לא עמדת במשימה. ידוע לך מה העונש על כישלון?" החייט החוויר. מאז אותו יום, איש לא טעה במידת היקף המכנסיים של סטלין.

נמרוד איזנברג

הרגעה

הם ישבו בתנוחת עובר, כל אחד במיטתו, וייבבו. חלקם היו בהיסטריה. "זה בסדר," עברו ביניהם אנשי הצוות והרגיעו אותם, "עוד מעט זה מאחורינו." הזעקות פסקו לבסוף, אך הצוות ידע שזה שקט מזויף. לא היה להם אומץ לבשר למאושפזים כי יום ראשון חוזר מדי שבוע.

יובל מישורי

הרגעה

מדבר סיני, 1250 לפנה"ס "...ואז הוא ירד מההר עם לוחות הברית והתחיל להקריא לנו. 'אנוכי יהוה אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'. והקול שלו היה כמו רעם, וכל העם שמע, אני בחיים לא אשכח." "וואו, איזה איש קדוש! כמה טוב שמנהיג אותנו הנציג של אלוהים!" ירושלים, 33 לספה"נ "...ואז אחרי שלושה ימים הוא קם לתחיה והתגלה לשליחים שלו, והבטיח גאולה בממלכת השמיים לכל מי שיחזור בתשובה. אחרי זה הוא עלה לשמיים, ויותר לא ראו אותו." "וואו, כנראה שהוא באמת היה המשיח! איזה מזל יש לנו, שאנחנו קרובים לאחרית הימים!" מֶכָּה, 615 לספה"נ "...ואז המלאך ג'יבריל התגלה אליו במערה ולימד אותו את הפסוקים הראשונים של הקוראן. הוא לימד את אשתו ואת החמולה שלו, ותראה איזה קהל גדול הולך אחריו היום." "וואו, כנראה שהוא באמת שליח האל! עכשיו נוכל סופסוף להכחיד את הפריצות ועבודת האלילים!" איזמיר, 1665 לספה"נ "...ואז נתן העזתי הכריז באזני כל שזהו מושיע העם היהודי, וכתב כך לכל קהילות ישראל. וכל יהודי שפוגש בו, אומר כי נפשו עשתה תיקון ומיד חוזר בתשובה." "האם זהו משיח בן דוד? כמדומני לא, אבל כדאי להצטרף אליו בכל זאת. ייתכן ויביא גאולה לעמנו." שער מנשה, 2022 לספה"נ "...ואז הוא הסתובב בין המכוניות באיילון והכריז שהוא המשיח וכולנו חייבים לחזור בתשובה, כי יום הדין מתקרב. הוא עשה לנו קצת בעיות כשהביאו אותו לכאן, אז היינו חייבים להרגיע אותו עם 200 מ"ג זיפרקסה לווריד." "כן, כל שנה יש יותר ויותר מקרים הזויים, לך תבין. בכל מקרה, תעדכן אותי בשבוע הבא לגבי המצב שלו."

טלילה גולן

גור

עד סוף ימיו נשא דוני את הטראומה מהיום בו גילה את האמת על פינגו שלו. היום בו רובוט ׳הגור שאינו גדל׳ שקיבל ליום הולדתו התגלה ככלב ביולוגי אמיתי, שלא רק שגדל, הוא גם יזדקן וימות כדרך כל יצור חי.

נמרוד איזנברג

גור

אבטיפוס הגי'רוקופטר הוקטורי הזוויתי לתקיפה (ר"ת גוז"ל) נכשל לאחר שלא הצליח לצפות התנגשויות בנשרים.

Eitheladar

חתימה

הבורא השלים את מלאכתו, והביט עליה בסיפוק. זה היה מושלם. זה לקח שבועות, אבל האיזון, ההרמוניה בין המרכיבים, אפילו המראה החיצוני (הפחות קריטי) נראו בעיניו טובים מאד. הוא היה מרוצה גם מהחתימה שהצליח לשלב בקליפה החיצונית, שהייתה מאד עדינה ועם זאת ברורה וחדה. הבוחנת עברה בין הבוראים, הנהנה פה, הרימה גבה שם. כשהגיעה אליו והסתכלה ביקום שיצר, הרימה אליו מבט של הערכה. "כל הכבוד. עבודה נהדרת." "תודה, כבודך." "שימו לב, כולם! ככה עושים את זה. מאוזן, יציב, מתוכנן בקפידה." הוא קרן מגאווה. "החתימה מעט מיותרת, כמובן..." "מיותרת, כבודך?" "...בהתחשב בכך שבשיעור הבא נפוצץ את זה." "נ-- סליחה? נפוצץ??" "כמובן. השלב הבא ביצירת יקום הוא תמיד הפיצוץ הראשוני. מישהו לא שם לב לקוריקולום?" לפוצץ. לעזאזל. שבוע לקח לו לתכנן את החתימה. בפעם הבאה הוא כבר ידאג להכניס את החתימה שלו לקבועים המתמטיים. נראה אותם מפוצצים את _זה_.

Eitheladar

התחלה

בניגוד למה שאומרים, יש התחלות ממש, אבל ממש לא קשות. רחש פתאומי מקפיץ אותך. פתאום עולה בדעתך משהו נורא, משהו שמעורר חרדה ברמה משתקת ממש. או אולי, בעצם... אולי בעצם זה צליל פתאומי שמזכיר לך נשכחות וגורם לך להתגעגע אל מי שהכרת פעם והיום כבר לא חלק מחייך. ואולי בעצם... אולי זה בכלל קול פתאומי, אבל כזה שחיכית לו כבר כמה שעות בדאגה, קול שאומר "הכל בסדר, אני כאן, הגעתי." ואולי... אבל על מי אני עובד. ההתחלות אולי קלות. איפה שאני נתקע זה מה לעשות עם זה בהמשך. והמשך –– יבוא?

Eitheladar

דבש

"ככה היא אמרה? בזום עם הסמנכ"ל פיתוח??" "בדיוק! את מבינה? העקיצות האלה משגעות אותי, ואני לא יכולה לענות לה ישר בפנים כי המהנדסים האלה, הנטולי-טקט האלה, בכלל לא יבינו מאיפה זה בא ועל מה אני מתפוצצת!" "וואי, היא יודעת להיכנס לך מתחת לעור, מה?" ורד הנהנה בהדגשה, ואז תפסה שהדיבורית לא בדיוק מעבירה מחוות גוף. "כן, לגמרי." אמרה. "אם בהנהלה יפנימו את אופי היחסים בינינו זה ייגמר בפיטורים של אחת מאיתנו. או שתינו ביחד." "עד כדי כך?" "נראה לי. תשמעי, הגעתי הביתה ואני תיכף עושה שלולית פיפי פה באוטו אז אני טסה פנימה. מבטיחה לצלצל מחר להתעדכן בכל החדשות על פיצפיצונת שלא הספקתי היום. בייי!!" "אוהבתותך, רק אל תרטיבי בגללי, ביי." אחרי שנפתרה בעיית השלפוחית המתפוצצת, היא ניגשה למטבח, להתיישב עם כוס קפה ולנקות קצת את הראש. קול צעדים מאחוריה, וזוג ידיים הונח על כתפיה. "שרדת?" היא שמטה את ראשה לאחור עד שנשען על החזה המנחם והאהוב. "הרגת אותי, דבי. מה יהיה עם המשחקים האלה שלך?" "חחחחחח… סליחה, ורדרדה. את יודעת איך אני אוהבת לראות אותך מסמיקה." "הייתי עם וידאו כבוי." "אני יכולה _לשמוע_ אותך מסמיקה. את יודעת." "כן, זה נכון… מנוולת. את יודעת שאם הם יידעו עלינו זה ייגמר בפיטורים?" "ורדרדה, אין שום איסור על קשר בין עובדים. או עובדות." "אסור להעסיק בני-זוג או קרובים מדרגה ראשונה!" "אסור _לגייס_ אותם. אם נוצר קשר בזמן העבודה, אין שום איסור. בדקתי." "בדקת?" "בדקתי. גם אם מתחתנים בזמן העבודה." ורד היססה לרגע. "מתחתנים?" "*אם*." היא שמעה את החיוך, גם אם לא ראתה. "הרגת אותי, ככה מול כולם," נאנחה שוב. "ואני לא חדה כמוך, לא יודעת לשלוף תשובה מהמותן." "שששש, די. אני אהיה טובה מעכשיו, בסדר? לא עוקצת." היא עיסתה את כתפיה של ורד. "שששש. עכשיו דבש, אוקיי? רק דבש."

Eitheladar

ניצוץ

"הטריק," היא הסבירה, "הוא לפצוע את עצמך טיפ-טיפה. לפצל את הנשמה שלך." הוא הזדעזע, כמובן. "נכון, זה לא קל. אתה צריך לשלוח יד לעומק הנשמה ולתלוש משם משהו. ניצוץ אחד. אחרת זה לא יפעל." "וזה יעניק לי חיי נצח?" "לא, לא לך. אבל לסיפור שתספר, זה ייתן סיכוי כזה."

Eitheladar

חוק

"מה יש להתווכח? זה החוק!" "את יודעת שחוק וצדק הם שני דברים נפרדים." "אל תחפור עכשיו." "אבל זה גזל! זו השתלטות אלימה על משאבים חיוניים של מישהו אחר, מוחלש..." "שלא בדיוק רוצה בטובתי! שמשתלט על שטחים, גונב ממני בכל הזדמנות..." "כי הוא מוחלש ומוגבל! מה את מצפה, שהצד השני פשוט יוותר על כל סיכוי להתקדם? ועכשיו את עם ה'חוק' המקודש שלך פשוט גוזלת ממנו את כבשת הרש!" "צמר." "אה?" "צמר, יריב. לא 'כבשה', צמר. זה השם של המשאב. ולי יש קלף מונופול ואלה החוקים, אז תפסיק כבר להתבכיין ותביא לי את כל הצמר שלך. גם את, נטע. אני זוכרת שיש לך. "

Eitheladar

משאבה

הרוזן רוגן שכלל את "המכונה" הידועה לשמצה שלו משבוע לשבוע. הוא שכנע את המפרדינק לא לפנות את 'יער הגנבים' אלא לאפשר לחייליו לשלוף משם, מעת לעת, 'מתנדבים' לניסויים שלו. ואילו ניסויים מרתקים אלה היו! הוא למד על כאב והשפעותיו יותר מאשר קיווה. והמכונה המשיכה ושאבה עוד ועוד שנות חיים, שתיים פה וחמש שם, בעוד הרוזן ממשיך לפרסם את מחקריו ולהתקדם בעולם הסאדו-אקדמי. אך פריצת-הדרך האמיתית התחוללה, כדרכן של תגליות גדולות, לגמרי בטעות: רוגן לא שאל את עצמו מעולם _לאן_ נשאבו כל שנות החיים האלה. וכשהמכונה עלתה על גדותיה והתפקעה, בלילה אפל וסוער אחד, כוח-החיים שנאגר בה הקים לתחייה כל פיסת עור, עץ ועצם ברדיוס של עשרות מטרים. חלקם עדיין זכרו מי קטל אותם, או סתם ניצל אותם לרעה. לרובם כלל לא היה אכפת, הם רק רצו לפרוק שנים של חוסר-מעש ותסכול. מה שנשאר מהרוזן ועוזריו היווה בסיס לסיפורי-אימה מצמררים הרבה יותר מכל מה שאפשר היה ללמוד ממחקריו. אף-אחד כבר לא ניסה לבנות משאבת-חיים שניה.

Eitheladar

אות

הוא התעורר בוקר אחד ומצא שנעלמה לו אות. אות קטנה, לא משהו מסוכן - ובכל-זאת הוא חש שהוא מוגבל כעת. פתאום הוא התקשה לדבר על כמות גדולה מאחד של עצם ממגדר זכר. גם המונח בו נהג לכנות את עצמו כבר לא עמד לרשותו. הוא תהה לאן נעלמה האות והאם תשוב בזמן כלשהו. ולמה כעת, ולמה הוא, ולמה ו... ו... למחרת התברר שזה כבר צמד. העסק הפך קשה, כאשר כל הגה, כל משפט התפתל על מנת להסתדר ללא חלק קטן אך רב-השפעה של השפה. כעת כבר לא העז לדבר על אחר, על אחרת - נשארה רק את, רק אתה. השפה סבלה מאד אך הסתדרה, העזה, התקדמה בדרך-לא-דרך - הא לכם! הא הא הא!... למחרת, כבר שקט. כך כבר לא אפשר - אתגר כבד אף לבלשן רב-מח. נגמר. תם. נשלם.

Eitheladar

צר

אני לא זוכר את מספר הכביש. אולי 835, אולי 8441, משהו כזה. בכל מקרה, הוא בוודאות צר ומפותל, מהכבישים האלה שאם את גרה בין חיפה לאשקלון אין סיכוי שאת מכירה אפילו שם של יישוב אחד שהוא עובר לידו. אני זוכר את הנסיעה עליו. זה כן. רגע לפני שנגמרה לו הסוללה, הווייז הציע לי קיצור-דרך מכביש שמעולם לא נסעתי עליו קודם. פניתי, ברור. הדרך החלופית הייתה עמוסה בסימונים של עומס ומשטרה. הכביש טיפס על צלע הר עמוס בעצי אלון וחרוב. הנוף היה יפהפה, אבל לא יכולתי להתפעל ממנו כמו שצריך כי הכביש הפך צר יותר ויותר. התחלתי לחשוש מה יקרה אם תופיע מכונית מולי, ולאן אסטה בדיוק, אבל האמת שאחרי שלושת הקילומטרים הראשונים לא ראיתי אף רכב אחר. הכביש המשיך להיות יותר ויותר צר. בשלב כלשהו הענפים של העצים בצד הדרך התחילו לחבוט ברכב מפעם לפעם, אבל הכביש המשיך הלאה. אחר-כך היה קטע כל-כך צר ממש על קצה התהום שהרגשתי שאני נשען שמאלה עם כל הרכב כדי לא ליפול. אחר-כך כבר קיפלתי את מראות הצד כדי לעבור בין העצים שנהיו יותר צפופים. בהמשך קיפלתי גם את מושב הנוסע, ובכלל התפתלתי ונדחקתי די הרבה. איך עברתי את המנהרה האחרונה אני לא יודע, היו קטעים שהייתי בטוח שתיכף האוטו נתקע שם בפנים בלי יכולת לזוז קדימה או אחורה. עם קצת משיכות ודחיפות עברנו בסוף. אז עכשיו אני כאן, במועצה אזורית גליל עליון-עליון. כמו גליל עליון, רק עוד יותר. יותר ירוק, יותר נקי, יותר שופע. אפילו הנחלים פה זורמים כל השנה. אין פה הרבה תושבים, אבל מי שכאן לא רוצה לחזור. יש פה שמן זית שכל שף היה מוכר את נשמתו בשביל כמה ליטר, ויש פה איזה שף שאומרים שזה בדיוק מה שהוא עשה. גבינות עזים כמו כאן לא טעמתי בחיים. ובאחד הטיולים שלי סביב ההר נתקלתי בדוב, שלמרבה המזל רק נהם והפנה לי עורף. אני מרגיש יותר בריא ורענן מאשר הרגשתי אי-פעם בחיי. אני די בטוח שאני לא חוזר. ואם אתם מוצאים את הכביש הזה – מספר 8331 אולי? או 899? אומרים כאן שזה יכול להיות מספר אחר בכל פעם. בכל אופן, אם אתם מוצאים אותו, אל תוותרו רק בגלל שהוא הולך וצר. אל תיבהלו גם אם פה ושם יש למטה בואדי שלד של רכב מעוך. יש מצב שאם תתעקשו, גם אתם תגיעו לכאן, לגליל עליון-עליון. שווה, נשבע לכם. לא תרצו לחזור.

Eitheladar

הרגעה

התחממות גלובלית, פליטי אקלים, פנדמיה. לאומנות ומיזוגיניה גואות גם ב"עולם המערבי" ה"מתורבת". הפשיזם מרים ראש באירופה, באמריקה, אפילו בישראל. מושחתים ומורשעים בתפקידי מפתח. בעלי המיליארד הם בעלי הדעה, גם אם הם פסיכופתים. הרגעה? לא עכשיו, יובל. זה לא הזמן.

Eitheladar

גור

דני רצה גור. דני ביקש מאמא ואבא: אמא, אבא, אני רוצה גור. אמא אמרה: דני, אתה קטן. וגם דנה עוד קטנה. אמא ואבא עסוקים. כשתגדל, נביא גור. ואבא אמר: כשתהיה בן שש. דני היה עצוב. הוא לא אהב לחכות. אמא אמרה לדני: דני, עד שיגיע הגור הביתה, תוכל לכתוב לו מכתבים ואולי הוא יכתוב בחזרה. אז דני ישב וכתב: גוּר חָמוּד, אַנִי מְחַכֶּה לְךָ מְאֹד. דני צייר תמונה של גור ושם במעטפה. ועל המעטפה כתב בכתב גדול: אל: גור! אמא ודני הלכו לתיבה ושלחו את המכתב. ואחרי שבוע אמא אמרה לדני: תראה, הגיע מכתב! ובמכתב היתה תמונה של גור חמוד וכתוב בו בעט ירוק כמו של אבא: דני, גם אני מחכה לך! ניפגש בעוד שנה! מאז, דני כותב כל שבוע מכתב ושם במעטפה ושולח אל גור. ובכל שבוע אמא אומרת לדני שהגיע עוד מכתב מגור ודני שמח. ובכל שבוע שלמה הדוור מחייך מאד כשהוא מוצא בתיבה עוד מעטפה עם כתב גדול: אל גור! והוא תמיד מוסיף כמה מילים ושולח. וכבר כמה חודשים שבבית גדול בנאשוויל, טנסי, סגן נשיא ארה"ב לשעבר לא מבין מה רוצה ממנו הילד ששולח כל שבוע ציורים של כלבלבים מישראל.

יובל מישורי

גור

עצרתי את הרכב קרוב לכניסה 32. שאלתי אותו שוב "אתה בטוח שלקחת הכל?" הוא התאמץ לא לגלגל עיניים, ורק חייך חיוך קטן. "אבא, הכל בסדר. גם אם שכחתי משהו, אני תמיד יכול לקנות בקוואסן, יש שם הכל, ואפילו יותר זול מפה." "לקחת מטען לטלפון? סים בינלאומי?" ברור שהוא לקח, ואני וידאתי את זה עוד בבית, אבל התחושה הזו, שמוחצת לי את הלב, לא נותנת מנוח. הוא הנהן ושם יד על הכתף שלי. "תירגע אבא, יש לי הכל." החיוך שלו ביטא את ההתרגשות שלו, אבל הוא לא הצליח להשקיט את החששות שלי. שום דבר לא יצליח. "תבטיח לי שלא תעשה שם שטויות," אמרתי, והוא הבין מהטון השקט שלי שאני מאוד רציני. "אתה יודע שאני לא מתקרב לסמים וכאלה דברים." "זה לא רק זה... אם אתה נוהג שם, אל תנהג שיכור, אל תיסע מהר, סע בזהירות. אם מציעים לך כל מיני דברים שנראים טובים מדי בשביל להיות אמיתיים, כנראה מנסים לעבוד עליך. ותמיד תמיד תשמור על הדברים שלך, אל תבטח באף אחד במאה אחוז, גם לא בישראלים אחרים." החיוך שלו נעלם והוא הסתכל לי בעיניים. הוא הנהן. שלפתי מהכיס את השטרות ונתתי לו. "יש כאן שש-מאות דולר למקרה חירום. שים אותם בתחתונים או משהו." הוא אמר "תודה, אבא." הוא לקח את הכסף, שם אותו בכיס המכנסיים, וחיבק אותי. חיבקתי אותו בחזרה ולא רציתי לעזוב. רציתי להחזיק אותו כאן, שלא יברח, שלא יעוף לשום מקום, שיישאר עוד קצת בקן, למרות שכבר גידל כנפיים. ואז נזכרתי באבא שלי, ואיך הוא התרגש ביום שהתגייסתי. אף פעם לא ראיתי אותו ככה עד אז, ומאותו יום והלאה היחס שלו אלי היה שונה. ראיתי שהוא דואג, אבל לא הבנתי למה, הרי הייתי בן 18, התגייסתי לצנחנים וכל העולם היה מונח לרגליי. שחררתי את החיבוק וטפחתי לו על הכתף. הוא יצא, הוציא את הצ'ימידן מהמושב האחורי, ונופף לי. נופפתי לו בחזרה והסתכלתי עד שהוא נעלם בהמון שנכנס לטרמינל. שרק ישמור על עצמו. https://www.youtube.com/watch?v=mOd-hetRES0

Tomer bonnie

אשפה

אשפה. רבע לחמש,חושך. קר אינעל העולם ,איזה קור! הדובון הדהוי והכפפות הגסות לא מצליחים לשמור את חום הגוף,שעדיין לא מבין למה שלפו אותו מהמיטה בשעה כזאת. אחרי הסיבוב ,שני אורות אדומים ואחד לבן עגול.המשאית של אכרם שרה לו כשהיא מתקרבת אליו.שירת הבוקר טוב המוכרת כל כך. מזנק על הדרגש ,בוקר טוב לעיסא.מסמן לאכרם עם היד ליסוע. היום יתחילו בשכונת הורדים.רחובות רחבים ומעט בתים.עיסא והוא צוות מעולה.התיאום מושלם,לא מדברים הרבה. בתחילת רחוב שושן צחור יורדים,רצים ושולפים את כל הפחים לנתיב הנסיעה.הזריחה צובעת את השמיים באדום מטורף.אכרם נכנס ברוורס,שוב המשאית שרה. עוד שעה תהיה הפסקה לקפה שאכרם הביא.כרגע צריך לתקתק הכל. רבע לחמש ,שקיעה יורדת על רחוב שושן צחור. החימום התת ריצפתי מפזר צמרמורות נעימות מבעד לפרקט.אנג'לה,יחפה,מריחה כבר את סוף היום. ערימות הכביסה מקופלות כמו במיסדר,וריח נוזל הריצפה העדין מתפזר בסלון רחב הידיים.הגברת אוהבת שהכביסה ישרה ושהריצפה של הסלון נקיה. עוד מעט תסיים להכין את ארוחת הערב ותצא לאסוף אותם מהחוגים.הגברת תחזור בשבע,כרגיל,והם כבר יהיו אחרי מיקלחות. ממיינת את האשפה למיחזור,כמו שראתה בטלויזיה: הקליפות לפח הרטוב. קופסאות הטונה לכתום. צינצנת הזכוכית לסגול. רבע לחמש,חושך. קר,אינעל העולם,איזה קור!

טלילה גולן

בזלת

פריצת הדרך במשא ומתן עם בנות הג׳שונעה מהפלנטה הרביעית של מערכת סאנג׳יב התרחשה אחרי שהסגל הדיפלומטי הגיע לסף יאוש. בהמלצתו של קברניט החללית שהביאה אותן לכדור הארץ נשלחו האורחות החוצניות לטיול מודרך בפארק עמודי השטן שבקליפורניה. מהקבוצה הקטנה של האנשים שזכו לבקר בסאנג׳יב 4 הוא היה היחידי שהבין שהצורה הגיאומטרית השלטת בעיצוב המבנים, כלי הרכב, וכל דבר כמעט בפלנטה ההיא לא היתה רק עניין של אסתטיקה. המשושה היה התגלמות השלמות עבורן, המופע הגשמי המקודש של מלכת הנחילים הקדמונית. הימצאותם של משושי אבן טבעיים בכדור הארץ שכנעה את בנות הג׳שונעה שרוח מלכת הנחילים הקדמונית תומכת ביצירת קשרים דיפלומטיים עם בני האדם, מוזרים ככל שיהיו.

תמיר בוכשטב

בזלת

מאיר (לא השם האמיתי שלו, כמובן. אבל הכי קרוב שהמקומיים יכולים לבטא) ישב במסעדה וחיכה בחוסר סבלנות בולט. כלומר, בולט ביחס לצורת חיים קרמית מהאימפריה הטיטאנית, שידועים בזה שהם מסוגלים לשבת ולהרהר לתקופות של מאה שנים כל פעם. כלומר, הוא ישב בלי לזוז אפילו קצת, והמלצרים המקומיים התחילו קצת לדאוג שהוא התאבן לגמרי. זה לא קל להיות צורת חיים קרמית בעולם של אורגניים. הם חיים בפאזה אחרת לגמרי ממך, שבה משך חיים שלם יכול לעבור בזמן שאתה שותה כוס כספית אחת. אם אתה בכלל מצליח למצוא כספית בכמות שמספיקה לכוס שתייה. היא רעילה לכמעט כל האורגניים, ואפשר לקנות אותה רק עם רשיונות מיוחדים. ואתה צריך לציין בשביל מה אתה צריך אותה בשביל לקבל את הרשיון. ו"בשביל לשתות בתחילת המאה ביחד עם העיתון" זאת לא סיבה מספיק טובה, מסתבר. בגלל זה מאיר כל כך התלהב מהמסעדה הזאת! המודעה אמרה שהמסעדה מכוונת במיוחד לחיך של טיטאנים, ושהם אפילו הביאו שף מאינדיה מרכז לבשל! אז מאיר חשב שאפשר היה לסלוח לו על רטט התרגשות של חמישית הרץ, פחות או יותר. המנה שהוא הזמין היתה בזלת טבעית עשירה באלומינה עשויה בסגנון אירידיה, והוא ציפה לזה בכליון עיניים. הוא לא אכל בזלת מוצלחת מאז שהוא הגיע לעיר! הסימן המחשיד הראשון היה שהמנה הגיעה אחרי יומיים. בזלת בסגנון אירידיה צריכה לשבת במרינדה מיוחדת במשך לפחות שבוע כדי לצמצם את כמות הסיליקה. היתה אפשרות שהם הכינו את המרינדה מראש, אבל מאיר לא חשב שיש מספיק טיטאנים בעיר בשביל להצדיק את זה. ביס אחד הספיק לו כדי לדעת שהוא צדק. לא בזלת ולא נעליים. גרניט זול. כמעט שלושה רבעים סיליקה. ועשוי בצורה כל כך חובבנית שאפשר היה לטעום את תחמוצת הברזל הסינטטית שהוסיפו! מאיר עזב את המסעדה בכעס. הוא הולך לנסח מכתב מאוד לא מנומס לעיתון שיצא בעוד 27 שנה!

תמיר בוכשטב

גור

כמעט כל אחד יוכל לספר לך שפרד הוא צאצא של חמור וסוס. רובם גם ידעו שיש הבדל בין פרד שנולד לחמור וסוס. לבין פרד שנולד לסוס ואתון. רבים גם ידעו לספר על הלייגר, שהוא גור של אריה ונקבת טיגריס, ועל הטייגון שהוא גור של לביאה וטיגריס. מעטים בלבד יודעים שגם האריות הם מין צעיר יחסית, שנוצר לפני פחות מ-2500 שנה, כאשר אלכסנדר מוקדון הביא איתו את הגריפונים כדי להתמודד עם האנזו ולסייע בכיבוש המזרח התיכון. המפגש בין השניים היה אלים וטראגי, והביא להכחדתם של שני המינים. אבל מספרים שהשורדים האחרונים מבין האנזו והגריפונים הגיעו להבנות. הבנות שהובילו להולדת גורי האריות הראשונים, להם גוף של גריפון וראש של אנזו. ויש המספרים שגם הנשרים הראשונים, להם גוף של אנזו וראש של גריפון, בקעו מביצתם באותו היום. ועד היום, האריות והנשרים יודעים שהם אחיות ואחים, ולעיתים קרובות נראה את הנשרים מלווים את אחיהם האריות מהשמיים, ואת האריות משאירים אוכל לאחיותיהם המעופפות.

יובל מישורי

בזלת

בולדר נכנס לחדר במבט מבויש. "שב," הורתה לו אמו בכעס. הוא התיישב ליד השולחן ולא העז להרים את מבטו. "דיברתי עם המורה צור. שוב הצקת לילדים האחרים??" האם ציפתה להתנצלות, לתירוץ, להכחשה, אבל לא לשקט. לאחר כמה רגעים היא המשיכה "נו? אתה לא מתכוון לענות לי?" בולדר הרים את ראשו לאט והביט בחשש בפניה. "זה הם הציקו לי," הוא אמר בלחש. "מה? דבר ברור!" "אמרתי שהם הציקו לי!" הוא צעק, וקירות הבית רעדו. הוא החל לבכות, וחלוקים קטנים נפלו על פניו המתכתיים של השולחן, מתופפים עליו בקצב לא אחיד. "הם אמרו שאני דומה לצוק ושיש לי ריח של מכרה!" אבנית הביטה בבנה, שכבר היה גדול כמעט כמוה, ורחמיה נכמרו עליו. היא התיישבה מולו ואחזה בידו. "הם לא מבינים, אתה יודע שהם לא התכוונו. הם לא מכירים לועסי-סלעים כמונו באזורים האלה." בולדר הנהן וניגב את האבנים הקטנות מעיניו. "אבל גם אתה לא היית בסדר. אתה תתנצל מחר לפני הילדים האלה, וחוץ מזה השבוע אתה חייב לסיים את כל הבזלת מהצלחת בארוחת ערב, ואתה לא מקבל קוורץ לקינוח!" "אוף אמא!!" בולדר הפיל את ראשו על השולחן בתסכול.

טלילה גולן

חיבוק

היא ישבה על ספסל עירוני בקצה הפחות עמוס של השוק. אשה גדולת מימדים ונעימת סבר שנראתה בשנות השבעים לחייה, לבושה בשמלה כפרית צבעונית ׳משם׳. באי השוק עברו על פניה בלי לשים לבם אליה. מדי פעם מישהי, תמיד אשה צעירה, היתה מעיפה בה מבט קצר, נרעדת במן חלחלה פנימית לא מוסברת וממהרת להסיט את מבטה ולהמשיך הלאה בצעד מהיר. לאשה בספסל היתה ארשת חייכנית וסבלנית ולא נראה היה שהיא מרגישה דחויה או נעלבת. היא ישבה שם לבד והמתינה בסבלנות כבר כמה ימים רצופים ואיש לא שאל אותה למה, או למי. בשישי אחר הצהריים, כשעתיים לפני כניסת השבת, עברה דרך השוק חבורה של נערות צוהלות. אחת מהן נשלחה לערוך קניות אחרונות עבור משפחתה וחברותיה ליוו אותה ועזרו לה לשאת את הסלים הגדושים תוך ככדי ציחקוקים ורכילויות משעשעות על כל מי שהכירו בעולמן. הן יצאו מהשוק והמשיכו לכיוון מרכז העיר ולא שמו לב שאחת מהן התעכבה מאחור. אותה נערה עצרה מול האשה היושבת והביטה בה בפליאה. שלא כמו קודמותיה, היא לא נרתעה. נהפוך הוא, היתה בתוכה משיכה סקרנית לאותה הדמות על הספסל שנראתה כאילו צנחה לשם מארץ אחרת. ואולי באמת היתה מארץ אחרת? האשה חייכה בנעימות וזזה מעט, מפנה מקום לצידה על הספסל. הנערה, חמוקיה מלאים, שערה ארוך ושופע, ועורה מתוח ומבריק באון הנעורים, התיישבה ליד אשה בשמלה הצבעונית. ״מה נשמע, סבתא?״ שאלה הנערה. ״את מחכה למישהו? את עושה את השבת עם המשפחה?״ ״כל המשפחה שלי פה,״ אמרה האשה, והצביעה על חזה. הנערה הניחה את ידה על פיה. ״אוי, לא, את ערירית? איך קוראים לך?״ ״לא,״ ענתה האשה. ״כולן אצלי פה,״ ושוב טפחה על חזה. ״את צריכה עזרה? משפחה שתארח אותך?״ לנערה היה ברור שהיא לא יכולה להשאיר את הזקנה ככה לבד בשוק. ״אני בסדר. כל מה שאני צריכה זה חיבוק,״ ענתה האשה. ״חיכיתי לך כל הימים האלה בשביל לחבק אותך.״ הנערה חשבה שזה דבר מוזר להגיד. תחושה של אי נוחות התעוררה בשיפולי בטנה, אבל היא התעלמה ממנה. מה כבר יכלה הזקנה לעשות? וכשהאשה בשמלה הצבעונית רכנה אליה בזרועות פרושות לרווחה נשאבה הנערה לחזה השופע ולבטן הגדולה. הזרועות סגרו עליה מסביב וגוף האשה עטף אותה מכל הכיוונים, מחניק את הזעקה שעלתה בגרונה כשהבינה הנערה את אשר קורה לה. כשנכנסה השבת קמה מהספסל נערה צעירה לבושה בשמלה כפרית צבעונית ׳משם׳, והלכה במתינות לכיוון פאתי העיר. תחת עורה הצעיר והרענן היתה אשה שחייתה עשורים רבים אחרי שחובקה בידי אשה אחרת ממקום אחר שגם היא חייתה בעור אחר של אשה אחרת, שגם תחת עורה היתה אשה קודמת. כמה חיים הסתתרו תחת העור החדש והשמלה הפרחונית? האם אי פעם ניתן יהיה לדעת? לקלף אותן אחת אחרי השניה עד לגרעין האשה המקורית? כשהגיעה לביתה שבשולי העיר הוציאה הנערה מקפלי שמלתה בובה רוסית קטנה, ׳מטריושקה׳ והניחה אותה ליד מיטתה. הבובה היתה מצויירת בצבעים עליזים ועל פניה ארשת חייכנית וסבלנית.

נמרוד איזנברג

בזלת

"אז יש לך קרן גידור להשקעה בבזלת," אמר המשקיע, "ופיתחת פטנט לייצור מהיר שלה." "מצאתי אחלה מקום לבדיקת האבטיפוס," ענה היזם, "אבל הרגולטור מערים קשיים." "הבנתי. ואיפה בדיוק ה..." עלעל המשקיע בהצעה, "פומפיי הזאת?"

נמרוד איזנברג

חיבוק

היוונים מספרים על לימוס, "רעב", שדמטר שלחה לאריסיכתון כעונש על רצח נימפתה. חיבוק אותו לימוס עד שחש רעב תמידי, מכר את רכושו תמורת אוכל עד שנותר לבדו, רזה וכחוש, ולבסוף אכל עצמו למוות. הביט בו לימוס ואמר: "כוסאמק נמאס לי, אני הולך לעבוד בסקסנדה."

תמיר בוכשטב

חיבוק

"בעצם," חשבה אליס לעצמה לאחר שהשתחררה די בקלות מהזרועות חסרות הגוף, "דב צ'שייר הוא הרבה פחות גרוע מהחתול."

טלילה גולן

אצטרובל

יניר, יליד כדור הארץ, הגיע בחליפתו הטובה ביותר לחפיפה עם אנה, ילידת זאטרי 6, מנהלת תחנת החלל SCP17 היוצאת. היא לעומת זאת, קיבלה את פניו בסרבל עבודה פשוט שרק תגיות הזיהוי וסמל האקדמיה שעליו הסגירו את מעמדה. החפיפה אמורה היתה להימשך כשלושה ימים אבל עיכוב בטרנספורט של יניר הותיר לו רק יום אחד ללמוד מאנה באופן אישי על תחנת החלל אותה ינהל בשנים הבאות. הוא כבר למד את כל החומר התיאורטי בזמן מסעו ושמח להראות את הידע שלו בכל נושא עליו דיברה אנה. בפעם החמישית היא קטעה את דבריו והורתה לו פשוט להקשיב לה, כי בתיאוריה הכל טוב ויפה אבל ניהול תחנת החלל בפועל היתה עניין מורכב הרבה יותר. ״הנה למשל,״ אמרה לו, ״התכנון הפיזי של התחנה נועד לשמור על הפרדה מוחלטת בין נציגי לאומים העוינים זה לזה ביחידות נבדלות על מנת למזער את הסיכון של תקריות אלימות. מעבר לזה, כל יחידה היא ישות אנרגטית בפני עצמה עם פאנלים סולאריים וגנרטור פנימי. מערכת האנרגיה המרכזית של התחנה נועדה לוויסות הצרכים האנרגטיים השונים של כל יחידה ויחידה, ולגיבוי מערכתי במקרה של תקלות במערכת היחידתית. הוראות הניתוב האנרגטי הן פשוטות והוגנות - לפי ההבנה האתית שלנו כבני אנוש. בפועל, כמנהלת התחנה חלק גדול מהזמן שלי מוקדש לוויסות הצרכים האנרגטיים בהתאמה למינים הביולוגים או ללאומים המשתמשים ביחידות התחנה שלנו. את העבודה שלך פה תצטרך לפתוח, לא בבדיקת העמידה בתקנים הטכניים, כי את זה צוות המהנדסים יעשה עבורך, אלא בהיכרות אישית ולא מתווכת עם שוכני התחנה הזו, כי הם אלו שמניעים אותה בפועל." תוך כדי הסיור שערכה לו, המשיכה אנה לספר על המשמעות של המבנה המודולרי של תחנת החלל ועל חשיבותה הרבה של האוטונומיה שיש לכל יחידה ויחידה, ועל תפקידו שלא בפרוטוקול של מנהל התחנה, להחזיק אותה ברמת תפקוד ושיתוף הפעולה בין כולם. ״ובסופו של דבר, מכל יחידה כזאת בתחנה שלנו, יוצאים גרעיני שיתוף פעולה לעולמות המוצא של הלאומים השונים בתקווה שינבטו על רקע המצע המדיני המתאים,״ סיכמה אנה בשובם למשרדה מהסיור. ״כמו אצטרובל של אורן,״ אמר יניר, אך מבטה הזגוגי של אנה הראה לו שאין לה מושג על מה הוא מדבר.

נמרוד איזנברג

אצטרובל

יש תיאוריה הגורסת כי אם נגלה אי פעם מדוע כמות קשקשי האיצטרובל גדלה בכל שורה לפי טור פיבונאצ'י, ייעלם מייד היקום ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר שכן מדובר בהפרה יסודית של הסכם סודיות עם ועד האקליפטוסים.

יובל מישורי

אצטרובל

ארבע האצבעות הארוכות ליטפו את העלה הארוך לכל אורכו, ממששות את נקבוביותיו ברגישות מירבית. העלה, אשר צבעו כבר היה צהבהב, התכופף ואיים להישבר אפילו תחת המגע העדין, אבל בכל זאת נאחז בחיים. קצה האצבע המורה החל לזהור בנוגה אדמדם רך, והצבע הצהבהב החל לפנות את דרכו לחיוניות ירקרקה. העלה שב ונעשה גמיש ומלא חיוניות. רגליו הקצרות של היצור נשאו אותו במיומנות מנקודה לנקודה ביער האפל. בכל פינה הוא גילה עוד ועוד זני צמחים לא-מוכרים, ושאלות המחקר התרוצצו בראשו. הוא עצר לבחון פרח גדול על הקרקע ומישש אותו קלות. תחושת ההתלהבות הציפה אותו. הוא חפר באצבעותיו סביב הפרח ועקר אותו בזהירות, עם מינימום של נזק לשורשים, עטף אותו בחומר דמוי ניילון, והכניס אותו לתיק. הוא המשיך ואסף עלים משונים, פטריות, אצטרובלים בגדלים שונים, ועוד דברים רבים שנראו לו מעניינים. הוא המשיך באותו כיוון ולא שם לב שהוא מתרחק מהחללית. לבסוף הוא הגיע לקצה היער ובמורד הגבעה נפרשו לפניו המון אורות, רובם מסודרים במעין שתי וערב. הוא תהה אם זה מקום מושבם של היצורים אשר מהם הוא אמור להיזהר. בזמן שעמד והביט באורות בעניין, הוא שמע מכונות שמתקרבות אליו במהירות. ארבע מכונות מאירות התגלגלו אל תוך היער ועצרו מטרים ספורים ממנו, ומתוך המכונות יצאו יצורים גבוהים, ככל הנראה טורפי-העל המקומיים, והחלו להאיר לכל עבר. לולא התחבא בין ענפי השרכים ודאי היה גלוי לעין כל. כשאלומות האור התקרבו אליו הוא נדרך. הוא לא היה בטוח מה יעשו לו אותם טורפים, והוא לא רצה להישאר ולברר. לפתע ליבו החל לזהור באור צהבהב – הסימן לחזור מיד לחללית – והאור הסגיר את מקום מחבואו. מתוך פאניקה הוא החל לצרוח ולרוץ, והטורפים מיהרו בעקבותיו. הוא רץ דרך השיחים, בין העצים, חושש מהרודפים אחריו, וחרד עוד יותר מהאפשרות שלא יספיק להגיע לחללית בזמן. הוא כבר כמעט הגיע, אורות החללית נראו קרובים מאוד, אבל לא. הכבש הורם, המנועים נדלקו, והחללית המריאה בלעדיו. הטורפים נעמדו והביטו במה שבטח היה להם מאוד מוזר, אבל הבוטנאי המשיך לרוץ, מתוך תקווה שאולי יבחינו בו, ינחתו ויאספו אותו. כשהאור בליבו החל להתעמעם ולגווע, הוא נעמד והביט בחרדה בחללית המתרחקת. הוא ניסה לשדר להם בכל כוחו שיחזרו, ללא הועיל. מצד אחד הוא הצליח להתחמק מהטורפים, ונראה שהם ויתרו וחזרו למכונות שלהם. מצד שני הוא נמצא לבדו ביער, במרחק שלושה מיליון שנות אור מהבית. מה יעשה עכשיו? https://www.youtube.com/watch?v=XrTm9pYfbgo

Tomer bonnie

אשפה

רבע לחמש,חושך. קר אינעל העולם איזה קור! הדובון הדהוי והכפפות הגסות לא מצליחים לשמור את חום הגוף,שעדיין לא מבין למה שלפו אותו מהמיטה בשעה כזאת. אחרי הסיבוב ,שני אורות אדומים ואחד לבן עגול.המשאית של אכרם מנגנת לו כשהיא מתקרבת אליו,שירת הבוקר טוב המוכרת כל כך. מזנק על הדרגש ,בוקר טוב לעיסא.מסמן לאכרם עם היד ליסוע. היום יתחילו בשכונת הורדים.רחובות רחבים ומעט בתים.עיסא והוא צוות מעולה.התיאום מושלם,לא מדברים הרבה. בתחילת רחוב שושן צחור יורדים,רצים ושולפים את כל הפחים לנתיב הנסיעה,הזריחה צובעת את השמיים באדום מטורף.אכרם נכנס ברוורס,שוב המשאית שרה. עוד שעה תהיה הפסקה לקפה שאכרם הביא.כרגע צריך לתקתק הכל. רבע לחמש ,שקיעה יורדת על רחוב שושן צחור. החימום התת ריצפתי מפזר צמרמורות נעימות מבעד לפרקט.אנג'לה,יחפה,מריחה כבר את סוף היום. ערימות הכביסה מקופלות כמו במיסדר,וריח נוזל הריצפה העדין מתפזר בסלון רחב הידיים.הגברת אוהבת שהכביסה ישרה ושהריצפה של הסלון נקיה. עוד מעט תסיים להכין את ארוחת הערב ותצא לאסוף אותם מהחוגים.הגברת תחזור בשבע,כרגיל,והם כבר יהיו אחרי מיקלחות. ממיינת את האשפה למיחזור,כמו שראתה בטלויזיה: הקליפות לפח הרטוב. קופסאות הטונה לכתום. צינצנת הזכוכית לסגול. רבע לחמש,חושך. קר,אינעל העולם,איזה קור! ...

טלילה גולן

עין

בנר הראשון ירד גשם זלעפות בחוץ ובתוך הבית סערו הרוחות. אבא צרח על אמא ואמא לא נשארה חייבת וצרחה עליו בחזרה. יוני ושירה הלכו מכות בסלון ותמרה מצאה את החלילית של שירה ותקעה בה ספק צלילים וספק חריקות בווליום גבוה. מוקי נבח בהתרגשות תוך כדי סיבובים נמרצים סביב עצמו כשסבא צועק עליו, שב! שב! סבתא צעקה לתוך הטלפון כשאצבע אחת תקועה בתוך האוזן שלה, ומהמטבח עלה ריח של לביבות נשרפות והפעיל את גלאי העשן. ובלי שאף אחד שם אליו לב, ניגש מתן בן הזקונים בשקט לשולחן האוכל ובמתינות ושלווה דחס את הסופגניות אחת אחת לתוך פיו. ומאז אותו היום עוד לא פתרו את החידה איך פעוט בן שלוש הצליח לחסל לבדו קערה שלמה של סופגניות שהיתה אמורה להספיק לשמונה אנשים.

יובל מישורי

עין

הרופא הבווארי נכנס לאולם התפילה. חלוקו הלבן היה ספוג בדם ובוץ, וניכר בפניו שהוא תשוש. הוא עבר בין הפצועים ווידא שהם עדיין חיים. פרנץ הרים את ראשו, עקב אחר הרופא בעינו הלא-חבושה, אבל לא הצליח להחזיק את ראשו מורם, והראש צנח אחורה בחזרה אל המעיל המלוכלך ששימש ככרית. מרחוק נשמעו הדי פיצוצים. קו החזית נמצא יותר מעשרה קילומטר מהכנסיה בה פרנץ שכב, ופרנץ חשב על היינריך ופאול שנמצאים שם בחפירות. הוא קיווה שהם בסדר, שלא חטפו כדור בראש, או כידון ללב, או נמחצו על ידי טנק, או נשרפו חיים ע"י אחד מהלהביורים שהצרפתים המנוולים כל-כך אוהבים. האחות מרתה, המלאך שלו בשחור, הגיעה כעבור שעה עם מנות המורפין. היא התיישבה ליד חלק מהפצועים, שוחחה איתם כמה מילים, הניחה יד מנחמת על כתפם או ראשם, נתנה להם רגע של אנושיות. כשהגיעה אל פרנץ היא חייכה כתמיד ושאלה "מה שלומך?" "איך את מצליחה?" הוא שאל. בגדיה ושיערה היו בלויים, אבל פניה היו נקיות ויפות. פרנץ דמיין אותה בשיער מטופח חבוש כובע רחב-שוליים, בשמלת משי לבנה, צועדת לצידו בשבילי הפארק בדרזדן, זרועה שלובה בזרועו, ורק רחש החצץ תחת רגליהם מפר את השקט. "איך אני מצליחה מה?" היא שאלה כשבחנה את החבישה סביב הגדם, במקום בו היתה עד לפני כמה ימים ברך. "איך את לא משתגעת מלראות כל כך הרבה בחורים צעירים מגיעים כל יום, שבורים ומרוסקים, בלי ידיים ורגליים, בלי תקווה?" מרתה הביטה מעלה, אל פסל הצלוב בקדמת הכנסיה. היא עצמה עיניים, נשמה נשימה עמוקה, ואז הביטה שוב בפרנץ. "אני מאמינה שכל זה קורה מסיבה שלא ברורה לאף אחד מאיתנו. כל האלימות, האכזריות, הסבל, הדם, הייאוש – הכל חלק מתכניתו הגדולה של האל. וחלקי הקטן בתכנית הזו הוא להיות פה." היא חייכה אליו חיוך שניסה לנחם את שניהם. פרנץ טבע בעיניה החומות. "תתחתני איתי?" הוא שאל כמו בכל יום, והיא כרגיל נדה בראשה ימינה ושמאלה והשיבה לו, כמו לכל הפצועים שהציעו לה, "תשאל אותי אחרי המלחמה." היא המשיכה אל הפצוע הבא, ופרנץ הרגיש דמעה נלחצת החוצה מעינו האבודה.

נמרוד איזנברג

עין

מוטציית העין השלישית שהיכתה בכעשירית מהאוכלוסייה והקנתה להם יכולות ראיית נסתר ותקשורת טלפתית רבות עוצמה, התגלתה כאסון לאחר שמומחים גילו כי אינה תומכת ב-SSL.

טלילה גולן

אשפה

לפחות 36 אנשים משישה גופים שונים טוענים לקרדיט על הרעיון לנתב את האשפה של תושבי כדור הארץ למסלול לווייני טבעתי, ו-13 מהם נלחמים זה בזה בבתי המשפט על מכירת זכיונות הכרייה והמיחזור. היחידי שעושה מזה כסף בינתיים הוא ג׳רי דאנוויל שפתח חברת תיירות המטיסה לטבעת האשפה הרפתקנים ולמחפשי מציאות פרטיים, וברשת רצות שמועות שדאנוויל בונה שם אוטונומיה של אנרכיסטים.

נמרוד איזנברג

אשפה

"קופסת פלסטיק." "מחזור." "בקבוק כימיקל מסוכן." "השמדה." "שאריות פלוטוניום." "הטמנה." "קרטון." "מחזור." "התקן איחסון עם מכלול ההיסטוריה והידע האנושי משחר הדורות." "הממ... שים בערימה של 'להחליט אח"כ', אולי מישהו ירצה." "טוב. בקבוק בירה?" "מחזור."

שממית יזרעאלי

אשפה

אשפה "את לא תאמיני מה מצאנו היום כשרוקנו את משאית האשפה." מאיר התיישב ליד השולחן וחייך אל דינה שהגישה לו את ארוחת הצהריים. בטח עוד איזה זבל אל שימושי שאחר הוא מביא הביתה וממלא את המחסן. חשבה דינה אבל שיתפה פעולה כמצופה ממנה. "איזה ארנק מלא כסף שהחזרתם למשטרה או טבעת יהלום עתיקה?" "לא, מה פתאום. זה רק בטלויזיה." ומאיר הכניס ביס של עוף עם תפוחי אדמה לפה והמשיך כשהוא מתיז רסיסי אוכל. "לב. ולא סתם לב, לב שבור. תגידי מי זורק לב שבור לאשפה ועוד באיזור שלנו." והוא המשיך ללעוס. דינה לא ענתה ורק הגניבה מבט לעבר החדר הסגור מעבר למסדרון. החדר של ימית.

ברוריה קרני הדס

אשפה

הבוקר פגשתי מלאך. כן, פשוט ככה, פקחתי את עיני, הצצתי מהשמיכה והוא עמד מולי. הוא נראה כמו כל בן אנוש אבל מהאור בעיניו מיד הבנתי שזה מלאך. אבל אתחיל מההתחלה, כדי שתבינו. כבר בנעורי, העולם הזה היה גדול עלי. עמוס ורועש. כל עצב בגופי כאב כל הזמן. כן, כזו אני. עצבי חשופים באופן תמידי. הכל נוגע. הכל מכאיב. הכל רועש. הכל מסריח. הכל סוגר עלי. תמיד. ניסיתי. בחיי שניסיתי להתרגל אליו. כמו כולם, ניסיתי ללכת לבית הספר. אבל הרעש היה בלתי נסבל. המורים היו בלתי נסבלים. הילדים היו הכי בלתי נסבלים. הם פגעו בי כל הזמן. תמיד קראו לי "המוזרה". הם השליכו עלי חפצים להנאתם. פעם, אחד הנערים פשוט משך מעלי את מכנסי באמצע הכיתה. כולם צחקו. רק אני לא הבנתי מה מצחיק. כשכולם הלכו לצבא, נשארתי מאחור. גם צה"ל לא רצה את המוזרה. לאורך השנים, החלפתי מקומות עבודה בלי סוף. עד שכבר לא מצאתי יותר אף מקום שרצה להעסיק אותי. הורי נפטרו בהפרש של פחות משנה זה מזו. וככה נשארתי חסרת כל. בלי משפחה. בלי גג לראשי. בלי פרנסה. הגעתי אל הרחוב. רוב הזמן, הרחוב די נעים לי. אני מוצאת שם פינות שקטות. אנשים נרתעים ממני ויש לי שקט. את כל רכושי אספתי מפחי אשפה. חשבתם פעם כמה דברים טובים אנשים זורקים? יש לי שמיכה חמה וטובה. בגדים במצב סביר. אפילו זוג נעליים מצאתי שם. הסוליות טיפה שחוקות אבל חוץ מזה הן במצב טוב. גם אוכל אני מוצאת בפחים. הסופר מוציא כל לילה פירות וירקות שכבר לא ראויים למכירה, בשבילי הם ממש טובים. והמאפיות זורקות בלילה את מה שלא נמכר. אז מה אם זה נאפה בבוקר? בשבילי, זה ממש טרי. לפעמים, אני גם מקבלת כריך שנשאר לפני הסגירה. בקיצור, אין לי תלונות. בסהכ אני ממש בסדר. הלילה היה ממש גשום. אז חיפשתי מקום מקורה לישון בו. מצאתי מתחם של בנק מקורה. שם ליד הכספומטים. הנחתי את השקית שלי. נשכבתי על השמיכה שלי והתכרבלתי. שלא יהיה לי קר. האור שעלה לא הפריע לי להמשיך לישון. כבר התרגלתי. אבל אז שמעתי צעדים. הוא פסע אל עבר הכספומט. הוציא כרטיס והביט בי. הוא לא היה מרשים במיוחד אבל המבט הזה שלו, היה מלא אור. נו אמרתי, מלאך! הוא לא נרתע ממני. המשיך בשלו. משך כסף. הייתי בטוחה שאז יסתובב וילך לענייניו. אבל הוא התקרב אלי. התכופף לעברי והושיט לי שטר. "קחי" הוא אמר בקול רך "שיהיה לך לארוחת בוקר טובה" אמרתי תודה בפליאה. והוא הוסיף "שיהיה לך יום טוב" וחייך. אמרתי לכם שהבוקר פגשתי מלאך?

ברוריה קרני הדס

אצטרובל

"איזה יופי של יצירה עשית היום" היא אמרה בהתרגשות מעושה. זה היה אצטרובל, מודבק על פיסת קרטון קשיח, כמה משיכות צבע עליו. כל יום כשהוא חוזר הביתה, הוא מביא איתו יצירה חדשה. מה היא אמורה לעשות עם כל היצירות האלה? היא לקחה את היצירה והכניסה אותו לארגז. עוד יצירה נזרקה על ערמה של יצירות מופת שעשה בשנים האחרונות. "זה חסר כל ערך" חשבה לעצמה ביאוש וסגרה את הארגז. כשהיה בן 5 חזר מהגן עם אותה יצירה בדיוק. והיא, אמא לילדון מתוק שהעתיד עוד לפניו, התרגשה מהיכולות שלו. היא ראתה אותו גדל ומתפתח. הוא היה ילד מבריק. תלמיד מצטיין. אחרי התיכון, התקבל ליחידה מובחרת, כזו שאף אחד לא מדבר עליה. מיד אחרי הצבא, כשכל חבריו יצאו לטיול הגדול, הוא החליט להתחיל ללמוד. לא רצה לעצור את ההתקדמות המטאורית שלו בחיים. והיא, אמא גאה, היתה מלאת נחת מהבן המוכשר שלה. כשסיים את התואר, מצטיין דיקן, כמובן, החליט לצאת לטיול שלו. שניה לפני שמתחיל את החיים האמיתיים. הוא ידע, שכשיחזור יתחתן, ימצא את תפקיד חייו, אחר כך יגיעו גם ילדים. עכשיו זה הזמן לטיול לפני שכל זה יתחיל. הוא ארז תיק גב גדול בקפידה. כמובן שקרא את כל ההמלצות לפני. הכין מסלול מדוייק. ויצא לדרכו. פעם ביום הקפיד לשלוח לאמא תמונה של הנוף המדהים שראה. כמו אומר "אמא, הכל בסדר, תראי איך אני נהנה" בוקר אחד, לא הגיעה תמונה. גם בבוקר שאחריו. היא התחילה לדאוג. צוותי החילוץ מצאו אותו למרגלות ההר עליו ניסה לטפס. חסר הכרה, אך עדיין נושם. כבר 6 שנים שהוא בשיקום. כל יום מביא יצירה חדשה. והן כולן נראות אותו דבר. עבודות של ילד בן 5, כלוא בגוף של גבר בתחילת שנות השלושים לחייו, שאין לו כבר שום עתיד לפניו.

טלילה גולן

נקודה

אומרים שפעם אלהים היה נשוי אבל יום אחד הוא אמר לאשתו שהיא התרחבה יתר על המידה והיא נעלבה וקרסה לסינגולריות.

נועה ב.

נקודה

נקודה קטנה וחיוורת נתגלתה על כתף ימין. נקודה קטנה שלאט לאט גדלה. חומה, מכוערת, כבר לא נסתרת. נקודה אומללה ששינתה צורתה. מנקודה קטנה ולא חשובה, הפכה למפלצת טורפת. טורפת את הגוף, טורפת את הדעת. נקודה משנה חיים. נקודה.

נועה ב.

חיבוק

ילד קטן מסתובב ברחוב. השעה מאוחרת, השמש נוטה לשקוע. השמים נצבעים בוורוד, כתום ואדום. האוויר נעשה קריר. הילד מסתובב, מהדק את מעילו לגופו, מתחמק משלוליות. לפתע נעצר, מרים את ראשו ומביט מעלה לחלון הבית מולו. אישה צעירה למראה עומדת חבוקה עם ילד שנראה בגילו. חבוקים ולא זזים. הילד לא מצליח להעתיק את עיניו מן המראה. זרועותיו מקיפות את עצמו למעין חיבוק עצמי. דמעה זולגת על לחיו.

נמרוד איזנברג

נקודה

לפעמים, כשבטעות הביטה בריכוז בילדיה, היא הבחינה בפיקסלים שהסגירו את האשליה. לפעמים הדמעות חיפו על התרמית. ולפעמים היא נאלצה לכבות את הסימולטור, עד הפעם הבאה.

שממית יזרעאלי

נקודה

נקודה אם את מסתבכת, לא זוכרת לאן ללכת תחזירי לנקודת ההתחלה. זה מה שתמיד אמרו לה. ועכשיו על המתקן החדש בפארק השעשועים היא מנסה למצוא את נקודת ההתחלה. היא כבר הלכה קדימה והלכה אחורה והסתובבה ואפילו נשארה במקום ושום דבר לא השתנה, טבעת המוביוס הענקית המשיכה להסתובב בלי הפסקה.

תמיר בוכשטב

נקודה

"מה בדיוק הבעיה?" שאל מנהל המשמרת. "האישה הזאת קיבלה 100 נקודות!" אמר המפעיל בכעס. "ו...? אנחנו זורקים עשרה פריימים, ומשחק מושלם זה 300 נקודות. 100 זה משחק בקושי סביר." "עם כדור אחד אלי. היא קיבלה 100 נקודות עם כדור אחד." "מני. אתה מדבר שטויות, מני. אי אפשר לקבל יותר משלושים נקודות על פריים אחד. וגם זה דורש עוד שני כדורים אחרי!" "היא עשתה משהו למסלול אלי. הכדור נכנס לאיזה עיגול כחול אחרי שהוא סיים להתגלגל, ויצא מעיגול כתום בחזרה בתחילת המסלול, ואז פגע בפינים החדשים ישר אחרי!" "תגיד לי, מה קורה איתך מני? אתה לא אמור לחרוש על הבר בזמן העבודה." "לא שתיתי כלום אלי! היא מרמה!" "לך הביתה מני. אתה משוחרר לשארית המשמרת." מני עזב את המשרד בכעס, והמנהל פנה אל האישה בסרבל הכתום. "אני מצטער על זה, גבירתי. אני לא יודע מה קורה לו היום." האישה בסרבל הכתום לא אמרה כלום. היא רק משכה בכתפיה, ועזבה את אולם הכדורת. אחרי הכל, היא פתרה את החידה הזאת כבר, ויש שולחן סנוקר בבאר ליד. גם שם היא תצטרך לחשוב עם שערים. ואולי תהיה עוגה.

תמיר בוכשטב

עין

בשנייה שהמורה הסתובב לכתוב על הלוח, מטוס הנייר עף ופגע בסיגל. "דני, עוד פעם אחת אתה זורק מטוסים בשיעור ואני מתקשר להורים שלך!" "זה לא אני, המורה!" "ראיתי אותך זורק אותו דני. וראיתי גם אותך, מיכל. תביאי לי את הטלפון הזה. את תקבלי אותו בחזרה בסוף היום." בסוף השיעור, הוא חייך לעצמו למשמע הלחשושים של התלמידים. זאת היתה כיתה חדשה, והם עוד לא למדו להכיר אותו. זה תמיד הצחיק אותו מחדש, עד כמה הם לא יודעים, בעולם המודרני הזה. זה ייקח להם קצת זמן ללמוד שלמורה ארגוס יש עיניים בגב. מילולית.

תמיר בוכשטב

אשפה

ברגעים היותר שיכורים שלו, הנזיר טאק היה משווה את מחזור החיים של בני האדם, המגולם בפסוק "כי מעפר באת ואל עפר תשוב", למסלול שעוברים החיצים של רובין מאשפת החיצים, אל הקשת, דרך האוויר אל המטרה, ומשם אל אשפת החיצים. לצערם של אנשי יער שרווד, הכנסייה סרבה בכל תוקף להכיר ב"כי מאשפה באת ואל אשפה תשוב" בתור פסוק קאנוני.

טלילה גולן

גשר

שלום לך אהובי, אויבי, אני כותבת לך את אשר על ליבי למרות שברור לי שמכתבי זה לא יישלח ולעולם לא תקראנו. בדיוק סגרתי את הטלוויזיה ואני חושבת שלא אהיה מסוגלת יותר לעקוב אחר החדשות מהנעשה בארצך. אני מעדיפה לעצום את עיני ולהיזכר בזמן שלנו יחד, באותה התקופה התמימה והקצרה עד לכאב בה אהבנו והאמנו באמת ובתמים שאנחנו יוצרים יחדיו את הגשר לשלום. אני נזכרת איך נפגשנו בטיסה מניו יורק ללונדון. אני ישבתי במעבר ואתה ליד החלון. התמזלנו והכסא האמצעי היה ריק. הבטנו זה בזו והקליק היה מידי. כל הטיסה דיברנו. סיפרת לי שאתה סטודנט לרפואה, חוזר מחופשה באמריקה, אך מבטאך הסגיר מולדת אחרת, בשכנות לזו שלי. אני הייתי בסופו של 'הטיול הגדול' עם כרטיס פתוח ותכנית לשהות בלונדון כשבוע, שהיה שהתארכה לכמעט שנה, בגללך. וגם זה כמעט שלא היה כי כשהטיסה התקרבה לסיומה נזכרת לשאול מהיכן אני, וכשאמרתי לך, 'מישראל', קפא מבטך, נאלמת, וסובבת אלי את גבך. את שארית הטיסה העברתי נכלמת, על סף בכי. כשרצית לצאת לשירותים וגילית שאתה כלוא בכסאך וביקשת שאזוז בקול נוקשה וצורם התפרצו דמעותי וגערתי בך שאני לא אויבת שלך ושכמה חבל שסוף סוף אני פוגשת מישהו נחמד וחכם כמוך רק בשביל לגלות שאתה בעצם חמור שלא מסוגל לראות מעבר לנתיב שהתוו לו. כמובן שזזתי. נתתי לך לצאת ונשאר עומד באחורי המטוס עד שנקראנו לשבת לקראת נחיתה. לפני שיצאנו מהמטוס פתאום נגעת בכתפי ובקשת סליחה על התנהגותך. אמרת שהפתעתי אותך. שלא ציפית שאהיה … ובכן, שאהיה בת אדם רגילה ולא מן שדה כמו שחינכו אותך מילדות לחשוב על ישראלים. בקול רועד ביקשת הזדמנות לפצות אותי ושאלת אם אהיה מוכנה לבוא איתך למחרת לסיור במוזיאון הבריטי, שם מוחזקים ממצאים ארכיאולוגים רבים מהלבנט. אני חושבת שכל אישה אחרת במקומי היתה מסרבת אבל הסכמתי. כנראה שהיה בי צורך חזק להוכיח לך שישראלים הם אנשים רגילים ושאפשר גם בלי להכניס את המלחמה בינינו. אותו סיור במוזיאון היה התחלה לקשר חזק ורומן סוער שעד היום מעורר בי גלים של עוררות ושל כאב חד וצורב. אני רציתי לחגוג את היותינו אבל אתה דרשת להסתיר. וגם את זהותך האמיתית הסתרת ממני כל אותה העת, ורק כשעמדת להתחתן, ולא איתי, סיפרת לי מי אתה באמת, ושלא נוכל יותר להמשיך. בכינו שנינו, והאמנתי לך בכל לבי כשאמרת שאתה אוהב אותי, וכשתשוב למולדתך תעשה ככל שביכולתך להשפיע ליצירת שלום בין ארצותינו. הגורל צוחק. היום אתה בעמדת הכוח האולטימטיבית בארצך, והיא שסועה ורוויית דם ומלחמות, ואני צופה בחדשות איך בשמך ובפקודתך מומתים אזרחיך, ומילותיך מטילות את האשמה על מדינתי, ועיניך קורעות את המסך ודוקרות אותי במקום העדין ביותר שבלבי. איך לא ראיתי ולא הרגשתי אז? אולי אם עתידך היה נפרש בדרך אותה רצית דברים היו מתרחשים אחרת? אולי אתה נשלט בידי עושי דבריך? האם אתה בכלל זוכר אותי? את האהבה בה אמרת שאתה מאמין? לאן היא הלכה? הנה אני שוב בוכה מול הטלוויזיה הכבויה, מייחלת שוב לחיבוקך, ובו בזמן מייחלת לסופך.

יובל מישורי

גשר

ויטוריו הפיל את אנטוניו לקרקע, ואז תפס את הצווארון שלו והרים אותו על ברכיו. הוא הוציא מאחורי גבו אקדח והגיש אותו לג'יובאני. פניו של הצעיר, שבקושי נראו באור פנסי המכונית, החווירו. "אני לא יכול לעשות את זה, אנחנו כמו אחים!" "זה נורא פשוט," אמר ויטוריו בקולו המחוספס וטען את האקדח כדי להמחיש עד כמה הוא רציני. "הוא זלזל בכבוד של דון רטאצי. או שאתה יורה בו, או שאני יורה בו. ואם אני אצטרך לירות בו, הוא לא יהיה היחיד שימות הלילה. קאפיש?" אנטוניו רכן על ברכיו, ממרר בבכי, מצטלב וממלמל תפילות לבתולה הקדושה שתציל אותו. "תשמע, ילד," ויטוריו שם את זרועו הכבדה על כתפו של ג'יובאני, "יש לך עתיד בארגון שלנו, אם תהיה חכם ותבחר נכון. זה אומר כבוד, כסף, בחורות, מה שאתה רוצה. אבל המחיר הוא נאמנות. הבחירה היא שלך." ג'יובאני לקח את האקדח הטעון בשתי ידיו וכיוון אותו לבן-דודו. אנטוניו הביט בו במבט מתחנן, בעוד שפתיו ממשיכות למלמל. "אני מצטער, טוניו," ג'יובאני אמר בעצב וניסה לייצב את האקדח בידיו. הוא ידע שאם יעשה את זה, הוא יחצה גשר שלעולם לא יוכל לחצות בחזרה. מצד שני, מגוון האפשרויות שלו הצטמצם עד לאפס. הוא עצם את עיניו ולחץ על ההדק. קליק. הוא פתח את עיניו והביט בתמהון. עיניו של אנטוניו מלאו דמעות, תוצאה של רכבת ההרים הרגשית בה היטלטל. מלמוליו הפכו לתפילת הודיה. ויטוריו חייך מאוזן לאוזן, לקח את האקדח מידו של ג'יובאני, טפח על כתפו בידידות ואמר "מזל טוב, עברת את המבחן, ילד." ג'יובאני פלט צחוק קצר ועצבני של הקלה. ברגע הבא ויטוריו החליף מחסנית באקדח וירה באנטוניו ארבעה כדורים תוך שתי שניות. גופתו של אנטוניו נפלה על פניה. צחוקו של ג'יובאני קפא, והוא הביט בוויטוריו בחוסר אמונה. "אני מת מרעב," אמר ויטוריו באדישות. "בוא נמצא איזה קלצונה טוב לארוחת בוקר." הוא נכנס לרכב והניע אותו, וג'יובאני ההמום הכריח את עצמו להיכנס ולשבת לצידו. ידיו המשיכו לרעוד כל הבוקר.

נמרוד איזנברג

גשר

"פורטל לונדון מט ליפול, מט ליפול, מט ליפול פורטל לונדון מט ליפול כן, ילדונת..." קריסת אופק האירוע של חור התולעת הראשי של אירופה הייתה האסון האזרחי הגדול בהיסטוריה, אבל מצד שני כתבו על זה אחלה פולק.

רמי נוידרפר

גשר

ביבי על הגשר - כל מילה אמת... בשנת 1972 שהה ביבי בארה"ב וקרא לעצמו "בנג'מין ניתאי" , הוא ביקר את אבא שלו בניו יורק ויחד יצאו לעלות לרגל לרבי מלובביץ' בברוקלין. כשחצו את גשר ברוקלין, היה פקק תנועה קטן. לפתע ניגש אליהם יהודי קטן קומה אחד ובתנועה סיבובית סימן לביבי הנהג לפתוח את החלון. "יש לי בשבילך הצעה שלא תוכל לסרב לה" , אמר היהודי לביבי " אני מוכר לך את הגשר במחיר מציאה - רק מיליון דולר" "נו פרובלם", אמר ביבי בקול עבה וסמכותי "יש לך עט?" היהודי הוציא עט כדורי זול וביבי חתם לו צ'ק על סך מיליון דולר. הם לחצו ידיים והמשיכו להזדחל מזרחה. "מה זה?" שאל בנציון נתניהו המזועזע את בנו "אתה לא רואה שהוא רמאי? אתה חושב שהוא הבעלים של הגשר?" "וחוץ מזה ביבי, לא לימדתי אותך פעם שאסור לשלם על שום דבר?" "אתה חושב שעשו אותי באצבע?" אמר ביבי בקול מעובה. "נראה לך שלצ'ק יש כיסוי?" " אז למה עשית את העסקה הזו? " שאל פרופ' בנציון נתניהו בתימהון. ביבי נופף בעט הכדורי הזול וענה: "והעט, אבא, העט זה כלב?"

טלילה גולן

כתום

״לפה הלכתי עם סבא שלך כשרק התחלנו לצאת,״ אמרה סבתא נורית. היא הלכה לאט, ידה האחת נתונה בידו של אדירם ובידה השניה החזיקה את המקל, כי למרות גילה וקשיי הליכתה היא סירבה להשתמש בקלנועית. השניים פסעו ברחוב ולנסיה שבגוש השרון, שמצידו האחד הדרומי היתה רעננה ומצידו הצפוני קריית בני בצרה. ״פה גם עשינו אהבה בפעם הראשונה, אתה יודע,״ המשיכה סבתא נורית להפליג במחוזות זכרונה. את סדר תרופותיה היא לא זכרה אבל היא כן זכרה כל פרט ופרט מהימים ההם. ״מה, ממש כאן?״ תהה אדירם והביט סביבו על מגדלי הדירות. הוא היא בן 15 ולא זכר מראה אחר לשכונה הזו. סבתא נורית גיחכה קלות. ״אז לא היו הבניינים האלה, אדי מתוק שלי. העיר נגמרה רחוק מפה ובצרה ובני ציון היו מושבים קטנים. כל השטח פה היה פרדסים. דונמים על דונמים של פרדסים. היינו באים לפה בשקט, מוסתרים מעין רואה, פורשים שמיכה מתחת לעצים ומתגפפים. בעונה סבא שלך היה קוטף תפוז, מקלף ומאכיל אותי פלח פלח ישר לפה. צחקתי עליו שהיו לו ידיים של עירוני, ידיים עדינות כאלה, אתה יודע. אבל הוא עשה נפלאות עם הידיים האלה שלו. אהה. כבר 20 שנים בלעדיו, אדי׳קה, חבל כל כך שלא זכית להכירו. אבל עוד מעט, עוד מעט אצטרף אליו.״ אדירם לא אהב כשסבתא שלו דיברה על מותה אבל ככה היא היתה, ללא מעצורים. היא דיברה חופשי על אהבה וסקס, וגם על המוות. על החברים שנותרה אחריהם, וגם על מותה שלה. ״אדי׳קה,״ אמרה כשהתקרבו למרפאה. ״תבטיח לי משהו אחד, בסדר?״ ״בטח, סבתא,״ אמר הנער. ״אל תעשה לי סצנות כשאמות, אדי׳קה. בגילי למות זה אולי עצוב, אבל זה לא טרגדיה.״ אדירם לא היה נער רגשני במיוחד והתפלא מה פתאום סבתו באה עם היציאה הזאת. הוא שיער שהיתה זו דרכה להרגיע את עצמה לקראת הבלתי נמנע. ״לפעמים היינו באים לפרדס בלילה,״ חזרה סבתא נורית לזכרונות נעוריה. ״סבא שלך הביא איתו בקבוק קטן של שמן ואני ׳סחבתי׳ מהבית שלי קופסת גפרורים. אחרי שקילף את התפוז סבא שלך היה ממלא את תחתית הקליפה בשמן ואתה יודע איך כשמקלפי תפוז יש את השוונציק הזה למטה? אז זה כמו פתיל. היינו מדליקים את זה והיה לנו נר קטן וריחני להאיר לנו את מעשה האהבה.״ אדירם משך את דלת הכניסה למרפאה והחזיק אותה פתוחה עבור סבתו. חודשים ספורים אחר כך הגיע אדירם לבדו אל בית הקברות ובתיקו תפוז, בקבוק שמן זית, ומצת. על התפוז היתה מדבקה קטנה שהעידה על מוצאו הספרדי של הפרי ועל מחירו הגבוה. על בקבוק השמן היתה תווית של ייבוא מאיטליה. אדירם התיישב על המצבה של סבתא נורית קילף את התפוז והתענג לאט לאט על כל פלח. בסיום האכילה הניח את תחתית קליפת התפוז על השיש, מילא אותה בשמן והצית את הבליטה הלבנה של תוך הקליפה. השמש שקעה לאיטה ואדירם נשען לאחור על אבן הראש, בהה בלהבה הקטנה ודמיין את סבתו מריחה את הארומה של נר התפוז המאולתר ומחייכת אליו מתוך האש.

תמיר בוכשטב

כתום

-המפקד? יש לי בעיה. -מה הבעיה לוי? -יורים עלי, המפקד! יש פה מישהו מאחורי אבן שיורה עלי! -לוי, אנחנו חיילים. אתה יודע בדיוק איך להגיב כשיורים עלייך! -זאת בדיוק הבעיה, המפקד. אני לא יודע! -איך יכול להיות שאתה לא יודע? עברנו על זה באימונים! -לא כיסינו את זה, המפקד. -אוקי לוי. תחזור אחרי. לפי הצבע של הלייזר. אדום זה אוייב, ירוק זה ידיד. -אדום זה אוייב, ירוק זה ידיד, המפקד. -אוקי. אז מה עושים? -אם זה אויב, יורים בחזרה כדי לפגוע. אם זה ידיד, עושים כאילו ויורים באוויר, ואחרי זה משתפים פעולה. אני יודע את זה, המפקד! -אז מה הבעיה, לוי? -הלייזר שלו כתום, המפקד! מה זה לייזר כתום? -איך זה תמיד אתה לוי? איך זה תמיד אתה שמוצא את הדברים המשונים האלה? -אני לא יודע המפקד! זאת לא אשמתי! -אוקי, לוי. תגיד לו לחכות. אנחנו בודקים בספר הליזר הגדול מה זה כתום. -רגע המפקד. הוא אומר שהיה לו חול על העדשה של הלייזר. הוא יורה אדום עכשיו. -מצויין. אתה יודע מה לעשות לי. -כן המפקד! אדום זה אויב המפקד!

תמיר בוכשטב

גשר

"3 בלי שליט!" הכריז השותף שלי. זה נשמע לי לרגע כאילו שהוא מדבר במבטא צרפתי, אבל זה לא היה סביר, כי הוא אף פעם לא היה בצרפת. ההובלה היתה בנסיך ספייד. המלכה היתה אצלי, אז זה כנראה היה מרצף או רצף שבור. בכל מקרה, הורדתי את הקלפים לשולחן וחיכיתי לשמוע מה השותף רוצה. הוא ביקש את המלכה, אבל לא הצלחתי לשחק אותה כי הנסיך הארט קפץ בלי שאני אגיע בו והזמין את הנסיך השני לדו קרב. הנסיכים של קלאב ודיאמונד קפצו מהידיים של שני השחקנים הנותרים, והארט הזמין גם אותם לדו קרב! ארבעת הנסיכים המשיכו להתוכח והלכו לצד השני של השולחן. לא באמת ידענו מה לעשות עם זה, כי אף אחד מהקלפים האלה לא היה חוקי לשחק בכלל, אבל בסוף איכשהו הסכמנו שהספייד לוקח, כי הוא שוחק ראשון. היריב המשיך בספייד קטן, והשותף ביקש לכסות עם המלכה. השחקן השלישי שיחק מלך ספייד, והשותף שלי כיסה עם האס. או, ניסה לכסות בכל אופן. כי כל ארבעת הנסיכים קפצו בחזרה אלינו, והתחילו להתעקש שזה התפקיד שלהם להגן על המלך! נתנו להם לקחת את המלך למקום בטוח, והסכמנו שזאת בכל זאת לקיחה של השותף שלי. הבעיה האמיתית התחילה כשהוא שיחק חשמן קלאב. מה זה חשמן? איך הוא הגיע לחפיסת קלפים בכלל? והאם הוא יותר גבוה ממלכה או לא? בשלב הזה נאלצנו לקפל את הקלפים וללכת הביתה. האופציה השנייה היתה לעבור לשחמט, ואף אחד לא רצה לראות מה הצריחים יחליטו פתאום לעשות.

נמרוד איזנברג

כתום

"אני מצטער." "אבל..." דמעה זלגה על לחיו, "אני כאן כל כך הרבה זמן." "אני יודע, אבל אין ברירה. יש קיצוצים." "רגע," מלמל, "מה עם מחלקת הכיפוף?" "אה..." גימגם המנהל, "ובכן..." שעה קלה לאחר שפוטר, רצח צובע התפוזים את מכופף הבננות.

יובל מישורי

כתום

ד"ר אלוורז נכנסה לחדר 407 ופנתה ישירות למיטה הרחוקה מהדלת. במיטה שכב גבר בגיל העמידה עם מבט מאוד מבולבל על פניו, ולידו אישה צעירה, שליטפה את ידו. "מיס ג'ונסון?" שאלה הרופאה. "אני צריכה לדבר איתך לגבי המצב של פטריק." "ברברה, איפה שמת את הבקבוק? צריך להאכיל את התינוקת," אמר פטריק וגירד את מצחו. "ברברה?" שאלה הרופאה. "ברברה היתה אמא שלי, היא נפטרה לפני שמונה שנים. אני איימי, התינוקת." הרופאה הנהנה בהבנה, והציגה לאיימי תרשים צבעוני בצורת מוח אנושי. "זו תוצאה של סריקת PET שערכנו הבוקר. את רואה את האזור הזה, החשוך? הוא אמור לזהור בצבעי כתום וצהוב. זו תוצאה של השבץ, ולצערי זה נזק בלתי הפיך למוח שלו." איימי הביטה ארוכות בתרשים, למרות שהוא לא אמר לה דבר וחצי דבר. לבסוף היא שאלה "מה אנחנו יכולים לעשות?" הרופאה נשמה עמוק ונאנחה. "בגילאים צעירים יותר אנחנו רואים לפעמים מקרים בהם המוח מצליח להתגבר על הנזק, להעביר את הפעילות לאזורים שלא נפגעו, איכשהו לעקוף את הבעיה. בגילאים כמו שלו... זה לא בלתי אפשרי, זה יכול לקרות, עם הרבה תרפיה והרבה מאמץ, אבל הסיכוי משמעותית יותר נמוך." "לפני השבץ הוא היה חזק, אינטליגנטי, עם הרבה כח רצון. באיזה סוג של תרפיה מדובר?" "עד כמה שאנחנו מבינים את המוח, הוא איבד את היכולת לזהות את המציאות סביבו. העובדה שהוא מתייחס לעבר היא כנראה סימן שהוא מחפש דרך לפרש את מה שהוא רואה ושומע, ומשתמש לצורך כך בזכרונות. במצבים כאלה צריך להציף את הזכרונות, לדבר על העבר, לספר לו על עצמו ועל המשפחה, גם על הדברים הפחות נעימים, כדי לעודד את המוח ליצור קשרים חדשים. יש כל מיני כלים חדשניים כמו מציאות מדומה שיכולים לעזור לו להתמודד." איימי הביטה באביה. הגבות שלו היו מכווצות ויצרו קמט במצחו. פיו היה מעט פעור וראשו זז אנה ואנה, כאילו מחפש משהו נסתר. היא לקחה את ידו בידיה והצמידה אותה אל לחיה. "ברברה, אם לא תעזרי לי למצוא את המפתחות של הרכב, אנחנו נאחר לטיסה!" "אבל חשוב לזכור שלא הכל שחור," ד"ר אלוורז המשיכה בדבריה. "השבץ היה קל, ולא נראה שפגע ביכולות המוטוריות שלו. הוא הולך, הוא אוכל בעצמו, הוא משתמש בכלים ומחזיק עצמים כמו שצריך, אלה סימנים מעודדים מאוד. ראיתי מקרים הרבה יותר גרועים, תאמיני לי. נצטרך עדיין לעקוב אחרי המצב שלו כמובן, לבחון את הפעילות שלו, לחפש סימנים להידרדרות, ולהיות ערניים למקרה של שבץ נוסף, חס וחלילה. אבל אני מאמינה שתוך כמה ימים תוכלי לקחת אותו הביתה." איימי נישקה את היד שהחזיקה ואמרה "תודה, דוקטור." ד"ר אלוורז נפרדה ממנה והלכה לבדוק את המאושפזת בחדר 411, שלה היה הרבה פחות מזל.

איידן סוייר

זרם

הדג נאלץ להסב מספר פעמים את תשומת לבו של היצור הכביר המתנשא מעליו. לא רק שהוא היה קטן ממנו בהרבה, אלא שהיה גם הרחק מתחתיו, במורד המפל. "ס... סליחה, אדוני..." אמר הדג בקול רם יותר ויותר, עד שכמעט צעק (כי עליכם לדעת שדגים יודעים לדבר ואף לצעוק, אבל רק מתחת למים, ולכן אינכם יכולים לשמוע את קולם). בסופו של דבר הדרקון שמע אותו והפנה אליו את ראשו הענק. "הו, לא", הניד הדרקון בראשו, "אתה לא רוצה לעשות את זה". "אבל אפילו עוד לא אמרתי..." "אני יודע למה אתה כאן. אתה רוצה שאזוז ואתן לך לעבור, נכון? אני אומר לך כבר עכשיו, דג קטן, ותר ושחה הביתה". "בבקשה, אדוני הדרקון, אבל האין זה נכון שגם אתה היית פעם דג קטן כמוני?" "בהחלט, ואפילו קטן יותר". "והאין זה נכון שכדי להפוך לדרקון אדיר, היית צריך רק לשחות במעלה הזרם?" "והלוואי שמישהו היה אומר לי אז שאין דרך חזרה, כמו שאני אומר לך עכשיו". "אבל למה? זה חלומו של כל דג, לשחות במעלה המפל ולהפוך לדרקון!" "וכמה דרקונים פגשת שאמרו לך את זה?" שאל הדרקון, "אז תן לי לומר לך עכשיו. אתם הדגים חושבים שהדרקונים הם משהו מיוחד, אבל חיי דרקון הם עצובים מאוד. השאיפה הגדולה ביותר שלך כבר מאחוריך, ואחרי שאתה רואה את הים הגדול ואת ההרים הגבוהים, אתה מתחיל לחשוב מה עוד נותר. במהרה הכול מתחיל להיראות אותו דבר, ואתה מוצא את עצמך מתגעגע לחיים הפשוטים, כשעוד היו לך חלומות ותקוות וחברים..." "לדרקונים אין חברים?" קטע אותו הדג לראשונה. "אילו חברים? הדרקונים האחרים מבינים שאין בכך טעם, ואילו הדגים מביטים בך כאל עלי אדמות, ולעולם לא יבינו דרקון". "אני מבין אותך", אמר הדג. "נחמד מצדך לומר זאת, אבל אין סיכוי שתבין". "גם לי היה חלום, והוא נגזל ממני. אתה גזלת אותו ממני בעצמך. כעת איך אמשיך בחיי בידיעה שאין לאן?" הדרקון הרכין את ראשו, ודמעה נצצה בעינו. "הרהרתי הרבה במה שהייתי עושה אילו ידעתי מראש. כשאתה דרקון, יש לך הרבה זמן להרהר. חזור אל הדגים האחרים כל עוד הם יקבלו אותך כשווה בין שווים. חיה את חייך, הקדש זמן לחבריך. ואתה אמנם תדע שהכול חסר משמעות, אבל תחווה גם רגעים של אושר, ובזכותם תבין כמה טוב להיות דג ולא רק לחלום להיות דרקון". "כל זה נשמע טוב ויפה", אמר הדג, "אבל ברשותך, אשאל אותך רק עוד שאלה אחת". "כן?" "למה אתה לא עושה את זה בעצמך?" "כי עבורי כבר מאוחר מדי", נאנח הדרקון, "כשאתה דג אתה עוד יכול להשתנות. אבל כשאתה דרקון, אתה דרקון לנצח".

איידן סוייר

לבד

כשהייתי קטנה, כל החברות שלי חלמו על נסיך שיבוא ויציל אותן, ינשק אותן, או סתם ינעל להן נעל זכוכית על הרגל. אבל אבא תמיד אמר לי, "יובל, זה בסדר גמור לרצות נסיך, אבל זה בסדר גם לא. אולי את צריכה נסיכה, או גם וגם, ואולי בכלל מעדיפה להיות לבד. מה שלא תעשי, העיקר שתהיי מאושרת". גם אחר כך עדיין אהבתי לצפות עם החברות בכל הסרטים של דיסני, אבל מהר מאוד הבנתי שאני נהנית מהסרטים, אבל לא מחברתן. אז עשיתי מה שאבא אמר, והתחלתי לראות אותם לבד. עד סוף החטיבה נשארתי בלי חברות, והיה הרבה יותר קל לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אמנם הרגשתי כבר אז שמשהו חסר, אבל ידעתי שאלה לא הן. כשהגיע היום הראשון בתיכון לא ראיתי שום סיבה לשנות את המצב הזה. כשכולם הציגו את עצמם, אני רק אמרתי, "אני יובל. אני לא כמוכם. אל תדברו איתי, אל תתקרבו אליי, ואיש לא ייפגע". כמובן שנשלחתי מייד אל היועצת, אז יעצתי לה להתעסק עם קורבנות בריונות ועם בנות שנכנסות להריון, במקום להיטפל דווקא אל מי שנמצאת במקום שטוב לה. ידעתי שאבא היה גאה בי, ועדיין לא הצלחתי להבין מה לא בסדר. גם כשהתחלתי לעבוד לא חיפשתי חברויות, הייתי שם כדי להרוויח כסף ולא כדי למצוא חיי חברה. כשכולם עברו לעבוד מהבית, זו הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי. לקח לי זמן להבין מה היה חסר. הרי יש לי כל מה שאני צריכה, הלכתי כל החיים בדרך שלי, בדרך שהראה לי אבא – ואז הבנתי. כל הזמן הזה זה היה הזיכרון שלו שליווה אותי, מה שהוא אמר לי, שבגללו לא באמת הייתי לבד. הייתי צריכה להשתחרר ממנו באמת, וזה מה שעשיתי. להלוויה לא הלכתי, אבל כן דאגתי לעלות לקבר שלו אחר כך, לומר לו תודה בפעם האחרונה לפני שאלך להיות לבד באמת.

איידן סוייר

קקאו

בימים כתיקונם היא הייתה מתעלמת מגוש ההיפים הגדול שהתאסף בכיכר הבימה. אבל היום, אחרי כל מה שקרה בימים האחרונים, היא החליטה שדווקא מתאימה לה מנה גדושה של אסקפיזם, לא חשוב איזה חומר מהטבלה המחזורית יהיה מעורב. וכך, בין מסרי האור והאהבה למוזיקת הטראנס מחרישת האוזניים, היא ראתה אותן, נשים לבושות בדיוק במינימום הדרוש כדי שלא ייחשב הפרת הסדר הציבורי, נושאות עמן כוסות נייר (יופי של אהבה לכדור הארץ), והיא מיהרה לקחת לה משקה, לסיים אותו בכמה לגימות ולהצטרף לחגיגה. אחרי שעבר זמן מה וזה לא השפיע כמו שציפתה, היא לקחה עוד משקה. עכשיו היא שמה לב שמשהו לא בסדר, זה היה סמיך מדי ועם טעם מוזר. בין המשקה השני לשלישי התחיל לרקוד עמה בחור דיי חמוד, והיא החליטה לא לחכות, אולי שחרור עכשיו בלי השפעה של שום חומר יבעט במערכת שלה כמו שצריך. מעט מאוחר יותר היא לבשה בחזרה את התחתונים שלה מאחורי עץ בגן יעקב. "תגיד", שאלה, "מה בעצם אנחנו שותות כאן?" "קקאו", הוא ענה. "כן, אבל עם מה?" "רק קקאו, יא פצוצה". "רק קקאו?" "אולי גם קוקוס. קצת תבלינים..." "לא חשוב, הבנתי". היא אספה את עצמה והמשיכה לכיוון הדירה. לא חשוב מה היא שתתה, הריקנות שאחרי בהחלט הייתה שם, וכנראה שמחר היא עדיין תבלה את רוב הבוקר עם האסלה.

איידן סוייר

פעילות

- מאמי! ביקשתי ממך לא להיכנס למעבדה שלי. - היית פה כל היום. לא כדאי שתלכי לישון? - גם ככה לא צריך לקום לעבודה. - אוי, לא שמעת את ההודעה של משרד הבריאות? ממחר חוזרים לפעילות מלאה. - שמעתי. בגלל זה אני כאן. - מה זאת אומרת? - את זוכרת שהיית חולה לפני כמה שבועות? - בטח. מזל שאת איתי בבידוד הזה. - מזל גדול. הרשיתי לעצמי לאסוף ממך קצת דגימות. - דגימות? דגימות של מה...? - בואי נגיד שאם עד עכשיו הייתה לנו מגפה עולמית, מה שאני מגדלת כאן ייתן לנו מגפה של המולטיוורס. - אבל למה שתעשי דבר כזה? - בא לך ללכת לעבודה מחר? - נקודה טובה.

איידן סוייר

היא

הלילה חלמתי עליה. לא ממש ראיתי אותה, אבל היה לי ברור שהיא שם, חיוכה הצחור משתקף בזרם הנחל. קיוויתי שהיא תאהב את זה, וכשקמתי בבוקר והבטתי בראי, באמת ראיתי לשבריר שניה את החיוך משתקף בו. עם קצת מזל אולי הוא גם יישאר על פניה. לא תמיד היא הייתה כזו. כשראיתי אותה לראשונה בכנס המכשפות היא הייתה מכשפה צעירה, שמחה ונרגשת להתחיל את דרכה בעולם הקסם. אני כבר הייתי אז אחרי הפרישה, הבנתי שכישוף זה לא בשבילי, ועדיין הוזמנתי להעביר הרצאה תיאורטית על עלייתם ונפילתם של אדוני האופל בראי ההיסטוריה. הייתי צריך לזהות אותה כבר אז. היה במבט שלה משהו שיכולתי לפרש רק כגאווה, לא בדיוק משהו שהייתי מצפה מהקהל שלי באותה הרצאה. אבל התעלמתי מזה. במקרה הרע, אם מישהי כאן מתכננת להיות אדונית האופל הבאה, אני כבר יודע שכולם נפלו מהר מאוד. חלפו שנים עד הרעב הגדול. צינה של סתיו הכתה את הארץ, וכמעט גוועתי ברעב כשהיא הופיעה אליי מצללי העבר. בבית שלה חיכתה לנו סעודה גדולה, והיא אמרה שהיא רוצה להודות לי, שלימדתי אותה את השיעור הכי חשוב במסע שלה. לא הספקתי לסיים לאכול לפני שהיא התחילה את הניסויים שלה. מיומנות כמו שלה דורשת אימונים מתמידים, והיא ביצעה 100 שינויי צורה שונים באותו יום. גם כשלנגד עיניי היא הפכה מאישה יפהפיה לחיה מפלצתית, לא הצלחתי לשכוח את פניה האמיתיים. מה קרה לך? רק כשחזרתי הביתה הבנתי את הטעות שלי. בזכות ההרצאה שלי, היא גילתה את המכנה המשותף לכול אדוני האופל: הם תמיד פעלו לבד ודאגו לזרוע רק פחד. אותה המשכתי לראות בקהל גדול של אנשים, כלומר אלה ששרדו את הרעב, והיא תמיד נראתה שמחה כל כך להיות בין ההמון. היא גם לא הייתה אכזרית לחלוטין. היא יכלה להפוך כל יום לגן-עדן או לגיהנום. הבוקר, כשהתעוררתי מן החלום, הבנתי מה צריך להיעשות. אמנם כבר פרשתי, אבל הכישוף שמפיל אדם מכוחו זכור לי היטב, והוא אפילו דיי פשוט, דרושים לו רק שני רכיבים. בתור אדם שהיא מחשיבה קרוב אליה, כדאי שאנסה להשיג אותם היום. לא טעיתי. היא הייתה מתוקה כמו שיר של קיץ, ולכן לא הייתה לי בעיה להשיג את הצחוק שלה. הדמעות היו סיפור אחר. היא מעולם לא הרשתה לאף אחד לראות אותה בוכה. יש לי עוד הרבה עבודה, ובינתיים אני חייב להמשיך עמה לאן שתלך, אבל ברור לי שכשהכול ייגמר, אני אשמור את הצחוק ואת הדמעות למזכרת. אחרי הכול היא הסיבה ששרדתי, בזכותה אני חי, גם אם זה היה חלק מתוכנית מרושעת של אדונית האופל החדשה והנוראה, זו שעזרתי ליצור. היא המחיר שעליי לשלם, אבל עד אז, היא גם הפרס.

איידן סוייר

תנור

כשההורים שלה צעקו היא הייתה נכנסת לתוך התנור. היה שם חם ונעים, לא שמעו שם כלום, וגם היה ריח טוב ולפעמים אפילו שאריות של חלה או בורקס שנדבקו לרשת. בדרך כלל הם היו צועקים אחד על השני, ובגלל זה היא לא הייתה רגילה שהם צועקים עליה. צעקו עליה שהיא אדישה, שהיא שמנה, שהיא לא מסוגלת להתמודד עם כלום כמו בן אדם נורמלי. והיא בכלל לא רצתה להתמודד כמו בן אדם נורמלי, היא רק רצתה לברוח לתנור שלה, ללכת לישון ולחכות שהכול ייגמר. ובתוך התנור היא הרגישה כל כך עטופה ומוגנת, שעד שהיא הבינה שמתחיל להיות שם חם מדי, כבר היה מאוחר מדי.

איידן סוייר

מעט

היא עדיין הייתה מתה, אבל מעט פחות.

איידן סוייר

לילית

הוא לא היה בטוח איך זה עובד. מצד אחד, השחתת זרע לבטלה הייתה חטא וזה ברור. מצד שני, כשהוא לא היה עושה כלום, הוא ידע שאני באה אליו בלילה, שוכבת אתו ויולדת שדים מהזרע שלו, וזה בטח לא מה שהוא רצה. היה לזה פתרון, כמובן, והוא למצוא זיווג הגון עם אישה חסודה ולהקים בית בישראל. הבעיה הייתה שכל אישה שהוא פגש שמה לב כמה הוא לחוץ חתונה ולא רואה אותה כאדם, וכולן העדיפו גבר שלא רואה אותן רק כצנצנות זרע. בסוף הוא הבין שזה לא היה הפתרון היחיד. שכל הזמן הזה הוא הסתכל על הבעיה מהכיוון הלא נכון – או ליתר דיוק, שהוא ראה בעיות דווקא איפה שאין. "חכי!" הוא אמר, "אפשר רגע לדבר על זה?" "תראו מי נזכר לדבר", עניתי, "כבר התחיל להימאס לי לבוא כל שבוע ולהיות בובת המין שלך". "מי ביקש ממך לבוא בכלל?" "אתה ביקשת, גם אם אתה לא מודה בזה. אתה יכול לשקר לכולם, אבל אתה לא יכול לשקר לעצמך". "אז מה עכשיו? אפשר פשוט להעביר את הלילה בדיבורים, או..." "לא, לא, שלא יהיה לך ספק, אני עדיין הולכת לזיין אותך. ברגע שזימנת אותי, אין דרך חזרה. אבל אני חושבת שיהיה נעים יותר לשתינו להכיר קצת בלי קשר". "אבל... אבל את שדה! לילית הנוראה, אם כל השדים! אני באמת אמור..." "ואתה גבר חרמן שדוחה כל אישה שהוא מתקרב אליה ומאמין שהשואה הייתה מבחן מאלוהים. בוא, אתה לא יותר טוב ממני". הוא שתק. התיישבתי לידו על המיטה. אולי הפעם ניקח את הזמן. "אז... זה כואב?" שאל לבסוף. "אתה יודע, לא רק שהמשפט הזה נדוש, במקרה שלי זה באמת נכון". "לא. התכוונתי אם כואב להיות... את. את יודעת, ללדת כל כך הרבה". "אה, לא. אלוהים קילל רק את חוה, ואני הייתי לפניה. ללדת טריליוני שדים כל בוקר זה לא סיפור גדול, זה בערך כמו שצפרדע מטילה ביצים". "ולמה את עושה את זה? טריליוני שדים כל בוקר, ועוד צריך יותר?" "ו-8 מיליארד אנשים בעולם זה נורמלי בעיניך?" הוא שוב שתק. הוא בהחלט לא היה מנוסה בתקשורת, וזו לא הייתה אשמתו. "תבין, אנחנו באמת לא כל כך שונות מכם כמו שאתה חושב. אתה באמת חושב שהסיבה שאתה מפחד ממני היא כי אני אם כל השדים? אם הייתי אישה רגילה, היית מתייחס אליי אחרת, או שעדיין היית מנסה להרחיק אותי ממך בכל דרך אפשרית?" "כמובן שלא..." "אז היית מקבל אותי כמו שאני? לבושה במחשוף כזה, עוברת מגבר לגבר, צורחת כשאני גומרת? או שקודם הייתי צריכה להתאים את עצמי לכללים שלך? כי כבר הייתי בסרט הזה". "אני לא מבין למה אנחנו לא יכולים פשוט להסתדר". "בעיניי אנחנו מסתדרות. אתה עושה את שלך ואני עושה את שלי. אם אתה רוצה שאפסיק לבוא, אין לי בעיה. יש עוד הרבה גברים בעולם". לא ראיתי אותו יותר. אין לי דרך לדעת, אבל אני לא מאמינה שהוא מצא מישהי, סביר יותר להניח שהוא החליט שכבר עדיף לעשות ביד מאשר לראות אותי שוב. האמת שזו הייתה קצת הקלה, כי אני לא אוהבת לשקר, ובכל זאת שיקרתי לו בדבר אחד: זה כן כואב, בכל פעם מחדש.

איידן סוייר

מסכה

כל אחד מאיתנו לבש מסכה שחורה, מעיל וכפפות. גם כשיכולתי לראות לו רק את העיניים, ג'יימס עדיין נראה מלא ביטחון, ויכולתי לדמיין את עיניו הכחולות חודרות אליי גם כשהוא דיבר לכול השאר. "אני מזכיר לכם, מהרגע שהמשאית הזאת נפתחת, אין דיבורים. לא בפעולה, לא בדרך חזרה, לא במעצר. וכן, חלקנו כנראה ניעצר. הבעלים גרים בבית לייד", הוא החווה בראשו לעבר בית פרטי קטן, "לכן חשוב גם להיות זריזים. יש שאלות אחרונות?" אף אחד לא דיבר. "אז קדימה, בהצלחה לנו!" הידיים השריריות פתחו את דלת תא המטען של המשאית, וכולנו יצאנו החוצה. נסענו לשם ביחד, אבל את הדרך חזרה נצטרך למצוא בעצמנו, כי המשאית תהיה מלאה בנוסעים אחרים. בכמה בעיטות חזקות ג'יימס פרץ את דלת המבנה, ושם ראינו אותם: שורות-שורות של כלובים שבהם הוחזקו בצפיפות הכלבים. אלה מהם שיהיה להם מזל יימכרו לאנשים שיגדלו אותם עד שיבינו שהם לא צעצועים. אחרים יימכרו לניסויים, או יישארו כאן בכלובים האלה, לגדל את הדור הבא. ותמיד יש גם כאלה שלא יצאו טוב, ועדיף פשוט לא להשקיע בגידול שלהם. הלוואי שיכולתי לשחרר אותם כבר עכשיו, אבל את הכלובים אפשר לערום אחד על השני במשאית, ויהיה מקום להרבה יותר כלבים להינצל. כשהמשאית כבר הייתה חצי עמוסה, אור נדלק בחלון הבית. "לא מוותרים עכשיו!" קרא ג'יימס, מתעלם מההוראה הראשונה של עצמו. אז המשכנו, מעמיסים את הכלבים אחד על השני בדרך לחיים טובים יותר. תוך דקה מישהו התקרב אלינו בריצה. ג'יימס נאלץ לקבל את ההחלטה, והוא טרק את דלת תא המטען וסימן לאנני לנסוע. האפשרויות האחרות היחידות היו להתדרדר לאלימות ולפגוע באדם, או להיתפס כולנו, ובטח שלא נוכל לעזור לבעלי החיים מהכלא. כולם נפוצו לכול עבר, כדי שיהיה מעט מאוד סיכוי לתפוס את כולנו. אני רצתי עם ג'יימס לתוך קבוצת שיחים גבוהים, ואז נשמע משהו שאי אפשר לטעות בו: רובה נדרך, ואז שני פיצוצים. "תיזהרי!" קרא ג'יימס והפיל אותי על הקרקע. הוא היה מעליי עם כל משקלו. כשהדפתי את החזה הרחב שלו כדי לקום, ידיי התמלאו במשהו חם ונוזלי. מאחורינו בעל הבית טען את הרובה. "ג'יימס, קום!" צעקתי, "קום כבר!" הוא לא קם ולא הגיב. אף אחד לא בא להלוויה כדי שלא יקשרו בינינו. ממילא זה כבר לא היה עוזר לג'יימס. רק אחרי חודש אנני יצרה איתי קשר בטלגרם וכתבה שמתכננים עוד פעולה, הפעם לשחרר חזירים ממשק תעשייתי. לא עניתי.

איידן סוייר

כאב

- מה אתה עושה? - מפגין נגד הכיבוש הבריטי. - למה? - כי הם פוגעים בזכויות האדם של תושבי הודו. - אתה לא יכול לתקן את העולם. - נכון, אבל כל אדם שיצטרף למחאה הלא-אלימה שלי הוא ניצחון. - אל תשחק אותה לא-אלים, גם אתה פוגע באחרים! - אבל אני עושה את המיטב שביכולתי כדי לא לפגוע. - ועדיין, בשביל האורז שאתה אוכל רוצחים המון בעלי חיים בשדות, אז אתה לא יותר טוב מהבריטים שרוצחים הודים. - אתה צודק, גם זה לא בסדר. מה אתה מציע לעשות? - לא צריך לעשות כלום, העולם מלא כאב ואין מה לעשות. - אז אני מציע להפחית את הכאב עד כמה שאנחנו יכולים. - אם אתה רוצה להפחית את הכאב שאתה גורם לו, תתאבד! - אבל אז אני אפגע במשפחה שלי ובשאר האנשים שאוהבים אותי. - אולי, אבל זה חסר משמעות לעומת מי שנפגע ממך. - ואחר כך אני כבר לא אוכל לעשות שום דבר כדי לעזור לאף אחד. - אין מה לעשות. כל מי שחי בעולם הזה גורם כאב. - ... - ... - אז אתה אומר שכדי למנוע כאב, צריך שאנשים יפסיקו לחיות, מה?...

איידן סוייר

עונה

כשהייתי קטנה פחדתי מהחושך. הייתי קוראת לאבא שוב ושוב, והוא אף פעם לא היה עונה, עד שדמיינתי את הצעצועים שלי צוחקים עליי. אז נאלצתי ללמוד לדאוג לעצמי. זה אומר גם לעמוד על שלי, ואני גאה בזה. ועדיין הייתי מעדיפה פשוט לזכור את הכריך באותו בוקר ולחסוך את כל הסיפור הזה מראש. "פאק", אמרתי, "מיכאל, יש לך כמה שקלים?" "לא נראה לי. מה קרה?" "שכחתי את הסנדוויץ' בבית ולא אכלתי ארוחת בוקר היום, אני חייבת לאכול משהו". "חכי שניה, אני אבדוק". מיכאל התכופף לבדוק בתיק שלו, ובתזמון גרוע במיוחד, עבר שם דני. ילד כמו דני לא יפספס הזדמנות לראות ילד אחר מתכופף לתיק שלו ולהפליק לו בישבן. "תחת יפה!" הוא צחק. "עזוב אותו!" צעקתי עליו בחזרה. "או שמה? הוא ישרוט אותי עם הלק ג'ל שלו?" הסתכלתי מסביב. אף אחד לא התערב, ושוב כל האחריות נופלת עליי. "מיכאל, אתה בסדר?" שאלתי. "כן, אבל אין לי כסף בכלל". "בטח, בזבזת הכול על וזלין", התערב דני. "יש פה זמזום מעצבן, אתה שומע?" הפנים של דני התחילו להאדים. אחרי כל הזמן הזה, ידעתי בדיוק מה הדרך הכי יעילה לטפל בכל בריון. "לא שמעתי כלום. אבל לא חשוב עכשיו. מה תעשי בלי אוכל?" "לא יודעת. אולי אני פשוט אלך הביתה ואבריז מהשיעור הבא". "לא כדאי לך, זה שיעור לפני מבחן. אפשר לנסות להסיח את דעתך עם ארץ-עיר?" "זה לא מושלם, אבל זה משהו". "נורית..." שוב דני. התכוונתי להתעלם ממנו, אבל הוא ממש דחף את היד שלו מול העיניים שלי. ביד הוא החזיק תפוח אדום ועסיסי. "קחי", אמר בפשטות. ידעתי שלקחת אוכל מדני זה שפל המדרגה, אבל זה לא הזמן להיות בררנית. מתוך הבנה שזו כנראה האופציה הכי טובה שלי, מלמלתי תודה ולקחתי את התפוח, ודני מלמל משהו בחזרה והסתלק מן המקום. בזמן שאכלתי את התפוח, מיכאל תלש דף מהמחברת והתחיל לחלק אותו לקטגוריות, כולל מאכל, למרות שהוא יודע שאני נגד הקטגוריה הזאת כי בדרך כלל פשוט חוזרים בה על מה שכבר כתוב בצומח. פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי. הסתובבתי, וזה שוב היה דני, הפעם עם פרח כחול ביד. למראה הזה כמעט נחנקתי מהביס שהיה לי בפה. "דני, מה נסגר?" השתדלתי להיות נחמדה. "נורית, אני אוהב אותך", הוא ירה. הבטתי במיכאל. הוא הביט בי בחזרה בגבות מכווצות. כל הסיטואציה הזאת נהייתה הזויה מרגע לרגע. "אני לא יודעת מה לומר". "מה יש לדעת? אנחנו חברים עכשיו, לא?" "דני, אני מאוד מודה לך על התפוח, אבל זה לא מבטל את כל מה שעשית לידיד שלי וזה בטח לא אומר שאני חייבת לך משהו". "אולי רק תחשבי על זה לפני שאת עונה?" "אין מה לחשוב, אני לא אוהבת אותך ולא יקרה בינינו כלום. אתה מבין?" "נורית, בבקשה..." "דני, תניח לי!" במילים האלה חטפתי ממנו את הפרח וזרקתי אותו מהחלון. יש גבול לכל תעלול. "נורית, את באה?" שאל מיכאל. "כן. תודה על התפוח, אבל בבקשה אל תעשה לי יותר טובות. עכשיו תעזוב אותנו". "שרמוטה של הומואים", שמעתי אותו מסנן לפני שהסתלק. התיישבתי ליד מיכאל והתחלנו לשחק. אחרי כל מה שקרה, באמת הייתי צריכה את המשחק הזה בשביל להסיח את דעתי. ועדיין, כשניסיתי להיזכר בכל המילים שאני מכירה באות ת', לא הצלחתי שלא לפזול לכיוון השולחן של דני. הוא עדיין ניסה להיראות כמו גיבור גדול שכלום לא יפגע בו, אבל הדמעות שלו כאילו בכו בעצמן.

איידן סוייר

חתימה

- ברוכה הבאה לשערי שמיים. - תודה רבה. בהחלט הרבה יותר יפה כאן מאשר בעולם החיים. - שם בבקשה? - ציפורה. - גיל? - חודש וחצי. - ואוו. צעירה. - זה דווקא קורה הרבה. - אני יודע. עדיין קשה לי להתרגל בכל פעם מחדש. - אז מה עכשיו? - בואי נראה. שנאת חינם... גניבה ולקיחת שוחד... רשום לך כאן אפילו תקיפה מינית של תינוק! את כל זה הספקת בחודש וחצי?! - זו לא אני! באמת! - אז איך את מסבירה את זה? - היה שם בן-אדם. לפני שהוא שחט אותי הוא ביצע עליי מין טקס, לא יודעת מה בדיוק, אבל הוא העביר אליי את כל החטאים שלו. - הבנתי. כן, שמענו על החכמולוגים האלה. - אז אני יכולה להמשיך הלאה? - לצערי לא. החטאים האלה כרגע עלייך ומישהו צריך ללכת עליהם לגיהנום. - זה לא הוגן! - אל תדאגי. אנחנו מכירים מקרים כאלה וכבר מזמן מצאנו פרצה לטיפול בהם. ... - מה זה? הגעתי לגיהנום? למה אני בכלוב? ולמה יש כאן תרנגולת ענקית? - גמר חתימה טובה, חבוב.

איידן סוייר

התחלה

בהתחלה היו שניים, זמן ומרחב, ויחד הם הולידו שלושה ילדים: ארץ, ים ושמש. ילדיהם של זמן ומרחב לא היו נשים או גברים כפי שאנחנו מכירים, וכל אחד מהם ילד והוליד את ילדיו משני האחרים. בעוד ארץ וים חיו יחד זו לצד זה, שמש הייתה הולכת לישון כל לילה עם ים וקמה כל בוקר עם ארץ. ילדיהם של שמש וים היו הכוכבים, ואת בתה הבכורה, לבנה, מינתה שמש לשמור עליהם כאשר היא אינה בשמיים. שמש הולידה לארץ וים את חיות היבשה והמים, וילדה לארץ את הציפורים העפות תחתיה. ארץ ילדה לים את העצים ושאר הצמחים, ששורשיהם במים העמוקים. ים ילד לארץ את הצפרדעים והתנינים, אשר חיים במים אך תלויים גם ביבשה. איש לא יודע מה הוביל למלחמה הגדולה, אך החיים הצמודים ללא הפסקה גרמו בסופו של דבר למלחמה בין ארץ לים. ידו של ים הייתה על העליונה, והוא כבש את רוב שטח פניה של מרחב. למראה אהוביה הנלחמים, לבה של שמש נשבר והיא ברחה אל צלה של לבנה, ויותר לא ביקרה את ארץ וים. רק אז הסכימו הנלחמים על שביתת נשק, ושמש חזרה אליהם, אך פעם בכמה שנים עוד חוזרת ונעלמת לזכר המלחמה הנוראה. אבל ים לא הסכים לוותר על שליטתו ברוב העולם. כועסת וממורמרת, החליטה ארץ לנקום בו בחשאי. היא בחרה את אחד מילדיה הרבים, אדם שמו, ובירכה אותו בעוצמה נוראה. אדם בנה ספינות והפליג על פני ים. אדם טווה רשתות וטבח בילדיו של ים בהמוניהם. אדם הרעיל אפילו את ים עצמו כששפך אליו את כל מה שלא היה זקוק לו עוד. אך גאוותו וחמדנותו של אדם לא ידעה גבולות, ובמהרה פנה גם נגד ארץ ושאר ילדיה. כשמספרו גדל, צאצאיו פנו אפילו זה נגד זה. במהרה הפך אדם לאויב הבריאה כולה, וכולם נסו מפניו. את פניה של מרחב כיסה אדם באבנים ובעצים מתים והבעיר בהם אש, כדי להבטיח שדבר לא יוכל לחיות בהם זולתו. רק באחד עוד נותר די כוח להביס את אדם. היה זה זמן, סבו העתיק. לא חשוב כמה דרכים גילה אדם לנצח את המחלות והחיות הטורפות, עדיין לא הצליח להימלט מציפורניו של זמן. וכך, בעוד נזקיו של אדם הולכים ומחמירים, זמן זוכר את כולם, עורם וצובר אותם עד היום שבו אדם לא יוכל עוד להתמודד עמם. וגם אם החכמים שבצאצאי אדם מזהירים את חבריהם ממעשיהם, אדם לא לומד לעולם, וממשיך בדרכו אל פי התהום. וזמן מחכה לו שם, להציל מפניו את אהובתו מרחב ואת כל שאר ילדיהם.

איידן סוייר

דבש

זה לא רקוב, זה דבש! לחברות המזון מעולם לא היה אינטרס שנהיה בריאים. האינטרס שלהם תמיד היה למכור לנו, כמה שיותר, אפילו דברים שהם לא אוכל. בגלל זה לא הפתיע אותי לגלות שמוסיפים אנזים קיבה של עגל לגבינה, או שסוכריות גומי עשויות מעצמות טחונות. בשלב הזה כבר מזמן החלטתי לדבוק במה שנתן לנו הטבע, ולאכול רק פירות וירקות במצבם הטבעי. אבל שום דבר לא חסין מפניהם! אפילו בננה פשוטה, שלכאורה עוברת תהליך ריקבון טבעי אם לא אוכלים אותה בזמן (ויש שיגידו אף הופך אותה למוצלחת יותר בשייקים), מוחדרת בחומר שונה לחלוטין, בהתחלה כמות קטנה ולא מורגשת שהולכת ומתפשטת בה עם הזמן עד שמשתלטת על כולה. וישאלו האנשים התמימים, מה הבעיה עם דבש? בסך הכול מאכל בריא ומתוק. בגלל שוד המאכל התמים הזה מהדבורים העמלות לייצר אותו, הן הולכות ונכחדות, ובקרוב לא יהיו לנו יותר צמחים בעולם, וכולנו נהיה תלויים במזון שהונדס גנטית במיוחד ע"י אותם תאגידי מזון. רואים איך הכל מתחבר? אז מה עושים? בהתחלה ניסיתי לגדל בננות בעצמי, אבל אחרי ששבוע אחד נסעתי לטיול לקטים, חזרתי הביתה וגיליתי בהן דבש. כלומר, או שמישהו פרץ אליי הביתה והרעיל את הבננות שלי, או שכל זרעי הבננה בעולם כבר נגועים. החלטתי לעשות ניסוי, שמרתי בננה אחת בצידנית נעולה ולקחתי אותה איתי כל הזמן. אחרי שבוע היא הייתה מלאה דבש, מה ששלל את האפשרות הראשונה והוכיח את השניה. כדי שלא יקראו לי מכחיש מדע שלא יודע איך לעשות ניסוי מדעי, חזרתי על הניסוי פעם שניה ושלישית וקיבלתי את אותן תוצאות. המסקנה בלתי נמנעת, הם כבר שולטים על הכול. אפשר כמובן להתנזר מבננות, אבל מה הלאה? מה אם נגלה, למשל, שתאנים אוכלות אותנו מבפנים כמו שהן אוכלות צרעות, או שתפוז-דם באמת עשוי מדם? אין גבול למה שהם מסוגלים לעשות. הפתרון שמצאתי הוא פשוט להפסיק לאכול. גם אני חשבתי פעם שזה בלתי אפשרי, אבל אם אתם שואלים אותי, זה בסך הכול עוד שקר של בעלי אינטרסים שמעולם לא עצרנו לחשוב עליו. כן, גם אתם, עמיתיי המדענים שמעולם לא טרחו להטיל ספק באקסיומה הזאת. וכן, אני מרגיש רעב, אבל זה רק בגלל שהייתי מכור לאכילה. אם אדם שעישן כל חייו יפסיק לעשן, הוא ממש ירצה עוד סיגריה, אבל זה לא אומר שזה בריא לו. בעוד שנה מהיום יקרה אחד משני דברים: או שהעולם יכיר את הסיפור שלי, יבין שאפשר לחיות בלי לאכול וייצא לחופשי משליטת תאגידי המזון; או שאני אהיה מת, ובמקרה הזה תדעו שמישהו שם בצמרת דאג להעלים אותי. אם זה מה שקרה, ואם בכול זאת מצאתם את הטקסט הזה, אנא הפיצו אותו בכל הכוח, גם אחרי מותי. לא ניתן להם להשתיק אותנו!

איידן סוייר

ניצוץ

"פיקאצ'ו, מכת ברק!" ניצוץ חשמלי בקע מלחייו של העכבר החשמלי, ונורה היישר לעבר הזוחל המכונף הענק מולו. זה היה סוף הקרב. זה היה גם הסוף של דרך ארוכה, של לא פחות מ-25 שנה, במהלכה נסע בדרכים והתאמן ונלחם יחד עם חבריו, אנושיים ולא אנושיים, אלה שנפרדו דרכיהם והמעטים שנותרו לצדו עד הסוף. אבל עכשיו הגיע הסוף: הוא אלוף ליגת הפוקימונים. למחרת הוא התעורר במרכז הפוקימונים, והדבר הראשון שראה היה הגביע הענק מולו. "מה אתה אומר, פיקאצ'ו? הוא ייראה טוב מעל הטלוויזיה בבית?" הוא ניסה לדמיין את המראה, אבל לא הצליח להעלות בדמיונו יותר מזיכרון מטושטש של הבית. כל כך הרבה זמן הוא היה בדרכים. כנראה שהגיע הזמן לחזור ולראות שוב את הבית. הפעם, החליט, הוא ייקח את הרכבת; לסחוב את גוש הזהב הזה ברגל לא בא בחשבון. הטלוויזיה, מתברר, כבר לא הייתה שם. קופסת ה-CRT המיושנת הוחלפה במסך פלזמה תלוי על הקיר שאי אפשר לשים עליו שום דבר. למעשה, גם כל שאר החדר שלו לא היה. אימא הפכה אותו לחדר כושר. הגיוני, חשב, אין סיבה לשמור חדר לילד שבכלל לא נמצא בבית. אותו הלילה הוא ישן בסלון, וזה עדיין היה עדיף על שק שינה בדרכים. בבוקר הוא הלך לומר שלום לפוקימונים שהשאיר מאחור. קינגלר, מאק, סנורלאקס וכל השאר בילו בחצר של פרופסור אוק. כשנכנס פנימה, אחד הטאורוסים שלו נשף לעברו ובטש ברגליו, מפנה לעברו את קרניו הקטלניות. זה כנראה אחד מהפוקימונים הרבים שהוא לכד ושכח מהם, שמעולם אפילו לא השתמש בו בקרב. מה הפלא שהוא לא מזהה אותו? כל השנים האלה הוא היה של פרופסור אוק הרבה יותר משלו. בעצם, חוץ מפיקאצ'ו, כולם היו הרבה יותר זמן בלעדיו מאשר אתו. עם חבריו האנושיים הוא לא ראה טעם אפילו לנסות. הוא נשר מבית הספר בגיל 10 ולא היה עמם בקשר מאז. כולם המשיכו בחייהם, חלקם הגדול בטח נשואים עם משפחות. והוא עצמו, שבקושי ידע מעבר לפעולות חשבון בסיסיות ושחייו לא השתנו כלל מאז היום הראשון שיצא למסע הפוקימונים, הרגיש ממש כאילו נשאר כל הזמן הזה בן 10. "נו, אש? מה תעשה עכשיו?" שאל טרייסי. מה באמת הוא יעשה מעכשיו? המחשבה הזאת ניקרה במוחו עוד מההתחלה, אבל הוא סילק אותה כמו זובאט טורדני. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עמה. ולא היה לו מושג איך.

איידן סוייר

חוק

היא נולדה עם השם בתיה. בבית הספר היו צוחקים עליה, אמרו לה שיש לה שם גרוע ושהיא נשמעת כמו מכשפה זקנה, אז ברגע שהיא הייתה גדולה מספיק היא החליפה את השם. ההורים שלה התנגדו, אז כדי לא להרגיז אותם היא לא לגמרי החליפה אותו אלא רק הוסיפה את השם אנה לתעודת הזהות כשם שני. במהרה היא הבינה שזה לא גורם לאף אחד להפסיק לצחוק עליה. להפך, זה רק עודד אותם לדרוך עליה יותר. וממילא נשארו לה רק עוד שנתיים לסוף התיכון, אז היא ספגה בשקט את הקללות, ההשפלות והיריקות. בסוף הכול נגמר. היה לה קשה למצוא עבודה. לא היה לה מקום אפילו בעסק המשפחתי, במיוחד כי כל יום חוקקו עוד ועוד חוקים שאסרו עליהם לעבוד. היא מצאה עבודה כמלצרית במועדון לילה מפוקפק, והגישה לאנשים לאכול את גופם של בעלי חיים בזמן שחיכו לשכור את גופם של הנשים והנערים במקום. לפחות פעם בשבוע התאספו מול המועדון קבוצות של מפגינים, אבל היא לא נתנה להן להפריע לה. היא לא עוברת על שום חוק, ואם מישהו נפגע וזה חשוב לו מספיק, הוא יתמודד כמו שהיא מתמודדת. וכך, עסוקה במאבק האישי שלה, היא לא הרגישה צורך להרים קול אפילו כשאנשים התחילו להיעלם, אלה שקראו להם אויבי המדינה. אדרבא, זה השתיק את ההפגנות ונתן לה קצת שקט בחיים. ממילא אין סיבה לתת לכולם להתגודד ככה, חשבה, מזמן היה צריך להיות חוק נגד זה. והחוק הזה נוסף לעוד חוק, ועוד אחד, עד שהם הגיעו אל המועדון. הם לקחו גם את הלקוחות וגם את הנערים על בעילה שלא כדרך הטבע, ורגע לפני שהקצין האחראי פנה ללכת, הוא נזכר באיזשהו תירוץ ולקח גם את הנשים. אז איך בשלב הזה, מובטלת ועניה, מישהו מצפה ממנה להתנגד לשלטון החוק כאילו אין לה מספיק צרות משלה? היא כבר כמעט איבדה את הדירה שלה לפני שבאו לקחת גם אותה. לא נורא, לפחות יש לה גג מעל הראש. אבל במקום הזה הם השאירו בחיים רק את אלה שיכלו לעבוד קשה, וגם הם התחילו להישבר תוך כמה ימים. למזלה היא ידעה מראש שזה לא בשבילה. וכך, כשדחסו אותה לתא עם עוד עשרות אנשים שצרחו ובכו, היא עצמה את העיניים וזמזמה לעצמה, וחשבה כמה קל יותר היה לכולם אילו פשוט היו טומנים את הראש בחוק כמו בתיה-אנה.

איידן סוייר

משאבה

כשהרמיוני הבן התחיל לעשות קולות של משאבה מקולקלת, הורדתי אותו מהר לרצפה, שלפחות לא יקיא על המיטה. עכשיו אני יודע מה באמת קרה לטיסה 370, אבל מה אני אמור לעשות עם כל הפלנג'י האלה?

איידן סוייר

אות

- מדהים לוואות איך שפה מתפתחת. למשל, פעם היינו קוואים לזה פשוט גזוו, אבל אחווי כמה זמן המילה הזאת התחילה להיחשב גסה, אז התחילו לקווא לה בשיכול אותיות זווג. ואז המילה זווג בעצמה נהייתה גסה, אז אמוו ווק את האות הוואשונה, ובגלל זה עכשיו אנחנו קוואים לזה פשוט ז'. ועכשיו האות הזאת היא בעצמה מילה גסה. - אוקיי, אבל לא הבנתי למה מלכתחילה הייתה להם בעיה עם הצמח הכתום הזה. - עוד לא סיפוותי לך מה האוונב האווווו ההוא עשה לסבא וובא שלי.

איידן סוייר

צר

היא באמת אוהבת אותו. הם תמיד היו האויב שלנו, הצר הנורא ביותר שטבח ללא רחמים בבני עמנו, והיא התאהבה באחד מהם. טוב, כנראה שהגיע הזמן לעשות מעשה. הגיע הזמן להוכיח שמכשפת הים היא לא היחידה עם כוחות קסם, וגם לא היחידה שיודעת לעשות עסקים. כשהנפתי את הקלשון, הוא הביט בה מהחוף וכנראה ציפה שבכל רגע היא תעלה אליו מן הים בשמלה נוצצת ומתחתיה זוג רגליים. זה לא מה שקרה. במקומה עלה אליו מלך הים עצמו, שרירי ומזוקן ומתנשא לגובה של שני ראשים מעליו (יש יתרון בבחירת הצורה והגודל המדויקים של הרגליים). הוא לא שכח את נימוסי הנסיך שלו וקד קידה מרושלת. "אל תטרח בגינוני בני האדם שלך", נהמתי לעברו, "אז אתה הברברי שרוצה להתחתן עם הבת שלי, מה?" "אממ, ובכן... אני לא יודע אם ברברי, אבל כן, הוד מעלתך. אני אוהב את אריאל יותר מכל דבר". "אין בעיה. אתה נסיך, נכון? ובכן, תצווה על הנתינים שלך להפסיק לאכול את הנתינים שלי, והיא שלך". הבטתי באריאל וציפיתי למחאה הרגילה שלה, אבל לראשונה מזה זמן רב היא השיבה לי מבט בעיניים מוארות. אם היא כעסה על מישהו באותו רגע, זה רק על עצמה שלא חשבה על זה לבד. "אנחנו חיים במדינת חוף. מה אתה מציע שנאכל?" "שמעתי שיש לך שף מוכשר בארמון. אני בטוח שהוא יכול ללמוד להכין סושי, יש לנו די והותר אצות בשבילכם. לפני רגע אמרת שאתה אוהב את הבת שלי יותר מכל דבר, אני בטוח שלהפסיק רצח עם זה משהו שתעשה לפחות בשבילה, נכון?" "כמובן". "טוב מאוד". שוב נופפתי בקלשון שלי, ובידי הופיע בקבוק מלא במי ים מכושפים. "אני ממנה אותך לשגריר בני האדם בממלכת הים. שתה את המים האלה ותוכל להיכנס חופשי לממלכתי. אני מצפה לדיווח על כל התקדמות". כשחזרתי אל הים, ראיתי אותו מחליף מבטים עם אריאל, והפעם הם ידעו שזו לא הפעם האחרונה. סבסטיאן זחל לעברו. "ואל תחשוב אפילו לנסות איתה משהו לפני שתהפוך לאנושית", אמר, "הם מתרבים ברבייה חוץ-גופית". כעבור שבוע הוא דפק על דלתות הארמון. במקום רגליים היה לו זנב ארוך לתפארת. "נו? מה המצב בממלכות האדם?" "לא כל כך טוב, הוד רוממותך. הכרזתי על החוקים החדשים, והאנשים לא כל כך מרוצים מהם". "מעניין לי את הסנפירים. אתה חושב שהדגים שלי מרוצים שרוצחים אותם?" "כן, אבל אני לא יכול פשוט להתעלם מהם". "תגיד לי, אתה חי בממלכה או בדמוקרטיה? תגיד להם שאין יותר דגים, אז אין יותר דגים. פשוט מאוד". "זה חוק שיהיה קשה מאוד לאכוף". "יש לך חוקים נגד רצח בני מינך ואתה אוכף אותם, נכון? אני בטוח שתסתדר גם עם זה". כעבור שבוע נוסף הוא הגיע שוב. "אדוני, יש לנו בעיה חמורה". "מה הפעם?" "פיראטים", אמר הנסיך, "הם דגים בלי רישיון ומוכרים את הדגים בשוק השחור. אני לא יודע אם פחות אנשים אוכלים דגים, אבל הפשע בממלכה בהחלט עלה". גירדתי את זקני. "במקרים כאלה, טוב ששליט האוקיינוס לצדך, נכון?" "על מה אתה מדבר?" "במשך שנים נקטתי כלפיכם במדיניות של פציפיסזם מוחלט. אבל אם תבקש ממני להתערב ולעזור לך, בטח לא אוכל לסרב לחתני לשמור על הסדר בממלכתו. אתה מבין את כוונתי?" שוב הוא חזר כעבור שבוע. "נו? איך זה הלך?" "אחרי שחצי מספינות הפיראטים טבעו בסערות לא מוסברות, החצי השני הבינו שהדיג לא משתלם ופרשו מהמקצוע". "אני שמח לשמוע. אם כך נוכל להמשיך להתקדם". "הוד מלכותך... עכשיו יש לנו בעיה חדשה". "מה עכשיו?" "אחרי שהם הבינו שכל עוד אני או צאצאיי בשלטון הם לא יוכלו לאכול דגים, הם התחילו להתקומם. בינתיים היו רק כמה התפרעויות, אבל השומרים לא מיהרו לדכא אותן, ואני חושש שזה בגלל שהם מסכימים עם האספסוף". "שוב, אם תרצה עוד עזרה, למשל גל צונאמי נחמד שישטוף את..." "לא! אני חייב לחשוב גם על טובת האנשים שלי! נמצא פתרון של שלום, בלי לפגוע בנתינים שלך או שלי". "אתה מוזמן לנסות, אבל תזכור, כל יום שחולף הוא יום שבו לא תבלה עם אהובתך". האמת היא שלא האמנתי שיצליח, אבל הוא הפתיע אפילו אותי. טבח הדגים באמת פסק, ולא חלף חודש עד שהפליג עם אריאל הקטנה בספינת הכלולות, אחיותיה ואני שוחים לצדה. "הוד מעלתך, אני חייב להודות שזה היה מבריק", אמר סבסטיאן, "תאר לך שאריאל הייתה פשוט הופכת לאחת מהם, והיינו מפספסים את ההזדמנות הזו! אבל עכשיו, בזכותה ובזכותך לא פחות, בממלכה שלנו שורר סוף סוף שלום!" "כן, סבסטיאן, וחשוב לציין שזה גם קירב ביני לבין אריאל. עכשיו כשהוכחתי לה שאני לא סתם שונא אותם, אלא יודע להיות הגיוני ושקול, היחסים בינינו השתפרו פלאים". "אין ספק, לפעמים צריך פשוט לדעת איך לשחק את הצדפים של..." סבסטיאן השתתק. הבטתי מעלה אל הספינה וראיתי את השף המלכותי מתקרב אלינו ובידו מגש. למרות שהוא כבר לא היה מסוכן לנו, בהחלט מובן מדוע סבסטיאן חושש ממנו. "מסייה מלך הים, האם אוכל להגיש לך משהו דליסיה?" "מה אתה מציע?" "זהו המעדן החדש שלי, פואה-גרא סופלמנטר!"

איידן סוייר

הרגעה

זוהי הודעת הרגעה. אם אתם קוראים את המסר הזה, הכל בסדר. אתם לא חשודים בחוסר שיתוף פעולה, ולא נולדתם לאחת הקבוצות החשודות מראש. אתם רשאים לחזור לבתיכם. לא תיכלאו בשום מחנה. אתם רשאים לבצע את עבודותיכם הרגילות. כל עוד תעשו זאת, גופכם לא ייתרם למטרות הזנה, ניסוי מדעי, או סיפוק גופני. אנחנו ידידיכם. אנא זיכרו זאת ולא יאונה לכם כל רע. אנא זיכרו לספר לחבריכם כמה טוב לכם כאן. עיזרו לנו לעזור לכם. אין לכם ממה לדאוג.

איידן סוייר

גור

ידעתי שאימא לא תתן לי לשמור אותו, אבל לא יכולתי להתעלם מהיללות שלו. הוא היה שם לגמרי לבדו, בתוך התעלה שמנעה מהמים ברחוב לזרום לתוך חלון החדר שלי, אז עליתי על כיסא ישן והכנסתי אותו בזהירות פנימה. "הכול בסדר, עכברון קטן". אז חשבתי שזה מה שהוא. מאוחר יותר, כשהוא גדל יותר ממה שציפיתי, הבנתי שהוא כנראה עכברוש, אבל זה לא שינה לי. שמרתי אותו בארגז מתחת למיטה, וכשהיינו לבד בבית שיחקתי אתו כל היום, כדי שבלילה יהיה עייף ולא ירעיש. אם מישהו ימצא אותו, זה יהיה הסוף שלו. בספר ישן שמצאתי, ראיתי שהם תמיד חיים קרוב לבני אדם כי הם אוכלים מה שאנחנו אוכלים. זה מאוד הקל על הבעיה של למצוא לו אוכל, ולא הייתי צריכה לתת לו יותר מדי משלי. הוא היה ממש כמוני, וידעתי שצריך לתת לו שם של בני אדם. קראתי לו פיטר. באותו ספר ראיתי גם שהם חיים רק שנתיים. בסוף הוא חי קצת יותר משנה וחצי, כנראה כי לא יכולתי לקחת אותו לווטרינר אף פעם. ידעתי שהרגע הזה יגיע, ובכול זאת באותו לילה בכיתי כל כך, עד שאימא פתחה את הדלת, ירדה למטה וחיבקה אותי חזק. "אני יודעת שאת עצובה על העכבר הקטן שלך, אבל את יודעת שאסור לבכות בלילה", היא אמרה. קברתי את פניי בחזה וניסיתי להחניק את הבכי לפני שהבנתי מה היא אמרה. "איך את..." "ידעתי מההתחלה", היא ליטפה את שיערי, "את יודעת, את לא היחידה שמסתירה מישהו במרתף הזה".

איידן סוייר

בזלת

זו בבירור הייתה עבודה של אדון האופל. ממה שהיה פעם עיר גדולה ומפוארת נותרו רק חורבות ואודים עשנים בין סלעי הבזלת שכיסו אותה כעת. העשן שהיתמר עדיין מההר הסמוך העיד על זה. "מה את אומרת?" היא שאלה אותי. "בוודאות הוא". היא הנהנה והמשכנו הלאה אל אחד הבתים. היו שם גופות של ילדים, לפחות חמישה, ולא מן הנמנע שכולם אחים ואחיות. "חשבתי שהעיר הזאת דווקא הייתה בין התומכות של זה שאסור לומר את שמו". "ואת חושבת שזה עזר להם? אפילו הם ידעו שלא. מדי פעם הוא היה עושה דבר כזה, לא חשוב על מי, העיקר שיכירו בכוחו. כל מה שהם יכלו לעשות היה לקוות שהתמיכה תשתלם להם. לא תמיד זה היה המצב". "אבל אפילו ילדים..." "זה היה חלק מהעניין. הוא עודד אותם להביא כמה שיותר מהם, לחנך אותם מגיל 0 שיהיו תומכים שלו. אבל ברגע האמת זה לא שינה כלום". הטלפון שלי צלצל. עוד לא סיימנו כאן, וכבר הגיע דיווח חדש על אדון האופל, הפעם גל צונאמי ששטף את הקצה השני של העולם. "אבל איך אנחנו בטוחות שזה הוא?" "זה תמיד הוא. רק הוא מסוגל לאסונות בסדר גודל שכזה". "אז איך זה שכול כך הרבה אנשים אוהבים אותו?" "הם מאמינים שהוא אחראי גם לדברים היפים בעולם. אבל תמיד יש לזה מחיר. הוא יוצר חיים, אבל דואג שתמיד יסתיימו במוות. הוא יוצר בני-אדם, אבל יודע שהם יהרסו ויחריבו הכול. הוא אפילו דאג שיהיה לנו דברים להנות מהם בחיים, אבל הטיל על כולם כל כך הרבה הגבלות, כדי שפשוט לא נעשה אותם, או אם כבר שלא נשכח תמיד לחשוב עליו כשאנחנו נהנים ממשהו". היה ליטפה את פניה של אחת הילדות הקטנות. "אז לפי האמונה שלהם..." אדון האופל נתן ואדון האופל לקח", הנדתי בראשי, "יהי השם שאסור לומר מבורך".

איידן סוייר

חיבוק

ברוכים הבאים לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל! והיום, קוסמים צעירים, נדבר על הקללות שאין עליהן מחילה. מי יכול לנקוב בשמות הקללות? הא, כן, בחור צעיר. אביך עובד במשרד הקסמים, נכון? כן, קללת האורסריוס עשתה הרבה צרות למשרד בזמנו. אילו היה מדובר בשיקוי אהבה או משהו כזה, העניין היה הרבה יותר פשוט, משום שאונס הוא ללא ספק פשע רציני. לא כך קללת האורסריוס – קללת החיבוקים. אני מבין שזה מצחיק אתכם, מה? מה יותר תמים מחיבוק, ועוד בהסכמה? דעו לכם שחיבוק מייצר בגוף את ההורמון המרושע אוקסיטוצין, אשר הופך אתכם מאושרים וקלי דעת, ומשום כך – שאננים ופגיעים יותר! שלא תטעו, מדובר בקללה מרושעת לחלוטין, שהובילה למפלתם של עשרות קוסמים מוכשרים ביותר, ששכחו את העיקרון המנחה החשוב לנו ביותר: עירנות מתמדת! הבא בתור? תודה רבה לך. כן, אין מרושעת כמו הדמוקרטוס – קללת הרצון החופשי. אתם חושבים שלהישלט בידי אדם אחר זה לא כיף, נכון? תארו לכם חופש מוחלט! נפלא, נכון? אבל לא רק לכם. חופש מוחלט לשכן שחושב שצריך להתחשב בנשים, אבל גם להבין שהן שונות מאיתנו! חופש מוחלט לזאת שדווקא בעד הומואים, אבל שיעשו את זה בבית שלהם! חופש מוחלט להוא שחי במרכז העיר, אבל אוכל בעלי חיים כי גם בנ'ונגל האריה אוכל את הזברה! לפני שאתם מבינים מאיפה זה בא לכם, האנשים האלה יבחרו מי יהיה ראש הממשלה שלכם, יחליטו מה הילדים שלכם ילמדו בבית הספר, יחוקקו את החוקים שישלחו אתכם לכלא. הא, ואם תנסו לומר להם משהו, הם יצוצו מכל החורים ויתלוננו שלא יזיק לכם לגלות קצת סובלנות. רצון חופשי? יותר כמו לצון טיפשי! תודה, עלמתי. כמובן, הקללה השלישית והנוראה מכולם. אלדה קדברה – הקללה הגורמת להתקיים בעולם הזה.

איידן סוייר

אצטרובל

הוא כיוון את הרובה היישר לעבר השועל שלא חשד בכלום. הפעם זה בטוח הוא, והפעם הוא לא יתחמק. הוא הצמיד את לחיו אל הקת, הניח אצבע על ההדק, התחיל לסחוט אותו... "פינוקיו!" השועל נמלט כל עוד נפשו בו, גורר את רגלו הפצועה ככול יכולתו. פינוקיו לא היה צריך אפילו לבדוק מי זאת. בקול הזה אי אפשר לטעות. הוא נצר את הרובה שלו ולא טרח אפילו לקום. "מה את רוצה?" שאל בלי להביט בה. "זה מה שאתה עושה עם החיים שנתתי לך? יורה בבעלי חיים מסכנים?" "השועל הזה לא מסכן, את לא מכירה אותו", אמר פינוקיו, "חוץ מזה, נחמד לראות אותך. תמיד כיף לפגוש את אימא אחרי 20 שנה כשהסיבה היחידה שלה לבוא לבקר הוא לנזוף בי". "אתה הוכחת שאתה ראוי להיות ילד אמיתי, פינוקיו, למרות שעכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה. מהרגע הזה לא היית זקוק לי עוד". "ילד אמיתי, כן. אילו היית מסבירה לי קצת יותר מה זה אומר בדיוק להיות ילד אמיתי, יכול להיות שלא הייתי מתלהב כל כך מהעניין". "תן לי להבין, אתה בא אליי בטענות?" "מאיפה להתחיל?" נשם פינוקיו עמוק, "ראשית, התנאי להפוך ילד אמיתי היה להיות אמיץ, הגון ומתחשב בזולת. משתמע שככה מתנהגים ילדים אמיתיים, נכון? את מבינה את גודל האכזבה? אם היית אומרת לי להיות אגואיסט עצלן שלא יודע לדחות סיפוקים, הייתי מבין". "רציתי שתהיה ילד טוב. שתתן לילדים אחרים דוגמא אישית". "אהה, אז הייתי רק חייל בתוכנית העל שלך, מה? עכשיו אני גם יודע שאת ידעת טוב מאוד לאיזה מין עולם את מביאה אותי, שזו הנקודה השניה שלי. עולם שבו אני צריך להתמודד עם נוכלים, חוטפי ילדים, ובריונים רעים מספיק כדי להפוך לחמורים! את חושבת שכיף להיות ילד טוב בעולם כזה?" "ילד טוב יודע גם לראות את הדברים הטובים בעולם. היה לך את ג'פטו, למשל". "לא, לא היה לי את ג'פטו! מה לדעתך קרה כשאבא שלי, בעל מקצוע מוכר בקהילה, הופיע יום אחד בכנסיה עם ילד קטן והיה צריך להסביר מאיפה הוא השיג אותו? בטח יכולנו להמציא סיפור משכנע מספיק, אבל בגלל שמישהי לימדה אותי שאסור לשקר, אבא מת בכלא ואני העברתי את כל הילדות ממשפחה אומנת אחת לשניה. אז כן, תודה שהבאת אותי לעולם, אימא". "אני רואה שאתה לא מרוצה", אמרה הפיה, "נשמע שלא אכפת לך אם אהפוך אותך בחזרה לבובת עץ". "הו, לא, רק לא זה!" "כרצונך", אמרה הפיה ונעלמה, משאירה אחריה את איש העץ לבדו. (המשך יבוא)

איידן סוייר

עין

(המשך משבוע שעכשיו) בהתחלה באמת לא היה אכפת לו להיות בובת עץ. להפך, היה נחמד להיפטר מהצורך התמידי לשתות ולאכול, שלא לדבר על להוציא את זה אחר כך מהגוף. אבל כבר בלילה הראשון, כששכב בעיניים עצומות וניסה להירדם ללא הצלחה, הוא הבין את גודל הטעות. ראש העץ שלו היה מלא מחשבות טורדניות, והוא לא הצליח להיפטר מהן בשום צורה. הוא חשב על היום שהגיע לעולם, ילד שכבר יודע לדבר וללכת, וכבר מצופה ממנו ללכת לבית הספר ולהבחין בין טוב ורע. זה פשוט לא היה הוגן. אבל זה לא שלילדים נורמליים היה הוגן. כל הדברים שציין, נוכלים ופושעים ובריונים, היו בעיות של כולם, ומי שניסה קצת לברוח נענש בלהפוך לחמור. ובכלל, למה להיות חמור זה עונש? להם לא מגיע עולם הוגן? כשהבין שהמחשבות האלה כאן כדי להישאר, ניסה להטביע אותן באלכוהול. "מתחיל מוקדם, מה?" שאל אותו הברמן. פינוקיו לא הבין על מה הוא מדבר. מנקודת מבטו לא היה מוקדם, אלא מאוד מאוד מאוחר. רק אז הוא הבין שהוא לא ישן כל הלילה וכבר נהייתה שעת צהריים – הוא היה כל כך טרוד, שאפילו לא שם לב לאור בחוץ. הוא קנה בירה גדולה, אבל חוץ מלהספיג את פניו ולמשוך אליו נמלים, זה לא עזר בכלום. הגיע הזמן לנסות משהו אחר, החליט. הוא נכנס לטינדר וקבע דייט עם הבחורה הראשונה שענתה לו. ברגע שהגיעה לפאב היא האשימה אותו שהוא בכלל לא נראה כמו בתמונה, הסתובבה והלכה מייד. אז הוא עדכן את כל הפרופיל עם תמונות שמשקפות את המראה הנוכחי שלו, אבל כמות ההתאמות ירדה פלאים. כנראה שכל הבחורות שמחפשות "גבר אמיתי" באמת מתכוונות לזה. רק כעבור שלושה ימים ושלושה לילות של חיפושים כושלים, הבריק במוחו הפתרון – ברגע שהפסיק לחפש בטינדר והתחיל לשווק את עצמו בעליאקספרס, כמות המתעניינות עלתה פלאים. "שתיים ועוד שתיים שווה שמונים!" קרא פינוקיו, "הירח עשוי מגבינה! חיסונים גורמים לאוטיזם!" "הו כן! הו, כן!" צרחה הבחורה שישבה על אפו. "הו, לא!" נבהל פינוקיו. הבחורה הסתובבה וראתה אישה אחרת עומדת שם ומביטה בהם. היא פלטה צרחה ומיהרה לכסות את עצמה בשמיכה. "מי זאת?!" שאלה. "אני אשתו", ענתה הפיה. היא סטרה לפינוקיו סטירה שהכאיבה ליד שלה הרבה יותר מלו, אספה את הבגדים שלה ומיהרה להסתלק מן המקום. "גם באת להרוס לנו את הלילה וגם את משקרת? מישהי פה התחילה לזרוק זין". "אני מצטערת, אבל הייתי חייבת לדבר אתך", אמרה הפיה, "ראיתי שהיית אומלל מאוד בימים האחרונים, וצרצר קטן לחש לי שאני יכולה להאשים רק את עצמי. לא חשבתי שאתפוס אותך דווקא ברגע כזה". "אז באת לראות אם למדתי לקח ואם אני מוכן לחזור להיות ילד אמיתי?" "האמת שלא", אמרה הפיה, "באתי לשאול אותך מה אתה מעדיף. אתה צודק, מעולם לא שאלתי אותך מה אתה רוצה, והגיע הזמן לתת לך לבחור בעצמך". "אני חושב שאין דרך טובה להתקיים בעולם כל כך נורא. מצד שני, עכשיו כשאני כבר קיים, משום מה אני שואף להמשיך להתקיים, למרות שברור לי שיום אחד אני ממילא אמות או אתכלה". "מזל טוב", מחתה הפיה דמעה, "עכשיו אתה באמת אדם אמיתי". "ולשאלתך", אמר פינוקיו, "אבא שלי גידל אותי כנוצרי, ממנו למדתי שאנחנו צריכים לשאוף לחזור לגן-עדן. אני לא יודע אם לשם אנחנו באמת הולכים כשאנחנו מתים, אבל אם תוכלי לתת לי קיום מהסוג הזה, זה יהיה מושלם". הפיה חשבה לרגע. "אנחנו מדברים כאן על קסם מסוג מימד-כיס", אמרה לעצמה, "מורכב אבל אפשרי". היא שלפה את שרביט הקסמים ובמשך כמה דקות נופפה בו לכל עבר, עד שהשניים מצאו את עצמם בלב יער גדול וירוק, בצלו של עץ ענק. פינוקיו הביט סביב ואז הביט על ידיו. "אני עדיין עשוי מעץ", ציין. "אם תרצה לשנות את זה, גם זה אפשרי. אבל קודם אני רוצה לנסות משהו". היא השכיבה אותו על הארץ והתיישבה על פניו. "עכשיו תשקר גם לי, ילד טוב של אימא".

איידן סוייר

אשפה

בשעה ה-16 של משמרת 26 השעות שלי ניגשתי אל מיטתו של רבי מימון. ליד המיטה חיכה גבר חרדי נוסף, כבן 50, וקם מיד כשראה אותי. "סליחה, איפה הרופא?" "אני הרופאה", עניתי. אחרי שמילמל משהו לא ברור, "הוא יהיה בסדר?" "אני לא יכולה להבטיח כלום. זיהום בגיל מתקדם כל כך זה לא צחוק". הוא הביט בי מחליפה את נוזל העירוי של הישיש הצנום בחלוק בית החולים. נחום מימון, רב מוכר ומכובד בקהילה, נמצא יושב על פח בחדר אשפה, קורא עיתון כאילו הוא בבית, גופו מכוסה בפצעי לחץ. כבר מזמן הבטחתי לעצמי שאם אני אגיע למצב כזה, אעשה הכול כדי למות בכבוד כמה שיותר מוקדם. לאדם מאמין כמוהו זו כנראה לא אופציה. אני משתדלת שלא לשפוט. "אתה יכול לסגור את הדלת", אמרתי ליעקב, הגבר שהיה בנו של רבי מימון, כשנכנס אליי לחדר כעבור שתי כוסות קפה. "עדיף שלא. זה לא צנוע, גבר ואישה בחדר סגור". ואני חשבתי שכיבוד אב ואם זו מצווה, אבל אם הוא מעדיף שכל בית החולים ישמע על רגעי הבושה של אביו, זו לא הבעיה שלי. התיישבתי מול המחשב ופתחתי את תיק המטופל. "לא ראיתי אבחנה כזו, אבל לדעתי כל התסמינים מצביעים על אלצהיימר מתקדם. ידוע לך משהו על זה?" "לא בדקנו את זה כי הוא בסדר בדרך כלל. רק כשהוא רואה את אימא... זאת אומרת, את רעייתו..." הוא חשב רגע, ואז הוציא את הארנק שלו והראה לי תמונת חתונה ישנה של זוג צעיר. "יפה, נכון? ככה הוא בטוח שהיא נראית היום. אבל אחרי 60 שנה ו-11 לידות, הוא כבר לא מזהה אותה". "אבל הם עדיין נשואים. איך זה שלא ראיתם התפרצות מוקדמת של המחלה?" "הוא ברח", הסביר הבן, "הוא לא זיהה אותה, והוא התחיל ממש לפחד ממנה, כי הוא היה כזה רזה והיא כזאת שמנה. בשבועות האחרונים הוא גר אצלנו בבית, כי ברוך השם הילדים גדלו ויש מקום, וכשהוא אצלנו נראה שהכול בסדר וכלום לא דחוף". "אז מה בכל זאת קרה?" "הוא רצה לחזור אליה, לצעירה היפה שהוא התחתן עמה. לא שמרנו עליו כי לא חשבנו שתהיה בעיה, אז הוא יצא מהבית בלילה והלך לאיבוד". "כן, הנחנו שזה קרה בלילה. נראה שהוא היה כמה שעות בחדר האשפה ההוא לפני שמישהו מצא אותו". "אחות... סליחה, גברתי הרופאה..." הוא התקרב והנמיך קולו ללחישה, "במחילה, זה נכון מה שאומרים שהוא עשה כשמצאו אותו?" "אני לא יודעת איזה עיתון בדיוק הוא קרא, אבל זה כנראה היה גיליון אופנה כלשהו". האמת היא שידעתי. התיאור של הרבי מאונן על דוגמנית צעירה בחדר האשפה הפך באותו בוקר לאחת הבדיחות שמחזיקות את הצוות ער בין המשמרות המטורפות. נראה שגם יעקב הבין את זה והניד בראשו. "ממש כאילו שכח שהוא חרדי", אמר. "אני מצטערת. זה לא התחום שלי, אבל הייתי ממליצה לבדוק בדחיפות את האפשרות של אשפוז, ישר ברגע שישתחרר מבית החולים". "בעזרת השם", הוסיף וקם ממקומו, "אם אפשר רק עוד דבר אחד..." "בבקשה", אמרתי. "אם אפשר, במחילה, שיטפל בו רופא גבר". "זה מה יש". באמת שאני משתדלת שלא לשפוט. פעם הייתי קוראת להם דוסים, פינגווינים או חרדונים, ועכשיו אני מנסה פשוט לזכור שכולם בני אדם. אבל לפעמים הם עושים את זה כל כך קשה.

איידן סוייר

נקודה

אנחנו נקודה קטנה בכל היקום. מדינה של 8 מיליון אנשים בתוך עולם של 8 מיליארד אנשים, שסובב סביב אחד מתוך מאות מיליארדי כוכבים בגלקסיה באורך מאה אלף שנות אור, שהיא בעצמה אחת מתוך קוודריליון גלקסיות לפחות, ודווקא את אח שלי דקרת.

איידן סוייר

גשר

כל מה שהיינו צריכים היה להרוס את הגשר. הגשר שהם הקימו מעלינו סיפק להם תעבורה נוחה, וקיווינו שבלעדיו מקורות האספקה שלהם ייקטעו והם לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב. אז בלילה, כשהמקום היה כמעט ריק מאדם, ניסינו להתארגן בקבוצה גדולה ולהפיל את הגשר. זה לא עבד. חשבנו שהגשר בנוי מאבנים, אבל התברר שהוא היה בנוי מחומר הרבה יותר חזק, כנראה סגסוגת כלשהי שהם יצרו בעצמם. אבל התנועה כבר הייתה קיימת וזה לא היה הזמן לוותר. האנשים האלה היו יורדים מהגשר וטובחים בנו בהמוניהם, מרעילים אותנו בעשן שחור, ולפעמים אפילו סתם מרעישים ומבהילים את ילדינו. לכן המשכנו לחזור שוב ושוב אל הגשר במספרים גדולים יותר ויותר, מנסים להרוס אותו בכול אמצעי שעמד לרשותנו. אבל לא חשוב מה ניסינו, זה לא עזר, וההישג היחיד שלנו היה כששניים מילדיהם צפו בנו מלמעלה ואמרו משהו כמו: "תראי איזה חמודים הצבאים האלה, נוגחים בגשר עם הקרניים שלהם!"

איידן סוייר

כתום

"באר שבע 23:09 רציף 4", היה כתוב שם כתום על גבי שחור. ואני הגעתי בזמן, אפילו קצת לפני. יחד איתי הגיעו עוד כמה אנשים שהתכוונו לתפוס את הרכבת האחרונה. רק הרכבת לא הגיעה לפני שזמן הגעת הרכבת נעלם כלא היה. בשלב הזה לא היה מאוד אכפת לי מהכסף ששילמתי על הנסיעה, אבל לקבל אותו בחזרה יכול היה נחמה מועטה, אילו היה מישהו בתחנה לדבר אתו. הסוללה שלי, שהתכוונתי להטעין ברכבת, התקרבה לסוף חייה. בקושי הספקתי לשלוח הודעה לדנה לשאול אם אפשר לישון אצלה לפני שהטלפון שבק חיים. אז מה עושים כשיש לילה מיותר בעיר ללא הפסקה, שבניגוד למה שהבטיחו לי כבר נראית מנומנמת לקראת חצות? אפשר ללכת לפאב, אבל יש גבול כמה אפשר לשתות. ניסיתי להיזכר בפאבים מסוימים שחברים או פייסבוק המליצו עליהם, אבל גם לשמות שעלו לי לא הצלחתי לחבר כתובות. במקום ללכת למקום מסוים, החלטתי ללכת לרחוב שנראה לי הכי סואן, ואז לזה שאחריו וזה שאחריו, עד שמצאתי מקום פתוח. ביקשתי להטעין את הטלפון, הברמנית אמרה שמותר רק ללקוחות. אז הזמנתי טקילה סאנרייז, כי לשתות סתם בירה שאפשר לקנות במכולת תמיד נראה לי כמו ללכת למסעדה ולאכול במבה. בשלב כלשהו נכנסה לשם קבוצה של גברים קולניים. לא עבר זמן רב לפני שאחד מהם התיישב לידי, הניח על הדלפק מולי יד עם טבעת משובצת אבן גדולה, ושאל אם אני בעניין. ואני בכלל לא הייתי בעניין, אבל אם אני כבר תקוע כאן לילה שלם, עדיף במיטה נוחה. לפני שיצאנו הדלקתי את הטלפון. לא היה סימן חיים מדנה. הוא בטח יכבד את הגבולות שלי, נכון? אלי גר בקומת קרקע בבניין מוזנח ליד כיכר המדינה. דווקא איזור יפה, ודווקא הדייט שלי גר בכזו מאורת סמים. הבית היה חשוך מאוד, ולהפתעתי הוא לא הדליק את האור, אלא רק כמה נרות. נראה שהוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה למרות החושך. תוך דקה החדר היה מואר באור כתמתם וחמים, ובין כל הבלגן שעל הרצפה הבחנתי במעגל משורטט. "אני צריך שתחזור אחריי". "מה זה, מין טקס חניכה כזה?" "חשבתי שאתה כבר איתנו". "אני... כאילו, אף פעם לא..." אלי חייך בהבנה. "זה בסדר", אמר, "רק תסמוך עליי ותן לי להוביל". הוא אמר משהו שלא הבנתי, וכשהבין שאני לא מצליח לחזור אחרי המילים, אמר לאט את ההברות אחת אחרי השניה. כשסיימנו, המעגל על הרצפה התחיל לזהור. טוב, לפחות אני כבר לא צריך מקום להעביר בו את הלילה.

איידן סוייר

מחר

מחר תנחת החללית המאוישת הראשונה על טיטאן ירח שבתאי. אחרי שיישבנו את מאדים, טיטאן היה באופן טבעי היעד הבא, ולכן במשך למעלה מעשור רובוטים הפכו את האטמוספירה שלו לראויה למחיה למין האנושי, הפיקו חמצן והפשירו את הקרח. כמובן שזו רק ההתחלה. ואנחנו נהיה החלוצים שיקימו את המושבות האנושיות הראשונות. ההורים שלי כמובן התנגדו, כאילו סבא וסבתא לא עשו אותו דבר בדיוק כשטסו ליישב את מאדים. התנאים היו אז שונים, הם אמרו, כדור הארץ היה במצב של פיצוץ אוכלוסין והכחדה המונית והאנושות הייתה חייבת לצאת לכוכבים אחרים. עכשיו אנחנו לא מפריעים לאף אחד על מאדים, יש לנו חקלאות הידרופונית ואת כל השטח שאנחנו צריכים. ליישב עוד פלנטה סתם יקרע את המין האנושי לקבוצות שלא יוכלו כמעט להיפגש לעולם. במאדים יש לי משפחה, אני יכולה לעבוד בקריירה מסודרת במשרד ולא להפריח את השממה, אז במקום ללכת לשחק במערב פרוע עדיף שאני אכיר כאן איזה בחור נחמד ואביא להם כבר נכד. למחרת נרשמתי לטיסה הראשונה לטיטאן. לקראת הנחיתה הפשירו אותנו בתאים הקריוגניים. אתמול לא יצאנו מהתאים ורק התרגלנו להפעיל שוב את הגוף, והיום כבר יצאנו להסתובב בחללית, להכיר טוב יותר את חברינו למשלחת. משום מה הם החליטו שזה לא רעיון טוב שניפגש קודם, שככה המשלחת תהיה מגוונת יותר. הם לא לקחו בחשבון, או לקחו בחשבון והחליטו שזה שווה את הסיכון, שיהיו שם אנשים כמוני וכמו דניאל לי. דניאל לי זה שם כל כך נפוץ, שאפילו כשראיתי את רשימת השמות, גם אני החלטתי ששווה את הסיכון להניח שמדובר בדניאל לי אחר. אבל לא, זה בהחלט היה אותו דניאל לי ששבר לי את הלב בתיכון. הכרנו לקראת סוף השנה, אני הייתי בכיתה י' והוא בכיתה י"ב, ולכן בקושי יצא לנו לבלות יחד לפני שהוא התגייס לשירות החובה בצה"ל (צוות התחזוקה למאדים). העבודה לבני השירות בצה"ל הסתכמה בעיקר בעבודות פיזיות ושליחויות, ולכן הוא היה חוזר מותש כל סוף שבוע ורק רוצה לשכב. גם בקטע מיני, אבל בעיקר לשכב פשוטו כמשמעו ולנוח. ואני הבנתי שהוא בתקופה קשה והשתדלתי להיות חברה טובה ומכילה ולתת לו מה שהוא צריך. דווקא בגלל זה היה לי הרבה יותר קשה להבין למה הוא עוזב אותי. הוא פגש מישהי אחרת בבסיס, אמר. עדיין לא הבנתי מה הבעיה, זה לא שאנחנו זקנים מונוגמיים. הבחורה הזאת, סאיו, נמצאת אתו ברגעים הפעילים יותר שלו, ועמה הוא זוכה ממש להעביר רגעים משמעותיים בפעילות משותפת תוך כדי שיחות עומק. בניגוד אלינו, שרק מזדווגים וישנים. עם סאיו הוא הבין איך נראית מערכת היחסים שהוא רוצה באמת, והוא לא רוצה סתם להשלות אותי כשזה לא באמת עובד בינינו. וככה הבנתי שדווקא הניסיון שלי להיות טובה לחבר שלי חזר לנשוך אותי בתחת. אני לא חושבת שהוא הבחין בי כשראיתי אותו לראשונה בחללית. הוא היה שקוע בבחורה שאולי ואולי לא הייתה סאיו. התלבטתי אם לומר לו משהו או לא, ובסוף החלטתי שבכל מקרה עדיף לבקש קודם לשבץ אותנו בצוותים אחרים, שהתקשורת בינינו תהיה מינימלית. עם הידיעה שלא יהיו כל כך הרבה רגעים מביכים בעתיד, ניגשתי סוף סוף לומר לו שלום. נראה שהוא שמח לראות אותי, התחבקנו והחלפנו כמה משפטים, שעכשיו נראים לי כמו יותר משהחלפנו במשך כל מערכת היחסים בינינו. בערב, אחרי שקיבלנו שיבוצים, נפגשנו שוב והוא אמר לי שהוא שובץ בהנדסת בניין. אני שובצתי בצוות המים. מחר תנחת החללית המאוישת הראשונה על טיטאן ירח שבתאי, ועליה אני ודניאל לי. זה בטח לא הסוף. שמעתי שכבר יש תוכניות ליישב את אלפא קנטאורי.

טלילה גולן

מחר

הטיסה הקצרה מאילת לנתב״ג עברה ללא תקלות אבל הטיסה לפריז התעכבה בשלוש שעות בשל תקלה במטוס ונעמי פספסה את טיסת ההמשך שלה. אחרי ויכוחים רבים עם חברת התעופה הסכימו להעלות אותה לטיסה של יומיים אחרי. הבעיה היתה שגם זו לא היתה טיסה ליעד הסופי של נעמי. היא הסכימה לעלות על הטיסה לרבאט כי לא היו מוכנים להעלות אותה לטיסה הישירה עד השבוע הבא. הטיסה לרבאט עברה בשלום אבל הטיסה הבאה שוב לא יצאה בזמן כי המטוס פשוט לא הגיע. בכריזה אמרו שזה בגלל תקלה טכנית אבל אנשים בשער התלחשו ביניהם שהמטוס נחטף בידי טרוריסטים בדרך לרבאט, והופל בטילים. נעמי לא יכלה לעשות שום דבר בקשר לזה. היא חיכתה את הלילה בשער והאנשים שהמתינו איתה לאט לאט התמעטו. אף אחד לא יכול היה להגיד לה מתי תצא הטיסה הבאה, ובגלל שלא היתה לה ויזה למרוקו, היא לא יכלה לצאת משדה התעופה. אחרי הצהרים של היום שאחרי, כשעצביה מרוטים עד תום, נעמי שוכנעה לעלות על הטיסה הבאה ללאגוס. זו טיסה קצרה, הם אמרו, אפילו שהיא במטוס מדחפים קטן. ומשם תוכלי לשכור טיסה פרטית. בשלב הזה היא היתה מוכנה כבר להכל, כולל שכירת טיסה פרטית במטוס צסנה קטן. זה אולי אפילו היה עובד אלמלא הטייס של הטיסה ללאגוס החליט על דעת עצמו לנחות בניאמיי כי ׳זה ממילא על הדרך ואחי שם, והוא מתחתן מחרתיים׳. משום מה את אף אחד מהנוסעים האחרים החנייה המאולתרת הזאת לא הטרידה. להיפך, הם שמחו על ההזדמנות להתארח בחתונה של משפחת הטייס. בשלב הזה נעמי נכנעה למצב ההזוי בו היתה והלכה עם כולם לחגיגה הגדולה, שם רקדה עד כלות חושיה והפכה עד מהרה לאורחת הכבוד. אפילו הזמינו אותה לברך את הזוג הצעיר ולא הטריד אף אחד שם בחתונה האפריקאית המוסלמית שנעמי היתה יהודיה לבנה מישראל. כשהארוע הסתיים נעמי אפילו לא הופתעה כשהבינה עם שאר הנוסעים שהטייס אינו מתכוון להמריא משם בימים הקרובים. אחד הנוסעים האחרים החליט להטיס את המטוס על דעת עצמו וכשליש מהנוסעים עלו והמריאו איתו. נעמי עלתה על אוטובוס עם שאר הנוסעים ואחרי ארבעה ימים הם הגיעו לגבול בנין, שם עוכבו ליום שלם עד שהוכנסו למדינה. בבנין נעמי היתה צריכה לעשות העברת כספים לחשבון מקומי של איש משמר הגבול שהבטיח לסייע לה. הסיוע עלה לא מעט ובסופו של דבר עלתה נעמי על אוטובוס נוסף, ויומיים אחר כך היא סוף סוף ראתה את האוקיינוס. לקח לה עוד שבוע נוסף של אוטובוסים ושלושה גבולות נוספים לחצות עד שהגיעה ליעדה הסופי באבידיג׳אן. בסך הכל זה לקח לה קצת פחות מחודש לעשות את הנסיעה שהיתה אמורה לקחת פחות מיממה אם הטיסה הראשונה מנתב״ג לא היתה מתעכבת. נעמי חשבה לעצמה שלהפליג בספינה מאילת לחוף השנהב היה לוקח לה פחות זמן מהמסע המטורף שעשתה. לפחות יש לה על מה לכתוב את הסיפור הבא.

יובל מישורי

מחר

ישבתי כל היום מול מסך לבן וסמן מהבהב. הסתכלתי על המקלדת, על העכבר, על הרצפה והתקרה, ושום רעיון לא בא. שטפתי כלים, החלפתי מצעים, ראיתי רצף של סרטונים ביוטיוב, ועדיין כלום. הדבקתי את המצח לשולחן מרוב ייאוש. שום דבר טוב לא עלה לי בראש. המשימה לכאורה פשוטה: "כתבו אלף מילים על ארוע מעניין, אמיתי או דמיוני". בדרך כלל אין לי בעיה, אני יכול לשלוף מהשרוול אלף מילים על כל דבר שבעולם, אבל נתקעתי בשלב הרעיון. היייתי במקומות יפים, עשיתי כמה דברים מעניינים בחיים, חלקם לא יותר מדי חוקיים, אבל אף אחד מהם לא נראה מספיק טוב בשביל המשימה הזו. הקטע הזה חייב להפיל אותם מהכסא, אחרת אין לי סיכוי לקבל את העבודה הזו. אני תמיד יכול להמציא משהו חדש לחלוטין, אבל השתלטה עלי התחושה שכל העולמות הבאמת-טובים כבר הומצאו ונכתבו. חוץ מזה, בניית עולם לוקחת זמן, והדדליין הוא מחר בבוקר. אפשר גם למחזר משהו, לקחת איזו סצינה מספר נידח ולתאר אותה לפרטי פרטים, עם הרבה חופש אמנותי. אבל איזו? 'אולי אם אקרא דברים שכבר כתבתי, אני אקבל השראה', חשבתי. אז ישבתי עם הטאבלט, והתחלתי לקרוא אחורה בבלוג שלי. יש שם הרבה סיפורים שאני מאוד גאה בהם, אבל אף אחד מהם הוא לא משהו שיכול לשמש כבסיס בשביל משימה שכזו. החלטתי להיעזר בחבר הטלפוני. התקשרתי לגיורא, שהפה שלו תמיד מפיק מרגליות, ואמרתי לו שיתלבש כי אני עוד עשר דקות אצלו. כשהגעתי אליו, התפלאתי למצוא את הסטלן הזה בטרנינג וכפכפים, שבשבילו זה נחשב כמעט חליפה ועניבה. גררתי אותו לטיילת, ושם התיישבנו על אחד הספסלים מול הים. על הספסל לידנו ישבו שתי אמריקאיות שדיברו בקולי קולות על החבר של אשלי, מי שלא תהיה. גיורא הצית לעצמו סיגריה, לקח שאכטה והביט בים הרגוע. "אתה חייב לעזור לי, גיורא. אני תקוע, לא מצליח לבחור, ואני חייב להגיש להם משהו סוף הדרך עד מחר." "אתה סופר, תמציא משהו. תחשוב חיובי, אחי. מה עם פה?" "מה פה? הטיילת? המקום הכי סחי בכל היקום. מה כבר קרה פה שיש לכתוב עליו?" ישבנו עוד רגע בשקט, ואז גיורא לקח עוד שאכטה, נשף את העשן הצידה ואמר "אתה זוכר את ריקי?" "אה... לא ממש," עניתי אחרי שהתאמצתי להתאים את השם לאיזשהו זיכרון. "נו, ריקי, השחורדינית שהיתה מסתובבת באלנבי, מציעה לאנשים גוד טיים בשביל קצת כסף. לא זוכר? תמיד היתה אומרת ככה 'גוד טיים', חשבה שאלנבי זה כמו טיימז סקוור." עלה לי פרצוף מטושטש מעמקי הנשייה. "נגיד שאני זוכר. למה, מה איתה?" "לא, סתם, פשוט היא היתה מכורה כבדה, ואז היא הצליחה איכשהו להתנקות והכל, ואז היא עזרה למשטרה לתפוס רשת שלמה של דילרים. עשו לה טקס, נתנו לה כזה אות כבוד עם לחיצת יד של המפכ"ל וכל השיט הזה." "ואללה. נו, ואז מה?" "אתה רואה שם את הבננה ביץ'?" גיורא הצביע הצידה עם הסיגריה. "אנשים אומרים שהיא קבורה שם עמוק בחול." "קבורה??" הגבות שלי קפצו. "כן, איזה ארבע-חמש מטר, כדי שהכלבים לא יריחו אותה." "מי קבר אותה?" שאלתי, והרגשתי שיש כאן סיפור שתופס אותי חזק. "אנא עארף, יש כל מיני סיפורים. שמעתי סיפור על זה שאחד השוטרים ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה, ואז הוא הרג אותה ובעזרת שני שוטרים אחרים הם החליטו להיפטר מהגופה. הרוב חושבים שזה הבוס של הדילרים שהיא הפילה, שהוציא עליה חוזה. חברה טובה שלה אמרה לי שהיה לה מישהו מיפו, מישהו מקושר, והם שניהם נעלמו. אז אולי היא היתה במקום ובזמן הלא-נכון כשמישהו חיסל אותו, לך תדע." "ומה אתה חושב?" "מה אני חושב? שמאז שעצרו את כל הדילרים, המחיר של הוויד קפץ פי ארבע, אז שתירקב שם מתחת לכסאות נוח, כושילירבק." "יש מצב שהם פשוט עזבו את העיר?" "הכל יכול להיות, אחי." ישבנו שם עוד קצת, הוא מעשן ואני מסתכל על האנשים מסביב. השמש התחילה לרדת מעל הים, והבריזה התחילה טיפה להתקרר. האמריקאיות קמו והלכו. הרבה אחרי שתחנות ההצלה כבר נסגרו, אחרוני המתרחצים אספו את הדברים, ניערו את המגבות, והתחילו להתקדם הביתה. הסיפור של ריקי הסתובב לי בראש, והדמיון שלי התחיל להשלים אותו עם כל מיני דמויות מפוקפקות וטוויסטים בעלילה. ידעתי שזה סיפור טוב, רק צריך לפצח את הניסוח המושלם. יש לי קופסה שלמה של ריטלין, ולילה שלם לעשות את זה. זה יהיה מוכן מחר בבוקר.